פוסטים בתגיות: ‘תקשורת’
התפטרותם של בכירי ערוץ 10,על רקע ההתנצלות שנכפתה, לטענתם, על ידי בעלי המניות של החברה, מפנה את הזרקורים לאחת הסוגיות היותר מורכבות בעבודת כלי התקשורת: האיזון בין חופש העיתונות למעורבות של בעלי הון בעבודת העורכים. העורכים טוענים כי נכפתה עליהם התנצלות בניסוח ובאופן חריג ביותר שפוגע בעצמאות המערכתית שלהם. בתחום זה של פעילות המדיה יש כמה סוגים של התנצלויות, שמוכרים בפורמטים דומים פחות או יותר: הבהרה, תיקון טעות והתנצלות
הציבור הרחב אינו מודע לניואנסים האלו וכדי להבין את המשמעות שלהן וההבדלים הדקים אך החשובים, צריך ללכת צעד אחד אחורה, ולהבין ממעוף הציבור כיצד התקשורת עובדת ומהן הנסיבות שמביאות אותה לפרסם תיקון או הבהרות.
פרסום הכתבה
כלי תקשורת שמפרסם מידע, כתבה, תחקיר, ולא משנה אם זה במדיה המשודרת או הכתובה, מחוייב לאמת מוחלטת בפרסום העובדות. האם יש אמת מוחלטת ? בודאי שלא. אבל הציפייה היא שכל עובדה שמתפרסמת או משודרת בכתבה, במיוחד אם יש בה לפגוע במישהו אחר, תהיה מבוססת על משהו: מסמך, קולו של הדובר עצמו או מקור אמין ששכנע את המערכת ואת הכתב שאכן הוא דובר אמת. כמובן שלא ניתן לחשוף את המקורות, אבל אם כותב או משדר הכתבה משוכנע שיש בזה אמת, הוא רשאי לפרסם ובעצת בירור או תביעה, טענת חסיון המקורות עומדת לצידו בדרך כלל. כמובן שעל הכתב להגיש את הטענות לתגובה, והחובה המפורשת היא לפרט כל טענה או ביקורת שמופנית כלפי הגוף המבוקר כדי שיוכל להשיב, ולא "להתקיל את הצד המותקף בעובדות שהוא לא ידע עליהן מראש.
ההחלטה מה לעשות עם המידע והתגובה, במידה והיא סותרת את הממצאים שבידי המערכת , תלויה בכתב, בעורך במדיה ובנסיבות. לעיתים תגובה ענייינית של אדם או גוף שמותקף בכתבה, משכנעת את העורכים שאכן אין אמת בפרסום או שאי אפשר יהיה להוכיח אותה במקרה של תביעה, והכתבה נגנזת. במקרה אחר , והוא השכיח יותר, מובאים בכתבה שתי הצדדים: הצד של הכותב על סמך עובדות שיש בידיו והכחשה או הסברים של הצד השני.
מותה של סוניה פרס ז"ל חושף טפח על חייהם האישיים של מנהיגים ופוליטיקאים .סוניה, כמו עליזה בגין ונשים אחרות שבחרו שלא לחיות את חייהם בבית זכוכית שקוף ללא דקה אחת של פרטיות ואינטימיות. נכון, יש במשחק הזה הרבה בונוסים שמנעימים את החיים, ונשים רבות מוכנות לוותר על העצמאות שלהן לטובת הדברים הטובים שאפשר לקבל תמורת זה שאת האשה שלצידו. סוניה פרס היתה שונה, חריגה אפילו.
בעידן של תקשורת פתוחה ללא גבולות, ההצצה לתוך חדרי המיטות של מנהיגים היא כמעט תנאי בל יעבור כדי להיבחר ולהגיע למעמד מסויים. פוליטיקאים שמבינים את עידן הנראות החדשה נגררים לזה בעל כורחם וגוררים איתם את נשותיהם ואת ילדיהם. אף אחד לא שאל אותן אם הן רוצות . הפוליטקאים יגידו לכם שזה המחיר שהם משלמים תמורת פעילותם הציבורית. בני משפחתם יגידו שהם מוכנים לשלם את המחיר אבל בגבולות מסויימים. הבעיה היא שהגבולות נפרצו לחלוטין. נשות שרים וחברי כנסת חשופות כמעט לכל פעילות שלהן בין אם היא קשורה לעבודה של בעליהם או לא. שרה נתניהו יכולה להיתפס במצלמת פפרצ'י קונה מצרכים במכולת, ומייד יהיה מי שיתרגם את זה לאיך שהיא מנצלת את כספי המדינה, למרות שהיא עושה בסך הכל פעולה שגרתית שכל אשת משפחה עושה כל יום.הגברת ברק, תלך למספרה כמ הרבה נשים בגילה אבל רק עליה יכתבו אצל איזה ספר היא מסתפרת וכמה זה עלה לה (לנו?).
סוניה ז"ל שייכת לאותו דור של נשים שמצד אחד הבינה כי בעלה לא מסוגל לשבת בבית ולהנות מהפנסיה הנכדים והזיקנה, אבל מצד שני החליטה שהיא רוצה להמשיך לחיות כאחד האדם. היא ניצלה עד תום את הפריבלגיה שיש לנשות ראש ממשלה שרים וכדומה, בכך שהן יכולות לתרום לחברה, לעמוד בראש ארגונים ועמותות (ומסתבר שהיא עשתה הרבה מבר למעט שידענו ) ומצד שני ויתרה במפגיע על כל מנעמי החיים.
מידה מסויימת אורח חייה של סוני האפילה מעט על זוהרו ותדמיתו של בעלה..
עניין הליווי של האשה לבעלי תפקידים בכירים הוא עניין שלא פתור בציבוריות הישראלית. למעשה מעמדן של נשות שרים ראשי ממשלה ונשיאיפ מעולם לא הוגדר. לאשת נשיא אין תפקיד רשמי מעבר לעובדה שהיא יכולה להיות לצידו ולחיות איתו בבית הנשיא. סוניה פרס, לפני חמש שנים, קיבלה החלטה די רציונלית ואישית: אחרי יותר מ-40 שנה שבה התרגלה לחיות בביתה שברמת אביב, בצניעות ועם כל היכולת לשמור על הפרטיות היא החליטה שלא מתאים לה לעבור עם בעלה שאיתה לירושלים. אנשים בגילאים מבוגרים לא גמישים כל כך ביכולת להחליף מקום מגורים, למרות העובדה שיש להניח שסוניה לא היתה צריכה לארוז לבד שום דבר . יתכן ויש נשים רבות אחרות שהיו מוכנות ללכת בדרכה של סוניה אבל הנסיבות לא מאפשרות להם הן מחשש לפגיעה ממשית בתדמית ובקריירה של הבעל, הו בגלל סיבות כמו משפחה, ילדים שעדיין בבית או נכדים צעיריפ, והן בגלל סיבות אישיות נהנתיות טבעיות לחלוטין. סוניה פרס שייכת כנראה לדור של נשות פוליטיקאים שכבר לא נראה יותר. לא מפני שאין כאלו אלא מפני שבעידן של תקשורת ללא גבולות, פתוחה, רב ערוצית, הכל שקוף ופתוח, מרצון או שלא, אין לנשים כמו סוניה סיכוי לשרוד כי תמיד יחכה לה איזה פוסט באחד הבלוגים שיספר איזה מכנסיים היא לבשה ואיזה שטיחים היא אוהבת לקנות. דור הולך ונעלם
יהי זכרה ברוך.
אחרי הגל העכור בעקבות פרשת קצב שליוותה אותנו במהלך כל סופהשבוע האחרון הגיע הזמן לסיכומים. להלן מספר תובנות שנועדו לעשת מעט סדר במבול המלל, המידע, הסיסמאות והספינים שנחתו על ראשינו מאז פרסום פסק הדין ביום חמישי.
1..קצב כסמל המדינה. למרות נטייינתו להביע את דעתנו השלילית על שפל המדרגה אליה הגיעה הפוליטיקה, הפוליטיקאים וחברי הכנסת ,אסור להשליך מפרשת קצב שום דבר על מוסדות אלו. משה קצב, עכשיו אזרח (ויש לקוות שבקרוב אסיר עם מספר סידורי באחד מבתי הסוהר,) מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר ימעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו, בכל תפקידיו הציבוריים.קצב אינו דוגמא לרדיפת המזרחים שעלו לגדולה. הו לא אריה דרעי. להיפך הפרשה שלו מראה שהדמוקרטיה הישראלית כל כך חזקה, כל כך יציבה שהיא מאפשרת לכל אחד באזר הוא להתמודד ולהצליח. גם אם מתברר בדיעבד שמדובר בעבריין מין. הפוליטיקה הישראלית נגועה בחוליים רבים, חולת מין וסוטה- כך יש לקוות- היא עדייון לא.
קצב מייצג רק את אישיותו המופרעת, את שיכרון החושים, את שיגעון הגדלות והכוח. משה קצב הוא איש כוחני שאת הביטוי לכוחניותו הוא העמיד בעזרת איבר מינו. סיפוק מיידי של איש חסר ימעצורים שנהנה מכל פיסת שררה שניתנה לו,
2. הטיעונים לעונש. ממחר בבוקר (ולמעשה מיום חמישי בלילה) אנו עדים לשובם של הספינים התקשורתיים, בעזרת טובי אנשי יחסי הציבור ועורכי הדין. היעד: להפחית עד כמה שאפשר במספר השנים שקצב יבלה בשנים הבאות. מסגרת השנים ידועה וברורה: בין חמש ל-16 שנים. אין מצב לפחות, לא סביר שיותר, אבל אין לדעת. המסע הזה החל בכתבה ששודרה ביומן של יאיר לפיד, שתיעדה כל רגע בחיייהם של עורכי הדין של קצב פלדמן את אמיר. עצם שידור הכתבה לימד שאפילו עורכי התוכנית כמו עיתונאים רבים, האמינו שביום חמישי שעבר תפול הפתעה. הם לא סברו שקתב יזוכה אבל ציפו לסוג של הכרעת דין ,שתאפשר להציג את שני סניגורי הצמרת כמנצחים. אבל זה לא קרה. בפועל, בקטעים שצולמו לאחר הכרעת הדין הם נראו חבוטים, די המומים. עכשיו הם צריכים לעשות הכל כדי להוכיח למרשם, האנס משה קצב, שהם מסוגלים לחלץ אותו עם מינימום שנים של שהייה מאחורי סורג ובריח. אחרת גם הם עלולים לאבד כל דולר מחופן הדולרים שבוודאי הם תכננו לגבות מקצב אם וכאשר ייצא בצורה סבירה מהמשפט. במשך השבועות הקרובים אנו נהיה עדים להרבה מאוד ספינים וכתבות כאלו. לא מן הנמנע שימצאו "צדיקים" בסדום שילמדו על האנס סנגוריה ויזכירו את פעילותו הציבורית למען הקהילה החל מראש עיריית קריית מלאכי ועד לשבתו על כס נשיא המדינה, שכנראה גרמה לו לחשוב שהוא לא רק האזרח מספר אחת אלא גם האנס מספר אחת בישראל
עכשיו הם צריכים לעשות הכל כדי להוכיח למרשם, האנס משה קצב, שהם מסוגלים לחלץ אותו עם מינימום שנים של שהייה מאחורי סורג ובריח. אחרת גם הם עלולים לאבד כל דולר מחופן הדולרים שבוודאי הם תכננו לגבות מקצב אם וכאשר ייצא בצורה סבירה מהמשפט..
3..אשמת התקשורת. התקשורת, ככלל, כגוף, חייבת לעשות חשבון נפש בעקבות הפרשה. הטובים והמקצוענים שבה ידעו אבל לא פרסמו. אבל התקשורת אינה אשמה לא בפסק הדין ולא בעובדה שלא חשפה את הסיפור לפני שנים אחדות.. עיתונאים אינם ממלאי מקום של חוקרי המשטרה ונציגי החוק וטוב שכך.עיתונאים נחשפים יום יום ושעה שעה להרבה מאוד מידע שלכאורה טומן בחובו חומר נפץ.בכל יום עשרות כמעט סיפורים שנראים כסיפור המאה מושלכים לפח בגלל חוסר יכולת לבססם דווקא בגלל אחריותם המקצועית ודוקא בגלל העובדה שהם מכבדים את מוסדות המדינה, עיתונאים לא ממהרים לפרסם כל דבר, בניגוד למה שרבים חושבים. פרסום ידיעה לא מבוססת על חשדות נגד האזרח מספר אחת באונס, היה חושף את העיתונאים ואת כלי התקשורת לסכנה חמורה מאוד. אני לא מכיר אף עורך שהיה מאשר לעיתונאי, יהיה בכיר ככול שיהיה, לצאת עם סיפור כזה מבלי שיהיה לו עוגן עובדתי. את העובדות במקרה הזה סיפק קצב, למרבה האירוניה מכאן והלאה התקשורת תפקדה כפי שניתן היה לצפות ממנה. מדובר בסיפור עם הרבה צהוביות, אמוציות. הסניגורים של קצב בנו את תיק ההגנה שלהם על הכפשת הנאנסות והפיכתן לזונות שפיתו את קצב המסכן. הם עשו זאת בעזרת התקשורת וגם בתוך כתליו הסגורים של של בית המשפט. הכל היה חשוף וצהוב כל עוד לא החל המשפט. כאשר החל המשפט בדלתיים סגורות אף כלי תקשורת לא הפר את הצווים, לא רץ לבג"צ ולא דרש לפתוח אותם. וכאן המקום אולי לחשבון נפש.
אני לא מכיר אף עורך שהיה מאשר לעיתונאי, יהיה בכיר ככול שיהיה, לצאת עם סיפור כזה מבלי שיהיה לו עוגן עובדתי. את העובדות במקרה הזה סיפק קצב, למרבה האירוניה מכאן והלאה התקשורת תפקדה כפי שניתן היה לצפות ממנה.
השאלה האם היה נכון להשאיר את המשפט הזה כל כך הרבה זמן בדלתיים סגורות היא שאלה משפטית גרידא, שמן הראוי שראשי הפרקליטות יתנו את הדעת עליה. האם התקשורת עשתה הכל כדי להיאבק על זכות הציבור לדעת? לא בטוח.
4. האם השופטים הושפען מהתקשורת? כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי. השופטים בוודאי נחשפו לכל הדיווחים. בשום אופן אי אפשר לומר שהם התרשמו כי התקשורת חרצה את דינו של קצב. קצב עצמו סיפק לתקשורת בהתנהלותו המוזרה, הכוחנית והמניפולטיבית סיבות טובות לא להיות לצידו. מסיבת העיתונאים האומללה שלו, שלמעשה חפרה עבורו את הבורהעמוק אליןונפל כעת, היתה דוגמה לכך. התקשורת גם אינה מקשה אחת ולא ידוע על בתי דין סמויים של עיתונאים שישבו כל ערב והחליטו מה לכתוב ואיך. פעלו כאן יצרים, יחצנים ובעלי אינטרסים שניצלו את כוחה של המדיה. אבל הנחת היסוד הבסיסית, אפשר לומר אפילו אמונה ,היא שבית המשפט לא פסק רק על פי הלך הרוח של הציבור אלא על פי הראיות שהונחו בפניו. אנס הוא אנס הוא אנס, אם בית המשפט ראה הוכחות, ולא משנה העובדה האם התקשורת בחוץ היא בעד או נגד. כאן לתקשורת יש תפקיד ציבורי חשוב ועליה להעביר מסרים אלו לציבור. יש שופטים בישראל, יש בתי משפט, יש מערכת משפטית מאוזנת, מקצוענית שהיא ורק היא יכולה לקבוע שמשה קצב הוא אנס. כל עוד לא יוכח אחרת זוהי הכרעת הדין. זהו סוף פסוק. אין לנו ארץ אחרת. את הערעור צריכים לעשות במסגרות המשפטיות הקיימות לצורך כך. לא באמצעי התקשורת. לאף אחד מהעיתונאים אין את הכלים לנתח את פסק הדין ולמדוד את הראייתיות שבו. בשביל זה יש לנו את דורית בייניש והצוות שלה. 5. קצת צניעות. למרות הכל ועם הכל, היה קצת צורם לראות את הפרקליטות יוצאת בריש גלי ומביעה שמחה גלויה לתוצאות המשפט. הציבור לא טיפש. זו אותה פרקליטות שהסכימה לעסקת הטיעון המבישה, שלו משה קצב לא היה מחליט לעשות את טעת חייו ולדחות אותה, האזרח קצב היה יושב לו כיום בביתו ונהנה מכל רגע מהפנסיה שלו עם גילה והנכדים.
כל מי שלא מבין ומפנים כי בעידן הרב ערוצי המציאות מתפרשת אצל אנשים רבים רק כפי שהיא נראית בתקשורת, לא מבין עדיין באיזה מאה הוא חי.
את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם היתה מתקבלת, היתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים. ואחרי הכל צורם היה גם לראות את הקצין סיגלוביץ, יושב בפנל עיתונאים אצל יאיר לפיד ומספר בחיוך בלתי מוסתר שחמש דקות אחרי שחקר את קצב הוא כבר לא האמין לו. אומנם לחקור את נשיא המדינה זו זכות שנופלת בידי חוקר פעם במאה שנה, אבל לא צריך להיסחף. פרשת קצב היא אירוע מכונן, עצוב. עכשיו צריך להמשיך הלאה.
את ההילה שהם קושרים לעצמם כעת צריכים במקרה הזה הפרקליטים לתת דווקא לנאשם קצב שפתח את תיבת הפנדורה, וגם ויתר על עסקת הטיעון המבישה, שאם היתה מתקבלת, היתה שולחת חלק מהם לפנסיה מוקדמת בבושת פנים.
.
לא רק המוסדות והמדינה כשלה בפרשת אסון הכרמל. גם כלי התקשורת צריכים לעשות חשבון נפש. אם יש גוף אמיתי שתפקידו לייצג את העיתונות והעיתונאים, עליו להתכנס מייד ולהטיל על גורם חיצוני לכתוב את הדו"ח על מחדלי הכיסוי של כלי התקשורת בפרשת השריפה בכרמל.*הדוח שלא ייכתב לעולם.
אירועי הדליקה בכרמל, מצטרפים לשורה של מחדלים שנתגלו בדיעבד וחשפו את אוזלת ידן של הרשויות בטיפול בבעיות הבוערות של מדינת ישראל. דוח מבקר המדינה' רק אישש את ההנחות האלו.
התקשורת, על כל זרועותיה, במיוחד העיתונות היומית הכתובה והמשודרת התנפלה במלוא העוצמה , על אלו שנושאים באחריות לאירעים החמורים ובקיצור, כולנו ירינו אש לכל הכיוונים. יש ל'קוות שהאירוע הזה, יגרום למערכות רבות במדינה לבדוק את עצמן. אחת מהן זו צריכה להיות העיתונות, העיתונאים ומועצת העיתונות, המתיימרת לייצג את המעצמה השביעית בישראל. גם אנחנו העיתונאים לא יכולים לקום בבוקר להתסכל במראה ולומר: התרענן , הזהרנו, עשינו כל מה שביכולתנו כדי להציל חיי אדם.
את מרבית הדברים שמבקר המדינה חשף בדוח האחרון יכולה וצריכה היתה התקשורת לחשוף במהלך השנים האחרונות. צודק השר ישי, לשיטתו, כי אם התקשורת טוענת שאף אחד לא שמע על הפעילות האינטנסיבית שלו, זה קודם כל הבעיה שלה, משום שהיא העדיפה להבליט דווקא פעילות אחרת שלו, פוליטית הקשורה לחרדים. אין בכך משום לנקות את השר מאחריות אבל, העיתונות, כמוסד וכל כלי תקשורת בפני עצמו חייב לקחת את הטענה הזו ולהתמודד איתה בצורה כנה וישירה.
בכל מערכת עיתון ישנם כתבים ועורכים אשר מכסים את פעילות משרד הפנים, המשרד לביטחון פנים הרשויות המקומיות,וכמובן את משרד הביטחון.מדובר בקאדר לא קטן של עיתונאים, חלקם בעלי נסיון לא קטן שיש להם את המיומנויות לאסוף מידע, להצליבו ולחשוף אותו. הגופים המסוקרים האלו מורכבים מרבדים שונים של אנשים: פוליטיקאים,פקידים בכירים, העובדים עצמם ואלו שעובדים איתם. הם אינם מקשה אחת והם לא רואים עין בעין את כל הדברים. כל עיתונאי מתחיל יודע שבמארג כזה של אנשים תמיד תמיד יימצא מישהו או קבוצה שיהיה לה עניין לחשוף ליקויים ומחדלים. זה קורה בתחומים אחרים, אנחנו רואים את זה בתחום הפוליטי מדיני בכל יום, שם הכתבים מיטיבים מאוד לייצר מקורות טובים שמספקים סיפורים, מעניינים פחות או יותר.
אז איפה נכשלנו?
זו השאלה שכל מערכת עיתון שמכבדת את עצמה לשאול את עצמה וכל עורך את הכתבים והעורכים שאחראים על תחומי כיסוי אלו.
חלק מהתשובות לשאלות אלו טמונות באופיה ובמצבה של המדיה כיום. אנחנו חיים בעידן של הכל פתוח, מלחמת גוג ומגוג בין כלי תקשורת מסורתיים לביו כלי התקשורת המתשייכים למה שקרוי "ניו מדיה". אלו וגם אלו מתכנסים לדפוס עבודה, שהפרמטר העיקרי שלו זה זמן, (מי יהיה ראשון) והפרמטר השני שלו, מי יעבוד פחות קשה.
בעבר כדי לייצר אייטמים, עיתונאי, היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר היום. לא היה גוגל, לא היה אינטרנט, המידע אומנם היה זמין לא פחות מהיום, מדליפים ומקורות חיים לצד התקשורת מאז שהיא נוסדה, אבל אז העיתונאי היה צריך להיות יותר בשטח, קרוב מאוד לתחום הכיסוי שלו. לצורך האנלוגיה בלבד: כמה מהכתבים בכלי התקשורת המכסים את התחומים הקשורים למחדל השריפה ביקרו בשטחי יערות הכרמל, ובדקו וכתבו האם יש באמת היערכות למקרה של אסון? מבלי להכיר אותם אישית אני מרשה לעצמי לנחש שאולי בודדים עשו זאת. כיום הנגישות למידע קלה ומהירה יותר. עבודתם של דוברים ויחסי ציבור פשוטה יותר. לכאורה יש מגוון של כלי תקשורת, מה שמאפשר להם לרצות טוב יותר את הלקוח שלהם, אבל רדידות החומרים רק הולכת וגדלה.
כיןם אנו אנחנו חיים בעידן של עיתונות אתרוגית שיורה, תוקפת, חושפת אבל במקומות שהם נגישים יחסית (התחום הפוליטי למשל, מציע הרבה יותר אפשרויות להדלפות מאשר איגוד ערים של כבאי אש) עיתונות שחיה מפיהם של דוברים ואלו שעושים את דברי הבוסים שלהם, עיתונות שמעדיפה לעסוק בדוחות ביקורת שמספרות על מה שהיה במקום לרוץ לראש המחנה ולנסות לחשוף את מה שצריך לחשוף.
בעבר כדי לייצר אייטמים, עיתונאי, היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר היום. לא היה גוגל, לא היה אינטרנט, המידע אומנם היה זמין לא פחות מהיום, מדליפים ומקורות חיים לצד התקשורת מאז שהיא נוסדה, אבל אז העיתונאי היה צריך להיות יותר בשטח, קרוב מאוד לתחום הכיסוי שלו.
זאת ועוד: התחרות לכאורה בין כלי התקשורת גורמת למדיה לרדת נמוך ככול האפשר לטעמו של הציבור. הציבור מצד אחד לא רוצה לראות חדשות רעות, לא רוצה לשמוע על אסונות ועל מחדלים. רייטיניג ממוצע של 25 אחוזים במהדורת חדשות נתפס כשיא של כל הזמנים. ואיפה נמצאים כל יתר 75 אחוז מהצופים? הם נמצאים הרחק בערוצי הריאליט, האח הגדול, אופרות סבון ופסבדו סאטירות שלכאורה מבקרות את המציאות האמיתית, אבל בפועל מעוותות אותה לחלוטין.
התקשורת במידה רבה הפכה להיות חלק מהמימסד, יותר מדי עיתונאים בכירים,מו"לים ובעלי השפעה מצטלמים כשהם מתגודדים עם בעלי ההון, עם נציגי השלטון. בבוקר הם יכתבו מאמר לכאורה ביקורתי על שר או משרד, בערב הם יוזמנו לקוקטייל מפנק שהדובר יתעקש שהם יבואו כי "זהנ אירוע פרטי" לכאורה. וזו רק דוגמה אחת קטנה מהמקרו, מחיי היום יום שכולנו חיים אותם.
התיקון למציאות זו צריך לבוא בשני מישורים שונים. אחד, קל יותר, המישור הפרקטי שיכול להתחיל ממחר בבוקר: להיות עירניים יותר, לחפש את המחדלים, את הליקויים שנמצאים מתחת לפנס, בקיצור לעשות את העבודה העיתונאית כפי שהם יודעים לעשות. כי שכבר נאמר כיום הנגישות למידע הרבה יותר קלה. האמצעים שעומדים כיום לרשות העיתונאים צריכים רק לסייע להם לעשות עבודה טובה יותר, ולא להיות הכלי היחיד שבאמצעותו הם עושים את עבודתם. לא צריך דוח מבקר מדינה כדי לראות ולהזהיר שיש בארץ כבאיות שיצאו מפס הייצור שלהם בראשית שנות ה 70 . את זה כל אחד יכול לראות ואם לא ראה אז שישאל. וזו רק דוגמה אחת קטנה כמובן.
המישור השני הוא המישור המקצועי המשותף לכל כלי התקשורת. הגוף שצריך לעסוק בכך הוא מועצת העיתונות יחד עם אגודות העיתונאים שהם האיגוד המקצועי של אלו שעוסקים בתקשורת. הפעילות צריכה להיות בהכשרה טובה יותר של קאדר עיתונאים, בכתיבת קודים אתיים מחודשים ריאליים, לגבי תפקודם של עיתונאים וכלי תקשורת. הגופים האלו צריכים להוביל אג'נדה שתחזיר את אמון הציבור בהם, וזאת על ידי חשיפת ליקויים ומחדלים כגון אלו שהיו באסון הכרמל. יש דומים להם, לא פחות מסוכנים, בעשרות מערכות אחרות בישראל. זהו מאבק סזיפי, תמידי שאייפיין מאז ומתמיד את אחד היסודות היותר מרכזיים במקצוע העיתונות: שליחות ציבורית. שמירה על הדמוקרטיה, ביקורת בונה ומצילת חיים של ליקויים שאם לא מטפלים בהם, מקבלים את הדרמה שקיבלנו בשבוע שעבר.
חלק מהתשובות לשאלות אלו טמונות באופיה ובמצבה של המדיה כיום. אנחנו חיים בעידן של הכל פתוח, מלחמת גוג ומגוג בין כלי תקשורת מסורתיים לביו כלי התקשורת המתשייכים למה שקרוי "ניו מדיה". אלו וגם אלו מתכנסים לדפוס עבודה, שהפרמטר העיקרי שלו זה זמן, (מי יהיה ראשון) והפרמטר השני שלו, מי יעבוד פחות קשה
התקשורת במידה רבה הפכה להיות חלק מהמימסד, יותר מדי עיתונאים בכירים,מו"לים ובעלי השפעה מצטלמים כשהם מתגודדים עם בעלי ההון, עם נציגי השלטון. בבוקר הם יכתבו מאמר לכאורה ביקורתי על שר או משרד, בערב הם יוזמנו לקוקטייל מפנק שהדובר יתעקש שהם יבואו כי "זהנ אירוע פרטי" לכאורה. וזו רק דוגמה אחת קטנה מהמקרו, מחיי היום יום שכולנו חיים אותם אם יש גוף שמייצג את העיתונות ואת העיתונאים, עליו להתכנס מייד ולהטיל על גורם חיצוני לכתוב את הדו"ח על מחדלי התקשורת בפרשת השריפה בכרמל ובעיקר על המסקנות שימנעו את האסון הבא.
המתסכל הוא שאין סיכוי שזה יקרה מחר בבוקר. הדו"ח שלא ייכתב לעולם
סקר חדש שהוזמן על ידי חברת רפא, המשווקת בישראל תרופה טבעונית חדשה נגד דיכאון, מצביע על כך שאנשים המתמודדים עם דיכאון משלמים מחיר תדמיתי כבד. הסקר נערך לפני ימים אחדים על ידי חברת מרקט ווטש.
מהסקר עלה כי כ – 52% מהישראלים סבורים שתופעת הדיכאון קשורה בתדמית שלילית וכרוכה בסטיגמה חברתית. שיעור הגברים שחושבים כך גבוה מעט משיעור הנשים, שכן כ – 54% מהגברים ציינו שמדובר בתופעה הכרוכה בתדמית שלילית לעומת 50% מהנשים. מסתבר כי המבוגרים, בני ה – 60 ומעלה, חושבים כך יותר מאשר בני ה 30 עד 44. 55% מבני גיל הזהב מאמינים שהתופעה כרוכה בתדמית שלילית לעומת כ – 50% מבני ה 30 עד 44. שיעור המקשרים בין דיכאון לסטיגמה בולט מאוד בקרב הדתיים כשני שליש מהדתיים סבורים כך 66% בהשוואה למחצית בלבד מהחילונים והמסורתיים.
בסך הכל רק כ – 34% מהישראלים חושבים שהתופעה אינה כרוכה בתדמית שלילית. בין החושבים זאת בלטו הנשים שכ – 41% מהן מאמינות שאין בתופעה תדמית שלילית לעומת 27% מהגברים בלבד. הסקר נערך בהשתתפות כ – 500 איש המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל.
עוד בדק הסקר מהן הסיבות המובילות לתדמית השלילית של תופעת הדיכאון. כ – 52% מהמשתתפים בסקר, אשר חשבו כי התופעה כרוכה בסטיגמה, נשאלו מהן לדעתם הסיבות הגורמות לתדמית השלילית של הדיכאון. מהתשובות לשאלה הזו, הסתבר כי כ- 40% ייחסו את התדמית השלילית לעובדה שהחולים אינם משתלבים בחברה או בעבודה. סיבה זו בלטה בעיקר בקרב בעלי השכלה על תיכונית ומטה, כ – 47%, בהשוואה לבעלי תואר אקדמי כ – 33%. מבין המשיבים כ – 34% ייחסו את נטילת התרופות כגורם לסטיגמה השלילית וכ – 26% ייחסו את הגורם לעובדה שהדיכאון מוצג באור שלילי בקולנוע ובתקשורת. הסבר זה בלט יותר בקרב בעלי תואר אקדמי, כ – 36% לעומת 18% מבעלי ההשכלה העל תיכונית ומטה, בקרב מסורתיים כ – 33% לעומת 15% בחילוניים ובקרב תושבי ירושלים והסביבה, כ- 38% לעומת 19% מקרב תושבי חיפה והצפון.
באשר להבדלים בין גברים לנשים, הסתבר כי 29% מהנשים חושבות שהסיבה לסטיגמה השלילית היא סרטי הקולנוע בעוד ש- 23% מהגברים מאמינים בכך. בקרב המאמינים כי חולים בדיכאון אינם משתלבים בעבודה בלטו יותר הגברים שכן 45% מהם חשבו כך לעומת 35% מהנשים.
.