פוסטים בתגיות: ‘מעריב’
כנס אילת לעיתונות שנערך השבוע בעיר הדרומית עמד בסימן המשבר הקשה שפוקד את העיתונות בישראל ואת מקצוע העיתונות. כמעט בכל אחד מ-30 הפנלים שנערכו במהלך ארבעת ימי הכנס, עלה הנושא של חוק לשון הרע, כחלק מגל חוקים אנטי דמוקרטיים שמועלים כעת בכנסת, הניסיונות להתערבות ממשלתית פוליטית במוסדות כמו רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית , גלי צה"ל ובעקיפין גם העיתונות המודפסת. גם השתתפותו של ח"כ יריב לוין בפנל שהנחה עמית סגל מערוץ 2 לא צינן את הרוחות, זאת למרות שח"כ לוין ניסה לייצר לעצמו תדמית של ליברל שאין לו שום כוונה לפגוע בחופש העיתונות. השיא היה אמור להיות במליאת הערב הראשון של הכנס, שם אירח שלום קיטל, עורך ומנהל התכנים של הוועידה, את העורכים הראשיים של העיתונות היומית הכתובה והמשודרת. על הבמה ישבו זה לצד זה, באופן די נדיר, ניר חפץ, עורך מעריב, אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2 , יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10 , חגי גולן, עורך גלובס, יואל אסתרון, עורך כלכליסט, ושלמה בן צבי מו"ל מקור ראשון. על הבמה היה כסא ריק, שהיה שמור לאלדד קובלנץ, המנכ"ל החדש של החינוכית. קובלנץ העדיף להישאר לשבת בין ולצפות בדיון מאשר להשתתף בו, זאת על רקע הסערה שנוצרה סביב מינויו. בלט בהיעדרו בפנל העורך הראשי של הארץ אלוף בן. ולשאלה שהופנתה מצד הקהל אל המנחה, אמר שלום קיטל כי הוא הוזמן אבל "נבצר ממנו לבוא". אלוף בן אישר את העובדה הזו.
אפשר היה לצפות מאותה חבורה מכובדת לאמירה חזקה, מעודדת וחד ש משמעית בהתייחס לאותם נושאים שעלו לסדר היום.
אפשר היה לצפות מאותו פנל מכובד שמשהו מאווירת המחאה והאזהרה שליוותה את הכנס ייצא גם מפיהם. אבל במקום זאת קיבלנו מחזה מביש של חבורת אנשים שיושבים בצמתים המרכזיים הגדולים ביותר בתקשורת, הנראית יותר כחבורת אפרוחים מפוחדים, שרועדת מאמא התרנגולת שלהם, אותה תרנגולת שמשלמת להם את שכרם(לחלקם שכר עתק) ,לא לפני שהיא וידאה שהם מבינים ויודעים היטב מה מותר צהם ומה אסור.
אבל בכל זאת מדובר בכנס של אנשי תקשורת, אנשים בעלי רמה, באולם ישבו עיתונאים ועורכים בעבר ובהווה, אנשים שיודעים משהו על תקשורת ועל מה שנעשה. והנה הם נאלצו לצפות בחבורה, הזויה משהו שיצרה תמונה עגומה ואולי גם עצובה: שבעה עורכים, שבעה כלי תקשורת מרכזיים, וכולם מדברים באותה מנגינה, באותה שפה, וחדי העין אף אמרו שהם היו גם לבושים כמעט אותו הדבר.
רוב המשתתפים, מלבד קיטל ואסתרון שפה ןשם ניסו להשמיע קולות של "גברים" שלא מפחדים מכלום, ניסו לצייר תמונת מצב אידיאלית, ורודה. הטייקונים שמחזיקים במניות של כלי התקשורת שלהם לא מתערבים, לחצים היו ותמיד יהיו, הבעיה היא של הנלחצים ועד כמה הם יודעים לעמוד בלחץ, בישיבות מערכת לא עוסקים באינטרסים של בעל הון זה או אחר. במיוחד הפתיע אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות 2 . אצלו בעלי המניות מעולם לא התערבו. ודאי שלא. הם לא צריכים להתערב. כל עורך במדיות שלהם יודע היטב מהם גבולות החופש שלו. לא צריכים להגיד לו, ואם במקרה יתבלבל או יסטה מהם יותר מפעם אחת, ימצא את עצמו בלשכת העבודה.
חברות העורכים הראשיים (או אולי האפרוחים הראשיים?) מסכימה אכן מעורבות הטייקונים מעיקה אבל אם הבחירה היא בין עיתונים שנשלטים על ידי בעלי הון לבין מציאות ללא עיתונים שייעלמו, הבחירההיא בעיתונים עם שליטה של טייקונים. טוב או רע, זה עניין לאניני טעם. מכונת התקשורת חייבת לנוע, האזרחים ממילא לא מבינים למה בכלל חשוב שתהיה עיתונות חופשית. ובכלל, הכינו את הממחטות. אבי וייס, חישב ומצא שהזכיינים בשני הערוצים, הפסידו בשנה האחרונה 230 מיליון שלק. מצבם של הטייקונים כבר לא ממש מזהיר וספק אם הם ראויים בכלל לתואר טייקונים לאור המשברים הכלכליים באירופה ובעולם. ןבגלל שה חלשים מצבה של התקשורת קשה ויוסי מימן הודה בסיבות להתנצלות המבישה של ערוץ 10
שורה תחתונה: על במת מליאת כנס העיתונות היה צריך להושיב את בעליהמניות של כלי התקשורת, את נוחי דנקנר, מוזי ורטהיים, נוני מוזס ואחרים. במאה ה-21 הם אלו שכנראה מנהלים את התקשורת ולא ועדת העורכים האומללה שישבה על הבמה , קפואה, פוחדת ורועדת, שמא תרגיז חלילה את הבוסים בירושלים ובתל אביב. אם היה צריך להציג תמונה שתסמל את כנס העיתונות באילת, התמונה זו של ועדת האפרוחים ממחישה הכל
מעריב" הקדיש את עמוד 8 שלו בערב יום הכיפורים לכתבה, שחלקה אינפורמטיבית וחלקה הסתה פרועה, במורי ישראל. הרקע מעט נדוש ושחוק: החופשות של הילדים. העיתון הזכיר להורים, שלא הפנימו עדיין, שהחל מיום ראשון הקרוב ,אחרי צום יום כיפור, הילדים לא חוזרים לבית הספר עד אחרי חג הסוכות.הם מחזירים "על החשבון" את ימי החופשה, שיקוצרו להם בקיץ 2012 זאת .במסגרת מדיניות החופשה החדשה שהנהיג משרד החינוך. הרקע: קיצור החופש הגדול החל משנה זו, והחזרת ימי החופשה במהלך השנה.
בחלק השמאלי של העמוד ,בחרו עורכי מעריב לתת במה חד צדדית לאחת בשם כרמית ספיר ויץ ,שהגדירה את עצמה אמא מיואשת. הגברת ויץ משתלחת בצורה בוטה חסרת תקדים במורים "שעובדים קשה" ומגחכת על כך. היא משתלחת במשרד החינוך ובשר העומד בראשו, וכמובן מכלה את זעמה על תורת ישראל וחגי ישראל.כאילו שחגי ישראל נכתבו עבור המורים ורק הם נהנים מזה. אבל ניחא. לא זו הנקודה.
הוויכוח על החופשות של התלמידים בבתי הספר כבר מזמן מיצה את עצמו. הרי מה שלא יעשה השר סער הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". לאחר שהחליט ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן, חבריה של הגברת ויץ. "כיצד זה אתה מודיע פתאום על קיצור ימי החופשה" הטיחו בשר, "ומה עם החופשה המשפחתית? ומה עם הכרטיסים לחו"ל שקנינו? אח"כ עלו לרגל אל השר כל סוכני התיירות, שר התיירות בעצמו העלה את הנושא בממשלה שחששו מגל ביטולים בשיא העונה.
המורים עצמם, לא הגיבו רשמית,(ממילא חלקים גדולים מהם כבר נמצאים בבית הספר החל מה-15 באוגוסט, לידיעת הקוראת ויץ) אבל רמזו לשר המכובד שאין בעיה שיקצר להם ארבעה ימי חופשה, אך בבקשה שיחזיר את זה בדרך כל שהיא. לארגוני המורים לא היה זכור שהם חתמו מרצון על ויתור ימי חופשה, זכות בסיסית של כל עובד במדינת ישראל. מעניין אם הגברת ספיר ויץ מוכנה לוותר גם היא מרצונה החופשי על שבוע חופשה? כמובן שלא.
אז השר התעשת, מצא פתרון סביר פחות או יותר, ועכשיו שוב יש כאלו שלא מרוצים. כל כך צפוי, כל כך ישראלי.
וכאן הנקודה המרכזית. סיפור החופשה היא רק התירוץ. הסיבה לצורת ההתנסחות של הגברת ויץ ורבים שחושבים כמוה היא אחרת לגמרי. היא קשורה במציאות עגומה שמאפיינת את החברה הישראלית והיא אחת הסיבות למצבה העגום של מערכת החינוך בארץ.
ההורים בישראל, הסירו מעצמם כל אחריות לגידול ילדיהם. חוץ מאשר להביא אותם לעולם, סבורים ההורים שאת מלאכת גידול הילדים צריכים אחרים לעשות עבורם הסבתות, המטפלות, הגננות וכמובן המורים והמורות בגיל המתאים. מורה או גננת בישראל כבר מזמן איננו מחנך. הוא השמטרף של המדינה. הוא זה שההורים מפקידים אותו בידיו בשעה שבע וחצי בבוקר ורצים לקריירה. עד לשעה ארבע או חמש הם לא רוצים לדעת ולשמוע מה קורה עם בנם. הם יודעים שיש להם בייבי סיטר ששומר עליו.
כניסתו של דנקנר למעריב הצילה מפיטורים כמה מאות עיתונאים שעובדים בו, אבל היא צמצמה עוד יותר את מרחב המחייה וחופש הביטוי של העיתונאים, הלומדים מהר מאוד את גבולות הגיזרה שלהם ומסמנים את התחומים שבהם הם לעולם לא יעסקו. אז האם באמת דנקנר הוא המושיע?
עוד בטרם יבשה הדיו על הסכם להצלת מעריב הספיק נוחי דנקנר לקצור כבר כמה בונוסים על חשבון העתיד. אפשר לומר שקיבל מקדמה על חשבון התהילה והפרסום שהוא ייחשף אליו מרגע שהפך להיות מו"ל של עיתון. ייאמר מייד: דנקנר הצליח להציל לא רק את זכי רביב ואת משפחת נמרודי מהתרסקות, אלא גם את מדינת ישראל כולה. כפסע היינו בין קריסה כלכלית של אחד ממוסדות התקשורת היותר מפוארים וותיקים בישראל שמהווים מרכיב חשוב בדמוקרטיה הישראלית.
העיתון" מעריב" הקדיש את מוסף שמחת תורה שלו לעיתון החברתי "הפטיש" שהחל להופיע בסוף שנות ה-80 .מחווה מיוחדת למיזם חד פעמי, שהיה הרבה יותר מסתם עיתון.
הפטיש נוסד על ידי בן דרור ימיני,היום כתב ופרשן בכיר במעריב ובעבר פעיל חברתי. במאמר המערכת מסביר בן דרור את הרקע להקמת העיתון: "תחושה משותפת של צורך בשינוי חברתי". אל ימיני הצטרפו פעילי שכונות מוכרים כגון עופר בורנשטיין, שהיה המו"ל והכוח המניע של העיתון וכתבו בה סופרים ואנשי רוח שכבר אז היו מוכרים, כגון הבמאי בני תורתי, ועיתונאים כגון חני קים, שוש מיימון, ענת סרגוסטי, שוש גבאי, כולם הפכו מאורח יותר לעיתונאים מוכרים שנושאים עד היום את הדגל החברתי. העיתון שימש במה לניגוח פוליטי של המימסד המאוס על כל מי שהפערים החברתיים העלו לו את החלסטרה. העיתון התיימר להביא את זעקתם של הדפוקים, של המקופחים. המותקף הכי מושמץ היה כמובן ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט צ'יץ. האיש שחווה לא מעט הפגנות ומהפכות וגם חתום על נסיונות לשקם את השכונות,(פרויקט שיקום השכונות). בהמשך הגיליון מובאים ראיונות עם אנשים מהעבר הרחוק, ראובן אברג'יל, מייסד הפנתרים השחורים, פרופסור סם שלום שטרית, שלחם בפערים שיצרה מערכת החינוך,וחי כיום בכלל בניו יורק. והיתה גם ויקי קנפו, שלא ממש שייכת לאותם אנשים שעיתון הפטיש ייצג אבל השתלבה יפה במשבצת של המחאות. ויש גם שיחזור של הראיון המפורסם עם זוהר ארגוב, שבימים המעטים שבהם היה מפוכח ולא מסומם, סימל את המאבק החברתי האמיתי בישראל. הוא זה שבעזרתו נפרצו המחסומים המזרחיים אצל שדרי התוכניות ברדיו והגל המזרחי קיבל לגיטימיות במהירות שיא.
אפשר להסתכל על עיתון הפטיש בשני מימדים: הראשון הוא קודם כל המימד התקשורתי. בנושא זה אין ספק שהחבורה שהתלכדה סביבו הוציאה מוצר בעל רמה איכותית גבוהה, עם מסרים ויצירתיות נדירה, שלא קיימת היום. היתה זו עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.
היתה זו עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.
עיתון השכונות בת"א
אבל הצדק ההיסטורי מחייב לומר שה"פטיש" לא היה העיתון הראשון שניסה להוציא לאור את זעקת המקופחים. הרבה שנים לפני כן, איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 הוציאו שני צעירים, ילידי שכונות דרום ת"א, יוסי גדעוני ועמוס אשרוב עיתון שנקרא " השכונות בת"א".(כיום הם המו"לים והמנכ"לים של הוצאת אינדקס מדיה,קבוצת תקשורת ופרסום גדולה וותיקה) אז עדיין לא היו מקומונים, העיתונות בארץ ישראל היתה ממוסדת, אשכנזית, כמו גם המדיה הממלכתית. עיתון השכונות שימש כמקומון של כל תושבי דרום ת"א ובעיקר שכונת התקווה, שם נולדו, נערכו וגוועו מרבית המחאות החברתיות בישראל. השכונה שנאבקה במשך שנים בתדמית השלילית שלה.הוא היה ביטוי רשמי למחאה קולנית, מאוזנת, אמיתית נגד המימסד ובעיקר נגד האטימות שלו.
היתה לי הזכות אז כעיתונאי צעיר, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני, כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ, ראיתי והכרתי את המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת המקרו. אל האנשים הפשוטים, שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעיירייה, במוסדות הרוווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה ,הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת. חלקן הכירו לי תודה במשך שנים, אח"כ כשכבר הייתי בתפקידים אחרים בתקשורת.
היתה לי הזכות, כעיתונאי צעיר אז, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ ראיתי והכרתי את המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת המקרו. אל האנשים הפשוטים, שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעיירייה, במוסדות הרוווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת.
אבל גורלו של עיתון השכונות לא היה שונה מעיתון הפטיש, כמעט 20 שנה אח"כ. גם עיתון השכונות נכשל בסופו של דבר. מצוקה וזעקות של דפוקים לא יכולים להיות כלכליים. בין בחירות לבחירות הוא נוצל על ידי המפלגות השונות לתפוס שוב פעם טרמפ על תושבי השכונות. הופעת המקומונים על ידי המו"לים הגדולים, ייתרה את הופעת העיתון הזה, בדיוק כמו שעיתו הפטיש לא זכה לשום תמיכה מהעיתונות הממוסדת. הוא זכה להרבה סימפטיה והוקרה תקשורתית אבל לא מעבר לזה. אף מו"ל ממוסד לא העז להכניס תחת כנפיו את העיתון הלוחמני הזה. כמו הפטיש גם עיתון השכונות לא הוציא לרחובות אף מובטל ואף מקופח והוא לא שינה במאומה אף מדיניות מוכוונת אנטי חברתית. במבחן התוצאה,
למה נכשלה עיתונות הנישה
עיתונות הנישה הזו שהפטיש, השכונות, ועוד הרבה מיזמים מקומיים וסקטוריאליים שפעלו בישראל ונכשלו, מייצגת את המציאות של הקיפוח החברתי בישראל של שנות ה-2000 שאינה שונה מהקיפוח החברתי של שנות ה-50 .וזו הזווית השניה שבה ניתן להסתכל על עיתון הפטיש, הזווית ההיסטורית של הקיפוח.
בחברה הישראלית של שנות ה-2000 הפערים הולכים וגדלים, העשירים נעשים עשירים יותר ואילו העוני מקבל מימדים אחרים. אולי אין אנשים רעבים ברחובות, ואין ילדים חסרי בית, אבל יש מעמד שלם, של אנשים שלא יכולים לגמור את החודש, של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות מעבר לדברים הבסיסיים שהם חיייבים כדי לחיות. מה שהחל שכמחאה חברתית אמיתית, אירועי ואדי סלים, ואח"כ היה למאבק המפורסם של הפנתרים השחורים, עם אמרתה האלמותית של גולדה מאיר,"הם לא נחמדים" התמסד בצורות שונות וגווע לחלוטין. בעשורים האחרונים לא ראינו מאבקים חברתיים המוניים מלבד מחאות סקטוריליות כגון נכים, אמהות עובדות, נשות שוטרים וכדומה. במציאות הישראלית קשה לראות שיחזור של לוחמים כמו צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל ואחרים. הקיפוח בישראל מתוייג עם השקפות פוליטיות שקשורות בביטחון ומדיניות חוץ. הימין שמייצג את המתנחלים והציבור הדתי ומפלגות הלוויון שלו גורף גם קולות אלו שמקופחים חברתית. השמאל, שבין בחירות לבחירות מצליח להוכיח לתושבי השכונות שהוא מסוגל להיות איתם, נבעט ביום הדין ליד הקלפיות. המקופחים מנציחים את הקיפוח שלהם במו ידיהם ואת זה שום עיתון לא יכול לשנות.
העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו, מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר הפכו היום לפריפריה והקיפוח התמסד. מכבסת המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס בפייס בוק , מחאה שפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל.
המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול להיגרם למימסד הוא הלבנתנו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלווויזיה.כיכר העיר נשארה ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.
העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו, מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר הפכו היום לפריפריה והקיפוח התמסד. מכבסת המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס בפייס בוק , מחאה שפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל.
בשורה התחתונה: הפערים והקיפוח החברתי לא מתו לא בגלל כשלונם של עיתוני הפטיש ודומיהם. המחאה החברתית לא מרימה ראש כי המקופחים מנציחים את הפערים ואת הקיפוח, על ידי זה שהם שמים בראש סדר העדיפויות את הדגל הביטחוני ולא הדגל החברתי ביום שהם יבינו שהם טועים, אולי אולי יש סיכוי למהפכה חברתית אמיתית בישראל. ועד אז נמשיך להתגעגע לאנשים טובים באמצע הדרך שניסו בכלים ובדרכים שלהם לזעוק את זעקת הקיפוח ואי השוויוניות, ולמרות שנכשלו הם רשמו עוד ציון דרך בתולדות המאבק החברתי פוליטי כלכלי של הישוב בארץ ישראל שמאז 48 מנסה לבנות כאן מדינה.
המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול להיגרם למימסד הוא הלבנתנו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלווויזיה.כיכר העיר נשארה ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.
מחאה חברתית בישראל: ההפגנות עברו לפיייס בוק?