פוסטים בתגיות: ‘נתניהו’
מנכ"לית אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה, שמעון פרס, את דו"ח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדו"ח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דו"ח מן הסוג הזה, אולם על רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדו"ח משמעות אחרת – בעיקר לגבי העתיד.
אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה – בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים – אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.
אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה לקחת חלק בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על פי הדו"ח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" – שבו לקחו חלק למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים. Read the rest of this entry »
יזכור אלוהים שבמלאת חמש שנים לחטיפת שליט הילד עדין לא בבית. יזכור אלוהים שחמש שנים אחרי, אף אחד מאלו ששלחו אותו לא לוקח אחריות. יזכור עם ישראל שכאשר נבחריו שולחים אותו למלחמה ומבטיחים לו כי יעשו הכל כדי להשיבו הביתה אל תאמינו להם. יזכרו האזרחים את הדברים האלו בדרך לקלפי בעוד שנתיים.
חמש שנים אחרי, וזה נראה כמו נצח. חמש שנים מאז גלעד שליט נחטף וכבר נגמרו המילים. כל מה שאמרנו לפני שנה, שנתיים ושלוש, כל מה שייחלנו לעצמנו במהלך החמש שנים האחרונות, לא התממש. החלומות הרעים עדיין מתעתעים. שליט הפך להיות הקורבן החי עם המאכלת מעל לראשו,ומדינה שלימה עומדת מהצד ומתווכחת האם להקריב אותו במזבח מכבסת המילים של שחרור מחבלים עם דם על הידיים, הפחדה מפני המעשים שיעשו הרוצחים וכול'. חמש שנים שבו הציבור השפוי, שיודע היטב את עלות המחיר להחזרתו, עשה כמה צעדים כדי להשתתף במחאה ובמאבק של הוריו, אבל במבחן התוצאה נכשל. חמש שנים שבהם אביבה ונועם לא נחים לרגע עד שיראו את בנם חזרה בבית. ככול שחולפים הימים הם מבינים היטב שיש להם פה עסק עם מנהיגים שמפחדים לקבל החלטות. עם מנהיגות שמחפשת רק ספינים שמניבים כותרות יפות. כמו בסיפור הדליקה בכרמל, בשיא הויכוח, ביום השנה החמישי לחטיפתו של שליט, כאשר כל הציבור נסער מה תנאים המשופרים שמקבלים האסירים הביטחוניים, מופיע האביר על הסוס הלבן ומודיע: אפסיק את ההטבות ההזויות שיש למחבלים בכלא. ההצהרה הזו כמובן טעונה הוכחה בשטח מי שמכיר את המציאות מאחורי הסורגים בבתי הכלא של המחבלים הרוצחים, יודע שלא פשוט ליישם את זה. גם התועלת של מהלך כזה מוטלת בספק, מעבר לצד התדמיתי הצהרתי שלה. התגובה בצד השני, שכבר ראינו שאין לו קמצוץ של צלם אנוש, עלולה להיות הפוכה: החמרת תנאיו של שליט שמי יודע באיזה תנאים הוא מוחזק עכשיו. ההפסד בכל מקרה יהיה שלנו.
חמש שנים שבהם אנו צריכים להתייצב בפני משפחת שליט ולומר: סליחה אנחנו מתביישים וכואבים מאוד את המציאות שנוצרה. ובינתיים הויכוח על תג המחיר ימשיך להכות מעל ראשם של אביבה ונועם. פתאום הם מגלים שהילד שלהם הוא חלק מתעריפון בלתי כתוב, שכמו כל מחיר הוא נתון למו"מ. פתאום הם מבינים שהילד שלהם הלך לצבא כדי להילחם מתוך ידיעה שהוא עלול לא לחזור אבל לא חלם על כך שהוא יהיה בחיים, מעבר לפינה ומדינה שלימה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון לא יודעת היכן נמצא שליט. עוד יום ועוד יומיים ואולי שבועיים, נחזור כולנו אל השיגרה, משפחת שליט אל האוהל שלה והזוג נתניהו ימשיך לעבור ליד האוהל שלהם יום יום מבלי לומר מילה. ואולי מפני שאין להם מה לומר.
ביולי 2008 השתתף ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבה ביטחונית שנערכה באחד מיחידות המודיעין העיליות של צה"ל היו שם נציגים של כל זרועות מערכת הביטחון העוסקים במודיעין בתקשוב ובטכנולוגיה. בפני נתניהו הוצג אז הרעיון של הקמת מטה ללוחמה בסייבר טרור בדיוק כמו שיש מטה למלחמה פיסית בטרור. נתניהו הפנים, אבל שום דבר לא קרה מאז. לא כל כך בגללו, אלא יותר בגלל מלחמות יהודים בתוך הזרועות של צה"ל ובין הזרועות הביטחוניים האזרחים. שנה אחרי זה, כינס אובמה מסיבת עיתונאים בבית הלבן והכריז על הקמת מטה דומה. ביום רביעי בערב, השבוע, כמה שעות לפני המראתו לוושינגטון פרסמה לשכת ראש הממשלה את ההודעה הדרמתית על הקמת מטה סייבר לאומי. למי שלא מקורב לנושא ההודעה היתה מפתיעה והיו כאלו שאף קצת חששו. למחרת, ביום חמישי, התראיינתי ליומן החדשות של תחנת הרדיו "קול ברמה" ושם נישאלתי על ידי המראיין, בצדק, מה קרה? הרגעתי אותו ואת המאזינים ששום דבר לא קרה, ובעצם הנושא לא חדש. הקמת המטה היא מעין ועדת היגוי עליונה שנועדה לחבר בין הגופים השונים שיש לה נגיעה לנושא, בראשותו של פרופסור יצחק בן ישראל, שיש לו הרבה מאוד ידע וזכויות והוא עומד בראש המועצה הלאומית למחקר ופיתוח (מולמו"פ). למעשה על הקמת מטה הסייבר דיווחה העיתונות כבר לפני חודשיים, בעקבות כנס שנערך באוניברסיטת תל אביב, בו הופיע פרופסור יצחק בן ישראל – ראש המולמו"פ, שגם עמד בראש הוועדה שהגישה את המלצותיה לראש הממשלה נתניהו. סביר להניח שהעיתוי אמש לא היה מקרי. נתניהו ביקש מן הסתם לשדר למארחו אובמה שהאיומים על ישראל אינם רק בגבולותיה הפיסיים, ולא משנה אם זה 47 , או 67 אלא איומים קיברנטיים גלובליים, שמאיימים באותה מידה גם על אובמה עצמו
הקמת המטה הקיברנטי היא סוג של "מעט מדי, מאוחר מדי", כפי שהגדיר זאת מומחה אבטחת המידע אופיר זילביגר, מנכ"ל SECOZ. בראיון לאנשים מחשבים,
כניסתו של דנקנר למעריב הצילה מפיטורים כמה מאות עיתונאים שעובדים בו, אבל היא צמצמה עוד יותר את מרחב המחייה וחופש הביטוי של העיתונאים, הלומדים מהר מאוד את גבולות הגיזרה שלהם ומסמנים את התחומים שבהם הם לעולם לא יעסקו. אז האם באמת דנקנר הוא המושיע?
עוד בטרם יבשה הדיו על הסכם להצלת מעריב הספיק נוחי דנקנר לקצור כבר כמה בונוסים על חשבון העתיד. אפשר לומר שקיבל מקדמה על חשבון התהילה והפרסום שהוא ייחשף אליו מרגע שהפך להיות מו"ל של עיתון. ייאמר מייד: דנקנר הצליח להציל לא רק את זכי רביב ואת משפחת נמרודי מהתרסקות, אלא גם את מדינת ישראל כולה. כפסע היינו בין קריסה כלכלית של אחד ממוסדות התקשורת היותר מפוארים וותיקים בישראל שמהווים מרכיב חשוב בדמוקרטיה הישראלית.
הרשות הפלסטינית הכריזה כי היא תחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות. מעבר למימד הפוליטי שלא ממש מפתיע אף אחד, לא ברור איזה תועלת תצמח לפלשתינים מהטלת חרם שכזה? מה החלופות שהם ייצרו לעצמם? שהרי אין זה סוד צבאי ביטחוני שבמפעלי המזון בהתנחלויות, עובדים בעיקר עובדים מהשטחים, ואם הפלשתינים לא יקנו את המוצרים של המתנחלים, אז מן הסתם יפטירו אותם ולא יהיה להם מה לאכול, וכשלא מה יהיה לאכול לא צריך את הרשות שתגיד להם לא לקנות.
אין זו ההחלטה המטופשת היחידה שמנהיגי הפלשתינים מקבלים. קשה להאמין שהם גם יוכלו לאכוף את ההחלטה הזו.חרם צרכנים הוא דבר מורכב, קשה מאוד לכפות אותו, כי אף אחד לא אוהב שיגידו לו מה לאכול או לשתות.
אבל גם בצד הישראלי החוכמה הפוליטית והתבונה הציבורית יוצאים לחופשה מדי פעם. עוד בטרם הספיקה הרשןת לסיים את ההכרזה על החרם כביכול, מייד קפצו נציגי הימין הקיצוני בכנסת ודרשו שישראל תגיב בכל הכוח. חוץ מאשר להציע להכניס טנקים לשטחים כדי לבדוק שכל אם ערבייה תקנה ירקות כחול לבן, הם הציעו כמעט הכל. הפעלת סנקציות נגד הרשות, חקיקת חוקים בכנסת שאוסרים להחרים תוצרת ישראלית, לעקב להם כספי מיסים שמגיעים להם וכמובן, להפסיק מייד את השיחות הישירות עם אבו מאזן.
ראשי המתנחלים מסבירים כי התגובה שלהם נועדה למנוע הדרדרות שפירושה חרם על תוצרת ישראל בכלל, ולא רק כחול לבן. חבר הכנסת זאב אלקין אמר בראיון בקול ישראל כי בארצות הברית חוקקו מזמן חוק שאוסר על החרמת תוצרת ישראלית ולא יעלה על הדעת שישראל לא תאכוף את החוקים בבית שלה. מנגד קוראים המתנחלים לצאת בקמפיין לקנות כחול לבן כדי למנוע התמוטטות של המפעלים בשטחים.
אז ככה: עצם התגובה ההיסטרית מחזקת את ידי אלו שלא אוהבים אותנו בעולם וכאלו יש הרבה, שישראל אינה מתכוונת לסיים את הכיבוש בשטחים ואינה מעוניינת בשלום. אם הכלכלה של חלק ממפעליה תלויה בכלכלה הפלסטינית, המצב גרוע יותר ממה שזה נראה. שוב נצטרך להסביר שין לנו אחות, שכן בפועל המציאות אינה כזו. סך הכל התוצרת החקלאית שמיוצרת בשטחים עבור השטחים לא יכולה להפיל שום מפעל תעשייתי בישראל.
אבל המתנחלים אינם מסתפקים בקריאות היסטריות לסנקציות. הם דורשים שהממשלה תצא בקמפיין להעדיף כחול לבן. אבל לא כחול לבן כולל של כל מפעלי התעשיה בישראל אלא כחול לבן כתום, זה משעבר לקו הירוק.. ועל כך צריכה לקום זעקה כללית של כל התעשיינ ים. הארץ מלאה במפעלים הפזורים בעיירות פיתוח וישובי ספר הסמוכים לקווי העימות. במשך שנים הם מבקשים ובצדק להעדיף כחול לבן על פני תוצרת זרה. זה לא תמיד עוזר אבל גם לא מזיק. אז אם בעקבות ההצהרה הפוליטית הטיפשית של הפלסטינים להחרים תוצרת ישראלית מסויימת ייצא מאבק ציבורי לחיזוק הכחול לבן, נודה לרשות הפלסטינית על השירות הטוב שהיא עשתה לנו.
. אבל בשום פנים ואופן אסור לאפשר לשאת את שם הכחול לבן לשוא. דין פועל באריאל כדין פועל באופקים או בקריית שמונה. לשניהם מגיע להתפרנס ולמכור את התוצרת שלהם לישראלים.
ישראל, בראשות נתניהו מובילה קו של שני עמים לשתי מדינות שתי מדינות, פירושו, מדינה שבה אזרחים פלסטינים יהיו חופשיים לבחור איזה מוצרים לקנות או לא. מדינת ישראל צריכה לחזור לעצמה ולדאוג שהתוצרת שלה תהיה מספיק חזקה בתוך שטחי ישראל, ולדאוג שאלו שרוצים לייצא את התוצרת שלהם לא יסתמכו על שוק אחד, הפלסטיני במקרה זה, וגם יעשו מאמצים לשכנע את לקוחותיהם שכדאי להם בכל זאת לקנות כחול לבן טרי. לשכנע אמרנו לא לכפות ולא לחוקק חוקים ובוודאי לא בכוח. גם לאמא הפלסטינית הערביה מותר לבחור איזה חלב ישתה הבן שלה.
כולנו בעד כחול לבן, נקי מכל רקע כתום.