מנכ"לית אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה, שמעון פרס, את דו"ח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדו"ח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דו"ח מן הסוג הזה, אולם על רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדו"ח משמעות אחרת – בעיקר לגבי העתיד.

אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה – בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים – אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.

אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה לקחת חלק בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על פי הדו"ח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" – שבו לקחו חלק למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים.

בדברי ההסבר לדו"ח, מציינת פסברג, כי רק בתחום החינוך תרמה אינטל 17.5 מיליון שקלים לקהילה, וכעת היא משתפת פעולה עם משרד החינוך במסגרת התוכנית הרב-שנתית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. כל הפעולות האלו נעשות בעזרת עובדי החברה מכל המחלקות, שעל פי הדו"ח תרמו ב-2010 כ-52,000 שעות לקידום הקהילה.

ג'יין שואו, יו"ר דירקטוריון אינטל"אחריות תאגידית כבר אינה אופציה עבור מנהיגים בחברות עסקיות".

מתוך דבריה של המנכ"לית אנו למדים, למשל, כי עובדי החברה היוו את הקהילה הגדולה ביותר שסייעה לשיקום נזקי השריפה בכרמל, והם ממשיכים בפעולות בנושא גם בשנת 2011. זאת, לצד תרומות כספיות שניתנו בשם העובדים על ידי אינטל העולמית ואינטל ישראל.

המחאה החברתית שפשטה בארצנו בחודשיים האחרונים, עסקה במספר נושאים במקביל: מצוקת הדיור, חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים והגברת תשומת הלב לשכבות החלשות. הפרופיל הכללי של התומכים במחאה הוא הדור הצעיר יחסית שמשתייך למעמד הביניים. המחאה הזו הצליחה לשנות את אופי השיח הציבורי בישראל, שהפך לחברתי הרבה יותר. זהו שיח שאם ימשך, הוא עשוי להפוך רבים מאיתנו להרבה יותר רגישים לזולת.

בלהט הוויכוחים והמחאה, סומן "מחנה הטייקונים ובעלי החברות הגדולות במשק" כאחד מאויבי המהפכה. אבל בתוך אותם טייקונים שעוררו את זעמם של המפגינים (לא מעט בצדק), קיים מגזר שלם של תעשיינים, שפועלים בחלקם בתעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה – אותו מגזר שמעסיק מאות אלפי עובדים בישראל. אינטל היא אחת החברות שנמנות על מגזר זה, והתרומה שלה ושל חברות דומות לה, צריכה להיות מודל לשינוי החברתי שיבוא לידי ביטוי, כך מקווים כולם, במסקנות של ועדת טרכטנברג – התוצר הישיר של המהפכה האחרונה.

תדמיתה של חברה יקבע בעתיד הלא רחוק, לא רק על סמך רווחיותה ורמת התגמול של העובדים שלה, אלא גם ברמת רגישותה לחברה שמסביבה ותרומתה לקהילה. בהקשר זה, אין מתאים יותר מאשר לצטט את ג'יין שואו, יו"ר דירקטוריון אינטל, שאמרה כי "אחריות תאגידית כבר אינה אופציה עבור מנהיגים בחברות עסקיות".

ביום שישי האחרון, באיחור אופייני של כמעט חצי שנה, נציבות שירות המדינה פרסמה קול קורא,   המזמין מנהלים בענף ההיי טק להציג את מועמדותם לתפקיד מנהל התיקשוב הממשלתי,CIO  משמע, מנמ"ר ממשלתי.(מנהל מיחשוב ראשי) המדובר באחד המהפכים הגדולים שעשתה הממשלה בתחום המיחשוב הממשלתי בעשורים האחרונים.

הממשלה מבקשת לחקות את המודל של הנשיא ברק אובמה ו-ויוק קונדרה, מנמ"ר הבית הלבן, שמונה בתחילת הקדנציה הנשיאותית, לפני שנתיים. אומנם קונדרה פורש מתפקידו בחודש הבא, בשל חילוקי דעות עם הבוס, אבל המודל עדיין שריר וקיים. בעולם הדינמי של היום דרוש בכל ממשל דמות בכירה, ברמת מנכ"ל-על ל-IT שינווט את האוניה הענקית הזו של התיקשוב הממשלתי.

המבנה הנוכחי של מערך התיקשוב הממשלתי בנוי טלאי על גבי טלאי, ויש היאמרו אף שבאופן מקרי. מסיבות היסטוריות, הטיפול ביחידות הרוחב של המיחשוב הממשלתי הופקד בידי החשב הכללי של האוצר באמצעות אחד מסגניו – איציק קליין, איציק כהן וכיום טל הרמתי. כל אחד מהם ניהל מאות עובדים, והיה אחראי לפרויקטי רוחב לא מעטים שאפיינו את מהפכת התיקשוב הממשלתית בשני העשורים האחרונים. אולם לאיש מהם לא הייתה הסמכות לשמש כמנהלי-על מקצועיים ולתאם בין כל יחידות המיחשוב הממשלתיות. כל אחד עשה זאת בפועל בדרכו, והמנמ"רים בהתאם לאופיים ומעמדם שיתפו פעולה, או שלא. המנמ"רים של משרדי הממשלה כפופים לשרים ולמנכ"לי משרדיהם. המציאות היא שכיום, בתחומים רבים ב-IT אין תיאום בין המשרדים. בהעדר מדיניות כוללת, מנסה כל משרד וכל בעל תפקיד למשוך לכיוונים שונים. הכל כמובן מתוך כוונה טובה, אבל התוצאה היא כפילויות או העדר מעש בנושאים רבים שאינם בתחום אחריות של המנמ"ר בכל משרד ומשרד.

המנמ"ר הממשלתי החדש יצטרך להיות מנצח תזמורת מעולה, רקדן וירטואוז היודע לרקוד על כמה במות, והכי חשוב: עליו להיות בעל ראש גדול, פתוח, הפועל מחוץ לקופסה. הוא צריך להיות מנהיג טכנולוגי, דמות שכולם סומכים עליו – בהסתמך על ניסיונו, הידע הרב והיכולת שלו לראות לטווח רחוק. בנוסף הוא זה שיצטרך להביא לידי מימוש את חזון שיפור השירות לאזרח, אותו מוביל כיום השר מיכאל (מיקי) איתן.

השאלה הגדולה היא מי יאייש את התפקיד?

. ההיגיון הצרוף מכוון לכך שיהיה זה מי שנושא בתפקיד דומה כבר כיום, טל הרמתי, סגן בכיר לחשב הכללי. אלא שכנראה בגלל שיקולים פוליטיים פנים-ארגוניים, בתוך משרד האוצר, החליט מי שהחליט שיש לבחון מועמדים נוספים מחוץ לאגף החשב הכללי.

בניגוד לתפקידים אחרים, לא ברור כלל וכלל כי תהיה הסתערות של מועמדים טובים וראויים על התפקיד של מנמ"ר הממשלה. כלומר, תיבת הדואר תוצף בקורות חיים, אבל בקרב בכירים בממשלה מקנן החשש שאלו שהם היו רוצים שיתמודדו – לא יעשו זאת. בין הסיבות לכך שהחשש עלול להתממש, היא התדמית הלא טובה שיצרה לעצמה הממשלה. מנהלים בכירים, מנמ"רים בעלי ניסיון, בעלי תפקידים בכירים במשק שנסיונם המקצועי רלוונטי לתפקיד, נרתעים מללכת לעבוד בממשלה.

מי שאחראי למצב זה היא קודם כל הממשלה, ולכך יש סיבות רבות: ריבוי בכירים שפורשים מהשירות הציבורי, ממשרדי ממשלה, מלשכת ראש הממשלה; תחרות קשה במגזר העסקי בכלל ובתחום המיחשוב וההיי-טק בפרט; מכרזים ששואבים אליהם כוח אדם זול בגלל התחרות בשוק; מכרזים שמסתיימים בבתי המשפט; אלה ועוד שורה ארוכה של סיבות יצרו אווירה לא טובה ולא נעימה, אווירה אשר מרחיקה אנשים מהשירות הציבורי. זוהי תופעה מדאיגה, שוועדת האיתור צריכה לדעת לטפל בה בצורות שונות, בין השאר על ידי הצעות שכר ותנאים מפתים. דרוש גיבוי מוחלט של ד"ר יובל שטיייניץ, שר האוצר ושל חיים שני, מנכ"ל משרדו, בהיבטי תקציבים ומשאבים. כי אם על כל פעולה יצטרך המנמ"ר הממשלתי שייבחר להתחנן לתקציבים בפני פקידי האוצר, הוא ימצא את עצמו מהר מאוד בחוץ.

בעבר נהגו להשתמש במטבע הלשון "הטובים לטיס". התפקיד החדש, של המנמ"ר הממשלתי, מעבר לאתגרים שיש בו, הוא במידה מסויימת שליחות לאומית. לכן מתבקשת פה פנייה אל כל אותם שיש להם את הכישורים לתפקיד, כאלו שכבר עשו משהו בימי חייהם ורוצים לתרום למדינה, להגיש את המועמדות שלהם לתפקיד עד ה-11.8. הטובים צריכים לחזור לממשלה, לטובת כולנו.

פורסם ב: על סדר היום

מרכז ההשקעות אישר בסוף השבוע, ערב סיום 2010, מענקים לשתי חברות היי-טק גדולות: אינטל (Intel) – שתקבל מענק של 741 מיליון שקלים כדי להרחיב את מפעל FAB28 להקטנת גודל הטרנזיסטורים ל-22 ננומטר, וטאואר סמיקונדקטור (Tower Semiconductor) – שקיבלה 150 מיליון שקלים כדי להרחיב את הפעילות ולבנות את מפעל FAB2 לייצור שבבים עבור החברות הגדולות בעולם. בסך הכל יספקו שני המפעלים תעסוקה לכ-5,000 עובדים.

המכרז של לשכת הפרסום הממשלתית לביצוע סקר לאומי בנושא חוק הביומטריה http://www.pc.co.il/?p=36324הוא חסר תקדים – לפחות על פי זיכרונם של "זקני השבט" במיחשוב הממשלתי. בכלל, הממשלה ממעטת מאוד לשאול את דעתם של אזרחיה על חוקים – ובוודאי אחרי שהם עברו בכנסת. מטרת הסקר, כך נאמר לנו, היא להכין את הקרקע לקראת קמפיין הסברתי ענק שיערוך משרד הפנים, על מנת לשכנע את האזרחים שכדאי להם להוסיף שבב ביומטרי לתעודות הזהות שלהם.

החוק, כידוע, עבר בתום מאבק משפטי וציבורי רווי יצרים. הוא כולל פשרה אחת עיקרית, לפיה החוק לא יחייב את האזרחים להוסיף שבב ביומטרי, אלא רק אם ירצו בכך. על כן, כדי לשכנע את האזרחים, צריך קמפיין שיסביר במה המדובר. קמפיין כזה עולה הרבה כסף. כדי לסבר את האוזן, קמפיין דומה שערך ממשל זמין עלה כשלושה מיליון שקלים. בטרם הולכים לשפוך את הכסף הזה, מבקש משרד הפנים לברר מה חושב הציבור על החוק.

התומכים בחוק, בראשות ח"כ מאיר שטרית - שיזם אותו, משוכנעים שההיענות תהיה גדולה. הציבור, כך אומרים התומכים, בוגר מספיק ויודע מה קורה בעולם, ועל כן מבין את המשמעויות של הוספות שבב ביומטרי. המתנגדים סבורים שרוב הציבור חרד לפרטיות שלו ולא יתנדב מרצונו החופשי מידע לאח הגדול.

יש לציין, כי החוק אינו לגמרי וולנטרי. על פי מה שידוע כעת, החל ממועד מסוים, אזרחים שעומדים לקבל פעם ראשונה תעודות זהות יוכלו לקבל רק תעודות עם שבב ביומטרי. נקודה זו היוותה גם את אחד מסלעי המחלוקת בנוגע לחוק. המתנגדים טוענים, כי לילד בן 16 עדיין אין שיקול דעת עצמאי מפותח דיו כדי לקבל החלטה מחייבת וגורלית כל כך, ולכן יש לתת להוריו להחליט בשבילו.
ההערכות הרשמיות של משרד הפנים קובעות (למרות שלא ברור על סמך מה) שחלוקת התעודות תיארך חמש שנים. אבל חמש שנים ממתי? המכרז לתעודות זהות חכמות אמנם יצא לדרך כבר לפני כמה שנים, אך המצב הנוכחי הוא שאיש לא יודע בוודאות מתי תונפק התעודה הראשונה. רוב הרכיבים וגורמי התהליכים שאמורים להניע את הפרויקט כבר מוכנים ובמשרד האוצר יש ועדת תיאום בראשות טל הרמתי – סגן בכיר לחשב הכללי, שאמורה להגביר את התיאום בין משרדי הפנים, האוצר וגורמי הביטחון כדי שיניעו את הפרויקט לכלל ביצוע.

במקביל, ממתינים לפסיקתו של השופט יורם נועם בערעור שהגישה קומדע נגד HP בנוגע למכרז היישום של המערכות הביומטריות. אם עד תחילת השבוע הבא לא יפסוק השופט, ימתין התיק לפחות עד אחרי החגים, כאשר בתי המשפט ישובו מהפגרה. אגב, לא נכון יהיה לבוא בטענות לשופט במקרה זה. "מה אתם רוצים ממני", ודאי חושב לעצמו השופט, שאפילו קיבל לפני זמן מה מכתב מהשלטונות שמבקש ממנו להזדרז. הוא בוודאי שם לב שמשרד הפנים, שהגדיר את התביעה הזו כדחופה ביותר, לא דאג להזדרז בעצמו לתת תשובות לבית המשפט ואת התשובה האחרונה הגיש באיחור של חודשים. בכל מקרה גם אם הפסיקה תתקבל לפני הפגרה, עדיין תידרש כמעט שנה לתפעול וליישום, לשינוי חקיקה בכנסת שתאפשר הקמת מאגר ביומטרי ארצי נפרד לתעודות זהות (שלא יהיה קשור למאגר הביומטרי הלאומי) ועוד לא דיברנו על תחילת הייצור בפועל של התעודה. בקיצור: מדובר על תהליך שיתחיל במקרה הטוב – רק בעוד שנה. עם זאת, כשמגלים שהסקר יצא לדרך במקרה הטוב רק ברבעון האחרון של 2010, אפשר להניח ששנה היא מועד קצת אופטימי.

הגיוני הוא שטובי הרעיונאים במדינה שוקדים בימים אלה על דרך מקורית למכור לציבור את האח הגדול הביומטרי. המציאות היא שכיום חלקים גדולים בציבור כלל לא מכירים את הנושא. על כן, סקרים וקמפיינים עלולים להעיר דובים משנתם ולהפחיד את האזרחים יותר מאשר לעודד אותם לרוץ למשרד הפנים ולספק את טביעת האצבע או צילום הפנים שלהם. דרוש פה קמפיין מנצח עם תעמולה רועשת, שימנע את תסריט הבלהות של משרד הפנים: כמיליון וחצי התעודות שיונפקו בשלב ראשון – ישכבו כאבן שאין לה הופכין.

השורה התחתונה: כדי להכין את העם לקראת המהפך הביומטרי, פונה הממשלה לעזרת הסוקרים וחברות המחקר – שיבדקו את הלך הרוח שלנו בנושא. כך, נראה שמינה צמח היא שתקבע האם העם החליט ביומטרי או לא.

שבוע  העבודה של עובדי ההיי-טק ברמת החייל בתל אביב היה הפעם מגוון מתמיד. לצד בתי הקפה, המסעדות והפאבים שמקיפים את בנייני ההיי-טק, פגשו העובדים חמורים שנשאו את השלטים "אל תיתן לאחרים לעשות כסף על הגב שלך". יוזמת הקמפיין היא חברת גו מיליון (Go-Million), הפועלת בתחום הלימודים וההכשרה ליזמים. הבחירה שלה בחמורים עבור הקמפיין המקורי, שנחשב לנועז בנוף ההיי-טקי, לא היתה מקרית – כולנו הרי משתמשים במושג "עובד כמו חמור", ובמקרים רבים, אפילו בגוף ראשון.

סביר להניח שעובדים רבים שראו את החמורים, נזכרו בתלוש המשכורת שלהם והגיעו למסקנה שיכול להיות שהם כבר לא במקצוע הנכון. המיתון האחרון הוכיח, כי היכולת של חברות לשרוד, תלויה קודם כל ברמת הגמישות הניהולית שלהן, שמאפשרת לנייד ולפטר עובדים. באופן עובדתי, החברות ששרדו את המיתון היו החברות שפיטרו עובדים, ביטלו מישרות והשטיחו עצמן.

הצד השני של המטבע הזה הוא שעובדים רבים מצאו את עצמם חסרי כל זכויות. החוזים הנחמדים עליהם חתמו כאשר התחילו לעבוד בחברה, היו טובים לאותה תקופה, אך הם לא כללו הרבה מאוד דברים, כמו למשל תנאים סוציאליים. אחת הסיבות לכך היא שדפוס העבודה בהיי-טק מחייב התמסרות טוטאלית לתפקיד, ולכן לרבים כלל אין זמן להסתכל ימינה ושמאלה.

כך, המיתון הותיר לא מעט עובדים עם זכויות חסרות, מה שהוסיף עוד כמה לקוחות לעורכי דין ומומחים ליחסי עבודה. בשנתיים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לאגד את עובדי ההיי-טק. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, דיבר על כך רבות והוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המעסיקים, באופן טבעי, לא אוהבים את זה, אבל סביר שהם יחיו עם זה, שהרי אף אחד לא באמת מאמין שהתארגנות עובדים במאה ה-21 תתבטא רק בשביתות ובמהומות.

במגזר הממשלתי המצב חמור יותר, בעיקר בגלל שיטת העסקת עובדי מיחשוב על בסיס "קוסט-פלוס". גם שם היתה התארגנות מוצלחת של עובדים ששכרו עורך דין, והקבוצה הזו מנהלת כעת מו"מ עם נציבות שירות המדינה. אם העובדים הללו יצליחו, תהיה זו מהפכה של ממש, שלא בטוח שמשרד האוצר ידע להתמודד איתה.

במקביל, הודיע ח"כ איתן כבל (עבודה), כי מיד לאחר פגרת הקיץ של הכנסת, הוא יקים את שדולת עובדי ההיי-טק של ישראל. "זו לא תהיה עוד שדולה למען ההיי-טק", הסביר כבל בתשובה לשאלתו של ח"כ מאיר שטרית ,שתמה כמה ארגוני היי-טק צריכים להיות במדינה אחת. ח"כ כבל אמר, כי הכוונה היא לטפל במאות עובדים שמנוצלים על ידי מעסיקיהם, מקבלים שכר מינימום (כן, יש כאלו בהיי-טק, תתפלאו) ובכל פעם שהם קוראים בעיתון על שכר בכירי החברה שלהם ותוצאותיה העסקיות – הם מרגישים כמו חמורים.

גם בעלי מקצועות מבוקשים בהיי-טק סובלים מזליגת תעריפים. מכרז בתי התוכנה של החשב הכללי עשוי (או עלול – תלוי מי קורא) להיות אירוע מכונן בעבור התעריפים בשוק, אם אכן יתממש. מנהלי ארגונים רבים עוקבים בעניין רב אחר הנעשה במכרז, ולאף אחד אין ספק שאם אכן התעריפים שמוצעים בו יתממשו, צפויים עובדים רבים לקבל פניות מהנהלה שלהם להורדת שכר. כך, נראה, המיתון אמנם הסתיים רשמית – אבל השגשוג והפריחה עדיין רחוקים.

השורה התחתונה: האנלוגיה בין חמורים לעובדים אולי קצת מעליבה, אבל משקפת את המציאות הקשה שלא כולם מודעים אליה. התארגנות היא המפתח לשמירה על הזכויות.