© כל הזכויות שמורות לאנשים ומחשבים

 בשנתה ה-63 צריכה מדינת ישראל להכריז על השנה הבאה כשנה של מאבק בשוחד המאורגן. בניגוד לפשע המאורגן, שפגיעתו  יכולה להשפיע על קומץ קטן של אזרחים חפים מפשע, השוחד המאורגן מסוכן הרבה יותר.

מדובר במעגלים שלמים של אנשים, שהגבול בין הון לשלטון לא קיים עבורם. בתקופות מסוימות בחייהם הם היו בצד של ההון, אח"כ עברו לשלטון, ובסוף ימיהם בשלטון חזרו להון.  פרשת הולילנד המככבת כעת  בתקשורת  רחוקה מאוד מלהגיע לשיא שלה.  דומה שכל הנעצרים והנחקרים עד כה מהווים רק "להקת חימום" או תפאורה לקראת  הפרק הכי מרכזי בהצגה.

 סביר להניח שחלק מהנחקרים הרבים יצליחו להוכיח את חפותם. שכן מעבר לעניין של עבירה על החוק. יש כאן דפוס התנהגות  תרבותית פוליטי שנחשב בעיני רבים ככשר לחלוטין. כל מערכת היחסים בין פקידים בוועדות ערים מקומיות ומחוזיות לבין טייקוני נדלן היה ועדיין בעייתי. נקודות החיכוך רבות מדי, אין מספיק רגולציה ואין אכיפה ומכאן שאין הרתעה. בדיוק כמו שנהגים רבים לא חוששים לחצות רמזור באדום, כמו שלא אוכפים את החוק למניעת  עישון במקומות ציבוריים,  כי אף אחד לא מפחד, כך גם אין רתיעה ואין מניעה מצד קבוצות מסוימות לצפצף על החוקים והנורמות ולקבל שוחד.

אחר כך מתפלאים על התעוזה של  מה שאנו מכנים "הפשע המאורגן". מה לנו כי לנין נגדם, יש להם דוגמאות חיות מול העיניים. אם להירשזון, בנעיזרי, דרעי ואחרים מותר, למה לא להם?  הסיכויים להיתפס קלושים ביותר. אפשר להניח שאילו אותו ":מקור" שהפך לעד מדינה בפרשת הולילנד לא היה מחליט לדבר, דיירי הולילנד וכל העצורים בפרשה היו ממשיכים בחייהם הרגילים.  את הסוגיה הזו צריכים לברר גם אנשי יחא"ה, אחרי שיתפנו מהעבודה הקשה שהם עושים.

 אני לא מתרגש מקלישאות של שופט מכובד ככול שיהיה שסיפק כותרות יפות לעיתונות באומרו כי מדובר בפרשת שחיתות הגדולה ביותר.  את זה אומרים על כל פרשה וזה נכון, כי היא הפרשה הגדולה ביותר  עד לחשיפת הפרשה הבאה. 

בין לביו צריך להיזהר בכמות הבוץ שנזרקת כעת לכל עבר. לא כל הפקידים מושחתים לא כל הפוליטיקאים  גנבים. החריגים מטילים כתם על כל המחנה. החלשים  שמבין הפקידים שאין עליהם שום פיקוח לא מספיק חזקים לעמוד בפיתוי. ולכן מעבר לכל המשפטים והטענות שצריכות להתברר, החברה הישראלית, הממשלה,

 חברי הכנסת ומערכת החינוך צריכים להתגייס ולהכריז על השנה הבאה כשנת הטיהור והמאבק בשוחד המאורגן. צריך להתחיל את זה מגן הילדים, בבתי הספר התיכוניים. צריך  לטפל בזה גם בצה"ל שאיננו נקי מחוליים אלו. מוסדות אקדמיים שמכשירים עובדי רשויות צריכים לתת הרבה יותר דגש על נושא השקיפות, היושרה.  ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר  נהג לצטט משפט חשוב: אור השמש מחטא הכל. כיום, בעידן המידע,האינטרנט, שאין שום דבר כמעט חסוי, קל יותר לאכוף רגולציה, לקבוע סדרי עבודה וגם לפקח עליהם. עיני  הציבור הם הפקחים הטובים ביותר ובזה צריכים להשקיע. אין פתרון קסם, אין זבנג וגמרנו. האווירה צריכה להשתנות, הקודים החברתיים צריכים לשדר גם לאלו שחיים אי שם בצמרת, שהם לא יוכלו להסתתר מאחורי מגדלי השן שלהם לאורך שנים, וגם אם זה יקח  זמן, הם ייתפסו. זה לא פרויקט ליום אחד אבל צריך להתחיל מנקודה מסויימת וכמה שיותר מהר יותר טוב. ערב  יום העצמאות, צריכה מדינת ישראל להרים גם את דגל  המאבק בשחיתות. לא די לקדש את המאבק על הבית היהודי בישראל, לא די להנציח את זכר אלו שנתנו את חייהם למעננו, צריך לדאוג שאלו שחיים בזכותם יחיו במדינה שכייף לחיות בה. חג עצמאות שמח

.

.

ו

כשמדינת ישראל אך קמה,מספרים שה"זקן" (ב.ג) אמר כי כי הוא מייחל לגנב היהודי הראשוו, כדי שזה יהיה סימן שאנו מדינה נורמלית. היינו צריכים להמתין  62 שנה, עד שקיבלנו את  החוליגאן היהודי הראשון מברית המועצות מרוצץ גולגלות של ילדים,,כדי להבין עד כמה אנו לא נורמלים. הפרשה המזעזעת הזו העלתה לסדר היום, לראשונה בתולדות המדינה, סוגיה מאוד רגישה וכואבת: האם מדינת ישראל היא מדינת  כל היהודים בעולם באשר הם? האם ישראל תהפוך בתוך כמה שנים למדינת מקלט לרוצחים, אנסים או סתם פושעים, רק בגלל שהם יהודים, והם זכאים להכנס בשערי הארץ רק בגלל שעברו ברית מילה?
בעקבות חשיפת רצח משפחת אושרנקו מדברים  על תיקון חוק השבות. זהו צעד מתבקש  אם כי יש לעשות אותו בזהירות רבה. טבעם של חוקים שהם נוטים להכליל, כדי שיהיו תקפים לגבי ציבורים רחבים ביותר וכדי שניתן יהיה לאכוף אותם. חוק השבות הוא עדיין חוק  חשוב ביותר ומדינת ישראל עדיין אינה משופעת בעולים, אבל היא בהחלט רשאית לקבוע אילו עולים יקבלו את אזרחות אוטומטית בישראל ואילו אחרים יאלצו לחזור כלעומת שבאו.
בעידן הטכנולוגי של היום,  לא בטוח שצריך בכלל חוק.  קיימת כיום אפשרות לקבל במהירות רבה יחסית מידע די מבוסס ואמין על  כל אחד ואחד מהעולים מסוג זה שאנו לא רוצים אותם כאן.  מערכות המידע שקיימות כמעט בכל מדינה,  יכולות לסייע בקבלת אזהרה לגבי חשוד זה או אחר. צריך כמובן להיזהר לא  לשפוך את כל האמבטיה עם התינוק. רמת המוסר וההתיחסות בכל מדינה למושג עבריינות או פשע או שונה בין עמים ותרבויות. מצד אחד לא יעלה  על הדעת שכל מי שהיה לו תיק במשוטרה בארץ הולדתו פסול מלעלות ארצה. מצד שני, קיימים כיום מספיק אמצעים כדי שרשויות ההגירה בישראל, כמו גם משטרת הגבולות יכולים לקבל מידע מעמיתיהם או מנציגיהם בחו"ל על יהודי זה או אחר. ההחלטה בכל אופן לא יכולה להיות אוטומטית ולא על פי סעיף בחוק.
בשנתה ה-62 מדינת ישראל צריכה לעמוד זקופה ולקבוע שהיא מדינת כל  היהודים שראויים לחיות בה . במדינות מזרח אירופה ובמקומות אחרים פועלים גופים כגון נתיב, שלכאורה  הם ת"פ משרד הפנים, יכולים לבצע את בדיקת הנאותות   בארץ משם  באים העולים. הרוצח של משפחת אושרנקו היה מבוקש כבר  בעבר על ידי  האינטרפול. אילו הגופים שאמונים על כך היו  קצת יותר יעילים ועירנים, יתכן והקורבנות היו עדיין איתנו. 
דבר אחד צריך לוודא שאסור שיקרה: הטלת כתם וחזרה לסטיגמות שמכתימות עדה זו או אחרת. כבר היינו בסרט הזה בימי סאלח שבתי, עברנו  את זה בשנות ה-70 וה-80  והדבר האחרון שאנו צריכים כעת זה   להוציא את השד העדתי מהבקבוק. לעלייה הרוסית היתה תרומה אדירה לחברה הישראלית, שתוצאותיה מורגשות יום יום. מעבר לזה, לא חסרים לנו פסיכים וחולי נפש שנולדו כאן בישראל ואי אפשר היה למרבה הצער לסנן את בואם לעולם, ולכן השורה התחתונה כאן היא לסנן כניסת יהודים לארץ ישראל, בזהירות ובנחישות. ויפה שעת אחת קודם.

זהו סיפור אמיתי על סקס, גנבים, מחשבים ואינטרנט. הוא לא התרחש כאן, אלא מעבר לים, אולם מוסר ההשכל שלו נכון לכל פינה בגלובוס. וויל קרופ, בן 41, הוא הבעלים של שני מחשבים אישיים, האחד מתוצרת טושיבה והשני – של אפל. באחד הימים גילה קורפ, כי אלמוני פרץ לרכבו וגנב את שני המחשבים שלו.

 השוטרים בתחנת המשטרה במקום מגוריו, מיאמי שבפלורידה, ארה"ב, רשמו את תלונתו, אבל הבהירו לו כי הסיכוי שהאבידה תימצא הוא קלוש ביותר. קרופ שב הביתה, עצוב ומדוכא על אובדנו הפתאומי של המידע יקר הערך, וכעס על עצמו על שלא דאג לגיבוי של המידע. אלא שלפתע הוא נזכר, כי באחד משני המחשבים שלו הותקנה תוכנה להשתלטות מרחוק.  

למרות שקרופ לא זכר את הסיסמה ושם משתמש שלו, הוא הצליח, בסופו של דבר, להתחבר לאחד משני מחשביו הגנובים. הוא גילה כי "בעליו" החדשים של המחשב שלו מריץ עליו סרטי פורנוגרפיה, ובמקביל עונה למיילים, מעדכן את דף הפייסבוק שלו ועושה עסקים עם העולם. קרופ התפעל מהתעוזה של הגנב, והחליט להמשיך ולעקוב אחר המשתמש הנמרץ. 

"הייתה לי תחושה מוזרה", סיפר קרופ, "מישהו פרץ למכוניתי, גנב את המחשבים שלי ואילו כעת אני הוא שפורץ חזרה למחשב שאצלו ועוקב אחריו". הוא החליט שלא לפנות מיד למשטרה, על מנת לדווח על תפיסת הגנב, ובמקום זאת הגביר את מאמצי המעקב שלו. בשלב מסויים קרופ הפעיל מצלמת טלוויזיה, שתתעד את כל כתובות המייל, האתרים והפעילות הדיגיטלית ה-"כחולה" הנעשית על ידי הגנב במחשבו.

 בשלב מסויים, הבחין קרופ, כי  הצעיר הנמרץ מקיים שיחת וידיאו עם חבר, מה שאפשר לו לתעד את פניו. בתום כמה שעות מרתקות ורצופות של מעקב, קרופ הצליח לגלות עוד פרטים על הגנב: את כתובתו, מספר הטלפון הנייד שלו ואת כתובת הדואר האלקטרוני שלו. שמח וטוב לבב קרופ מיהר לתחנת המשטרה, ובידו DVD המכיל תיעוד של כלל הפעולות שבוצעו על מחשבו. למרות שהיה זה יום ראשון בשבוע, הוזעקו לתחנה המקומית שני חוקרים ביום חופשתם. הם איתרו את בית הגנב ומצאו אותו פעיל כתמיד: עובד על המחשב וצופה בסרטים.

 אלא שכאן נכונה לחוקרים הפתעה: הצעיר החשוד בגניבה הכחיש מכל וכל כי הוא זה שגנב את המחשב, ואף נעלב מהאשמות שייחסו לו השוטרים. לדבריו, הוא מעולם לא היה קונה מחשב גנוב. בחקירה התברר, כי בעת שביקר הצעיר במספרה שבה נהג להסתפר, נכנס לחנות אלמוני עם שני המחשבים והציע אותם למכירה. הצעיר רכש את אחד משני המחשבים – המקינטוש תמורת 300 דולרים, ואף קיבל מהמוכר, הלא הוא הגנב האמיתי – תעודת אחריות. בירור קצר אצל הספר אישר את סיפורו של הצעיר שנחשד בגניבה.

 חזרו השוטרים לתחנת המשטרה, והחזירו לקרופ את אחד משני המחשבים שלו. כעבור חודש ימים, כאשר כבר קרופ כמעט שכח את הפרשה, צלצל אליו בחור וסיפר לו סיפור מוכר: שוטרים, כך אמר לו המטלפן, באו אליו הביתה והאשימו אותו בשימוש במחשב גנוב. התברר כי גם אצלו אופן המכירה היה זהה: "הייתי במספרה, אלמוני נכנס ואמר שיש לו שני מחשבים למכירה". הוא הוסיף כי זעם על השוטרים, ואמר להם שכלל לא מעניין אותו אם המחשב שרכש הוא גנוב או לא, כל עוד הוא מצליח לחסוך כמה מאות דולרים על מחשב טוב. הוא הוסיף והדהים את השוטרים, כך סיפר, כשאמר להם שאין זו הפעם הראשונה שרכש מחשבים בשיטה הזו. בסופו של דבר, כמובן שהוא נאלץ להיפרד מהמחשב "שלו", שהוחזר אף הוא לקרופ.

 כמה מוסרי השכל ניתן להפיק מהסיפור הזה: לעולם אל תשאירו את המחשב הנייד שלכם ללא השגחה; מחשב נייד הוא בבחינת כלי נשק בצבא, ולעולם עליו להיות צמוד לבעליו; התקינו תוכנות להשתלטות מרחוק, עשו