פוסטים בתגיות: ‘עופר עיני’
ביום חמישי האחרון, התנוסס שלט על אחד מחדרי ההרצאות במרכז הכנסים של מלון ליאונרדו ברמת גן: סדנא של מסילאים רכבת ישראל." חדר הדיונים שבו היה אמור להיות השלט נותר ריק.ולא במקרה. לא הרחק מהמלון,, במרחק הליכה של 10 דקות על גשר הולכי רגל רחב ידיים, בתחנת סבידור בתל אביב, ארלוזורוב, המתינו כמה עשרות נוסעים על רציפי המסילות של הרכבות, וציפו לחידוש תנועת הרכבות. שהושבתה לילה קודם.. הסיבה הישירה: מעצרה של יו"ר ועד העובדים המיליטנטית אהובה אדרי, בעקבות הפגנה מול ביתו של יו"ר הרכבת המיועד אורי יוגב.
כמה שנים אחורה, בימים אחרים ובזמנים אחרים, מעצר של יו"ר ועד עובדים וחברי ועד היה לכשעצמו עילה מספקת להשבתת כל המדינה, ולא רק את הרכבת. אבל היום, בעידן שלטונו של עופר עיני, שהצליח לייצר לעצמו את דמות היו"ר "השקול" והאחראי, דמם של יושבי ראש הוועדים מופקר. בעצם לא כולם. סביר להניח שאילו במקום אדרעי היו עוצרים חלילה את יו"ר ועד חברת חשמל, או אל על, או רשות שדות התעופה, היינו רואים את עופר עיני מעל כל מסך בכל תחנת שידור אפשרית. אבל כשמדובר ביו"ר ועד של פועלי הרכבת, המשתכרים בקושי שכר מינימום, האחרונים בשרשרת המשכורות הג'ובים והשחיתויות בארגון כושל זה, הכל מותר. באופן בלתי צפוי, התקשורת, כמעט כמו תוכי שמדלקם את אותו טקסט, אצה רצה לרציפים הריקים, כדי לאתר את הנוסעים "האומללים" שלא יוכלו להגיע לעבודה באותו יום. משל היינו לרגע בפריז, לונדון, או מנהטן, שם השבתת תנועת רכבות משמעותה באמת השבתה של כל המדינה.
בישראל, על פי נתוני רכבת ישראל נוסעים ברכבת כ-2 מיליון נוסעים בשנה. רק בשביל הפרופורציות, חברת אגד לבדה, מסיעה מדי יום 2 מיליון נוסעים ב-45 אלף נסיעות שהאוטובוסים שלה עושים. רוצה לומר שעם כל ההבנה לכעס שיש לנוסע הישראלי שרוצה להגיע ברכבת לעבודה (פינוק אמיתי, יש להודות) יש חלופות אחרות. ליד כל תחנת רכבת יש גם תחנות אוטובוסים, יש מוניות ואם אין ברירה אז נוסעים ברכב הפרטי.
אבל השביתה הפראית של עובדי הרכבת, שיחקה לידיהם של מנהלי הרכבת, אלו שאין להם אחריות על כלום, כדי לגלגל את כל החוליים של הרכבת בשנה האחרונה על כתפיהם של העובדים. כלי התקשורת, למרבה הצער, אצו רצו להעמיד מיקרופונים מול פיותיהם של המנכ"ל חקי הראל ומנהלים אחרים שהאשימו את העובדים בחבלה מכוונת בתקלות האחרונות. רוצה לומר, העובדים גרמו בכוונה לשריפה באחד הקרונות, גרמו לכמעט תאונה בין שתי רכבות והזיזו בכוונה קרון אחד מהמסילה. למותר לציין כי מי שהיה על הקרונות באותם תאונות היו העובדים עצמם ולא חקי הראל, כלומר הם החליטו "להתאבד" יחד עם כל הנוסעים.
את מרבית הקופונים ניסה לגזור השר ישראל כץ, שר התחבורה, שבשבועות האחרונים מוצא את עצמו יותר מדי באולפנים ובמסיבות עיתונאים שבהם הוא מסביר כשלים, מחדלים ואסונות שקורים בתחומים שהוא אחראי להם. בכל מדינה מתוקנת אחרת, רוה"מ היה מעיף את השר הביתה. אבל בישראל גבולות האחריות הם שונים. ובהעדר בעל בית יכול להרשות לעצמו מנכ"ל הרכבת חקי הראל, לאבד עשתונות בפומביי ולגלגל את כל האחריות על מה שקורה ברכבת על העובדים. הוא לא אחראי לכלום וכמוהו כל יתר המנהלים שהם לא רק חברים לנשק אלא גם בני משפחה קרובה או רחוקה.
כאשר התקשורת עושה מיסגור לסיפור מסוים, היא נוטה להתעלם מהעובדות. הנה עוד פרט קטן ובלתי חשוב לכאורה: העילה להפגנה אינה קשורה בכלל למה שקורה ברכבת בזמן האחרון. מדובר על סכסוך עבודה שהחל לפני יותר משנה, הרבה לפני התקלות החמורות. הנהלת הרכבת שפכה כמה מיליוני דולרים כדי לשלם לחברת יעוץ קנדית שהמליצה לה להוציא את כל עבודות התחזוקה של הרכבת החוצה. העובדים מפרשים זאת כאיום, ובשמם של 2000 משפחות שמתפרנסות מעבודה ברכבת הם יצאו למאבק לגיטימי בתיווך ההסתדרות. אבל כבר אמרנו הרי שדמם של פועלי הרכבת מותר, אף אחד לא מחשיב אותם יותר מדי, הם ה"פועלים השחורים" שמצויים יום יום על המסילות, על הרציפים וליד סדנאות התחזוקה, בניגוד לבוסים שלהם שיושבי במשרדים ממוזגים, ונוסעים לעבודה ברכב על חשבון הציבור, למעט פעמים בודדות, שבדרך כלל מתוקשרות היטב בכל אמצעי התקשורת. אבל כמו שאמרנו, בזמן מיסגור, התקשורת אומרת לכולם "אל תבלבלו אותי עם העובדות". העובדים אשמים. נקודה.
אין ספק שרכבת ישראל דורשת רענון וטלטול אמיתי. אבל הטלטול הזה צריך להתחיל מלמעלה ולא מלמטה. הוא דורש קודם כל שר נטול שיקולים פוליטיים, שיהיה מסוגל לקבל החלטות אמיצות, לא רק בנוגע לעובדים סוררים אלא לגבי כל הנהלת החברה. רפורמה כה עמוקה כפי שנדרשת ברכבת, יש לה סיכוי להצליח רק בשיתוף העובדים, שזכותם לדאוג לפרנסתם. הפרטה, אינה מילת קסם לכל דבר ומעולם לא הוכח שהיא מגבירה בטיחות. הפרטה יכולה להיות מנוף לצמיחה וקידום עובדים מבלי לפטר איש, אבל כדי שזה יקרה דרושה קודם כל הנהלה אחראית שמצליחה ליצור אמון במערכת היחסים שלה עם העובדים, יודעת להכריע במו"מ לגיטמי, ולא מגלגלת עליהם את האחריות למחדלים וכשלים שהם קודם כל פרי ניהול כושל שלה ושל אלו שממונים עליה בממשלה. אבל באין ממשלה ובאין נציגות אמיתית של עובדים, שמגנה על הוועדים ומסייעת להם, כתבי התקשורת צפויים לעוד הרבה סיפורי נוסעים מאוכזבים ברציפי הרכבת,
שבוע העבודה של עובדי ההיי-טק ברמת החייל בתל אביב היה הפעם מגוון מתמיד. לצד בתי הקפה, המסעדות והפאבים שמקיפים את בנייני ההיי-טק, פגשו העובדים חמורים שנשאו את השלטים "אל תיתן לאחרים לעשות כסף על הגב שלך". יוזמת הקמפיין היא חברת גו מיליון (Go-Million), הפועלת בתחום הלימודים וההכשרה ליזמים. הבחירה שלה בחמורים עבור הקמפיין המקורי, שנחשב לנועז בנוף ההיי-טקי, לא היתה מקרית – כולנו הרי משתמשים במושג "עובד כמו חמור", ובמקרים רבים, אפילו בגוף ראשון.
סביר להניח שעובדים רבים שראו את החמורים, נזכרו בתלוש המשכורת שלהם והגיעו למסקנה שיכול להיות שהם כבר לא במקצוע הנכון. המיתון האחרון הוכיח, כי היכולת של חברות לשרוד, תלויה קודם כל ברמת הגמישות הניהולית שלהן, שמאפשרת לנייד ולפטר עובדים. באופן עובדתי, החברות ששרדו את המיתון היו החברות שפיטרו עובדים, ביטלו מישרות והשטיחו עצמן.
הצד השני של המטבע הזה הוא שעובדים רבים מצאו את עצמם חסרי כל זכויות. החוזים הנחמדים עליהם חתמו כאשר התחילו לעבוד בחברה, היו טובים לאותה תקופה, אך הם לא כללו הרבה מאוד דברים, כמו למשל תנאים סוציאליים. אחת הסיבות לכך היא שדפוס העבודה בהיי-טק מחייב התמסרות טוטאלית לתפקיד, ולכן לרבים כלל אין זמן להסתכל ימינה ושמאלה.
כך, המיתון הותיר לא מעט עובדים עם זכויות חסרות, מה שהוסיף עוד כמה לקוחות לעורכי דין ומומחים ליחסי עבודה. בשנתיים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לאגד את עובדי ההיי-טק. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, דיבר על כך רבות והוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המעסיקים, באופן טבעי, לא אוהבים את זה, אבל סביר שהם יחיו עם זה, שהרי אף אחד לא באמת מאמין שהתארגנות עובדים במאה ה-21 תתבטא רק בשביתות ובמהומות.
במגזר הממשלתי המצב חמור יותר, בעיקר בגלל שיטת העסקת עובדי מיחשוב על בסיס "קוסט-פלוס". גם שם היתה התארגנות מוצלחת של עובדים ששכרו עורך דין, והקבוצה הזו מנהלת כעת מו"מ עם נציבות שירות המדינה. אם העובדים הללו יצליחו, תהיה זו מהפכה של ממש, שלא בטוח שמשרד האוצר ידע להתמודד איתה.
במקביל, הודיע ח"כ איתן כבל (עבודה), כי מיד לאחר פגרת הקיץ של הכנסת, הוא יקים את שדולת עובדי ההיי-טק של ישראל. "זו לא תהיה עוד שדולה למען ההיי-טק", הסביר כבל בתשובה לשאלתו של ח"כ מאיר שטרית ,שתמה כמה ארגוני היי-טק צריכים להיות במדינה אחת. ח"כ כבל אמר, כי הכוונה היא לטפל במאות עובדים שמנוצלים על ידי מעסיקיהם, מקבלים שכר מינימום (כן, יש כאלו בהיי-טק, תתפלאו) ובכל פעם שהם קוראים בעיתון על שכר בכירי החברה שלהם ותוצאותיה העסקיות – הם מרגישים כמו חמורים.
גם בעלי מקצועות מבוקשים בהיי-טק סובלים מזליגת תעריפים. מכרז בתי התוכנה של החשב הכללי עשוי (או עלול – תלוי מי קורא) להיות אירוע מכונן בעבור התעריפים בשוק, אם אכן יתממש. מנהלי ארגונים רבים עוקבים בעניין רב אחר הנעשה במכרז, ולאף אחד אין ספק שאם אכן התעריפים שמוצעים בו יתממשו, צפויים עובדים רבים לקבל פניות מהנהלה שלהם להורדת שכר. כך, נראה, המיתון אמנם הסתיים רשמית – אבל השגשוג והפריחה עדיין רחוקים.
השורה התחתונה: האנלוגיה בין חמורים לעובדים אולי קצת מעליבה, אבל משקפת את המציאות הקשה שלא כולם מודעים אליה. התארגנות היא המפתח לשמירה על הזכויות.