פוסטים בתגיות: ‘ממשלה’
מרכז ההשקעות אישר בסוף השבוע, ערב סיום 2010, מענקים לשתי חברות היי-טק גדולות: אינטל (Intel) – שתקבל מענק של 741 מיליון שקלים כדי להרחיב את מפעל FAB28 להקטנת גודל הטרנזיסטורים ל-22 ננומטר, וטאואר סמיקונדקטור (Tower Semiconductor) – שקיבלה 150 מיליון שקלים כדי להרחיב את הפעילות ולבנות את מפעל FAB2 לייצור שבבים עבור החברות הגדולות בעולם. בסך הכל יספקו שני המפעלים תעסוקה לכ-5,000 עובדים.
אישור המענקים חתם סבב נוסף של ויכוח ציבורי, שמתעורר בכל פעם שחברת היי-טק זו או אחרת מבקשת מענקים. באופן כמעט אוטומטי קופצים מיד המתנגדים, שמציגים חישובים שונים לגבי מספר כמה העניים אפשר "להאכיל" בכסף שיינתן לאותה חברה. המדובר בטענה פופוליסטית שמקורה בבית המדרש של פקידים מסוימים באוצר, שלהיטותם לשמור על הקופה מעבירה אותם על דעתם. כולם הרי יודעים שאם הממשלה לא הייתה מאשרת את המענק, חלילה, אף אחד מאותם 741 מיליוני דולרים שהיתה אמורה אינטל לקבל, לא היה הולך לשום פרויקט לאומי או חברתי.
הבקשות של אינטל או טאואר מעוררות הד ציבורי גדול כל כך, משום שלמרבה הצער הן חריגות. הסיבה לכך היא המציאות העגומה והקשה שאנו חיים בה – מציאות שבה החברות הבינלאומיות הפסיקו כמעט להשקיע בישראל. אנשי ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים מזהירים כבר כמה שנים, כי ישראל מאבדת את היתרון היחסי שלה כמדינת היי-טק. ההשקעות המעטות שעוד נעשו כאן בשנים האחרונות, היו השקעות במרכזי פיתוח בלבד. זה לכשעצמו אמנם יפה מאוד, אבל מרכזי פיתוח הם גופים קטנים יחסית, המעסיקים מספר אנשים מוגבל. בנוסף, 2010 היתה השנה שבה הכי הרבה מרכזי מו"פ של חברות ענק נסגרו או צומצמו. לרוב זה נעשה בשקט ומחוץ לזרקורי התקשורת, למעט מקרים שבהם המרכזים נסגרים לחלוטין.
גם תעשיית האקזיטים שפרחה פה מאוד בעשור האחרון, לא מוסיפה ולא מקום עבודה יצרני אחד לשוק הישראלי. להנפקה אמנם יש ערך מוסף אחר – היא מייצרת כמה ישראלים מאושרים שצוחקים כל הדרך אל הבנק – אבל הם בודדים. אחרי חתימת החוזה, עוברת החברה לבעלות זרה, והיזמים הופכים להיות עובדים של חברות זרות או ממשיכים הלאה למיזם הבא.
2010 היתה השנה שבה הכי הרבה מרכזי מו"פ של חברות ענק נסגרו או צומצמו. לרוב זה נעשה בשקט ומחוץ לזרקורי התקשורת, למעט מקרים שבהם המרכזים נסגרים לחלוטין.
מסיבות אלו – ועוד רבות אחרות – קיימת דרישה מ-ממשלת ישראל לשנות את סדרי העדיפויות שלה לגבי מדע וטכנולוגיה. על הממשלה להציב לעצמה יעד לעשור הבא: להקים פה מפעלי היי-טק יצרניים שיספקו תעסוקה למהנדסי מחשבים ותוכנה מכל הארץ – ומהפריפריה בפרט. רצוי, אמנם, שהחברות הללו תהינה כחול-לבן, אבל גם השקעות זרות תתקבלנה בברכה.
תחושת דה-ז'ה-וו
כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם האישור שהתקבל בממשלה לווה בטעם של חמיצות. עושה רושם שיש אנשים שנהנים לראות את ענקי התעשייה בעולם יורדים על הברכיים כדי לקבל מענקים. זהו ריטואל מביש שמביא את הסבלנות והנימוסים של אנשי עסקים בינלאומיים אל קצה גבול היכולת.
נדמה שכל מו"מ בין המדינה לבין חברות כמו אינטל או טאואר, מתנהל עם תחושת דה-ז'ה-וו. פקידים באוצר או במרכז ההשקעות סבורים שאם חברה רוצה כסף כדי לבנות פה עוד מפעל, זה מפני שאין לה חלופות אחרות בעולם. אין טעות גדולה מזו. המגמה העולמית כיום היא פניה מזרחה. חברות ענק מחסלות מפעלים ומרכזי פיתוח בכל אירופה, שלא לדבר על אזורים שלמים בארה"ב, וללא כל בושה מעתיקות אותם להודו, סין או דרום אמריקה.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, צריכה לדאוג קודם כל לרווחיות המפעל שלה בקריית גת. היא אינה ממונה על תיק הרווחה בעיר ולא על תיק התעסוקה במדינת ישראל. בשביל זה יש ממשלה ויש שרים שאמורים לראות את התמונה הכללית ולרסן פקידות אטומה שעלולה להמיט אסון על הסיכויים האחרונים שנותרו עוד להקים פה תעשיית היי-טק משגשגת.
ביום ג' הקרוב יתכנסו ראשי תעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה לדיון בכנס השנתי שלהם של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה. בין היתר, הם יפגשו שם את שר התמ"ס, בנימין (פואד) בן אליעזר, שמקפיד להציג את עצמו כידיד התעשייה וכמי שתומך במענקים לחברות שמקימות פה מפעלים. חשוב יהיה להבהיר לשר, כי כדי שיקומו עוד מפעלים כמו אינטל וטאואר, הממשלה חייבת לא רק לגלות נדיבות במענקים – אלא גם לשנות את טון השיח שלה עם נציגי אותן חברות.
ויפה שעת אחת קודם.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, צריכה לדאוג קודם כל לרווחיות המפעל שלה בקריית גת. היא אינה ממונה על תיק הרווחה בעיר ולא על תיק התעסוקה במדינת ישראל. בשביל זה יש ממשלה ויש שרים שאמורים לראות את התמונה הכללית ולרסן פקידות אטומה שעלולה להמיט אסון על הסיכויים האחרונים שנותרו עוד להקים פה תעשיית היי-טק משגשגת.
כך, בעוד שהכנסת מתדיינת, נחשפנו בסוף השבוע לידיעה עצובה, לפיה דב מורן נכשל בגיוס הון עבור מודו (Modu). מורן פנה לבורסה, אך נתקל שם בקשיים נוספים בגיוס הכספים – בעיקר מגופים מוסדיים שהיססו להשקיע במודו, בגלל אותה רמת סיכון גבוהה.
למי שלא יודע, מודו כבר מזמן אינה חברת סטארט-אפ. יש לה מוצר, יש לה מערך מכירות, יש לה עובדים ואת כל שאר הדברים שחברה צריכה. האיש העומד בראשה הוא יזם מוצלח עם קבלות. אגב, מורן הוא יזם אמיתי לא רק בגלל הצלחותיו, אלא גם בגלל כישלונותיו. כיאה לכל יזם, הוא לא הסתיר מאיש את הכישלונות שהיו לו במימוש חזונו בעבר, אבל נטע אמון, כי הוא פה לטווח הארוך ואינו מחפש משקיעים רק כדי לעשות אקזיט וללכת הביתה. נזכיר שאקזיט הוא כבר עשה בעבר, ואילו היה רוצה, היה יכול לשבת בבית וליהנות מפרי עמלו.
אבל מורן המשיך לגלם את דמות היזם, שהיא כידוע דמות שלפעמים מצליחה – ולפעמים לא. מורן, כאמור, לא פנה לחו"ל – הוא לא הקים מרכזי פיתוח בסין והתעקש לשלם משכורות שקליות בימי השיא ליותר מ-200 עובדים. את חלקם, אגב, פיטר ואחר כך גייס. בסיפור הזה מורן מתגלה כמעסיק לא אופייני לתעשיית היי-טק – זו שמפטרת בבת אחת. הוא טרח להודיע לעובדיו מראש על הסיכון שהם לקחו. הרי אין ספק שעובד שמצטרף למודו לוקח סיכון גדול – לא פחות גדול מזה שלוקחים גופים שמשקיעים בחברות היי-טק.
אבל למרות הכל, הגופים המוסדיים הגדולים בשוק ההון בחנו את מודו והחליטו שרמת הסיכון בהשקעה גדולה מדי. אותם גופים משקיעים בשורה ארוכה של מיזמים בתחומים כמו נדל"ן, נפט ומיזמים פיננסיים – ובמיוחד במיזמים ששייכים לטייקונים ידועים שממנפים הלוואות מהבנקים על ידי שימשו באגרות חוב של הציבור הרחב. ואם המיזמים לא מצליחים? לא נורא. פונים לממשלה, לכנסת ולבנקים, ומקבלים פרישת חובות. אבל השקעה בחברה טכנולוגית שכבר יש לה מוצר ויכולת ביצוע – זה כבר לא. זה "מסוכן".
דב מורן אינו היזם הראשון שמנסה לגייס כסף ולא מצליח. הרי אי אפשר להכריח איש להשקיע. עם זאת, התחושה בקרב רבים בענף בסוף השבוע היתה, שהכישלון של מורן אינו רק שלו. זה היה כישלון של תעשיית ההיי-טק ואולי אף של המדינה כולה – שלא מצליחה לייצר כאן חזון ולהרים חברות היי-טק. למעשה, המסר המרכזי לאנשים כמו מורן, הוא "לכו מכאן, חפשו לכם מדינות אחרות ומשקיעים אחרים במחוזות אחרים". זוהי המציאות המעוותת שאנו חיים בה.
במשרד המסחר והתעשיה חייבים לנסות ולהציל את מצב הגיוסים החמור בתעשייה, שהרזרבות שלה הולכות ומדלדלות. הצעת החוק שהזכרנו בהתחלה נועדה לתת רשת ביטחון לאותם גופים מוסדיים שאם וכאשר יחליטו להשקיע בהיי-טק – המדינה תערוב לחלק מהכסף. הוויכוח בוועדת הכלכלה הוא על גובה הערבויות. יכול להיות שאילו הדיון היה מתקיים קודם וההחלטות על שינוי החוק היו מתקבלות בזמן, 100 עובדים בכפר סבא לא היו צריכים לחפש עבודה היום? מצד שני, במציאות של היום – למי אכפת?
תוכניות התמריצים של הממשלה, ובראשן היוזמה של משרד האוצר לעודד גופים מוסדיים ישראלים להשקיע בקרנות הון-סיכון מקומיות, על ידי השתתפות המדינה בהפסדים מהשקעה בקרנות אלה, זוכה לעניין רב. ועדת המשנה לוועדת הכלכלה של הכנסת, תקיים ביום שלישי השבוע דיון מיוחד בתכנית הממשלה. הוועדה לקידום ולסיוע לתעשיות עתירות ידע, בראשותו של חבר הכנסת רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), תדון בתוכנית הממשלה לעידוד של גופים מוסדיים להשקיע בקרנות הון סיכון. ביום חמישי האחרון ערך משרד המסחר התעשיה והתעסוקה כנס מיוחד על התוכנית.המעורבות של גופים מוסדיים בהשקעות בהיי-טק בישראל, היא מהנושאים הבלתי פתורים ביחסים שבין התעשייה לענף ההיי-טק. בימי השפע והבועה וגם אחריהם, התהדרה ישראל בהיקף השקעות גדול יחסית מצד קרנות הון סיכון בינלאומיות הפועלות בישראל. אלה מניעות למעשה את תעשיית הסטארט-אפים ואת היזמים הישראלים שפורצים לעולם.
אבל כאשר ראשי האוצר ולעיתים גם מנהלי הקרנות, יוצאים לחו"ל במסעות לגיוס כספים ולעידוד ההשקעה בישראל, כמעט תמיד הם נשאלים את השאלה המסורתית: "אדון נכבד, מדוע הגופים המוסדיים בישראל אינם משקיעים בהיי-טק הישראלי? מדוע אתה חושב שקרן הפנסיה של כבאי מנהטן יכולה לסכן את כספה ולהשקיע בכם ואילו קרן מבטחים שלכם לא עושה זאת?".
נציגי ישראל, שכאמור, נשאלו שאלות אלו לא פעם ולא פעמיים, השיבו בדרך כלל תשובות לא מספקות. במשך השנים, חייהם של מנהלי הגופים המוסדיים היו קלים יחסית: הם היפנו את האחריות אל הרגולטור, כיוון שהממשלה בכלל ובתוכה משרד האוצר, בנק ישראל ועוד גורמים פיננסיים, כל אלה לא ממש אהבו את הרעיון של סיכון כספי הפנסיה של עובדי חברת החשמל, בהשקעות בהיי-טק.
אבל הזמנים השתנו. המשבר הכלכלי העולמי הביא לכך שמנהלי קרן הפנסיה של עובדי עיריית ניו-יורק, או גופים מוסדיים אחרים בארה"ב, כבר לא מוכנים להשקיע בקרנות הון סיכון מישראל. הם לא עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני שאין להם. התוצאה מורגשת היטב בשנתיים האחרונות ומוכרת לכל מי שעוסק בתחום.
בעקבות השינוי במצב, יזמו משרד התמ"ת ומשרד האוצר תוכנית לעידוד השקעות של גופים מוסדיים בקרנות הון סיכון. המדינה מבקשת לעודד את הגופים המוסדיים בישראל להשקיע בתעשיות עתירות ידע, והיא עושה זאת בדרך של השתתפות שלה בסיכון הגלום בהשקעות. בכך מבקשת הממשלה להסיר מתחת לרגלי המוסדיים את טיעון הנגד העיקרי שלהם: לא משקיעים כדי לא לסכן את כספי הפנסיה של עמיתנו.
על פי התוכנית, שהוצגה ביום חמישי על ידי שרון קדמי, מנכ"ל משרד התמ"ת, הממשלה תקצה 200 מיליון שקלים לצורך השתתפות בסיכונים של אותם מוסדיים, שיסכימו להשקיע בהיי-טק הישראלי. כך, גוף מוסדי שירצה לקבל את הגנת המדינה בהשקעה שלו בקרן הון סיכון, יהיה חייב להשקיע מינימום 25 מיליון שקלים ולא יותר מ-125 מיליון שקלים. עוד סייג נקבע בתכנית, לפיו היקף ההשקעות של המוסדיים (המגובים בביטחון של הממשלה), לא יעלה על 40% מכלל היקף ההשקעות של קרן הון הסיכון.
הרעיון התקבל בברכה על ידי מנהלי קרנות הון הסיכון, המשוועים בשנתיים האחרונות לכל סוג של חמצן כלכלי, קרי השקעות. כך, בסקר ה-VC Indicator הרבעוני, שערכה פירמת ראיית החשבון והייעוץ Deloitte בריטמן אלמגור זהר, עלה כי 70% מבכירי ההון-סיכון תומכים ביוזמת האוצר לעודד השקעות בקרנות מקומיות. נראה כי הם תולים בתכנית תקוות רבות. כל המשיבים לסקר ציינו, כי ליוזמה הממשלתית תהיה השפעה על התעשייה, כאשר 67% מתוכם סבורים, כי ההשפעה תהיה רבה או רבה מאוד.
ח"כ אילטוב גם עומד בראש השדולה בכנסת לתעשיות עתירות הידע. המוזמנים הרבים לישיבה צפויים להיות מופתעים מעט, משום שבכוונת ח"כ אילטוב ואנשיו להעלות בפני נציגי הממשלה שאלות נוקבות, ובכך אולי אף לקלקל מעט את החגיגה. ח"כ אילטוב יאמר כמובן שכיו"ר השדולה למען ההיי טק, הוא אינו יכול להתנגד לחוק כזה, והוא אף יברך עליו. אבל חלק מהשאלות שתישאלנה בישיבה מחרתיים ידונו בגובה הסיכון שהממשלה מתכוונת להשתתף בהשקעות של המוסדיים. כך, תצוץ לה השאלה, האם 200 מיליון שקלים הם סכום מספיק? האם התוכנית לוקחת בחשבון את כל הסיכונים והתרחישים האפשריים הנובעים מהשקעות בחברות שבאופן טבעי הן חברות צעירות, מתחילות שאיש לא מבטיח להן הצלחה בטוחה?
מדובר לא רק בעניינים פיננסיים טהורים. מה שמטריד את ח"כ אילטוב ואת חבריו לוועדה, היא המשמעות הנגזרת מהמעורבות ומההשקעה של גופים מוסדיים, כגון קרנות פנסיה, קופות גמל, חברות ביטוח ואחרות – בקרנות הון סיכון, ללא רשת ביטחון אמיתית ומספיקה.
התשובה לא קשה לניחוש: מדובר בסיכון כספי אותם משקיעים, שהם כלל ציבור השכירים בישראל. קרנות הפנסיה שלהן מהוות את הביטחון הכלכלי היחיד שיש להם ליום סגריר. אין זה סוד שכספי הפנסיה של השכירים בישראל כבר נפגעו מספיק בעשור האחרון ונפלו קורבן לרפורמות שונות שצצו ועלו. גם גופים מוסדיים אחרים, שכספי משקיעים רבים מושקעים שם, חייבים לתת דין וחשבון לעצמם ולציבור המשקיעים שלהם, האם באמת הממשלה נותנת להם רשת ביטחון, או שמדובר בתוכנית שרמת הסיכון בה גבוהה מהמתוכנן. לא בטוח שכל התשובות תינתנה ביום שלישי הקרוב, אבל יתכן והם תעוררנה דיון ציבורי חשוב. זאת, כדי שלא נביא לנזק לאחד מהשניים – לגופים המוסדיים בהם מושקעים כספי הפנסיה של ציבור השכירים בישראל מחד, וענף ההיי-טק הישראלי, היקר לכולם, והמניע את המשק, מאידך.
המכרז של לשכת הפרסום הממשלתית לביצוע סקר לאומי בנושא חוק הביומטריה http://www.pc.co.il/?p=36324הוא חסר תקדים – לפחות על פי זיכרונם של "זקני השבט" במיחשוב הממשלתי. בכלל, הממשלה ממעטת מאוד לשאול את דעתם של אזרחיה על חוקים – ובוודאי אחרי שהם עברו בכנסת. מטרת הסקר, כך נאמר לנו, היא להכין את הקרקע לקראת קמפיין הסברתי ענק שיערוך משרד הפנים, על מנת לשכנע את האזרחים שכדאי להם להוסיף שבב ביומטרי לתעודות הזהות שלהם.
החוק, כידוע, עבר בתום מאבק משפטי וציבורי רווי יצרים. הוא כולל פשרה אחת עיקרית, לפיה החוק לא יחייב את האזרחים להוסיף שבב ביומטרי, אלא רק אם ירצו בכך. על כן, כדי לשכנע את האזרחים, צריך קמפיין שיסביר במה המדובר. קמפיין כזה עולה הרבה כסף. כדי לסבר את האוזן, קמפיין דומה שערך ממשל זמין עלה כשלושה מיליון שקלים. בטרם הולכים לשפוך את הכסף הזה, מבקש משרד הפנים לברר מה חושב הציבור על החוק.
התומכים בחוק, בראשות ח"כ מאיר שטרית - שיזם אותו, משוכנעים שההיענות תהיה גדולה. הציבור, כך אומרים התומכים, בוגר מספיק ויודע מה קורה בעולם, ועל כן מבין את המשמעויות של הוספות שבב ביומטרי. המתנגדים סבורים שרוב הציבור חרד לפרטיות שלו ולא יתנדב מרצונו החופשי מידע לאח הגדול.
יש לציין, כי החוק אינו לגמרי וולנטרי. על פי מה שידוע כעת, החל ממועד מסוים, אזרחים שעומדים לקבל פעם ראשונה תעודות זהות יוכלו לקבל רק תעודות עם שבב ביומטרי. נקודה זו היוותה גם את אחד מסלעי המחלוקת בנוגע לחוק. המתנגדים טוענים, כי לילד בן 16 עדיין אין שיקול דעת עצמאי מפותח דיו כדי לקבל החלטה מחייבת וגורלית כל כך, ולכן יש לתת להוריו להחליט בשבילו.
ההערכות הרשמיות של משרד הפנים קובעות (למרות שלא ברור על סמך מה) שחלוקת התעודות תיארך חמש שנים. אבל חמש שנים ממתי? המכרז לתעודות זהות חכמות אמנם יצא לדרך כבר לפני כמה שנים, אך המצב הנוכחי הוא שאיש לא יודע בוודאות מתי תונפק התעודה הראשונה. רוב הרכיבים וגורמי התהליכים שאמורים להניע את הפרויקט כבר מוכנים ובמשרד האוצר יש ועדת תיאום בראשות טל הרמתי – סגן בכיר לחשב הכללי, שאמורה להגביר את התיאום בין משרדי הפנים, האוצר וגורמי הביטחון כדי שיניעו את הפרויקט לכלל ביצוע.
במקביל, ממתינים לפסיקתו של השופט יורם נועם בערעור שהגישה קומדע נגד HP בנוגע למכרז היישום של המערכות הביומטריות. אם עד תחילת השבוע הבא לא יפסוק השופט, ימתין התיק לפחות עד אחרי החגים, כאשר בתי המשפט ישובו מהפגרה. אגב, לא נכון יהיה לבוא בטענות לשופט במקרה זה. "מה אתם רוצים ממני", ודאי חושב לעצמו השופט, שאפילו קיבל לפני זמן מה מכתב מהשלטונות שמבקש ממנו להזדרז. הוא בוודאי שם לב שמשרד הפנים, שהגדיר את התביעה הזו כדחופה ביותר, לא דאג להזדרז בעצמו לתת תשובות לבית המשפט ואת התשובה האחרונה הגיש באיחור של חודשים. בכל מקרה גם אם הפסיקה תתקבל לפני הפגרה, עדיין תידרש כמעט שנה לתפעול וליישום, לשינוי חקיקה בכנסת שתאפשר הקמת מאגר ביומטרי ארצי נפרד לתעודות זהות (שלא יהיה קשור למאגר הביומטרי הלאומי) ועוד לא דיברנו על תחילת הייצור בפועל של התעודה. בקיצור: מדובר על תהליך שיתחיל במקרה הטוב – רק בעוד שנה. עם זאת, כשמגלים שהסקר יצא לדרך במקרה הטוב רק ברבעון האחרון של 2010, אפשר להניח ששנה היא מועד קצת אופטימי.
הגיוני הוא שטובי הרעיונאים במדינה שוקדים בימים אלה על דרך מקורית למכור לציבור את האח הגדול הביומטרי. המציאות היא שכיום חלקים גדולים בציבור כלל לא מכירים את הנושא. על כן, סקרים וקמפיינים עלולים להעיר דובים משנתם ולהפחיד את האזרחים יותר מאשר לעודד אותם לרוץ למשרד הפנים ולספק את טביעת האצבע או צילום הפנים שלהם. דרוש פה קמפיין מנצח עם תעמולה רועשת, שימנע את תסריט הבלהות של משרד הפנים: כמיליון וחצי התעודות שיונפקו בשלב ראשון – ישכבו כאבן שאין לה הופכין.
השורה התחתונה: כדי להכין את העם לקראת המהפך הביומטרי, פונה הממשלה לעזרת הסוקרים וחברות המחקר – שיבדקו את הלך הרוח שלנו בנושא. כך, נראה שמינה צמח היא שתקבע האם העם החליט ביומטרי או לא.
שבוע העבודה של עובדי ההיי-טק ברמת החייל בתל אביב היה הפעם מגוון מתמיד. לצד בתי הקפה, המסעדות והפאבים שמקיפים את בנייני ההיי-טק, פגשו העובדים חמורים שנשאו את השלטים "אל תיתן לאחרים לעשות כסף על הגב שלך". יוזמת הקמפיין היא חברת גו מיליון (Go-Million), הפועלת בתחום הלימודים וההכשרה ליזמים. הבחירה שלה בחמורים עבור הקמפיין המקורי, שנחשב לנועז בנוף ההיי-טקי, לא היתה מקרית – כולנו הרי משתמשים במושג "עובד כמו חמור", ובמקרים רבים, אפילו בגוף ראשון.
סביר להניח שעובדים רבים שראו את החמורים, נזכרו בתלוש המשכורת שלהם והגיעו למסקנה שיכול להיות שהם כבר לא במקצוע הנכון. המיתון האחרון הוכיח, כי היכולת של חברות לשרוד, תלויה קודם כל ברמת הגמישות הניהולית שלהן, שמאפשרת לנייד ולפטר עובדים. באופן עובדתי, החברות ששרדו את המיתון היו החברות שפיטרו עובדים, ביטלו מישרות והשטיחו עצמן.
הצד השני של המטבע הזה הוא שעובדים רבים מצאו את עצמם חסרי כל זכויות. החוזים הנחמדים עליהם חתמו כאשר התחילו לעבוד בחברה, היו טובים לאותה תקופה, אך הם לא כללו הרבה מאוד דברים, כמו למשל תנאים סוציאליים. אחת הסיבות לכך היא שדפוס העבודה בהיי-טק מחייב התמסרות טוטאלית לתפקיד, ולכן לרבים כלל אין זמן להסתכל ימינה ושמאלה.
כך, המיתון הותיר לא מעט עובדים עם זכויות חסרות, מה שהוסיף עוד כמה לקוחות לעורכי דין ומומחים ליחסי עבודה. בשנתיים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לאגד את עובדי ההיי-טק. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, דיבר על כך רבות והוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המעסיקים, באופן טבעי, לא אוהבים את זה, אבל סביר שהם יחיו עם זה, שהרי אף אחד לא באמת מאמין שהתארגנות עובדים במאה ה-21 תתבטא רק בשביתות ובמהומות.
במגזר הממשלתי המצב חמור יותר, בעיקר בגלל שיטת העסקת עובדי מיחשוב על בסיס "קוסט-פלוס". גם שם היתה התארגנות מוצלחת של עובדים ששכרו עורך דין, והקבוצה הזו מנהלת כעת מו"מ עם נציבות שירות המדינה. אם העובדים הללו יצליחו, תהיה זו מהפכה של ממש, שלא בטוח שמשרד האוצר ידע להתמודד איתה.
במקביל, הודיע ח"כ איתן כבל (עבודה), כי מיד לאחר פגרת הקיץ של הכנסת, הוא יקים את שדולת עובדי ההיי-טק של ישראל. "זו לא תהיה עוד שדולה למען ההיי-טק", הסביר כבל בתשובה לשאלתו של ח"כ מאיר שטרית ,שתמה כמה ארגוני היי-טק צריכים להיות במדינה אחת. ח"כ כבל אמר, כי הכוונה היא לטפל במאות עובדים שמנוצלים על ידי מעסיקיהם, מקבלים שכר מינימום (כן, יש כאלו בהיי-טק, תתפלאו) ובכל פעם שהם קוראים בעיתון על שכר בכירי החברה שלהם ותוצאותיה העסקיות – הם מרגישים כמו חמורים.
גם בעלי מקצועות מבוקשים בהיי-טק סובלים מזליגת תעריפים. מכרז בתי התוכנה של החשב הכללי עשוי (או עלול – תלוי מי קורא) להיות אירוע מכונן בעבור התעריפים בשוק, אם אכן יתממש. מנהלי ארגונים רבים עוקבים בעניין רב אחר הנעשה במכרז, ולאף אחד אין ספק שאם אכן התעריפים שמוצעים בו יתממשו, צפויים עובדים רבים לקבל פניות מהנהלה שלהם להורדת שכר. כך, נראה, המיתון אמנם הסתיים רשמית – אבל השגשוג והפריחה עדיין רחוקים.
השורה התחתונה: האנלוגיה בין חמורים לעובדים אולי קצת מעליבה, אבל משקפת את המציאות הקשה שלא כולם מודעים אליה. התארגנות היא המפתח לשמירה על הזכויות.