פוסטים בתגיות: ‘פועלים’
עשרה פועלים סינים שעבדו במפעל המייצר בין היתר את האייפודים והאיייפונים עבור אפל שמו קץ לחייהם בנסיבות שונות. סיפור ההתאבדות עורר של מחאות בעולם נגד אפל ונגד הגלובליזציה. אין זה סוד שמזה שנים יצרניות המחשבים הגדולות, ואפל ביניהן, מייצרות את המכשירים הנחשקים בעול בקווי ייצור שהן שוכרות באסיה, סין, קוריאה, טייואן, הודו וכעץ מתחילים גם בווייטנאם. השיקולים הם כרגיל כלכליים. התחרות העזה בין החברות מחייבת הורדת מחירם דרסטית לטובת כיסו של הצרכן, שמשמעותה הוזלת עלויות. העולם השלישי, גילה את הצורך הזה, והסינים בראשם והם מקימים מפעלי ענק עם קווי ייצור משוכללים, המעסיקים לידם עובדים סינים. העובדים האלו משלמים את מחיר התחרות, בשכר הנמוך שהם מקבלים ובעיקר בתנאי העסקה מבישים, המזכירים את ימי טרום המהפכה התעשייתית.
מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס הגיב מייד לאחר פרסום דבר ההתאבדויות, ואמר כי אפל תחקור את הנושא. בעלי המפעל בסין שהם בכלל קוריאנים מכחישים כל קשר בין ההתאבדות לשכר שהעובדים מקבלים, ואומרים שזה קרהבגלל סיבות אישיות. אחת השמועות אומרת שעובד אחד התאבד לאחר שפרוטוקול סודי שכלל פרטי קוד תצורת אחד המכשירים החדשים אבד לו.
בעלי המפעל הקוריאנים חשפו את שכרם של הפועלים 131 דולר לחודש לא כולל בונוסים והטבות בגין עבודה מאומצת בתקופת לחץ. בעלי המפעל אף הרחיב וטענו כי במפעל הזה, יש לעובדים חדרי מנוחה והרגעות, דבר שלא קיים כמעט בשום מפעל אחר. הם גם מציינים כי בשנה האחרונה מרכיב השכר בייצור המכשירים עלה ויעלה שוב ביולי, דבר שישפיע על מחירי המכשירים ויגרום לקשיים בקרב החברות המשווקות שיתקשו לעמוד בתחרות.
אבל אפל אינה לבד. בפברואר שנה שעברה פרסם גוף בשם NLC העוקב אחרי תנאי הסעקה של עובדים בעולם השלישי, ח חמור בן 60 עמודים על מצבם העגום של הפועלים הסינים .זאת בעקבות בדיקה ממושכת שערכו הנציגים של גוף זה, כולל סיור במפעלים וראיונות עם עובדים. הם גילו תנאי עבודה מזעזעים, פועלים שעובדים שעות רבות ליד קווי ייצור בשכר נמוך, ללא שום פרופורציה לתפוקה של אותם פועלים.
באחד המפעלים, נאמר באותו דו"ח, 200 עובדים סינים, בעיקר נשים צעירות מייצרות מקלדות וציוד היקפי אחר עבור HP , דל, לנובו, מיקרוסופט ויבמ. בראיונות אחד על אחד עם אותם עובדים, ומתמונות שצולמו במפעל עולה תנאי העסקה פרימיטיביים, אולמות שינה שבהם מורשים הפועלים ללון, בתנאי סביבה לא אסטטיים.
עדויות נוספות: הפועלים יושבים על שרפרפים מעץ קשיחים ביותר ומייצרים 500 מקלדות בשעה, בפעולה רצופה שנמשכת 12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, עם שני ימי חופשה בשנה בלבד. יש להם זמן לנוח 1.1 שניה בין ייצור מקש אחד לשני בכל מקלדת, פעולה שנמשכת 3250 פעמים בשעה 35,750 ימים 250 אלף פעמים בשבוע מיליון פעם בחודש. פועלים מקבלים אחד חלקי חמישים סנט על כל מקש במקלדת. אסור להם לדבר, להאזין למוסיקה או להזיז את ידיהם למנוח וחובה עליהם לגזוז את ציפורניהם אחת לכמה ימים. תנאי הרחצה משפילים, וביציאה מהמפעל עוברים בדיקות בטחוניות מקיפות ומציקות. אין תשלום שעות נוספות, למרות שהפועלים מבלים במפעל כ-87 שעות בפועל תמורת 41 סנט לשעה. בפועל האסירים כלואים במפעל ארבעה ימים בשבע ואסור להם אפילו לצאת לטיול. כל אלו לא מונעים ממנהלי המפעל להרביץ בפועלים תורה ולשכנע אותם שהמפעל הוא כמו ביתם ועליהם לאהוב אותו בהתאם.
כאמור השיקול הכלכלי הוא המניע את העולם. המעבר לסין גרם ל1.4 מישרות מיותרות בארצות הברית שעובדיהם משתכרים בים 12 לך-14 דולר לשעה בעוד שפועל ממוצע בסין מרוויח 131 דולר לחודש. ויש עוד כהנה וכהנה עדויות לא סימפטיות שמראות את הצד המכוער של הגלובליזציה, המנצלת א המצוקה הכלכלית של מילארדי סינים, שמוכנים לעבוד בכל מחיר רק כדי להשביע את רעבונם ולהאכיל את ילדיהם. חסרי המצפון מבין בעלי ההון מרגיעים את עצמם בכך שהם טוענים שללא המפעלים האלו הפועלים האלו היו גוועים ברעב.
אז בפעם הבאה כשתחזיקו א האייפוד או האייפון שלכם או שתקלידו במקלדת של אחת מחברות המחשבים הגדולות עם המותגים הכי טובים, יכול להיות שזה היה המכשיר האחרון שאותו פועל ייצר בטרם שם קץ לייסוריו והתאבד. עולם אכזר וציני.
עכשיו כשרני רהב כבר לא עם שרי אריסון, אילו הנגיד סטנלי פישר יכול היה לשכור את שירותיו, מן הסתם היה רהב שוקל לצאת במגננה בנוסח: שרי הרעה….."(על משקל "שלח הרעה" כאשר אריסון היתה המותקפת בפרשיה אחרת)
המאבק שמתפתח בין בעלת השליטה בבנק הפועלים לבין הנגיד המייצג את הרגולטור, הוא מאבק בין בעל המאה לבין בעל הדעה. במאבק הזה העם עם בעל הדיעה, סטנלי פישר.
לשרי האריסון יש בנק. היא קיבלה אותו בירושה מאבא שלה, אבל בניגוד לעסקים אחרים, שילדים יורשים מאבא שלהם, בנק זה לא גן ילדים ולא חנות בגדים. הבנק הזה משחק בכספים של חלקים ניכרים מאזרחי מדינת ישראל, שהולכים לישון בלילה וקמים ב בוקר מתוך ידיעת שתי הנחות יסוד חשובות : שהבנק שלהם הוא הבנק הכי יציב וכי טוב בעולם ולכן הוא שומר על הכסף שלהם, והממשלה, קרי בנק שישראל לא ישנים בלילה ושומרים היטב על הנעשה בבנק. כדי שחלילה לא תהיה מפולת, כדי חלילה וחס של יהיה עוד משבר כלכלי חמור.
המהלכים שעשה בנק ישראל באמצעות הנגיד והממונה על הפיקוח על הבנקים הם מהלכים נכונים ומתבקשים. הם מהווים לקח חשוב מאוד מפרשיות דומות שהביאו לקריסות בנקים אחרים בישראל, אמנם לא בסדר גודל של בנק הפועלים, אבל גרמו מספיק נזקים, בגלל מעילות והתנהלות לא נכונה, ובעיקר בגלל שהשומר נרדם.
עכשיו השומר קם, חדור רוח קרב, כדי למלא את המשימה שלו. הוא מרגיש שמשהו לא בסדר מתנהל בבניין ברחוב רוטשילד, הוא מרגיש שאם חלילה יקרה משהו לבנק, המשק הישראלי אולי ישרוד אבל החיים פה ייראו אחרת.
נכון, אפשר להבין את הבהלה שתקפה את שרי. המדינה, שיש לה סמכויות רגולטריות מרחיקות לכת בבנקים, מפעילה שריר, אולי חזק מדי, אולי לא מידתי, אבל בסופו של דבר עושה את מה שהיא צריכה לעשות. נכון לחשוב לכאורה שבמדינה מערבית יש לתת לכלכה החופשית לדבר וצריך לסמוך עליה ועל בעלי המניות שינהלו את הבנק עם האנשים הכי טובים, לא כדי למצוא חן בעיני הממשלה, אלא כדי לדאוג לאינטרסים שלהם. בפרשת הפועלים כנראה שהבנק נכשל בהעברת תחושת הביטחון שהכל אצלו בסדר.
רוב הציבור לא יודע באמת מה קרה בהנהלת בנק הפועלים. אף אחד לא יודע מה גרם למפולת שהביאה לחילופי מנכ"לים בבנק.צבי זיו הוא מנכ"ל מוערך מאוד, סמכותי, בנקאי ברמ"ח איבריו. למרבה הצער התנהלותו בשנתיים האחרונות לא הביאה נחת לבעלי המניות, מותר לבנק לבקש ממנו לפרוש ולמנות מישהו אחר. סמיכות האירועים בין פרסום התוצאות לבין הודעת הפרישה היא שעוררה את החשד של בנק ישראל ומכאן החלה האש לעלות להבות.שני הצדדים אחראים לעובדה שהיא לא כובתה מייד.
בתגובתה המתוקשרת בכלי התקשורת שגתה שרי אריסון. את מה שיש לה לומר על הנגיד היא צריכה לומר לו בארבע עיניים. דרך התנהלות של אנשיה בתקשורת מרגע שהנגיד העז לפתוח את הפה (דבר שהוא לא עושה בדרך כלל* היתה שגויה.
אפשר היה לצפות מהנהלה אחראית בראשותה של הגברת אריסון לנהוג קצת יותר בסבלנות, באיפוק, בנכונות לבוא לידי פשרה וקודם כל לשמוע את מה שיש לומר. ההדלפות ההדדיות לא סייעו במאומה לפתור את הבעיה.
אריסון שוכחת פרט אחד חשוב: במאבק הזה של פישר נגד הבנק, העם עם פישר והמפקח. לשנוא את הבנקים זה אופנה אצלנו ואולי אפילו מצווה. אריסון ועמיתיה הבנקאים האחרים הרוויחו זאת ביושר, ואל להם לבוא בטענות לאיש. האזרח הקטן הוא עפר ואפר, זבוב חסר משמעות בעיני הטייקונים שמחזיקים את המערכת הבנקאית. המשחק הוא בכסף של הגדולים כאשר הכסף של החוסף הקטן משמש רק למינוף העסקים של בעלי ההון. כל עוד בעלי ההון מצליחים לגלגל את הכסף ולהשקיע בהשקעות מניבות כולם נהנים אבל אם הם נופלים על תקופה קשה כמו כעת, הראשונים שיפגעו הם החוסכים הקטנים, האזרחים שאוספים שקל לשקל לימים אחרים. הטייקונים ימשיכו לחיות טוב, הונם יירד, אבל למי אכפת? לביוב כבר אמר ש"זה בסך הכל כסף, לא מתים מזה" . הוא אולי לא, אני מכיר כמה שאולי לא ימותו, אבל לא יהיה להם מה לאכול. ולכן בקרב הענקים הזה לשרי ולחבריה אין סיכוי.
האזרח הקטן הוא עפר ואפר, זבוב חסר משמעות בעיני הטייקונים שמחזיקים את המערכת הבנקאית. המחשק הוא בכסף של הגדולים כאשר הכסף של החוסף הקטן משמש רק למינוף העסקים
ממשלות בישראל כבר הלאימושני בנקים בישראל , בתקופות משבר אחרות , לאומי ודיסקונט וכעת היא שולטת רק בלאומי ומנסה למכור אותו. הממשלה צריכה להציק לטייקונים, לשמור עליהם היטב כי אין מי שיעשה זאת ולא יעזרו כל תרגילי הבכיות, הראיונות המאיימים ומסעי ה-PR של שרי אריסון וחבריה. הבנק הוא אולי של אבא שלה, הכסף שלנו לא.
לשרי האריסון יש בנק. היא קיבלה אותו בירושה מאבא שלה, אבל בניגוד לעסקים אחרים, שילדים יורשים מאבא שלהם, בנק זה לא גן ילדים ולא חנות בגדים. הבנק הזה משחק בכספים של חלקים ניכרים מאזרחי מדינת ישראל,