התפטרותם של בכירי ערוץ 10,על רקע ההתנצלות שנכפתה, לטענתם, על ידי בעלי המניות של החברה, מפנה  את הזרקורים לאחת הסוגיות היותר מורכבות בעבודת כלי התקשורת:  האיזון בין חופש העיתונות למעורבות של  בעלי הון בעבודת העורכים. העורכים טוענים כי נכפתה עליהם  התנצלות בניסוח ובאופן חריג ביותר שפוגע בעצמאות המערכתית שלהם. בתחום זה של פעילות המדיה יש כמה סוגים של התנצלויות,  שמוכרים בפורמטים דומים פחות או יותר: הבהרה, תיקון טעות והתנצלות

הציבור הרחב אינו מודע לניואנסים האלו  וכדי להבין את המשמעות שלהן וההבדלים הדקים אך החשובים, צריך ללכת צעד אחד  אחורה, ולהבין ממעוף הציבור כיצד התקשורת עובדת ומהן הנסיבות שמביאות  אותה לפרסם תיקון או הבהרות.

  פרסום הכתבה

כלי  תקשורת שמפרסם מידע, כתבה, תחקיר, ולא משנה אם זה במדיה  המשודרת או הכתובה, מחוייב  לאמת מוחלטת בפרסום העובדות. האם יש  אמת מוחלטת ? בודאי שלא. אבל הציפייה היא שכל עובדה שמתפרסמת או משודרת בכתבה, במיוחד אם יש בה לפגוע  במישהו אחר, תהיה מבוססת על משהו: מסמך, קולו של הדובר עצמו או מקור אמין ששכנע את המערכת ואת הכתב שאכן הוא דובר אמת. כמובן שלא ניתן  לחשוף את המקורות, אבל אם כותב או משדר הכתבה משוכנע שיש בזה אמת, הוא רשאי לפרסם ובעצת בירור או תביעה, טענת חסיון המקורות עומדת לצידו בדרך כלל.  כמובן   שעל הכתב להגיש את הטענות לתגובה, והחובה המפורשת היא לפרט כל טענה או ביקורת שמופנית כלפי הגוף המבוקר כדי שיוכל להשיב, ולא "להתקיל את הצד המותקף בעובדות שהוא לא ידע עליהן מראש.  

ההחלטה מה לעשות עם המידע  והתגובה, במידה  והיא סותרת את הממצאים שבידי  המערכת , תלויה בכתב, בעורך במדיה ובנסיבות. לעיתים תגובה ענייינית של אדם או גוף שמותקף בכתבה, משכנעת את העורכים שאכן אין אמת בפרסום או שאי אפשר יהיה להוכיח אותה במקרה של תביעה, והכתבה נגנזת. במקרה אחר , והוא  השכיח יותר, מובאים בכתבה שתי הצדדים: הצד של הכותב על סמך עובדות שיש בידיו והכחשה או הסברים של הצד השני.

 תיקון טעות

יש מקרים בהם לאחר פרסום כתבה, לאו דווקא השמצה או ביקורת, היא פרסמה פרט לא נכון או טעתה בהצגתו וגם סתם טעות סופר. במקרים כאלו נוהגים כלי התקשורת לפרסם  תיקון טעות, במקום מוצנע באחד מעמודי העיתון, ואם מדובר באנשים פרטיים שלא בכוונה  נפגע שמם או שמם שורבב למשהו שלילי שהם לא שייכים לו, מציינת המערכת שהיא מתנצלת בפני  אותו גורם על עוגמת הנפש שלו.

  פרסום תגובת המותקף,

מקרה אחר הוא שלאחר פרסום הכתבה הגוף או האדם שעליו התבססה הכתבה מבקש להגיב, להכחיש או לטעון טענות אחרות. אפשרות זו בדרך כלל ניתנת לו והיא מתפרסמת בעמודים המתאימים בעיתון או שמשודרת על ידי המדיה  בצורה זו או אחרת.

ויש מקרים שבהם הכתבה מעוררת סערה ציבורית, האיש ששמו  נקשר בכתבה רואה עצמו נפגע, ולא מוכן לוותר., ובמקביל דורשים התנצלות או מאיימים בתביעת דיבה. תביעת  דיבה המבוססת על חוק איסור  לשון הרע

תביעת דיבה .

אם בפרסום הדברים יש משום דיבה, יכול הגורם המושמץ לפנות לערכאות ש החוק הזה עוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם ופרסום לשון הרע יכול להוות עוולה  אזרחית בנזיקין ויכול להתגבש אפילו  עד כדי עבירה פלילית עד שנת מאסר בפועל או יותר.  החוק הזה עבר הרבה שינויים בשנים האחרונות והוא נע כל הזמן בין חופש הביטוי והעיתונות, עקרון מקודש בדמוקרטיה הישראלית לבין הזכות לכבוד האדם ושמו הטוב. הנושא קיבל  תשומת לב רבה יותר בעשור האחרון מאז עידן האינטרנט, העיתונות המקוונת, הבלוגים והרשתות החברתיות. כיום ניתן להגיש תביעת דיבה  גם  על פרסום ברשת חברתית לאחר הוכחה שאכן זו דיבה . (ע"ע חוק לשון הרע, ויקיפדיה)

 כאשר הגורם הנפגע מחליט ללכת על תביעת הדיבה, מתחיל תהליך ארוך של הידברות עם המדיה.  השלב הראשון הוא מכתב  התרעה. בשיגרה מגיעים לא מעט מכתבים כאלו למערכות העיתונים. לרוב הם מועברים ליועץ המשפטי שמחליט על סמך נסיונו עד כמה הגורם התובע הוא רציני  או לא. במקרים בהם ממשיך הגורם הנתבע  לפנות ולאיים בפתיחת הליכים, מקובל לפתוח בדרך כלל במו"מ. רוב התובעים מעוניינים באמת בטיהור שמם ופרסום הוגן של תיקון העוול שנעשה להם. מעטים עושים זאת  למען בצע כסף, ולכן המו"מ שמתנהל על בסיס WIN WIN  ולרוב הוא מסתיים בפרסום הבהרה, לא התנצלות, מצד מערכת העיתון, בנוסח מוסכם בין הצדדים. כך גם בעיתונות המשודרת, לעיתים תשמעו בסוף המהדורה פסקה שמקריא קריין החדשות המספר על כתבה שהיתה לפני זמן מסויים, בד"כ זמן רב ואף אחד לא זוכר, ומציין את התיקון.

.      התנצלות על סמך פסק דין

יש גם שלב  נוסף, די חריג אבל קורה, כאשר הצדדים מגיעים לבית המשפט. אם מדובר בתביעה על  עוולה אזרחית, השופטים מעודדים את הצדדים ללכת לפשרה תוך רמיזה שהפסיקה שלהם לא תהיה כדאית לשני הצדדים.  במקרים של תביעות דיבה על גופים או אנשים מתוקשרים, יש  עניין לאחד  הצדדים לנהל את המשפט ובאמצעות הפרסומים על התביעה  עצמה כבר לזכות  בכיסוי אוהד ולפגוע בכלי התקשורת. לכלי התקשורת אין הרבה מה לעשות נגד זה והם נגררים לתביעות שנמשכות שנים.

בתביעת דיבה התובע צריך להוכיח את  רמת הפגיעה בשמו הטוב ואילו הנתבע יכול להגן על עצמו בטיעונים של "אמת דיברתי" או " תום לב", כלומר גם אם טעה, עשה זאת על סמך המידע שהיה בידו ולא הייתה לו כוונת זדון.  אם וכאשר ניתנת פסיקה, היא בד"כ כוללת סכום פיצויים וגם   נוסח של התנצלות,  שמוכתבת על  ידי בית המשפט.

הנוסח הזה לא ניתן למו"מ וכל מדיה שנתבעת חייבת לפרסם אותו בתוך זמן מסוים.

 אז על מה המהומה? 

בפרשת ערוץ 10 העורכים שהתפטרו טוענים כי ההתנצלות  שרון לאודר כפה  לכאורה על הערוץ, חמורה יותר בניסוחה ומשמעותה מאשר ניסוח של בית משפט. אילו אדלסון היה גורר את ערוץ 10 לבית משפט.

טענה נוספת של המתפטרים היא, שלא היתה שום השמצה ישירה נגד  אדלסון  וכי נאמר מה שנאמר בעקבות שיחה  עם גורם מוסמך, שאמר את הדברים במפורש על אדלסון. הפרשנות של אדלסון,לפיה ניתן היה להבין כאילו קיבל את האישור לבניית מלון בלאס וגאס  שלא בדרך חוקית, היא פרשנות שלו בלבד ולא ניתן  להבין זאת כך משידור הכתבה.

גורמים בענף התקשורת סבורים כי פרשת ההתנצלות היא רק  התירוץ להתפטרות העורך הראשי ושני הבכירים האחרים וכי להתפטרות  יש סיבות עמוקות אחרות, המבוססת על מערכת יחסים  לא בריאה בין אנשי המערכת של ערוץ 10 לבין בעלי  המניות יוסי מימן ורון לאודר.

האם חופש העיתונות בסכנה?

התפטרות בנזימן וחבריו, היא אולי המקרה הקיצוני, אבל היא משקפת מציאות עגומה ביותר ששוררת כיום  במרבית כלי התקשורת, המודפסים והמשודרים, הנשלטים על ידי אנשי עסקים, בעלי הון, טייקונים, שגם אם הם לא מתערבים בפועל ביום יום, יש "רוח המפקד" ש כל עורך  מתחיל לומד אותה  מהר מאוד ופועל לפיה. ואם הוא חורג, ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לכותלי המדיה.

כל זה  כמובן מבוסס על ההנחה שאכן טענת הערוץ שכל מה ששודר אכן היה אמת, שאם לא כן לא פרשת ההתנצלות היא הדרמה אלא   שידור הכתבה עם עובדות לא נכונות לכאורה. העיתונות נמצאת בשנים האחרונות תחת זכוכית מגדלת. ביקורת התקשורת היא לגיטימית וחשובה והציבור  הפך להיות צרכן תקשורת הרבה יותר עירני  ותובעני. יש גורמים  לא מעטים שמנגחים את התקשורת לצרכים פוליטיים ומנצלים את ההזדמנות לעשות טיהורים פוליטיים למיניהם. 

לכן התקשורת חייבת להקפיד הקפדה יתרה על האתיקה ועל פרסום הוגן ונכון  כדי לא לספק לטייקונים כמו רון לאודר וחבריו לכופף את ידיהם ולפגוע בחופש העיתונות.

אחרי הגל העכור בעקבות פרשת קצב שליוותה אותנו במהלך כל סופהשבוע האחרון הגיע הזמן לסיכומים. להלן מספר תובנות שנועדו לעשת מעט סדר במבול המלל, המידע, הסיסמאות והספינים שנחתו על ראשינו מאז פרסום פסק הדין ביום חמישי.

1..קצב כסמל המדינה. למרות נטייינתו להביע את דעתנו השלילית על שפל המדרגה אליה הגיעה הפוליטיקה, הפוליטיקאים וחברי הכנסת ,אסור להשליך מפרשת קצב שום דבר על מוסדות אלו. משה קצב, עכשיו אזרח (ויש לקוות שבקרוב אסיר עם מספר סידורי באחד מבתי הסוהר,) מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר ימעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו, בכל תפקידיו הציבוריים.קצב אינו דוגמא לרדיפת המזרחים שעלו לגדולה. הו לא אריה דרעי. להיפך הפרשה שלו מראה שהדמוקרטיה הישראלית כל כך חזקה, כל כך יציבה שהיא מאפשרת לכל אחד באזר הוא להתמודד ולהצליח. גם אם מתברר בדיעבד שמדובר בעבריין מין. הפוליטיקה הישראלית נגועה בחוליים רבים, חולת מין וסוטה- כך יש לקוות- היא עדייון לא.

קצב מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר ימעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו,

 2. הטיעונים לעונש. ממחר בבוקר (ולמעשה מיום חמישי בלילה) אנו עדים לשובם של הספינים התקשורתיים, בעזרת טובי אנשי יחסי הציבור ועורכי הדין. היעד: להפחית עד כמה שאפשר במספר השנים שקצב יבלה בשנים הבאות. מסגרת השנים ידועה וברורה: בין חמש ל-16 שנים. אין מצב לפחות, לא סביר שיותר, אבל אין לדעת. המסע הזה החל בכתבה ששודרה ביומן של יאיר לפיד, שתיעדה כל רגע בחיייהם של עורכי הדין של קצב פלדמן את אמיר. עצם שידור הכתבה לימד שאפילו עורכי התוכנית כמו עיתונאים רבים, האמינו שביום חמישי שעבר תפול הפתעה. הם לא סברו שקתב יזוכה אבל ציפו לסוג של הכרעת דין ,שתאפשר להציג את שני סניגורי הצמרת כמנצחים. אבל זה לא קרה. בפועל, בקטעים שצולמו לאחר הכרעת הדין הם נראו חבוטים, די המומים. עכשיו הם צריכים לעשות הכל כדי להוכיח למרשם, האנס משה קצב, שהם מסוגלים לחלץ אותו עם מינימום שנים של שהייה מאחורי סורג ובריח. אחרת גם הם עלולים לאבד כל דולר מחופן הדולרים שבוודאי הם תכננו לגבות מקצב אם וכאשר ייצא בצורה סבירה מהמשפט. במשך השבועות הקרובים אנו נהיה עדים להרבה מאוד ספינים וכתבות כאלו. לא מן הנמנע שימצאו "צדיקים" בסדום שילמדו על האנס סנגוריה ויזכירו את פעילותו הציבורית למען הקהילה החל מראש עיריית קריית מלאכי ועד לשבתו על כס נשיא המדינה, שכנראה גרמה לו לחשוב שהוא לא רק האזרח מספר אחת אלא גם האנס מספר אחת בישראל

עכשיו הם צריכים לעשות הכל כדי להוכיח למרשם, האנס משה קצב, שהם מסוגלים לחלץ אותו עם מינימום שנים של שהייה מאחורי סורג ובריח. אחרת גם הם עלולים לאבד כל דולר מחופן הדולרים שבוודאי הם תכננו לגבות מקצב אם וכאשר ייצא בצורה סבירה מהמשפט..

 3..אשמת התקשורת. התקשורת, ככלל, כגוף, חייבת לעשות חשבון נפש בעקבות הפרשה. הטובים והמקצוענים שבה ידעו אבל לא פרסמו. אבל התקשורת אינה אשמה לא בפסק הדין ולא בעובדה שלא חשפה את הסיפור לפני שנים אחדות.. עיתונאים אינם ממלאי מקום של חוקרי המשטרה ונציגי החוק וטוב שכך.עיתונאים נחשפים יום יום ושעה שעה להרבה מאוד מידע שלכאורה טומן בחובו חומר נפץ.בכל יום עשרות כמעט סיפורים שנראים כסיפור המאה מושלכים לפח בגלל חוסר יכולת לבססם דווקא בגלל אחריותם המקצועית ודוקא בגלל העובדה שהם מכבדים את מוסדות המדינה, עיתונאים לא ממהרים לפרסם כל דבר, בניגוד למה שרבים חושבים. פרסום ידיעה לא מבוססת על חשדות נגד האזרח מספר אחת באונס, היה חושף את העיתונאים ואת כלי התקשורת לסכנה חמורה מאוד. אני לא מכיר אף עורך שהיה מאשר לעיתונאי, יהיה בכיר ככול שיהיה, לצאת עם סיפור כזה מבלי שיהיה לו עוגן עובדתי. את העובדות במקרה הזה סיפק קצב, למרבה האירוניה מכאן והלאה התקשורת תפקדה כפי שניתן היה לצפות ממנה. מדובר בסיפור עם הרבה צהוביות, אמוציות. הסניגורים של קצב בנו את תיק ההגנה שלהם על הכפשת הנאנסות והפיכתן לזונות שפיתו את קצב המסכן. הם עשו זאת בעזרת התקשורת וגם בתוך כתליו הסגורים של של בית המשפט. הכל היה חשוף וצהוב כל עוד לא החל המשפט. כאשר החל המשפט בדלתיים סגורות אף כלי תקשורת לא הפר את הצווים, לא רץ לבג"צ ולא דרש לפתוח אותם. וכאן  המקום אולי לחשבון נפש.

אני לא מכיר אף עורך שהיה מאשר לעיתונאי, יהיה בכיר ככול שיהיה, לצאת עם סיפור כזה מבלי שיהיה לו עוגן עובדתי. את העובדות במקרה הזה סיפק קצב, למרבה האירוניה מכאן והלאה התקשורת תפקדה כפי שניתן היה לצפות ממנה.

 השאלה האם היה נכון להשאיר את המשפט הזה כל כך הרבה זמן בדלתיים סגורות היא שאלה משפטית גרידא, שמן הראוי שראשי הפרקליטות יתנו את הדעת עליה. האם התקשורת עשתה הכל כדי להיאבק על זכות הציבור  לדעת? לא בטוח.

4. האם השופטים הושפען מהתקשורת? כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי. השופטים בוודאי נחשפו לכל הדיווחים. בשום אופן אי אפשר לומר שהם התרשמו כי התקשורת חרצה את דינו של קצב. קצב עצמו סיפק לתקשורת בהתנהלותו המוזרה, הכוחנית והמניפולטיבית סיבות טובות לא להיות לצידו. מסיבת העיתונאים האומללה שלו, שלמעשה חפרה עבורו את הבורהעמוק אליןונפל כעת, היתה דוגמה לכך. התקשורת גם אינה מקשה אחת ולא ידוע על בתי דין סמויים של עיתונאים שישבו כל ערב והחליטו מה לכתוב ואיך. פעלו כאן יצרים, יחצנים ובעלי אינטרסים שניצלו את כוחה של המדיה. אבל הנחת היסוד הבסיסית, אפשר לומר אפילו אמונה ,היא שבית המשפט לא פסק רק על פי הלך הרוח של הציבור אלא על פי הראיות שהונחו בפניו. אנס הוא אנס הוא אנס, אם בית המשפט ראה הוכחות, ולא משנה העובדה האם התקשורת בחוץ היא בעד או נגד. כאן לתקשורת יש תפקיד ציבורי חשוב ועליה להעביר מסרים אלו לציבור. יש שופטים בישראל, יש בתי משפט, יש מערכת משפטית מאוזנת, מקצוענית שהיא ורק היא יכולה לקבוע שמשה קצב הוא אנס. כל עוד לא יוכח אחרת זוהי הכרעת הדין. זהו סוף פסוק. אין לנו ארץ אחרת. את הערעור צריכים לעשות במסגרות המשפטיות הקיימות לצורך כך. לא באמצעי התקשורת. לאף אחד מהעיתונאים אין את הכלים לנתח את פסק הדין ולמדוד את הראייתיות שבו. בשביל זה יש לנו את דורית בייניש והצוות שלה. 5. קצת צניעות. למרות הכל ועם הכל, היה קצת צורם לראות את הפרקליטות יוצאת בריש גלי ומביעה שמחה גלויה לתוצאות המשפט. הציבור לא טיפש. זו אותה פרקליטות שהסכימה לעסקת הטיעון המבישה, שלו משה קצב לא היה מחליט לעשות את טעת חייו ולדחות אותה, האזרח קצב היה יושב לו כיום בביתו ונהנה מכל רגע מהפנסיה שלו עם  גילה והנכדים.

כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי.

את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם היתה מתקבלת, היתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים. ואחרי הכל צורם היה גם לראות את הקצין סיגלוביץ, יושב בפנל עיתונאים אצל יאיר לפיד ומספר בחיוך בלתי מוסתר שחמש דקות אחרי שחקר את קצב הוא כבר לא האמין לו. אומנם לחקור את נשיא המדינה זו זכות שנופלת בידי חוקר פעם במאה שנה, אבל לא צריך להיסחף. פרשת קצב היא אירוע מכונן, עצוב. עכשיו צריך להמשיך הלאה.

את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם היתה מתקבלת, היתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים.

.

לא רק  המוסדות והמדינה כשלה בפרשת אסון הכרמל. גם כלי התקשורת צריכים לעשות חשבון נפש. אם יש גוף אמיתי שתפקידו לייצג  את העיתונות והעיתונאים, עליו להתכנס מייד ולהטיל על גורם חיצוני לכתוב  את הדו"ח על מחדלי הכיסוי של כלי התקשורת בפרשת השריפה בכרמל.*הדוח שלא ייכתב לעולם.

אירועי הדליקה בכרמל, מצטרפים לשורה של מחדלים שנתגלו בדיעבד וחשפו את אוזלת ידן של הרשויות בטיפול בבעיות  הבוערות של מדינת ישראל. דוח מבקר המדינה' רק אישש את ההנחות האלו.  

התקשורת, על כל זרועותיה, במיוחד העיתונות היומית הכתובה והמשודרת התנפלה במלוא  העוצמה , על אלו שנושאים באחריות לאירעים החמורים ובקיצור, כולנו ירינו אש לכל הכיוונים.  יש ל'קוות שהאירוע הזה, יגרום למערכות רבות במדינה לבדוק את עצמן.  אחת מהן זו צריכה להיות העיתונות, העיתונאים ומועצת העיתונות, המתיימרת לייצג את המעצמה השביעית בישראל. גם אנחנו העיתונאים לא יכולים לקום בבוקר להתסכל במראה ולומר: התרענן , הזהרנו, עשינו כל מה שביכולתנו כדי להציל חיי אדם.

את מרבית הדברים שמבקר המדינה חשף בדוח האחרון יכולה וצריכה היתה התקשורת לחשוף במהלך השנים האחרונות. צודק השר ישי, לשיטתו, כי  אם התקשורת טוענת שאף אחד לא שמע על הפעילות האינטנסיבית שלו, זה קודם כל הבעיה שלה, משום שהיא העדיפה להבליט דווקא פעילות אחרת שלו, פוליטית הקשורה לחרדים. אין בכך משום לנקות את השר מאחריות אבל, העיתונות, כמוסד וכל כלי תקשורת בפני עצמו חייב לקחת את הטענה הזו ולהתמודד איתה בצורה כנה וישירה.

בכל מערכת עיתון ישנם כתבים ועורכים אשר מכסים את פעילות משרד  הפנים, המשרד לביטחון פנים הרשויות המקומיות,וכמובן את משרד הביטחון.מדובר בקאדר לא קטן של עיתונאים, חלקם בעלי נסיון לא קטן שיש להם את המיומנויות לאסוף מידע, להצליבו ולחשוף אותו. הגופים המסוקרים האלו מורכבים מרבדים שונים של אנשים: פוליטיקאים,פקידים בכירים, העובדים עצמם ואלו שעובדים איתם. הם אינם מקשה אחת והם לא רואים עין בעין את כל הדברים. כל עיתונאי מתחיל יודע שבמארג כזה של אנשים תמיד תמיד יימצא מישהו או קבוצה שיהיה לה עניין לחשוף ליקויים ומחדלים. זה קורה בתחומים אחרים, אנחנו רואים את זה  בתחום הפוליטי מדיני בכל יום,  שם הכתבים מיטיבים מאוד לייצר מקורות טובים שמספקים סיפורים, מעניינים פחות או יותר.

אז  איפה נכשלנו?

זו השאלה שכל מערכת עיתון שמכבדת את עצמה  לשאול את עצמה וכל עורך את הכתבים  והעורכים שאחראים על תחומי כיסוי אלו.

חלק מהתשובות לשאלות אלו טמונות באופיה ובמצבה של המדיה כיום. אנחנו חיים בעידן של  הכל פתוח, מלחמת גוג ומגוג בין כלי תקשורת מסורתיים לביו כלי התקשורת המתשייכים למה שקרוי "ניו מדיה". אלו וגם אלו מתכנסים לדפוס עבודה, שהפרמטר העיקרי שלו זה זמן, (מי יהיה ראשון) והפרמטר השני שלו, מי יעבוד פחות קשה.  

 בעבר כדי לייצר אייטמים, עיתונאי,  היה צריך  לעבוד הרבה יותר קשה מאשר היום. לא היה גוגל, לא היה אינטרנט, המידע אומנם היה זמין לא פחות מהיום, מדליפים ומקורות חיים לצד התקשורת מאז שהיא נוסדה, אבל אז העיתונאי היה צריך להיות יותר בשטח, קרוב מאוד לתחום הכיסוי שלו.  לצורך האנלוגיה בלבד: כמה מהכתבים בכלי התקשורת המכסים את התחומים הקשורים למחדל השריפה ביקרו בשטחי יערות הכרמל, ובדקו וכתבו האם יש באמת היערכות למקרה של אסון? מבלי להכיר אותם אישית אני מרשה לעצמי לנחש שאולי בודדים עשו זאת.  כיום הנגישות למידע קלה ומהירה יותר. עבודתם של דוברים ויחסי ציבור פשוטה יותר. לכאורה יש מגוון של כלי תקשורת, מה שמאפשר להם לרצות טוב יותר את הלקוח שלהם, אבל רדידות החומרים רק הולכת וגדלה.

כיןם אנו אנחנו חיים בעידן של עיתונות אתרוגית שיורה, תוקפת, חושפת אבל במקומות שהם נגישים יחסית (התחום הפוליטי למשל, מציע  הרבה יותר אפשרויות להדלפות מאשר איגוד ערים של כבאי אש) עיתונות שחיה מפיהם של דוברים ואלו שעושים את דברי הבוסים שלהם, עיתונות שמעדיפה לעסוק בדוחות ביקורת שמספרות על מה שהיה במקום לרוץ לראש המחנה ולנסות לחשוף את מה שצריך לחשוף. 

בעבר כדי לייצר אייטמים, עיתונאי,  היה צריך  לעבוד הרבה יותר קשה מאשר היום. לא היה גוגל, לא היה אינטרנט, המידע אומנם היה זמין לא פחות מהיום, מדליפים ומקורות חיים לצד התקשורת מאז שהיא נוסדה, אבל אז העיתונאי היה צריך להיות יותר בשטח, קרוב מאוד לתחום הכיסוי שלו. 

זאת ועוד: התחרות לכאורה בין כלי התקשורת גורמת למדיה לרדת נמוך ככול האפשר לטעמו של הציבור. הציבור מצד אחד לא רוצה  לראות חדשות רעות, לא רוצה לשמוע על אסונות ועל מחדלים.  רייטיניג ממוצע של 25 אחוזים במהדורת חדשות נתפס  כשיא של כל הזמנים. ואיפה נמצאים כל יתר 75 אחוז מהצופים?  הם נמצאים הרחק בערוצי הריאליט, האח הגדול, אופרות סבון ופסבדו סאטירות שלכאורה מבקרות את המציאות האמיתית, אבל בפועל מעוותות  אותה לחלוטין.

 התקשורת במידה רבה הפכה להיות חלק מהמימסד, יותר מדי עיתונאים בכירים,מו"לים ובעלי השפעה מצטלמים כשהם מתגודדים עם בעלי ההון, עם נציגי השלטון. בבוקר הם יכתבו מאמר לכאורה ביקורתי על שר או משרד, בערב הם יוזמנו לקוקטייל מפנק שהדובר יתעקש שהם יבואו כי "זהנ אירוע פרטי" לכאורה. וזו רק  דוגמה אחת קטנה מהמקרו, מחיי היום יום שכולנו חיים אותם.

התיקון למציאות זו צריך לבוא בשני מישורים שונים. אחד, קל יותר, המישור הפרקטי שיכול להתחיל ממחר בבוקר: להיות עירניים יותר, לחפש את המחדלים, את הליקויים שנמצאים מתחת לפנס, בקיצור לעשות את העבודה העיתונאית כפי שהם יודעים לעשות. כי שכבר נאמר כיום הנגישות למידע הרבה יותר קלה. האמצעים שעומדים כיום לרשות העיתונאים צריכים רק לסייע להם לעשות עבודה טובה יותר, ולא להיות הכלי היחיד שבאמצעותו הם עושים את עבודתם.    לא צריך  דוח מבקר מדינה כדי  לראות ולהזהיר שיש בארץ כבאיות שיצאו מפס הייצור שלהם בראשית שנות ה 70 . את זה כל אחד יכול לראות ואם לא ראה אז שישאל. וזו רק דוגמה אחת קטנה כמובן.

המישור השני הוא המישור המקצועי המשותף לכל  כלי התקשורת. הגוף שצריך לעסוק בכך הוא מועצת העיתונות  יחד עם אגודות העיתונאים שהם האיגוד המקצועי של אלו שעוסקים בתקשורת. הפעילות צריכה להיות בהכשרה טובה יותר  של קאדר עיתונאים, בכתיבת קודים אתיים מחודשים ריאליים, לגבי תפקודם של עיתונאים וכלי תקשורת.  הגופים האלו צריכים להוביל אג'נדה שתחזיר את  אמון הציבור בהם, וזאת על ידי חשיפת ליקויים ומחדלים כגון אלו שהיו באסון הכרמל. יש דומים להם, לא פחות מסוכנים, בעשרות מערכות אחרות  בישראל. זהו מאבק סזיפי, תמידי שאייפיין מאז ומתמיד את אחד היסודות היותר מרכזיים במקצוע העיתונות: שליחות ציבורית. שמירה על הדמוקרטיה, ביקורת בונה ומצילת חיים של ליקויים שאם לא מטפלים בהם, מקבלים את הדרמה שקיבלנו בשבוע שעבר. 

חלק מהתשובות לשאלות אלו טמונות באופיה ובמצבה של המדיה כיום. אנחנו חיים בעידן של  הכל פתוח, מלחמת גוג ומגוג בין כלי תקשורת מסורתיים לביו כלי התקשורת המתשייכים למה שקרוי "ניו מדיה". אלו וגם אלו מתכנסים לדפוס עבודה, שהפרמטר העיקרי שלו זה זמן, (מי יהיה ראשון) והפרמטר השני שלו, מי יעבוד פחות קשה

התקשורת במידה רבה הפכה להיות חלק מהמימסד, יותר מדי עיתונאים בכירים,מו"לים ובעלי השפעה מצטלמים כשהם מתגודדים עם בעלי ההון, עם נציגי השלטון. בבוקר הם יכתבו מאמר לכאורה ביקורתי על שר או משרד, בערב הם יוזמנו לקוקטייל מפנק שהדובר יתעקש שהם יבואו כי "זהנ אירוע פרטי" לכאורה. וזו רק  דוגמה אחת קטנה מהמקרו, מחיי היום יום שכולנו חיים אותם אם יש גוף שמייצג את העיתונות ואת  העיתונאים, עליו להתכנס מייד  ולהטיל על גורם חיצוני לכתוב את הדו"ח על מחדלי התקשורת בפרשת השריפה בכרמל ובעיקר על המסקנות שימנעו את האסון הבא.

המתסכל הוא שאין סיכוי שזה יקרה מחר בבוקר. הדו"ח שלא ייכתב לעולם

סקר חדש שהוזמן על ידי חברת רפא, המשווקת בישראל תרופה טבעונית חדשה נגד  דיכאון, מצביע על כך שאנשים המתמודדים עם דיכאון משלמים מחיר תדמיתי כבד. הסקר נערך לפני ימים אחדים על ידי חברת מרקט ווטש.   

 מהסקר עלה כי כ – 52% מהישראלים סבורים שתופעת הדיכאון קשורה בתדמית שלילית וכרוכה בסטיגמה חברתית. שיעור הגברים שחושבים כך גבוה מעט משיעור הנשים, שכן כ – 54% מהגברים ציינו שמדובר בתופעה הכרוכה בתדמית שלילית לעומת 50% מהנשים. מסתבר כי המבוגרים, בני ה – 60 ומעלה, חושבים כך יותר מאשר בני ה 30 עד 44.  55% מבני גיל הזהב מאמינים שהתופעה כרוכה בתדמית שלילית לעומת כ –  50% מבני ה 30 עד 44. שיעור המקשרים בין דיכאון לסטיגמה בולט מאוד בקרב הדתיים כשני שליש מהדתיים סבורים כך 66% בהשוואה למחצית בלבד מהחילונים והמסורתיים.

בסך הכל רק כ – 34% מהישראלים חושבים שהתופעה אינה כרוכה בתדמית שלילית. בין החושבים זאת בלטו הנשים שכ – 41% מהן מאמינות שאין בתופעה תדמית שלילית לעומת 27% מהגברים בלבד. הסקר נערך בהשתתפות כ – 500 איש המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל.

 עוד בדק הסקר מהן הסיבות המובילות לתדמית השלילית של תופעת הדיכאון. כ – 52% מהמשתתפים בסקר, אשר חשבו כי התופעה כרוכה בסטיגמה, נשאלו מהן לדעתם הסיבות הגורמות לתדמית השלילית של הדיכאון. מהתשובות לשאלה הזו, הסתבר כי  כ- 40% ייחסו את התדמית השלילית לעובדה שהחולים אינם משתלבים בחברה או בעבודה. סיבה זו בלטה בעיקר בקרב בעלי השכלה על תיכונית ומטה, כ – 47%, בהשוואה לבעלי תואר אקדמי כ – 33%. מבין המשיבים כ – 34% ייחסו את נטילת התרופות כגורם לסטיגמה השלילית וכ – 26% ייחסו את הגורם לעובדה שהדיכאון מוצג באור שלילי בקולנוע ובתקשורת. הסבר זה בלט יותר בקרב בעלי תואר אקדמי, כ – 36% לעומת 18% מבעלי ההשכלה העל תיכונית ומטה, בקרב מסורתיים כ – 33% לעומת 15% בחילוניים ובקרב תושבי ירושלים והסביבה, כ-  38% לעומת 19% מקרב תושבי חיפה והצפון.

 באשר להבדלים בין גברים לנשים, הסתבר כי 29% מהנשים חושבות שהסיבה לסטיגמה השלילית היא סרטי הקולנוע בעוד ש- 23% מהגברים מאמינים בכך. בקרב המאמינים כי חולים בדיכאון אינם משתלבים בעבודה בלטו יותר הגברים שכן 45% מהם חשבו כך לעומת 35% מהנשים.

.