פוסטים בתגיות: ‘פייסבוק’
נכון הוא שמלאכת איסוף המידע על השואה החלה זמן קצר לאחר קום המדינה, במסגרת יד ושם, אבל לכולם ברור שהתנופה האמיתית לנושאי התיעוד, החקר והמידע על מה שהיה שם, בתופת, על הנספים ועל הניצולים – החלה רק בעשור האחרון. זו קרתה בשל שלל התפתחויות טכנולוגיות: התפשטות האינטרנט, התפתחות מערכות ה-IT, גידול ברוחבי פס, פיתוחים חדשים בנושאי סריקה, עיבוד תמונה וקול ועוד. כל אלה אפשרו להניע את החיפוש אחר המידע בצורה מהירה ורחבה יותר.
בשנים האחרונות עושה יד ושם מאמצים עליאיים להגיע לכל פיסת מידע בכל מקום בעולם, בעזרת כל ערוץ מידע אפשרי: דפוס, אינטרנט, יו-טיוב (YouTube) ופייסבוק (Facebook). בעזרת ערוצים אלה גדל מאגר שמות הנספים ועומד היום על ארבעה מיליון קרבנות; ניצולים שלא ראו את יקיריהם עשרות שנים גילו אותם בעזרת הרשת לגווניה. השימוש בפייסבוק מסמן את התובנה של אנשי יד ושם, כי יש לדבר על השואה גם בקרב הצעירים ואלו כידוע מבלים את מרבית זמנם ברשת חברתית זו ודומותיה.
אלא שיש דברים שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא יכולה לעשות: לעצור את השעון הביולוגי של אותם מאות אלפים בודדים שנותרו בחיים, הזוכרים ומסוגלים לשחזר את מה שהיה שם למען הדורות הבאים.
תיעוד נסמך, בין השאר, על זיכרון. בישראל חיים כיום כ-200 אלף ניצולי שואה בגילאים מתקדמים. כרבע מהם, כך דווח היום בכלי התקשורת, נמצאים במצב נפשי ופיסי קשה. עובדה זו ודאי מוציאה אותם מחוץ למעגל של אלו היכולים לשחזר ולספר. המשימה של כל אלה העוסקים במלאכת התיעוד, היא כמעט בלתי אפשרית: מרוץ נגד הזמן ושימוש בכל אמצעי שרק אפשר לעלות על הדעת כדי להספיק ולהגיע למידע ממקור ראשון במהירות האפשרית. חלון הזמן המרבי עומד על חמש עד עשר שנים.
מי שיישאר אחר כך הם אנשי הדורות הבאים של ניצולי השואה. רבים מביניהם לא יודעים הרבה לגבי מה קרה להוריהם והורי-הוריהם בשנות האימה. יש אפילו כאלה שלא יודעים דבר. כך, אחת התופעות שאפיינו משפחות של ניצולים, הייתה הטלת איפול מוחלט על המידע והסתרה של מה שהיה "שם" מפני הילדים. השואה הייתה טאבו שעליו לא מדברים, והילדים לא שאלו.
העידן הדיגיטלי של העשור האחרון, היה בין הגורמים שניתצו טאבו זה. ילדים ונכדים שנחשפו למדיומים החדשים מצאו פתאום דרך לתקשר עם הוריהם או סביהם, ושמעו סיפורים מצמררים על שורשיהם. ניצולי שואה רבים, גילו שדרך הכתיבה באמצעות בלוגים, פורומים וכל מדיה דיגיטלית, הם יכולים לספר הרבה, לשפוך זיכרונות ולתעד דברים חשובים, שלא יכלו לומר אותם בעל-פה.
המשימה של מיכאל ליבר, מנמ"ר יד ושם, וצוותי ה-IT הנהדרים שעובדים איתו, כמו גם מקביליהם במוסדות אחרים, היא להגיע בזמן למידע. מערכת ה-CRM עליה מספר ליבר במהדורה זו, נועדה לתת מענה לאותם אנשים שלא חשופים עדיין למדיות החברתיות ולרשת האינטרנט. הם יודעים הרבה דברים או רוצים לדעת על יקיריהם. השילוב של קול, טקסט, וידיאו ותקשורת חוצה גבולות, הוא ההזדמנות האחרונה של הדור הנוכחי לדעת, ללמוד ולשמר את המידע לנצח.
©
:לאינטרנט ולרשתות החברתיות יש כוח אדיר, אך הן
גם מסוכנות ועלולות להסתיים בתביעה חמורה נגדך
מאת גלית צור –
עורכת דין ומגשרת.
המהומות במצרים, שפרצו בסיוע הרשתות החברתיות ברשת האינטרנט, הוכיחו פעם נוספת את עוצמתן של הרשתות החברתיות דוגמת פייסבוק וטוויטר ואת העובדה שהן עלולות להיות גם חרב פיפיות. אך די בביצה המקומית שלנו, כדי להתרשם מעוצמתה של רשת חברתית וממידת הסכנה שהיא מגלמת. בשבועות האחרונים עקבנו כולנו אחר המעצר המתוקשר של אורי ברעם. ברעם נעצר בעקבות הפצת סרטון שקורא לרצח שר הביטחון, אהוד ברק ושל המשנה לפרקליט המדינה.
לכאורה, זה היה עוד אחד מאלפים ורבבות סרטונים שמופצים ברשת כלאחר יד, אך השתלשלות העניינים במקרה זה מחדדת את הסכנות האורבות לפתחם של העושים שימוש ברשת האינטרנט. ניסיונו הכושל של ברעם לחמוק מעונש, על ידי הסרת הסרט מרשת האינטרנט, מחדד את העובדה שהעלאת מידע לרשת האינטרנט היא מעשה בלתי הפיך. נציג המשטרה אמר בדיון על הארכת מעצרו: "בוודאי הוא הבין לאיזה בור עמוק הוא נכנס, הוא פחד להיתפס, לכן הוריד את הסרט."
אלא שכאמור, בעידן התקשורת המהירה כבזק, הניסיון להוריד את הסרט מהרשת, לאחר שכבר הופץ, נדון לכישלון.
פרשה קשה זו מציבה זרקור על מהפכת האינטרנט, שמשנה את חיינו ואת המציאות סביבנו בקצב מסחרר ומחדירה לחיינו סוגיות חברתיות, תקשורתיות ומשפטיות חדשות. החל בנהרות ה'טוקבקים', שהפכו חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, המשך בבלוגים, שזוכים להצלחה אדירה ולרייטינג מפתיע וכלה ברשתות החברתיות, שכבשו את לב ליבה של ההוויה.
יחד עם כל אלו מגיעים, ב'עסקת חבילה', גם רעות חולות מסוגים שונים, שלכולן היבטים משפטיים כבדי משקל ואשר מסכנות את המשתמשים ברשת, בנזקים קשים וחמורים: הפרת זכויות יוצרים, הסתה והמרדה כמו במקרה בו מואשם לכאורה אורי ברעם, התחזות, פגיעה בפרטיות, פגיעה בחוק דואר הזבל, הטרדה מינית, תביעות בגין לשון הרע ועוד. אתמקד הפעם, בסוגיית לשון הרע בעידן הדיגיטאלי. על הסכנות האחרות – במאמרים נוספים.
רקע: קצב השינויים הסוחף במציאות חיינו, גורם לשתי תופעות מקבילות: מחד, המחוקק לא מצליח עדיין, לתת להם מענה הולם לקצב השינויים בעולם הדיגיטאלי. מאידך, הציבור עצמו – את ואתה – לא מבין עדיין את כללי המשחק החדשים. לא מעטים מתפתים למעשים שהם לא מודעים להשלכותיהם ולסכנות שהם מציבים לפתחם ובהם כאמור, גם סכנת תביעה בגין לשון הרע.
פסק דין של כבוד השופט זמיר (דנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות בע"מ נגד נ' קראוס) קבע: "לעיתונות יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. הכתב האוחז בעט משול לקדר הלש בחומר. ביכולתו לעצב את מושא כתיבתו כראות עיניו וכיד הלשון הטובה (או הרעה) עליו."
דבריו הנוקבים של השופט זמיר התייחסו לסוגיה מעידן ה"פרינט" והתמקדה בעיתונות הכתובה והמודפסת. גם המושג 'הכתב האוחז בעט' עלול להטעות. שכן דברי זמיר תקפים ביחס לכל אמצעי תקשורת כולל אלו המקוונים. גם המושג 'כתב' תקף במציאות העכשווית, ביחס לרוב מי ששולחים ידם אל המקלדת ומפרסמים דבריהם ברבים באמצעות רשת האינטרנט.
ניסוחו המבריק של השופט זמיר לא עומעם אפוא, עם המעבר לעולם הביטים הדיגיטאליים. נהפוך הוא. הנגישות של כל אדם בעולם אל המידע ברשת האינטרנט והמידיות של העברת המסרים בה, הופכים את הכוח 'לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף' לחזקים והרסניים עשרות מונים מבעבר.
את הניצנים הראשונים לעוצמת הרשת, העניקה תרבות הטוקבקים. אותם תגובונים, שמתפרסמים לאחר כל כתבה, טור אישי או בלוג. הטוקבקים הפכו כלי ביטוי המוני וסוחף, בידי כל אדם באשר. הם כוללים תגובות ממספר סוגים: תגובה מזוהה בשם מלא (מיעוט קטן מאוד), תגובה אנונימית נקייה ממניפולציה, פרסום תחת כינוי קבוע, תגובה תמורת תשלום של טוקבקיסטים מקצועיים 'מטעם', התחזות תחת שם אקראי, התחזות תחת זהות של אחר, תוך ניסיון ליצור רושם שאותו אחר הוא המגיב או תגובה על ידי "טרולים" – כותבים מרובי זהויות.
אף אחד מבין כל סוגי המגיבים האלו, אינו חסין מפני תביעה על לשון הרע. ראוי לזכור ולהפנים זאת. אין בסיס לאשליה, שהאינטרנט מנפק מחסה אולטימטיבי, טכנולוגי או משפטי, שמאחוריו ניתן לתקוף לא חשש, לפגוע באחר ולהוציא דיבתו רעה. אותה טכנולוגיה מתקדמת, שמאפשרת את קיומה והתפתחותה של רשת האינטרנט, מעניקה גם כלים מעולים לאיתור מתחזים, טרולים ושוחרי רע, שפוגעים בבודדים, מלעיזים, מסיתים, מפיצים דברי בלע גזעניים ועוד.
מי שמשתעשעים בכתיבה ברשת, אך אינם בקיאים ברזי המשפט, חייבים להכיר את בסיס החקיקה ואת רוח הפסיקה, הקובעים ש"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעתים כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89). ועוד נכתב בפסק דין זה: "שמו הטוב של אדם והמוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו, הם נכס מקניינו, הנרכש לעתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה שאליה הוא משתייך, הן כבוד במובן dignity, לאמור ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות עם בני הקהילה ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו."
רצף הניסוחים הללו חייבים לעמוד נגד עיניו של כל אחד, שעה שהוא שולח יד קלה אל המקלדת ולהגיב בטוקבק מהיר על פרסום כלשהו, תוך תקיפת אדם אחר באשר הוא, באמצעות עובדות שקריות, או תוך ביצוע עבירות אחרות.
כאן המקום להדגיש, כי העידן הדיגיטאלי הפך גם אותך הקורא ואותך הקוראת לחלק מגדודי הכותבים הדעתנים ובעלי הרייטינג ברשת האינטרנט. טוקבק מוצלח, אמירה מיוחדת ואיכותית בפייסבוק, או סרטון וידיאו חובבני, אך מדליק ביו-טיוב, עשויים להגיע במהירות הבזק לרייטינג גבוה מזה של יאיר לפיד. מה שבכל זאת אינו שלם במשוואה הזו, היא היעדר ההבנה של הכותב, בסוגיות השונות שכבר נזכרו כאן ובעיקר לא בסוגיות לשון הרע.
סכנת ההסתבכות בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע (תשכ"ה 1965), גוברת עוד יותר ככל שעולים במדרגות סוגי הכתיבה ברשת: בלוגרים חובבנים או מקצועיים, כותבי טורים אישיים, כותבי מאמרים מוזמנים הכוללים טיפים מקצועיים ועוד.
ש/אלות ותשובות על בסיסי החוק שראוי להכיר:
ש: האם כשאני מעביר מייל תגובה לידיעה חדשותית או למאמר שפורסמו באתר אינטרנט, אני חשוף לתביעה בגין לשון הרע?
ת: בהחלט. הסכנה ממשית. אם בתגובתך אין אמת ו/או אם יש בה כדי להעליב, להשפיל ולבזות אדם או ארגון, או חברה – אזי מתקיים היסוד לתביעת "לשון הרע" נגדך. העובדה שהמייל נשלח אל עוד אדם נוסף (ובוודאי כאשר הוא נשלח אל רבים נוספים), הופכת אותך יעד ממשי ומיידי לתביעה בגין לשון הרע.
ש: האם גם כשאני מגיב שלא באמצעות שמי, אני נתון לסכנת תביעה?
ת: בהחלט כן. קיימים מקרים בהם אתרי אינטרנט נדרשו לחושף זהות טוקבקיסטים שמישהו רצה לתבוע בגין טענות כאלו ואחרות. באחד מהם, מי שנפגע הגיש בקשה לביהמ"ש להורות לספקי האינטרנט הרלוונטיים לחשוף את פרוטוקול האינטרנט של המחשב ממנו נשלחה תגובה. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה לחשוף את פרטי הגולש. מכאן ועד לתביעה – הדרך קצרה.
ש: האם שתי תשובות אלו לא סותרות את רוח החופש שמייצגת מהפכת האינטרנט?
ת: החקיקה החדשה והפסיקה העכשווית מדגישות לאחרונה, לא אחת ולא שתיים, את חשיבות מהפכת האינטרנט ואת הנטייה לחופש רב ביותר ברשת. הן המחוקק (בישראל ובעולם) והן השופטים, מעניקים עדיפות כמעט גורפת לחופש הביטוי ברשת האינטרנט. ואולם, גם נטייה זו נבלמת במקרים של חריגה מהנורמה. זכותו של גולש לביטוי חופשי תעמוד במצבים כאלו אל מול זכותו של אדם או ארגון לשמירה על שמם הטוב.
יום המשפחה שצוין אתמול הוא ספין עדכני ליום האם שנחוג במדינה במשך שנים רבות. הגיעע הזמן לעדכן את התכנים שלו ולהתאימם למציאות.
יום המשפחה הוא ספין של יום האם. את יום האם הביא לארץ הוא לא אחר מאשר ראש עיריית חיפה האגדי אבא חושי, בעקבות רעיון שהעלתה רעייתו חנה חוזי, שעמדה בראש ארגון אמהות עובדות, ולימין הפך לנעמ"ת.
בעבר נהגו לחגוג אותו במסגרת חג החנוכה ובשנת ה-90 הועבר התאריך של האירוע לל' בשבט, יום פטירתה של הנרייטה סאלד, שהייתה סמל לאשה למרות שהיתה חשוכת ילדים. דמות האישה זוהתה כדמות המרכזית במשפחה שתפקידה קודם כל לגדל ילדים, לשמור על שלימות המשפחה ולהיות אישה נאמנה לבעלה שמפרנס כמובן. ביום זה היו צריכים כולם, "בפקודה", לפנק את אמא, לשחרר אותה מכל עבודות הבית, לשלוח אותה לנופש ולהחליף את מקומה. רוב אלו שנהגו לך בירכו על כך שמדובר ביום אחד, שכן בסופו של יום הגברים שבינינו היו על סך "התמוטטות"….. והם היו צריכים חופשה באופן דחוף.
המאה -20 שהביאה עמה פתיחות רבה יותר לשיוויון בין המינים יצרה דפוסים חדשים של משפחה. כיום זה לא רק אמא ואבא, אלא אמא אמא, אבא אבא, אמא אמא ואבא לא ידוע. המעבר ליום המשפחה נועד להשיג דבר נוסף:" פעם בשנה, הגרעין הקשה של המשפחה (ההורים והילדים, ובהמשך גם הנכדים) מתכנסים ביחד, מדברים, אוכלים ארוחה אחת בשקט. יש אומרים שזה יום לחשבון נפש, להסתכלות אחורה מה קרה לנו בשנה האחרונה ומה אנו רוצים לעשות
דווקא במאה ה-21 החשיבות של יום המשפחה שבה כולם מתכנסים ביחד גדולה יותר. כי במאה הזו גם המושג משפחה על מרכיביו המגוונים מקבל משמעויות אחרות. ברוב ימת השנה בני המשפחה מחוברים זה לזה, אבל בעזרת כבלי תקשורת וטכנולוגיה חיצונית. הם מדברים זה עם זו בצ'אט, בפייס בוק בסלולרי ובכל דרך אחרת. הם לכאורה הרבה יותר מקושרים, אבל תשאלו במשפחות רבות מתי פעם האחרונה שהם ישבו ביחד בסלון, מנותקים מממדיה ודיברו אחד עם השני?
אפילו בימי שישי, כאשר ישראלים רבים יוצאים עם בני זוגם לארוחת בוקר, אתה רואה לא פעם שני בני זוג יושבים זה לי ד זה כל אחד מדבר בסלולרי עם מישהו אחר. אח"כ הם יספרו לילדים שהם יצאו לארוחת בוקר, אבל לא יזכרו מילה אחת משותפת שהחליפו.
גם הקשר בין הורים לילדים התרופף מאוד בעידן הדיגיטלי. הורים רבים מתחברים לפייס בוק רק כדי לעקוב ולשמור על הקטנים שלהם שמגיל שבע כבר מצו'טטים עם כל העולם ואשתו. זו הדרך שלהם להגן על עצמם ועליהןם מפני פדופילין וסוטים למיניהם.
במשפחות שבהם הילדים מחוץ לבית, הקשר עם הילדים הוא דרך הצ'אט, המייל או הרשת החברתית האחרת. כבר לא שואלים מה נשמע, אלא שולחים מסר באינטרנט. שני הצדדים מרוצים.
החברה המודרנית עוד לא הפנימה את ההשלכות שיש למדיה הדיגיטלית ולטכנולוגיה על חיי המשפחה. התפיסה כי ההשלכות הן רק שליליות אינן נכונות . אפשר לתעל את הכלים החדשים שיש בידינו לחיזוק התא המשפחתי והגברת הקשר האישי בין בני המשפחה ואפילו להביע רגשות אהבה לאמא ולאשה שאנו אוהבים.
יום המשפחה הוא הזדמנות מצויינת לכך. כל מה שצריך הוא שגם מערכת החינוך הגננות והמורות בכיתות הצעירות יכירו את העידן החדש וביחד עם ההורים והילדים יצקו תוכן חדש ליום המשפחה עתיר תוכן ועתיר אהבה.
=
כאשר מדברים על אבדן הפרטיות בעידן הרשתות החברתיות הכוונה היא לגוגל ופייסבוק. בכנס הפרטיות הבינלאומי שהחל שנפתח היום בירושלים, אנשי הפרטיות של פייסבוק וגוגל התייצבו מול באי בכנס הפרטיות של ארגון ה-OECD והרשות להגנת המשפט, והסירו למעשה מעצמם את האחריות הישירה. במושב "מודעות, הבנה וקבלת החלטות עצמית" יועץ הפרטיות של פייסבוק, מוזל תומפסון, אמר כי אנשים מצפים שהאינפורמציה תגיע אליהם במהירות ובמגוון אפליקציות. "אילו היו לאנשים כלים ושליטה יותר גדולים, הם היו משתפים יותר אינפורמציה. בפייסבוק יש טווח של בחירות שונות, אנשים רוצים להיות מסוגלים לשלוט במידע שלהם ורוב האנשים מוצאים שימוש ברוב הכלים של פייסבוק. המידע היחיד שמופיע בפייסבוק הוא מה שאתה מכניס לשם ולראיה, 500 מיליון איש שמשתמשים בפייסבוק, מנהלים את מה שהם רוצים לעשות שם וחוזרים לשם יום ביומו. העובדה שהם מעורבים, שונה מכל אתר אינטרנט אחר".
מולו טען פרופ' אלסנדרו אקוויסטי, מאונ' קרנגי מלון, כי הפרטיות הפכה למטרה? וכי אין זה משנה עד כמה נחנך את המשתתפים ונעלה את המודעות, תמיד תהיה בעיה בפרטיות. "הגישה טוענת שבקרה מוגברת מועילה לפרטיות, אבל כשהמשתמשים מרגישים שהם שולטים במידע הם יתנו מידע רגיש יותר, בדומה לחגורות בטיחות, שהחגירה שלהם מעודדת לאנשים לנסוע מהר יותר".
בטסי מסילו, מנהלת מדיניות ציבורית בחברת Google, אמרה במושב "אגריגציה ואנליטיקה: בונים פרופיל אינדיבידואלי",כי "יש מערכת אקולוגית שלמה של נתונים אישיים שקיימת באינטרנט. זה לא כישלון. זה אולי חיסרון של השירות שנקטנו, כי למשתמש אין שום מושג שמדובר בנתונים אישיים. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על המדיניות לגבי נתונים אישיים".
לדברי מסילו "אנשים צריכים להיות מעורבים אם הם רוצים ליהנות מהזכויות שלהם. נתונים שאנו חושבים עליהם כנתונים אישיים, יכולים לעמוד בסטנדרטים של פרטיות ע"י מספר כלים: לתת למשתמש.
מחר, יום רביעי יופיע בכנס שר האוצר יושבל שטיימינץ, ואחריו ידבר עו"ד יורם הכהן. לאחר מכן תתקיים מליאה בנושא תפיסת הפרטיות אז והיום.
למחוק מידע, לשנות אותו או לערוך אותו. הכלים של "גוגל" ושל "פייסבוק" רוצים לתת יותר שליטה בנתונים שלהם. כשאתה נרשם לשירות, אתה לא מבין את המשמעויות. דבר חשוב הוא להראות למשתמשים איך משתמשים בנתונים שלהם כדי שיוכלו להגן על עצמם".
בהתייחס לכתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל ובה נכתב כי היעד העיקרי של חברה מסויימת הוא ליצור עולם תפור ויעיל יותר על פי הנתונים, אמר נציב הגנת פרטיות וחופש מידע של גרמניה, אלכסנדר דיקס, כי "לכל אדם יש זכות להחליט בשביל עצמו מתי לשמור על פרטיות ומתי לא. השאלה המעניינת היא מהם נתונים אישיים ומה לא? קיימת נטייה לשכוח שפרטים כמו כתובות IP, כתובות אינטרנט ועוד יודעים לדבר ביניהם וליצור מידע אישי. יש להבהיר כי מידע החל מכתובות מכונה ועד זיהוי של שתל רפואי שנמצא בגוף אדם, דורשים טיפול מיוחד בלי שום קשר להגדרה שלהם כנתונים אישיים".
"אנו צריכים לדבר על השאלה 'מהו מידע אישי?' ולהבין לעומק איזה מידע שלנו נשמר על מנת שנוכל לקבל החלטות מושכלות לגביו, אמר גאס הוסיין, עמית בכיר בארגון privacy international, "כשאני חושב על. חברות הטלפון והאשראי הן יודעות עלינו הרבה יותר מאשר רק שיחות טלפון והרישום שלהן. החברות צריכות ליידע את הפרט על כל מה שיודעים עליו. השגיאה שכולנו עושים ב"פייסבוק" היא לחשוב שאנו מתקשרים רק עם חברינו בעוד שבפועל אנו מתקשרים גם עם "פייסבוק",,"גוגל" ו"מיקרוסופט". כל הקריאה החברתית היא שונה. ב"טוויטר" אני יודע שאני מתקשר עם קהל גדול אבל זה לא אותו דבר כמו ב"גוגל" וב"פייסבוק".
דניאל ויצנר, ממשרד המסחר האמריקאי הצטרף לקביעה כי "האתגר החברתי והאתי מול הכלים רבי העוצמה האלו נוגע למידת מעורבותו של הפרט שתלויה ביכולתו להבין את הבחירות שניצבות בפניו".
ד"ר עומר טנא, ראש ועדת ההיגוי של הכנס, אמר כי הבעייתיות היא בברירות המחדל – ברירת המחדל היא חשיפת המידע האישי של המשתמש, וכדי להגן על עצמו, עליו לנקוט בפעולה אקטיבית. לטענתו ברירת המחדל צריכה להיות הפוכה – הפעולה האקטיבית היא זו שצריכה לאשר את החשיפה לפרטיות שלי ולא להיפך.
שבוע הפרטיות בירושלים הינו יוזמה של הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים. הרשות, שהוקמה בשנת 2006, עוסקת בהגנת הפרטיות במידע אישי אודות יחידים המעובד במחשבים. הרשות שואפת להעלות באמצעות האירוע את נושא הפרטיות והגנת המידע לראש סדר היום הציבורי בארץ, ולחשוף את התעשייה הישראלית לציבור נרחב של קובעי מדיניות בנושא הגנת הפרטיות בחו"ל.
בשבוע הפרטיות מתקיימים בבנייני האומה האומה בירושלים שני כנסים: כנס של ארגון ה-OECD (ימים ב'-ג') בהשתתפות סגן מזכ"ל ה-OECD ורה"מ נתניהו, והכינוס הבינ"ל השנתי של רשויות הפרטיות והגנת מידע (ימים ד'-ו'), תחת הכותרת "פרטיות: דורות (Generations)". כינוס זה ייפתח ביום רביעי 9:00 בבוקר, עם נאומו של שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, ויטלו בו חלק נציבי פרטיות של מדינות ותאגידי ענק מרחבי
ההתפתחות של הרשתות החברתיות והשימוש בהן במסגרת שעות העבודה יצרו אתגר ניהולי לא פשוט בקרב ארגונים המעסיקים מאות ואלפי עובדים. על אחת כמה וכמה חמורה הבעיה בכל מה שקשור לעובדי ציבור. האם הם רשאים לנהל בלוגים? מה מותר להם לכתוב? מתי בכלל מותר להם לשוטט ברשתות חברתיות, לעשות LIKE או לענות לטוקבקים. עובדי משרדי ממשלה שמפעילים ממשל זמין חשופים לאינסוף גירויים והתכתבויות עם גורמים שונים, יש להם דעות פוליטיות משלהם, מה מותר להם לכתוב ואיפה הגבול. על שאלות אלו ואחרות מנסה להתמודד הממשל האמריקני. לפני כמה שבועות פרסמה סוכנות הOSC שהיא המקבילה לנציבות שירות המדינה בישראל, מדריך מיוחד לעובדי מימשל אמריקנים, המגדיר במדויק מה מותר להם ומה אסור להם ומתי בכל מה שקשור לרשתות חברתיות.
המדריך למעשה משמש כעדכון להוראות התקש"יר האמריקני שנועדו לקבוע את כללי ההתנהגות של עובדי מדינה בארצות הברית, שנכתבו לפי 71 שנה ולא עודכנו על רקע העידן החדש של ה מדיה החברתית.
כך למשל פקידי ממשל מורשים לפרסם מאמרים בבלוגים שבהם יש התייחסות לחברי מפלגות או להביע דעות פוליטיות, אולם רק מעבר לשעות העבודה שלהם.חל איסור מוחלט לעשות זאת בשעות העבודה המקובלות. הם יכולים להיות און ליין עם חבריהם , רק מעבר לזמן שהם בתפקיד רשמי, ולעשות LIKE לא בזמן העבודה.
אסור לעובדי מדינה להשיב על תגובות וטוקבקים שמגיעים אליהם תוך כדי עבודתם והם צריכים לעשות זאת בשעות הערב. המדריך אוסר לחלוטין על פקידי ציבור בכל דרג להתחזות תחת שם אחר באחת מהמדיות החברתיות ולנהל דו שיח בנושאים שקשורים למדיניות ממשל או נושאים פוליטיים.
משרדים וסוכנויות שיש להם שירותי מימשל זמין, חל איסור על עובדי המשרד להביע לדעות פוליטיות גם אם נשאלים על כך, וכך גם ברשתות פנימיות של הממשל, בוודאי לא בשעות העבודה. בכל מקרה חל עליהם איסור מוחלט לעשות פעילות פוליטית כל שהי בעד מועמדים או נושאים אלו או אחרים בזמן העבודה כולל פעולות התנדבות והתרמה.
המדריך כמובן לא עונה על מספר שאלות מרכזיות שעולות מההנחיות החדשות: ראשית מהן שעות עבודה מקובלות? מה דינו של עובד ש"לוקח" את העבודה הביתה ועונה לדואר אלקטרוני מעבר לשעות העבודה המקובלות? וכמובן אין כאן תשובה ממשית לשאלה יותר מרכזית: כיצד האח הגדול האמריקני מתכוון לאכוף את ההנחיות החדשות. האם זו משימה חדשה שתוטל על ה-FBI?
שילוב מדיות חברתיות בעבודת פקידי מדינה ועובדי ציבור יהיה אחד הנושאים שידונו בו בכנסE-GOV2010 של אנשים ומחשבים שייערך ב-19 באוקטובר 2010 במרכז הכנסים אווניו.http://www.thepeople.co.il/Index.asp?CategoryID=82&ArticleID=1300