פוסטים בתגיות: ‘סער’
ביותר מדי מוסדות חינוך בישראל שוכבים להם המחשבים בצד ומשמשים כעציצים ● זו בעיה, אפילו חמורה, ויש לעשות את המקסימום על מנת לטפל בה – אך זה עדיין לא נותן לחתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סולומן, את הלגיטימציה לומר שהמחשב לא תרם ללמידה בישראל ● חומר למחשבה
עיתון הארץ פרסם בסוף השבוע ידיעה לפיה חתן פרס ישראל לחינוך, פרופסור גבי סולומון, סבור שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופסור סולומון, כזכור, קיבל את הפרס ב-2001, והוגדר אז כדמות בעלת מוניטין בינלאומי בתחום. פרופסור סולומון מצוטט בכתבה, כאומר שישנה התלהבות מהטכנולוגיה החדשה, אבל שוכחים שקודם כל צריך להשקיע במורים. בהמשך, מביא סולומון לדוגמה את נושא הכיתות החכמות, שלטענתו הן מתוחכמות מדי ולא משרתות את המטרה הברורה שלהן.
הכותרת של המאמר עוררה, כצפוי, גלים רבים. התגובה הראשונית היתה פליאה ואף כעס: כיצד איש חינוך מוערך כל כך יכול לומר בעשור השני של המאה ה-21 שמחשבים במערכת החינוך לא תורמים דבר. נושא המיחשוב במערכת החינוך אמנם ידע עליות וירידות, ואפשר לומר שרק בשנים האחרונות קיבל התחום הכרה רשמית. הפעם האחרונה שבה הממשלה התייחסה באופן רשמי לנושא, היתה בתוכנית מח"ר 98, אותה הגה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. על הביצוע היה אמון ד"ר שמשון שושני, אז מנכ"ל משרד החינוך. אלא שכבר אז נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו לכישלון התוכנית, שמטרתה היתה לחולל שינוי במערכת החינוך. הכנסת המחשבים לכיתות לא לוותה בהכשרות מתאימות, המורים לא מיהרו להשתמש והמחשבים הפכו לעציצים בכיתות.
מאז זרמו מים רבים בנהרות ישראל. התפתחות ההיי-טק וצמיחתה של תעשיית מחשבים, הזרימו אל המערכת הצעות לשיפור את רמת הוראת המחשבים. ראשי המערכת הבינו, כי התכנים הם אלו שיחוללו את השינוי, למד טיפול מתאים במורים. כך, האגף לחינוך טכנולוגי יזם והפעיל שורה ארוכה של פרויקטים בתחום התיקשוב, ובעיקר בתחום התוכן – כדי לתגבר ולעודד את בתי הספר להתאים את עצמם למציאות העכשווית. אבל זו היתה רק טיפה בים. סביר להניח שאילו היו בידי האגף תקציבים נוספים, התמונה היתה נראית אחרת. בבתי הספר בהם מיחשוב הכיתות צלח, ביצעו פעולות משולבות של החדרת הציוד, התאמת תכני הלימוד, טיפול במורים והדרכת תלמידים. אך אותם בתי ספר הם מיעוט.
פרופסור עוזי מלמד, איש חינוך מוערך גם הוא, עוקב אחר ההשפעות של פרויקט "מחשב לכל מורה" של קרן אתנה – במסגרתו מחולקים מחשבים ניידים למורים ברחבי הארץ, בתנאי שיעברו הדרכה בנושא. בסקר האחרון שערך פרופ' מלמד, עלה, כי השימוש במחשב שינה משמעותית את התנהגות התלמידים כמו גם את רמת ההוראה.
פרויקט "מחשב לכל מורה" אינו הפרויקט היחיד הפועל כיום במערכת החינוך. המשותף לו ולשאר הפרויקטים, הוא שכולם נבעו מיוזמה פרטית – ולא הגיעו ממשרד החינוך. הסיבה, היא כמובן תקציבית, אבל תקציב הוא בסך הכל ביטוי לסדרי עדיפויות. כבר דובר בטור זה רבות על כך שהמדע והמיחשוב אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנטרת "הבעיות הביטחוניות" מכסה על הכל, כולל על אי-העשייה של אלו שצריכים לעשות.
אם לא די בכך, אמירות דוגמת זו של פרופסור סלומון, עושות עוול לגורמים רבים – כולל משרד החינוך – שדווקא כן מנסים לשפר את המציאות. כזה הוא למשל האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך.
אך לפני שמתנפלים על הפרופסור וחתן פרס ישראל, כדאי לקחת את דבריו בפרופורציה, שהרי אין שום יסוד לערער על תועלת המיחשוב במערכת החינוך. כך או כך, צריך לעשות את הדברים הנכונים שיובילו לכך שהמיחשוב יעמיק עוד למערכת החינוך, כדי שבוגריה יהיו מוכנים לחיים. גדעון סער, שר צעיר וחדש, מנסה להרים את הכפפה ולבצע את המהפכה. יש לקוות שיצליח.
ארבעת השרים שהשתתפו בכינוס לשיפור החינוך, לא צריכים שדולה כדי להציל את מערכת החינוך הירודה שלנו ● הם צריכים להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה, ובעזרתו האדיבה של שר האוצר שטייניץ – אחד מחברי אותה שדולה, להתחיל להניע דברים ● הגיע הזמן להפסיק לדבר
הכנסת אירחה שלשום (ג') את ראשי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, במסגרת כנס שיזמו חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואברהם מיכאלי (ש"ס). מטרת הכנס היתה הקמת שדולה למען החינוך בישראל. כך, סביב שולחן אחד ישבו כל ראשי האוניברסיטאות והמכללות בארץ – מחזה נדיר לכשעצמו, שכן ברוב ימות השנה הם נאבקים זה בזה על תקציבים, סטודנטים ויוקרה.
הכנס רשם נוכחות שיא חדש, כשאירח לא פחות מארבעה שרי ממשלה: שר החינוך – גדעון סער, שר האוצר – ד"ר יובל שטייניץ, שר המדע – דניאל הרשקוביץ והשר לענייני מיעוטים – פרופ' אבישי ברוורמן. בנוסף, נכחו באירוע שניים מחתני פרס נובל, לרבות הכלה הטריה, פרופ' עדה יונת.
הרבה דברים חשובים וכואבים נאמרו בכנס, רובם כבר נדושים: שמערכת החינוך בישראל צברה הישגים רבים בשנות קיומה של המדינה, אבל בעשורים האחרונים היא נמצאת בצלילה מתמדת; שהתקציבים מצטמקים בכל שנה; שהמוסדות האקדמיים המסורתיים נמצאים על סף קריסה כלכלית וכו'. מה בכל זאת היה החידוש? הרעיון להכין תוכנית חומש לשיפור החינוך הגבוה, שתלווה במשאבים מתאימים. רעיון ראוי לברכה.
כל מי שישב בכנס ידע היטב שהבעיה המרכזית של מערכת החינוך המדעי בישראל היא סדרי העדיפויות. זה כבר שני עשורים שהנושא לא נמצא בסדר העדיפות הלאומי, למרות שהוא צריך ואפילו חייב להיות. פרופסור משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, שנכח בכנס, ציין, כי התנאים בישראל להכשרת מדען כמעט ולא קיימים. בהעדר תקציבי מחקר, אמר, נשלחים הדוקטורנטים ללימודים בארצות הברית, וכולנו יודעים מה קורה לרובם – הם לא חוזרים לישראל. התוצאה, הסביר פרופ' קווה, היא שסגל החוקרים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות הולך ומזדקן.
לדברי נשיא בר אילן, איש המפתח בסיפור הזה הוא פרופסור מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בישראל, שאמור להוביל את המהפכה אותו רוצה הפורום לבצע. לדבריו, מספר אנשי הסגל האקדמי בישראל ירד מ-4,700 ל-4,300 בעוד שבכל מדינות ה-OCED המספרים עולים.
האווירה בכנס תאמה את האווריה בה נמצאת ההשכלה הגבוהה במדינה. גם הפוליטיקאים הפנימו שהבעיה אינה המוסדות או דרך התנהלותם, ושהתייעלותם היא לא בהכרח הפתרון. התייעלות לא תוביל לשום הישג מדעי, אם איכות התלמידים לא תשתפר במהירות.
ארבעת השרים שישבו בכנס לא צריכים שדולה כדי לשפר את מערכת החינוך הירודה שלנו; הם צריכים לממש את סמכויות הביצוע שלהם: להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה ובעזרתו של אחד מחברי השדולה – שר האוצר שטייניץ, שמקורב מאוד לאקדמיה, להתחיל להניע דברים. למשל: להפשיר תקציבים למחקר, לשפר את שכר המרצים, להגביר את שיתוף הפעולה עם התעשייה ולנצל את הידע שלה. העיקר: להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. ויפה שעה אחת קודם.
בסוף חודש אוגוסט 2007, בשלהי קיץ ירושלמי חמים, התכנסו בלשכת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרת החינוך – פרופ' יולי תמיר, ראשי הסתדרות המורים וארגוני המורים, ועימם אורי בן ארי – נשיא ויזם קרן אתנה. הסיבה למסיבה: השקת פרויקט מחשב לכל מורה במערכת החינוך בישראל. דברים יפים נאמרו שם, הבטחות פוזרו לכל עבר והשמחה הייתה גדולה.
בין הנוכחים בטקס היה גם ניר ברקת, אז אחד המתמודדים על ראשות עיריית ירושלים וחבר מועצת העיר. ברקת רשם לעצמו, שאם וכאשר ייבחר לראשות העיר, זה יהיה אחד הפרויקטים שהוא יאמץ. בסוף השבוע האחרון, ביום ה' ליתר דיוק, בטקס חגיגי ומיוחד שנערך באולם מועצת העיר של ירושלים, קיים ברקת את הבטחתו, והגשים את חלומם של רבים. 1000 מורים בחינוך היסודי בירושלים יצויידו במחשבים ניידים. הם יעברו קורסי הכשרה, ויתאימו את תוכנית הלימודים לעידן הדיגיטלי. ברקת אמר בטקס כי הוא לא מסתפק בזה. הפרויקט ישולב עם פרויקטים אחרים לתקשוב החינוך כגון מחשב לכל ילד, פרויקט סנונית של האוניברסיטה העברית ועוד.
ירושלים אם כן עלתה על מפת המהפכה השקטה – המתוקשבת, שעוברת על מערכת החינוך. זו מהפכה שברבות הימים, כאשר ייכתבו דברי ימיה, הפרק הפותח יספר כיצד היא החלה מהשטח: מיוזמה פרטית, מחלום של אנשים טובים באמצע הדרך, שנמאס להם לקטר בימי שישי בערב בשיחות סלון, על מערכת החינוך הירודה שלנו, על המורים שאינם רלוונטיים וכו'.
אורי בן ארי, היום נשיא קרן אתנה המריצה את הפרויקטף היה האיש שהגיע למסקנה שמספיק לקטר והגיע הזמן לעשות. לבן ארי, אז בעל תפקיד בכיר בנס טכנולוגיות, היה רעיון פשוט: כדי שמערכת החינוך תעלה על פסים מתוקשבים, צריך, קודם כל, להכניס את המורה לעידן המתוקשב. איך עושים זאת? מעניקים לו כלי עבודה שנקרא מחשב נייד. כל מי ששמע את הרעיון, לא היה צריך הסברים. הרי לכל פקידה מתחילה מצמידים מחשב כיום, כי בלעדיו היא לא יכלה לעבוד. לכל מנהל קונים כלי רכב ומחשב נייד – ורק את המורים ממשיכים לשלוח לחזית הקשה ביותר, לקרב על נפשם של ילדינו, עם תחמושת וכלים מהעבר.
ספק אם כאשר הגה את הרעיון, האמין בן ארי עצמו לאילו עוצמות הוא יגיע ואת דמיונם של כמה אנשים הוא יצית, מה שיפתח את הלב וגם את הכיס (גילוי נאות: כותב שורות אלו היה שותף לחזון הראשוני, שהיה צריך להתממש בעיר אחת בארץ, ורק אם היה מצליח – או אז לשכפלו הלאה). אבל החיים הובילו את בן ארי והצוות שהלך עימו, למחוזות אחרים. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל ענק, שיכול לחולל מהפכה של ממש בחייהם של המורים, ובאופן ישיר להשפיע על התלמידים.
הטקס בלשכת ראש הממשלה אולמרט בירושלים, היה אבן הפינה הראשונה להגשמת החלום. קדמו לו שנתיים של תפירה הדוקה ליעד השאפתני: להעניק ל-60 אלף מורים בחינוך היסודי מחשב נייד, לצד הדרכה ותחזוקה. אולם כדי להגיע ליעד, בן ארי הבין שיש להושיב זה לצד זה את נציגי הסתדרות המורים, את משרד החינוך, וגורמים נוספים. כנגד כל הסיכויים המהלך עבר בהצלחה. ועדות ההיגוי התכנסו פעם אחר פעם. המוטיב המרכזי במשחק היה לשים את האגו בצד, לתת לכל אחד את המרחב שלו, על מנת לממש את היעד.
היה חשוב מאוד שיהיה לפרויקט מימד פדגוגי. המחשב שמקבל כל מורה – הוא רק סמל. הוא משדרג את מעמדו האישי, אבל הופך אותו לבן שיח שווה ערך לתלמידיו בכיתה. זהו דבר שאינו מובן מאליו בעשור האחרון: ילדים יוצאים מהבית אחרי שבילו ערב שלם מול המחשב באינטרנט, שם הם נחשפים לעולמות תוכן וידע אותם לא יקבלו לעולם בכיתה. המפגש בבוקר המחרת עם המורה יכול להיות מדכא לעיתים.
מאז טקס ההשקה, הממשלה התחלפה, אבל הפרויקט המשיך לרוץ. בן ארי גיבש סביבו צוות של חולמים ואנשי ביצוע, שהחלו לנדוד ברחבי הארץ, ולהדביק בחלומם ראשי ערים וישובים. הראשון היה אלוף (מיל') עמרם מצנע בירוחם. הוא ראה את החזון, התלהב ומיד הורה לחלק מחשבים למוריו. אחריו באו עוד 13 ראשי ערים, בזה אחר זה. המימון כולו הגיע מתורמים ומקרנות, כמו גם מיהודים בחו"ל. השיטה עובדת: כל ראש עיר או ישוב מתקנא בעמיתיו, ורוצה לכבד גם הוא את מוריו במחשב נייד. לקנאה מתלווה סיוע בגיוס תורמים.
לא להאמין, אבל פרויקט מחשב לכל מורה מתנהל עד כה, כמעט בלא מימון ממשלתי או ציבורי. הממשלה, דרך משרד החינוך, הסתדרות המורים – הם בבחינת תומכים, אבל גם נתמכים. כך, הפך המחשב הנייד לזרז שמאיץ תהליכי תיקשוב אחרים בכיתה.
במסגרת מחקרי המעקב הפדגוגים, נדהמו החוקרים לראות שבכיתות מסוימות, היקף ההפרעות ובעיות המשמעת ירד פלאים. הילדים מרותקים לתכנים שהמורה מציג להם על גבי מקרן. והיה אם במהלך השיעור הם לא הבינו משהו, אין הם צריכים להמתין למחרת. דואר אלקטרוני נשלח למורה ומייד הם, או הוריהם, מקבלים תשובות.
סוף דבר: שנתיים לאחר שעלה לאוויר, מחשב לכל מורה עונה להגדרה של מהפכה. הוא החל מהשטח, ומתבצע על ידי מתנדבים ואזרחים במימון פרטי כמעט לחלוטין. אבל כדרכה של מהפכה, היא צריכה להגיע לשלב של מימוש החזון שהציבה לעצמה. הגיעה העת שהממשלה תתעורר, תפסיק למחוא כפיים בכל פעם שעיר נוספת נכנסת לפרויקט, ושתתחיל "ללכלך את הידיים".
הרעיון שמתגלגל הוא חקיקת חוק, שיחייב לתת לכל מורה מחשב נייד, בדיוק כמו שנותנים לו לוח וגיר. את התקציב צריכה המדינה למצוא. היא אינה יכולה להסתתר מאחורי התשובה "אין כסף". בראש משרד החינוך עומדים היום גדעון סער, שר מבטיח וצעיר, ולצידו ד"ר שמשון שושני, מנכ"ל ותיק ומנוסה. יש להם את הברק בעיניים, אבל הם צריכים לשים את הסכין בין השיניים. מתחת לאפם מתחוללת מהפכה שקטה: מהפכת התיקשוב. זו החלה בכך שנתנו לכל מורה במתנה מחשב נייד בדרך לכיתה. אם הם לא ייטלו כעת את מושכות המהפכה, היא תתחולל בלעדיהם ואף תשאיר אותם מאחור. ויפה שעת אחת קודם.
החזון הזה צריך להיות מלווה כמובן בתקציבים – משאב שהיה חסר מאוד לחינוך הטכנולוגי בעשור האחרון. תוספות התקציב בהיקף של 30% הן צעד מבורך, אבל אם שר החינוך רוצה באמת ליישם את המטרות הגדולות שהציב בתוכנית העבודה שלו, הוא צריך להגדיל משמעותית יותר את המשאבים לחינוך הטכנולוגי. זה הרי ידוע שעלותו של תלמיד בבית ספר מקצועי, גדולה הרבה יותר מאשר עלות תלמיד "רגיל". במשך שנים, הנוסחה הזו נעלמה מעיני אנשי משרד האוצר, שלא היו נדיבים במיוחד בתקציבים לחינוך ה-"אחר" הזה, שהוגדר לא פעם כ-"חצר האחורית של מערכת החינוך". האם השר סער למד את הלקח הזה והוא הולך להשקיע את כל מרצו במטרה הזו, כדי להשיגה? ספק רב.
החולים בשפעת החזירים ילמדו מהבית
משרד החינוך השלים את הקמתו של פורטל ללימודים מתוקשבים, אשר אמור להיות מופעל במקרה של התפרצות שפעת החזירים והכרזה של משרד הבריאות על מצב חירום. לאנשים ומחשבים נודע, כי במשרד התקיימה בתחילת השבוע (א') ישיבת חירום של כל הגורמים הפדגוגיים והטכנולוגיים, על מנת להשלים את ההכנות למקרה שבו תידרש הפעלת הפורטל.המורים והצוותים המקצועיים בכל בית ספר יעברו בקרוב השתלמות אשר במסגרתה ילמד השימוש בפורטל. הזנת חומרי הלימוד והתכנים תחל מייד עם פתיחת שנת הלימודים היום (ג'), ותימשך כמה שבועות. הפורטל הוא ארצי, אולם לבתי הספר השונים תהיה נגישות גם לחומרי לימוד ייחודיים להם. זאת, על מנת שהתלמידים באותם בתי ספר יוכלו לשמור עד כמה שניתן על תכנית הלימודים השגרתית שלהם. רוני דיין, מנהל אגף יישומי תכנון מחשבים במשרד החינוך, אמר לאנשים ומחשבים, כי "הפורטל הוכן על בסיס הניסיון והלקחים שהופקו ממבצע 'עופרת יצוקה'. אז, בסיוע מערך ממשל זמין, יכלו תלמידים מאזור הדרום לשבת בביתם ולהמשיך ללמוד כמעט כרגיל. המטרה היא לאפשר לתלמידים להמשיך להתקדם בחומרי הלימוד במקצועות המרכזיים".
לדברי דיין, בהיבט הטכנולוגי הפורטל ערוך ומוכן: "באמצעות ספקי התקשורת והאינטרנט שהמשרד עובד איתם, אנו נערכים לביקושים בהיקף נרחב בבת אחת, במקרה ורבים מהתלמידים ייאלצו להישאר בבית". בתשובה לשאלה בדבר הנגישות של המורים והתלמידים למחשב ולאינטרנט בשעת חירום, אמר דיין, כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למרבית האוכלוסייה בישראל יש לפחות מחשב אחד ונגישות כלשהי לרשת. הוא הוסיף, כי לפי נתוני משרד החינוך, ברוב המכריע של כ-700 בתי הספר ברחבי הארץ יש גישה לאינטרנט וליישומי תיקשוב שונים.
אל, 1,455,849 התלמידים שיחבשו את ספסל הלימודים ביום שלישי הקרוב, וביניהם תלמידי כיתה א', מצטרף תלמיד נוסף. גדעון סער שמו. אומנם הוא סיים את חוק לימודיו בבית הספר לפני הרבה שנים, אבל עכשיו הוא חוזר אל ספסל הלימודים דרך לשכת שר החינוך. סער נכנס לתפקידו רק לפני כמה חודשים , ובמשך התקופה עמל קשות כדי להגיע אל תחילת שנת הלימודים הזו בשלום. שביתות, תודה לאל, נחסכו ממנו תודות להסכמים שנחתמו לפני שנה אחרי מאבקים עקובים מדם שניהלו המורים סביב אופק חדש נגד השרה הקודמת יולי תמיר.
סער החליט להיכנס לשנת הלימודים הראשונה שלו כשר בדרך בטוחה יחסית. הרפורמה העיקרית שלו לא יכולה להוציא לרחובות אף אחד. "חזרה למקורות" "מורשת ישראל" "מלחמה באלימות" והחזרת כבוד למורה". מי נגד? שיקום.
אף אחד לא קם. אבל גם אף אחד לא נפל מהכיסא מהבשורות החדשות שמביאה עמה השנה הבאה. למען האמת המושגים שאנו משתמשים בהם קצת מבלבלים. ביוני חוגגים את סיום שנת הלימודים כאילו באמת הסתיימה תקופה ומתחילה עוד מעט תקופה חדשה. בספטמבר שוב חוגגים שנה חדשה, כאילו שמשהו באמת השתנה בין יוני לספטמבר במערכת החינוך. בפועל כולם יודעים שכלום. חוץ מחילופי שרים והנהלת המשרד, שום דבר לא השתנה באמת. אל ספסלי הלימודים חוזרים אותם מורים מתוסכלים, שחלקם כבר נכנס לאופק חדש והם לא יודעים עדיין אם לצחוק או לבכות, כי בתוכנית החדשה של סער המילה הזו כמעט לא מוזכרת. אל ספסלי הלימודים חוזרים הילדים (שלא סיימו י"ב בשנה שעברה) אחרי קיץ קשה, רווי אלימות ועקוב מדם ברחובות הערים. הם חוזרים מבתים רבים שאבי המשפחה ואולי גם האימא הם מובטלים.
אל ספסלי הלימודים חוזרים אותם ילדים שהוריהם רואים בבית הספר ובמורים את הבייבי סיטר הלאומי שלהם ולא במקרה. שכר של חלק מהמורים לא גבוה יותר מבייבי סיטר או עוזרת בית אבל הציפיות מהם כמו ממנכ"ל שמרוויח מיליון דולר בשנה. עכשיו גדעון סער רוצה לתת להם כסף בעבור הישגים. אף אחד לא מתנגד לקבל כסף אבל יש מעטים מאוד שיודעים איך בדיוק יעשו את זה. האם התלמידם יהפכו להיות שורה במאזן רווח והפסד של בית ספר.? בכנס החינוך שערך עיתון העיר בשבוע שעבר היה ויכוח בין המנכ"לים שפירא, רומנו וגבאי לגבי יישום שיטות ניהול עסקיות בבתי הספר, כולל שיטת המדדים ה מוכרת לכל מנהל. שפירא התנגד וגבאי אמר שזה רעיון מצוין.
אבל כולם שכחו ששיטת המדדים כבר קיימת במערכת החינוך מזה שנים ואולי בזה חוליה. זוהי שיטת הציונים שהפכה חלק גדול מבתי הספר לפסי ייצור ליצירת בוגרים מצליחים בבגרות, כדי שאח"כ ידעו כולם כמה מוצלחים המורים והמנהלים של בית ספר זה. גדעון סער לא צריך להמציא את שיטת המדדים, הוא צריך להחליף אותה במשהו טוב יותר, אמין יותר, שמתאים למאה ה-21 הוא צריך להפוך את בית הפר לרלוונטי ללקוחות העכשוויים שלו, התלמידים שבאים רובם מעולמות אחרים לגמרי ופוגשים בבית הספר את יום האתמול שהם בכלל לא מכירים ולא יראו עוד אף פעם. כדי לעשות זאת סער צריך כסף, הרבה כסף ואת זה הוא לא יקבל אם לא ייצא למלחמה. אפשר להירגע. הוא לא יעשה זאת. בגן הילדים של ביבי ושרה הוא הילד הטוב, הממושמע, שעושה את עבודתו, נאמנה..
הוא לא ידפוק על השולחנות ולא ייאבק כדי שהחינוך יקבל את העדיפות הראויה בתקציב ולא רק במשחקי קיצוץ והוספה, האהובים כל כך על נערי האוצר. באותו כנס של העיר אמר דני ימין, מנכ"ל מיקרוסופט כי החינוך בארץ הוא בבעיה כי הוא לא מהווה את האתוס הלאומי שלנו כמו שהייתה פעם ההתיישבות או צה"ל. אתוס, לא קונים רק במילים אלא בעיקר בהפניית משאבים שישדרו לכל אחד שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב היום אחרי הביטחון. ואיפה החינוך הטכנולוגי, איפה העידוד והתימרוץ כדי שבעוד 30 שנה יהיו לנו עוד כמה חתני פרס נובל ? על כל אלו סער לא הולך "להתאבד". הוא מעדיף לחזור לשורשים, למקורות, ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב. אף אחד לא יפריע לו, אבל גם אף אחד לא יזכור אותו כשר שעשה רפורמות אמיתיות בחינוך, ומי יודע אולי בכלל סער לא רוצה את זה? הרי השקעה בחינוך היא לטווח ארוך. רפורמות שהוא יעשה היום יבואו לידי ביטוי בעוד 10 שנים במקרה הטוב, מי יזכור אותו? ולמה שישאיר לשר הבא אחריו לגזור את הסרט?
אז כמו כל שר הוא משאיר את העבודה למנכ"לים, לעוזרים ולעובדים הבכירים. להם יש אג'נדה,שעיקרה מה שהיה הוא שיהיה וכל מי שינסה לשנות את זה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.
אז כל מה שנותר זה לאחל לשר למערכת החינוך שנת ישרים מוצלחת ולהתראות שוב בחגיגות הסיום של השנה הבאה.