פוסטים בתגיות: ‘תקשורת’
כידוע גל השמועות ששטף את הארץ בשעות הראשונות מייד לאחר היוודע האסון, הידיעות שהופיעו באתרים, ברשתות חברתיות, בטוויטר ובשיחות טלפון הצליחו לשבש לראשונה מזה שנים רבות את עבודתם של עורכי חדשות בדסקים השונים. כזכור. צוותי טלוויזיה רדיו וכלי תקשורת מכל העולם התמקמו מול ביתה של רמון, וזאת בשעה שהיא לא ידעה שום דבר או לא קיבלה שום הודעה רשמית. היו לכך סיבות רבות, שמייד נעמוד עליהן אבל הן אינן מוצדקות מכל זווית שהיא. התוצאה היא נוראית מזעזעת. אינני מכיר את הצוותים שהיו שם, אבל אין לי ספק שכאשר נודע להם על התקלה החמורה שקרתה, הם חשו לא בנוח במילים עדינות.
אבל המקרה של רמון צריך להדליק נורה אדומה אצל כולנו. נכון הוא שעם כל הביקורת על העיתונות שבגלל התחרות הקשה היא מגלה יותר ויותר סימנים של חוסר ריסון משווע, יש כמה קווים אדומים שמרבית אמצעי התקשורת הגדולים והמסורתיים שומרים עליהם. לא מצלמים גופות, לא מצלמים בהלוויות כאשר המשפחות לא מוכנות, ולא נכנסים לבתיהם של משפחות שכולות ברגעים הראשונים אחר קבלת הבשורה הנוראית מכל. הכלל הבסיסי שכל עורך חדשות מתחיל יודע אותו שאין מפרסמים את שמו של החלל ואין שולחים לשם צוותים לפני הודעה רשמית של דובר צה"ל או המשטרה במקרה של אירוע אזרחי. עד היום הכלל הזה נשמר בדרך כלל ואם הופר התברר שזו היתה טעות אנוש חמורה ביותר.
ובכל זאת מה קרה כאן? אין ספק שאף אחד מהצוותים שנשלח לשכונת רמת חן, השכונה שבה בה גרה משפחת רמון,(הצוותים לא מגיעים על דעת עצמם, מישהו צריך לתת להם הנחיה להגיע) לא העלה על דעתו שבשעה שהם כיוונו את המצלמות לעבר משפחת רמון רונה לא קיבלה עדיין את הבשורה המרה. היתה כאן דיסאינפורמציה בין דובר צה"ל, לבין מערכות העיתונים. הדיסאינפורמציה הזו נבעה מהעובדה שהשמועות על האסון החלו לרוץ כמה דקות לאחר האסון. בתחילה דובר על תאונת מטוס של חיל האוויר רבת נפגעים, ואחר כך החלו החל השם אסף רמון לרוץ ברשתות החברתיות, בטוויטר, ב-SMS ובשיחות טלפון. כל מערכות העיתונים עמדו בהיכון כדי לקבל את ההודעה הרשמית מדובר צה"ל, אבל גל השמועות התערבב עם המידע הרשמי. אי אפשר היה כבר לעצור את הנחשול הזה. צה"ל עובד במקרים כאלו על פי נהלים מאוד ברורים וסדורים. יש תהליכים של זיהוי הגופה שאורכים זמן. במקרה של אסף רמון זה היה מורכב בגלל נסיבות התאונה. אף אחד במערכת הצבאית לא ידע ולא היה מוכן להתמודד עם גל המידע הלא רשמי שזרם בכל האתרים והרשתות. וזוהי בדיוק הנקודה שבה כולם צריכים להסיק את המסקנות.
מצד שני גם אמצעי התקשורת השונים צריכים לעשות לעצמם חשבון נפש. העידן הנוכחי מוציא לרחובות עשרות אנשים שקוראים לעצמם עיתונאים, בלוגרים, צלמים, אנשי טלוויזיה. חלק גדול מהם לא כבול למערכת עיתון אחת וחלק מלחם חוקם הןא לספק את המידע והתמונה ראשונים לפני כולם. המהומה התקשורתית שנוצרה בלבלה את שיקול הדעת, הצלמים ואנשי התקשורת שמיהרו לבית רמון סברו מן הסתם שהמשפחה כבר יודעת ועתה ממתינים למפקד חיל האוויר וצוותי צה"ל שיבואו לרונה למסור הודעה רשמית יותר. אבל רונה לא היתה צריכה להמתין להם. הרעש בחוץ כבר הסביר לה הכל.
מרונה כבר אי אפשר לבקש סליחה. היא כועסת ובצדק. אבל אפשר לפחות לקבל את בקשתה בסוף הראיון שהופנה אל כל אמצעי התקשורת: תעצרו לרגע, תחשבו, שימו את עצמכם במקום והכי חשוב, אל תרוצו לפני ששמעתם את ההודעה הרשמית.
הצילומים שצולמו בשעות הקשות שבהם מפקדי חיל האוויר הגיע לביתה של רמון, הם מסוג הצילומים שכולנו היינו רוצים לשכוח אותם. לאסף זה כבר לא יעזור, אולי למקרים דומים בעתיד, שהלווואי שלא יבואו. יום הכיפורים שמגיע היום הוא הזמן הנכון לעשות את חשבון הנפש ובעיקר להסיק מסקנות.
קצת קשה היה להאמין שדברי הבלע שמצטוטים מפיו של הספרי על אנשים כמו אביב גפן, יוסי ביילין, ג'ומס ואחרים, שייכים למי שעד אתמול נחשב לאחד היוצרים הטובים ביותר (עדיין כזה), שתרם לנו את אחת הסדרות היותר מוצלחות שהיו פה (והיו מעט מאוד בשנה האחרונה)
הספרי יודע את מה שיודע כל יותר מתחיל. מעולם לא זרקו אבנים על מי שקילל את השמאל, השמיץ אותו, הוריד אותו לשוליים, והפך אותו לילד חריג. בחברה הישראלית, מזה 30 שנה להגיד על מישהו שהוא שמאלני זה כמו להגיד לך בוקר טוב. אם מנסים ליישם את אותה משוואה על ימני למשל, (כלומר לתיגי מישהו כימני ) מייד יאשימו אותך בחוסר נאמנות למולדת, באנטישמיות, בבוגדנות.
התיזה הזו אינה תיאוריה היא עבדה יפה ב4.11.1994 במוצ"ש בשעה 22 בערב, בכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין, על שם רוה"מ שנרצח שם על ידי אחד שהאמין יותר מדי לסיסמאות של הימין על השמאל.
עכשיו חברו להםעסקן פוליטי מתקושר, סופר, מחזאי ויוצר מוכשר, כדי "לחנך" את השמאל כפי שהם מכירים ובעליל הם ממש לא מכירים..
העצוב בכל הסיפור הזה הוא לא הפה המלוכלך של הספרי, ושל הקומבינטור הפוליטי אלדד יניב, שנזרק על ידי אהוד ברק הבוס שלו וקרוב משפחתו, וכעת הוא בעיצומו של מסע חיסול חשבונות. אז אם אהוד ברק מצד אחד, או איתי אלתרמן נמצאים על אותה סקאלה שנקראת "שמאל" משהו כנראה מאוד מקולקל ביכולת הניתוח של השניים.
אי אפשר לטשטש את העובדת, ולא צריך את הספרי בשביחל זה. השמאל הישראלי מרוסק, איבד את דרכו הבחירות האחרונות הוכיחו זאת היטב, הטרגדיה שמתחרשת כיום במפלגת העבודה, היא רק פרק אחד בסיפור העצוב הזה. הסיבה היא בין היתר שחלק גדול מהשמאל השפוי, אליו מנסה הספרי לכוון, באמת איבד את החשק להילחם. אין כבר בשביל מי. בארץ הזו מסתובבים אנשים, מלח הארץ, שהספרי רוצה להשתייך אליןם, כאלו שתרמו למדינה, שירתו בצה"ל, שילמו בבריאותם, וממשיכים לתרום היום. אבל הם כבר הפנימו שהמדינה שלהם,אותה מדינה שבן גוריון וחבריו חלמו עליה, נגנבה להם מתחת לרגליים. הם לא מאשימים את אף אחד חוץ מאשר את עצמם.
אחת הסיבות למציאות הזו היא אותם דברי בלע ושנאה שהספרי ויניב משחררים על "השמאל" בישראל, כאילו שהוא עשוי ממיקשה אחת. לו אני הייתי הביוגרף של"הימין" בישראל הייתי מאמץ את דברי הבלע של יניב והספרי בשתי ידיים.
אילו באמת שני הג'נטלמנים האלו רצו לעשות מעשה "ציוני" אמיתי, ובאמת להצל את השמאל הישראלי (והוא זקוק בדחיפות למנתח לב פתוח מומחה בינ"ל) הם היו מצטרפים לאחת מהמסגרות הרבות שקוראות לעצמם שמאל, משפיעים מבפנים, ומנסים להוביל תהליכים. כי הרי אותו פולישוק שהם יצרו בכישרון רב, מייצג את הטוק בקים של וואי נט בכל פעם שמדברים על חברי כנסת ופוליטיקאים. הספרי בעצמו הציף לנגד מאות אלפי עיניים כל שבוע, את הפרצוף המכוער של בית הנבחרים הישראלי. עכשיו הוא רוצה לשנות את זה ואיך? על ידי זה שהוא זורק רפש, בוץ וממשיך להכות באותם אלו שקוראים לעצמם "שפויים", הם מסרבים לתייג את עצמם כ"ימין" " "שמאל" או "מרכז" (הגדרות ארכיאיות שזמנן עבר מהעולם) אלא להיות הם עצמם ולבחור לעצמם את העמדות שהם רוצים לתמוך בהם, ולא ליצור זהות אחת בין תמיכה בשלום שעל פי המילון של הספרי, משמעותה הצבעה בעד הליכוד או ימינה ממנו, ומצד שני להיות שמאל חברתי שתומך במרץ ושמאלה ממנו.
מדינת ישראל טרם סיימה את מאבק העצמאות שלה והאתוס הביטחוני הוא האתוס שעדיין שולט כאן, לטוב או לרע. ולכן השמאל והימין עסוקים קודם כל בניסון לייצב את המדינה הזו ברמה הביטחונית, ואנחנו רחוקים מאוד משם. בדרך אנחנו חיייבים להרים דגלים נוספים, ואמר זה כבר לפני 35 שנה משה דיין "מדינת ישראל צריכה ללמוד להרים את הדגל הביטחוני לצד הדגל החברתי". יש ויכוח מר לגבי המינון. יש מראות מזעזעים שאפשר היה להניף גבוה יותר את הדגל החברתי אבל זה לא שייך לדיון הזה.
שמה שיציל את השמאל הישראלי הוא לא מאמרים משתלחים מצד כאלו שהם שמאל או לא, או מצד כאלו שהם ימין מטורף. מה שיציל את השמאל הישראלי הוא אנשים כמו הספרי שבמקום לעשות לעצמם יחסי ציבור על גבם של אנשים שלפחות עשו משהו בחיים (ג'ומס, ביילין, ואפילו נתניהו וברק לצורך העניין) היו מפשילים שרוולים ומתגייסים כדי לשנות את המציאות, ואחת התחנות, מה לעשות היא במקום שפולישוק עבד בו. צריך לסתום את האף, להכנס לצחנה ולנקות את האורוות. סימסאות, סלוגנים והטלת רפש באנשים רק תגדיל את מספר האנשים שקונים באי ביי, מחפשים דרכון פולני ויעשו כל מאמץ שילדיהם ילמדו בחו"ל ולשונו החדה של הספרי, ממש לא מפחידה אותם. הם עדיין בעלי מניות שווים בדיוק כמו הספרי ויניב שספק אם הרגו ערבי אחד בימי חייהם, ועכשיו הם רוצים להצטרף לאותו מחנה "לאומי" במסווה של שמאל מסורס וצייתן.
את המדינה זו ייסוד ובנו אנשי תנועת השמאל. ב-77 היא נלקחה מהם. מדינה אינה סטארט אפ אלא פרויקט לטווח ארוך. מה שעושים של אנשי השמאל השפוי שהספרי ויניב מנסים לאגד הוא להמתין בסבלנו ולחכות לימים טובים יותר.
נתי יעקבי, העומד בראש אגף מחקרי המדיה של קבוצת יפעת שניתח את קמפיין "הדוכיפת" אמר כי, סך כל האיזכורים היו שווי ערך לפרסום בכסף בשווי של יותר מ-11 מיליון שקל. המדד הזה של שווי ה-PR הוא אחד הכלים החשובים שיש למשרדי יחסי ציבור בבואם לשכנע לקוחות להשתמש בשירותיהם. בשנת מיתון כלכלי, עולה ערכם של אנשי תקשורת ויחסי ציבור מקצוענים שיודעים לספק ללקוחותיהם פרסום ויחסי ציבור לכאורה "חינם" באמצעי המדיה, שהם שווי ערך להרבה מאוד כסף שהם היו צריכים להשקיע אילו לא השתמשו ביחסי ציבור, או לחלופין ההוצאה לפרסום נטו הייתה גדולה יותר. בעולם העסקי מסחרי יש לא מעט ארגונים שיודעים להעריך זאת. לכן לא מפליא שהנהלת האיגוד בחרה להכתיר את רמי לוי, משיווק רמי לוי כמנכ"ל השנה. לוי הוא דוגמא מצוינת לכך שפעילות נכונה, מידתית, וגם אמיתית מביאה PR בשפע, מבלי ששילם אגורה אחת לפרסום או יחסי ציבור. התקשורת באה בעקבותיו, כי הוא עשה מעשה בפועל, שגרר תגובות מצד כל הרשתות הענקיות. לוי ממחיש את מה שמלמדים בשיעור ראשון בכל בית ספר ליחסי ציבור: סיפור טוב הוא תנאי לקמפיין מוצלח. ואם לוי לא סיפור צרכני טוב אז מה כן? הנה לפניכם חלומו הרטוב של כל יחצן מתחיל אחד האתגרים של העוסקים ביחסי ציבור הוא מערכת היחסים שלהם עם התקשורת. בעיני עיתונאים רבים מעמדו ותדמיתו של איש יחסי הציבור אינו מהגבוהים ביותר. במשך שנים, הוכשרו דורות של עיתונאים על בסיס ההנחה שכתיבת ידיעה מפי יחצן היא עבירה על חוקי המקצוע, וכי תפקידו של הכתב לגלות את האמת, ואסור לו אף פעם לסמוך על יחצן ודובר. זו כמובן הכללה גסה, ותמיד יהיו ותמיד יהיו קצוות לכאן או לכאן. לא מעט יחצנים "קנו" את התדמית הזו במו ידיהם ואין צורך לומר שגם לא כל העיתונאים דומים. כל עיתונאי מתחיל מכיר את הקולות הבוקעים מאחורי הטלפונים המייצגים תקציבאים או תקציבאיות המנסות למכור לך ידיעה או "סקופ", וכעברו 20 שניות אתה מייד מזהה שאין להן מושג בחומר שהן משווקות, הן בקושי יודעות עם איזה עיתון הן מדברות, או לחילופין הן מגייסות את הביטחון העצמי המופרז שלהן ושוטפות אותך בים של מידע מיותר, סופרלטיבים וסיפורים שגורמים לך להכניס אותן מייד לרשימת ה"מסוננים:" בסלולרי שלך במאמר מוסגר יורשה לי לומר כמי שעוסק במקצוע העיתונות כמעט 30 שנה, שהאקדמיזציה של המקצוע, כלומר חוגי התקשורת ה והעיתונות השונים שנמצאים כיום בכל אוניברסיטה או מכללה ,לא תרמו בהרבה להעלאת רמתם המקצועית של הבוגרים. הם אולי יודעים יותר תורה שבע"פ ,אבל בביצועים, הדרך עוד ארוכה ולמרבה הצער השוק הישראלי לא מספיק בשל כדי לאפשר מנגנוני סטאז' מקצועיים בדומה למה שנעשה כיום בעריכת דין וראיית חשבון. שם יש לזכור כי ההתמחות היא תוצאה של רגולציה, כלומר אלו הם מקצועות שברישוי, דבר שענף התקשורת בישראל לא הסכים לו ולא יסכים לו בעתיד מצד שני כולנו מכירים דוברים ויחסי ציבור שקנו לעצמם שם של מקצוענים אמיתיים, אמינים, שמכירים היטב את מפת המדיה, יודעים לספק את הסיפור הנכון לעיתונאי הנכון, בעיתוי הנכון, להיות עקשנים כשצריך, אבל לא מעבר לגבול הטעם הטוב ולבסוף לזכות בחשיפה. ויש גם תחום אחר פחות מדובר ביחסי הציבור והדוברות: מניעת פרסום, עמעום סיפורים או הסתת תשומת לב לכיוון אחר. בעגה הישראלית החדשה קוראים לזה ספינים. למרבה הצער לענף יחסי הציבור והתקשורת נכנסו בשנים האחרונות יותר מדי ספינולוגים שכל מה שהם יודעים זה לייצר ספינים בכל תחום, והשאלה אם זה קשור למציאות, אם זה נכון או לא, ממש לא רלבנטית.אין צורך לציין שהתקשורת עצמה אינה עשויה מקשה אחת. גם לתחום העיתונות והמדיה הצטרפו בשנים האחרונות עשרות פרחי עיתונות, בוגרי בתי ספר לעיתונות שצצים כמו פטריות אחרי הגשם, והם מנצלים את העובדה שהמדיה היום כוללת אינסוף אפשרויות, אתרי חדשות מקצועיים יותר ופחות, אתרי נישות מקצועיים, וכל מה שהעידן הרב ערוצי מספק לכולנו 24 שעות.לכאורה עבודת הכתב או היחצן קלה יותר היום בגלל ריבוי הערוצים, אבל היא קשה פי כמה מאחר והתחרות היא קשה ביותר על כל ידיעה ועל כל אייטם. זוהי מלחמה על תשומת הלב של העורך שלמרות שהבוסים שלו העשירו מאוד את העסקים שלהם, לפני המיתון וגם תוך כדי המיתון, אבל זה לא בא לידי ביטוי בעבודה היום יומית שלו, שנותרה מוטלת על כתפיו, 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה. קיצוצים זו מילה נרדפת לעבודה בתקשורת היום, פיטורים, או חילופי כוח אדם בין עורכים ועיתונאים וחיקים לבין עיתונאים צעירים המוכנים להסתפק בשכר נמוך מאוד, תמורת פרסום קרדיט במכובדים שבעיתונים, ובפועל הם הופכים את מקום העבודה החדש שלהם לסדנת התנסות בעולם המדיה, לומדים על חשבון המעסיק, או במילים אחרות "מתגלחים על חשבון הבעל הבית". התוצאות משתקפות יום יום ושעה שעה במדיות השונות ולא צריך עין מקצועית במיוחד, כדי למצוא את ההבדלים. הסבל הוא של כולנו.אם נחזור לרגע לתחרות האריה השואג. כאשר החל האיגוד בפרויקט היו לא מעט חששות. פירגון היא מצרך נדיר בחיי היום יום בענף הזה. התחרות היא קשה, יורדת מתחת לחגורה, ניידות העובדים ממשרד למשרד היא גבוהה, והיא בין היתר תוצאה של "גניבת עובדים"מיזם האריה השואג מראה לרבים שאפשר גם לפרגן. השיפוט של אנשי יחסי הציבור מבין השופטים הוא מקצועי והוגן. כמי שחבר בצוות השיפוט בשנים האחרונות, והוא בבחינת "אורח לרגע" אי אפשר שלא להתרשם מהמאמצים שעושים לא מעט יחצנים ותיקים כדי לעודד משרדים עמיתים לגשת ולתחרות וגם להכניס דם חדש. השנה יותר משנים קודמות בלטה נוכחות מעורבת של דוברים ואנשי יחסי ציבור ותיקים מאוד ופחות, בעלי משרדים מבוססים, לצד יועצי תקשורת ויחסי ציבור בראשית דרכם שאף זכו בפרסים.דוגמא אחת, קרובה לליבי(שלא הייתה בחומרים שהובאו לשיפוטי) היא הקמפיין של" מיני ממשלת הילדים של ישראל" שהיה בשנה שעברה בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת בישראל. את הקמפיין ניהל המשרד של רונן הלל, הנמנה על הדור הצעיר יחסית של משרדי יחסי ציבור שהצטרפו לענף בשנים האחרונות. דוגמא כיצד ניתן ליחצן אתר תיירות "מיני ישראל" על ידי שימוש מושכל בילדים "שגונבים את ההצגה" והשיג תוצאות מדהימות.באירוע האירוע השואג בלטו עדיין בהעדרם מספר לא קטן של מנהלי משרדי יחסי ציבור ותיקים וטובים ןגם פחות ותיקים, והתקווה היא שהם יגיעו בשנים הבאות.נראה שאם הם יתמידו בהעדרם הם עלולים להבין שהם מפסידים זירה חשובה שבין היתר נועדה לנטוורקינג ייחודי בין העוסקים ביחסי ציבור, דבר שהם אינם עושים כל השנה בדרך כלל.האינטרקציה הזו בין אנשי תקשורת מהמדיה, לבין יחסי הציבור תחת האיצטלה של תחרות פרסים משפרת באופן טבעי את מערך היחסים בין הדוברים ויחסי הציבור ללקוחותיהם- שהם במקרה זה אנשי התקשורת וגם הלקוחות שמשלמים להם. ככול שהרמה תהיה יותר גבוהה, ככול שקמפיינים דוגמת ה-13 שנבחרו, לצד רבים אחרים שבהחלט היו ראויים אבל מפאת קוצר היריעה אי אפשר היה להעלותם על נס, ככול שהרמה הזו תהיה גבוהה יותר התקשורת כולה כענף תרוויח. ויש גם הבדל נוסף: במדיה יש כמה תחרויות "מפורסמות" יותר,מו למשל התחרות של משרדי הפרסום, תחרות של איגוד המפרסמים ובוודאי יש עוד. אני לא יודע מה יש שם ומה אין, אבל הזיכרון שלי מלמד שבכל שנה בסיום הטקסים שם, מלבד מחיאות כפים יש מהומות ואפילו תביעות הדדיות.מדורי רכישות של הביצה הקטנה ששמה תקשורת מלאים בסיפורים עסיסיים והשמצות הדדיות. ככול שזה נראה כעת, החלק המכוער הזה של התחרויות נחסך מהאריה השואג וגם זה משהו בימינו.
ואלו הזוכים בתחרות
קמפיין השנה זהב – "החברה להגנת הטבע" – קמפיין הציפור הלאומית
נימוקי השופטים להענקת הפרס עבודה זו נבחרה כמשקפת בצורה הטובה ביותר את הצלחת פעילות יחסי הציבור. בקמפיין לא נעשה כל שימוש בפרסום או בקד"מ, ועל כן המודעות הגיעה מפעילות תקשורתית ופעילות יח"צ המקיפה קהל מגוון – מצה"ל עד תלמידי בתי ספר.
קמפיין השנה כסף – משרד בן-חורין אלכסנדרוביץ' – קמפיין גיוס תרומות מוח עצם עבור עמותת "עזר מציון".
קמפיין השנה ארד – משרד - LONE STARקמפיין מצודת האלה
* באות מופת זכה יצחק אלדן עבור פרויקט דרך עץ הזית של ישראל
הזוכים בפרס בקטגוריות השונות:
מוצרי צריכה – משרד שטרן-אריאלי- השקה מחדש של מותג השמפו והקונדישנר הרבל אסנס
שיווק – משרד טריואקס יועצים - CAR2GO
קמפיין ארוך מועד – "החברה להגנת הטבע" - הציפור הלאומית
קמפיין קצר מועד- משרד שטרן-אריאלי – בית פמפרס – לראות את העולם דרך עיני התינוק
קמפיין חברתי – משרד בן חורין אלכסנדרוביץ' – קמפיין גיוס תרומות מוח עצם עבור עמותת "עזר מציון".
מאבקים ומשברים – דוברת בית החולים סורוקה בבאר שבע, ענבר גוטר – בי"ח סורוקה במבצע "עופרת יצוקה".
קמפיין חינוכי – משרד רונן הלל תקשורת ויח"צ – מיני ממשלת הילדים של ישראל
קמפיין פוליטי – משרד איטל תקשורת – קמפיין בחירות הירוקים בראשל"צ
תקשורת – משרד - Com&senseסיקור מחקרי תקשורת
תיירות - LONE STAR- מצודת האלה
תרבות – דורית שמואלי – שירת העצבים 2008
טכנולוגיה – - MARKETOUCHחברת הסטארט-אפ BPC
גור אריה (עבודות סטודנטים)- אשר דהאן – המרכז לאמנות הפיתוי
ואלה הזוכים בציון לשבח:
מוצרי צריכה- משרד גיתם פורטר נובלי – במבה נוגט
שיווק – משרד בן חורין אלכסנדרוביץ'- מכון פסיכומטרי Smart!
קמפיין קצר מועד – משרד - LONE STARועידת הנשיא 2008
קמפיין חברתי – משרד גיתם פורטר נובלי – פסטיבל מרגישים בבית – שדרות
פרויקט חינוכי – משרד -LONE STARמצעד החיים
פוליטיקה – משרד -LONE STARביקורו של ראש עיריית לוס אנג'לס
תקשורת – משרד לימור אטד תקשורת - YAD2
תיירות - משרד חצב דה ויט - מסעדת דיאנה החדשה
תיירות- משרד טריואקס יועצים/חטיבת טרה טבע – מלון הילטון טאבה
מאבקים ומשברים – משרד דוד גולן יחסי ציבור - מאבק העובדים הסוציאליים
תרבות – ראש מערך קשרי עיתונות ודוברת אוניברסיטת תל-אביב – אורלי פרומר – פרס דן דוד
למנכ"ל השנה נבחר רמי לוי- מנכ"ל רשת 'שקמה' על שהשכיל לעשות שימוש נבון ביחסי ציבור לקידום עסקיו.
ליקיר האיגוד נבחר יחיאל אמיתי – דובר מזה 55 שנים.
כל המידע על הזוכים באחריות האיגוד הישראלי ליחסי ציבור.
מנכל השנה לוי עם סילביה בית הלחמי, יו
המידע על הזוכים הוא באחריות האיגוד הישראלי ליחסי ציבור