פוסטים בתגיות: ‘ממשלה’
מנכ"לית אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה, שמעון פרס, את דו"ח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדו"ח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דו"ח מן הסוג הזה, אולם על רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדו"ח משמעות אחרת – בעיקר לגבי העתיד.
אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה – בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים – אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.
אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה לקחת חלק בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על פי הדו"ח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" – שבו לקחו חלק למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים. Read the rest of this entry »
ביום שישי האחרון, באיחור אופייני של כמעט חצי שנה, נציבות שירות המדינה פרסמה קול קורא, המזמין מנהלים בענף ההיי טק להציג את מועמדותם לתפקיד מנהל התיקשוב הממשלתי,CIO משמע, מנמ"ר ממשלתי.(מנהל מיחשוב ראשי) המדובר באחד המהפכים הגדולים שעשתה הממשלה בתחום המיחשוב הממשלתי בעשורים האחרונים.
הממשלה מבקשת לחקות את המודל של הנשיא ברק אובמה ו-ויוק קונדרה, מנמ"ר הבית הלבן, שמונה בתחילת הקדנציה הנשיאותית, לפני שנתיים. אומנם קונדרה פורש מתפקידו בחודש הבא, בשל חילוקי דעות עם הבוס, אבל המודל עדיין שריר וקיים. בעולם הדינמי של היום דרוש בכל ממשל דמות בכירה, ברמת מנכ"ל-על ל-IT שינווט את האוניה הענקית הזו של התיקשוב הממשלתי.
השר איתן מסכים עם המבקרים את נתניהו על כך שיש לנו ממשלה גדולה מדי, מסורבלת ולא יעילה. הוא הראשון שיחזיר את התיק אם תיווצר סיטואציה של צמצום מספר השרים. אבל איתן מבהיר כי המשימה של שיפור השירות לאזרח היא חשובה וקריטית, ולשמחתו גם המבקרים מסכימים לכך. לכן הוא נחוש בדעתו לעשות הכל כדי למלא את המשימה שהוטלה עליו. הבעיה שלטעמו הנושא מתנהל לאט מדי, כי ככה עובדת הממשלה, כך מתנהל השירות הציבורי. מכרזים שיוצאים לדרך אחרי הרבה זמן, תהליכים שמבשילים לאט.
השר איתן נמצא בממשלה בדיוק בשביל לשנות את המציאות הזו. הוא שם כדי להניח את התשתית שתשנה את תרבות העבודה במשרדי הממשלה: קודם כל כלפי האזרחים ולאחר מכן, פנימה בתוך המשרדים השונים. המדובר באחד היעדים המרכזיים שמדינת ישראל מציבה לעצמה בשנתה ה-63.
איתן לא מתחיל מאפס. בעשור האחרון הממשלות, לא מעט בשל המעורבות של איתן לצד הרבה אנשים אחרים, הלכו כברת דרך וביצעו השקעות בטכנולוגיות, הטמיעו תהליכי עבודה שהביאו לעולם את ממשל זמין. ישראל 2011 אינה דומה כלל לישראל 1990. הטכנולוגיה, מערכות המידע והמיחשוב בממשלה יצרו מציאות חדשה, המאפשרת לאזרחים לבצע שורה ארוכה של פעולות מקוונות, מבלי להטריח עצמם למשרדי הממשלה.
השמועה על המהפכה הזו עוברת מפה לאוזן. אבל הטכנולוגיה לא מספיקה, הכלים והאמצעים שעומדים לרשות כל משרדי הממשלה עדיין לא מספיקים. המהפכה האזרחית-דיגיטלית טרם יצאה לדרך. וזו בעצם מהותה של המעטפה שהשר איתן קיבל מנתניהו לפני שנתיים. במושגים של השר איתן זו מהפכה. היא פשוטה יחסית בתיאוריה: כדי לאלץ משרדים לשרת טוב יותר, מעמידים אותם בתחרות, עם ניקוד ודירוג, על מנת להבחין בין הטובים לרעים. קוראים לזה מדד השירות הממשלתי.
בראשונה בתולדות המדינה, עובדי משרדי ממשלה ייבחנו לא על פי שעות העבודה שלהם, אלא על פי תפוקות, משמע איכות השירות שהם יתנו לציבור. אין כאן שום המצאה. המגזר העסקי חי על פי מדדים אלה כבר שנים. חברות ענק יכולות לקרוס רק בגלל חווית שירות לקויה. הנה כי כן, בישראל, באיחור אופנתי, מתחילים להפנים את המושג של "האזרח כלקוח".
ואיך מביאים את הספינה הענקית הזו, הממשלה, על כל עובדיה ואנשיה לשנות את דרכה? על פי השיטה של השר איתן, המנוף הטוב ביותר למימוש הרעיון הוא אור השמש, החשיפה, הפרסום העוצמתי של המדד מדי שנה, עם כל הפרטים וכל העובדות.
איתן מאמין בכוחו הצרכני של האזרח הדיגיטלי המודרני, זה החי בעידן של כוכב נולד ומאמץ באדיקות את תרבות הרייטינג. שום סנקציה לא יכולה להשתוות לחשיפת המדד, טפיחה על השכם למשרדים ויחידות שיצטיינו בשירות, או מסע תירוצים של מי שייכשל במתן שירות איכותי לאזרחים.
עובדי המשרדים, צרכני שירות חכמים בעצמם, יודעים היטב שגלגלי המהפכה כבר החלו לנוע. השר איתן לא יזם את המהפכה, הוא רק זה שמסייע למשרדי הממשלה להיערך טוב יותר אל מול המציאות החדשה שאליה הם ייחשפו בתוך כמה שנים. מציאות שבה האזרח הדיגיטלי ירצה וגם יקבל את השירותים שהוא צריך מהר יותר ממה שהוא מקבל היום אותם היום. מציאות שבה המתנה מעבר למספר דקות בתור תיחשב למשבר ותביא לקריסה שתאלץ לערב אפילו את ראש הממשלה. מציאות שבה המידע הרב והחשוב שנמצא כיום ברשות עובדי הממשלה כבר לא יהיה רק שלהם – הוא יהיה של הציבור, המורכב מהאזרחים הדיגיטליים החדשים. כך יבוא לידי ביטוי שילוב מנצח של טכנולוגיות מתקדמות שהמשלה תיישם. היא תעשה זאת בשילוב ובעזרת השוק, ענף ההיי-טק ובעזרת כוח אדם שהיא תפעיל, לצד תהליכי עבודה חדשים המבוססים על איכות השירות. השאיפה למצוינות בשירות הציבורי והתחרות בין המשרדים מי יספק לנו, האזרחים, את החוויה הטובה ביותר, ישמשו למהפכה כדלק.
נשמע לכם כמו חזון אחרית הימים, או חזון המזרח התיכון החדש בנוסח שמעון פרס? אולי. ערב יום העצמאות, אסור לשכוח שאת המדינה הזו הקימו לפני 63 שנה אנשים שחלמו והיה להם חזון. וכל השאר כתוב בדברי ימי ההיסטוריה.
איך הפך מכרז אחד תמים שנועד לעשות סדר בגיוס כוח אדם למשרדי הממשלה בתחומי המיחשוב והטכנולוגיה לדייסה אחת גדולה שכולם אחראים לבישולה, ואף אחד לא יכול לאכול אותה מבלי להקיא.* לשטייניץ לא בוער שום דבר בדרך לדאבוס
ביוני 2009 פרסמה הממשלה מכרז חדש לגיוס כוח אדם בתחום המיחשוב עבור יחידותיה השונות. בתום תהליך ארוך, שכלל גם התדיינות בבתי משפט, פורסמו תוצאות המכרז במאי 2010.
לידתו של המכרז לוותה בסערה. עשה רושם שאף אחד לא רצה את התינוק הזה, שכנגד כל הסיכויים יצא בסופו של דבר לאוויר העולם. הספקים טענו, שהממשלה רק רוצה להוריד תעריפים ומה שהיא מבקשת לא ריאלי. הממשלה מנגד, אמרה, כי היא יודעת בדיוק מה התקורות של הספקים, והן רחוקות מאוד מרמת התגמולים שמקבלים העובדים שלהם. מנכ"לי החברות הגדולות הזהירו ואמרו, כי התוצאה של המכרז תהיה בריחת כוח אדם איכותי מהממשלה וכניסה של עובדים לא מקצועיים בתעריפים נמוכים ביותר.
אחרי שנודעו תוצאות המכרז, היו ספקים שהגדירו אותו כרולטה רוסית. על פי תנאי המכרז, כל אחת מהחברות בכל אחד מהאשכולות, צריכה לקבל פנייה לדרישה לכוח אדם חדש (באלו שכבר עובדים לא נוגעים בינתיים), ועליה להגיב "תוך פרק זמן קצר", כלומר לגייס עובדים בתעריפים הנמוכים שהמכרז קבע.
כפי שפרסמנו היום (ד'), נכון לעכשיו לפחות שני אשכולות מתוך החמישה נמצאים בבעיה. באשכול ה-ERP – שהוא אחד האשכולות המרכזיים ביותר, החברות הזוכות לא מצליחות לגייס עובדים בתעריפים שנקבעו. כתוצאה מכך, הן מקבלות מכתבי אזהרה מהממשלה על כך שהן לא עומדות בתנאי המכרז.
כבר בתחילת הדרך הבהירו בחשב הכללי שהם לא מתכוונים לעשות הנחות לאף אחד: חברה שלא תעמוד בתנאים או תגייס אנשים בתעריפים גבוהים יותר, תיקנס או שינקטו נגדה הצעדים הקבועים במכרז. נכון לעכשיו נראה שבאוצר החליטו להוכיח לאותן חברות שהם רציניים, והמכרז אינו קזינו שכל אחד יכול להיכנס אליו אבל לשכוח לשלם ביציאה.
עם זאת, מאחר והעבודה צריכה להימשך ומנמ"רי הממשלה לא נולדו אתמול, שיטת הקומבינות עובדת גם פה – ואפילו שעות נוספות. כך, כמה מנמ"רים איתם שוחחנו, לא מהססים לומר שהמכרז לא ממש מעניין אותם – ובוודאי לא אשכול ה-ERP בו. הם אכן מתקשים לגייס אנשים, אבל "אם אני צריך מישהו, ואני יודע שהוא טוב, שום דבר לא יעצור אותי", כפי שניסח זאת אחד המנמ"רים. הכל חוקי, הכל כשר, הכל לפי הספר.
גם הממשלה לא יושבת בחיבוק ידיים. המכרז מספק לה עוגנים שבעזרתם היא יכולה להגיב לנעשה בשוק, ולשנות את התעריפים. איך עושים זאת? מגישים לחשב הכללי בקשות לאישור תעריפים חריג (על פי החוק ולפי כללי המכרז). הספקים אומרים שרשימת החריגים הולכת וגדלה, והתוצאה היא שהתעריפים שנקבעו במכרז בעצם לא רלבנטיים.
הממשלה לספקים: אתם בישלתם את זה
יש הרבה היגיון בתגובת משרד האוצר, שאומר לספקים: חברים נכבדים, על מה אתם מלינים? הרי התעריפים נקבעו על ידכם. אתם התחריתם ביניכם מי יוריד יותר מחירים, אז מה אתם רוצים מאיתנו? לא תמצאו היום ספק אחד שיכחיש את הטיעון הזה, אבל השאלה החשובה יותר היא מדוע הממשלה בכלל אילצה את הספקים ואת כל השוק להיכנס למטבח ולבשל את הדייסה המיותרת הזו? עכשיו, כשהיא עומדת מוכנה, אף אחד לא יודע איך לאכול אותה.
יש הרבה תשובות לשאלה זו – גם מצד הממשלה וגם מצד הספקים. כולם, לכאורה, צודקים אבל בסופו של דבר על השולחן עומדת הממשלה של כולנו, שחייבת לקבל את שירותי המיחשוב הטובים ביותר שקיימים. המצב עדין ביותר.
יש גם את נושא התנודה של עובדים בין החברות שזכו – עד שחברות חדשות שנכנסו למכרז הורידו תקורות עד כדי פגיעה ברווחיותן. האוצר טוען שהוא מנוע מלהתערב. אבל בדיוק על טענה זו הגישה מטריקס עתירה לבית המשפט בקיץ האחרון, בדרישה לערער על אי זכייתה באשכול ההדרכה באמצעות ג'ון ברייס. מטריקס טענה, כי הנימוק של האוצר לפיו היא נפסלה כי הגישה מחירים נמוכים מדי, אינה עניינית ולא רלבנטית למכרז. מטריקס היא חברה ציבורית, ואם היא תפסיד חלילה בעקבות המכרז, הבעיה תהיה שלה ושל בעלי המניות שלה. הממשלה, טענה מטריקס, אינה דירקטור בחברות פרטיות וכל מה שהיא צריכה לעשות זה להעמיד את החברות האלו במבחן המציאות – בדיוק כפי שהיא עושה באשכול ה-ERP – ואם הן לא עומדות בתנאי המכרז, יש לטפל בהן בעזרת כל האמצעים הזמינים.
הרבה היגיון בתגובת משרד האוצר, שאומר לספקים: חברים נכבדים, על מה אתם מלינים? הרי התעריפים נקבעו על ידכם. אתם התחריתם ביניכם מי יוריד יותר מחירים, אז מה אתם רוצים מאיתנו? לא תמצאו היום ספק אחד שיכחיש את הטיעון הזה, אבל השאלה החשובה יותר היא מדוע הממשלה בכלל אילצה את הספקים ואת כל השוק להיכנס למטבח ולבשל את הדייסה המיותרת הזו? עכשיו, כשהיא עומדת מוכנה, אף אחד לא יודע איך לאכול אותה.
בינתיים גם האשכול הזה תקוע. אין מכרזים על הדרכות וכוח אדם להדרכות. העובדה זהו עצבנה מאוד את חברת One1, שהגישה בתחילת השבוע עתירה מנהלית נגד המדינה בדרישה לשחרר את הצו על תנאי שניתן בקיץ למטריקס, עם תאריך תפוגה של חודש ימים. עתה, חצי שנה אחרי, אומרים ב-One1, הגיע הזמן להתחיל להפעיל את המכרז. עתירה זו מצטרפת לשתי עתירות אחרות שעדיין מונחות על שולחנות בתי המשפט: האחת של טלדור – שלא זכתה במכרז המקורי באשכול ה-ERP והשניה זו של מטריקס.
שטייניץ לא ממהר
כל זאת מתקשר למציאות הנוכחית באגף החשב הכללי. למרות הבטחותיו של מנכ"ל האוצר, לפיהן בינואר נדע מי יהיה ה-CIO הממשלתי, נראה ששר האוצר, יובל שטייניץ, לא ממהר. השר אמור לקבל החלטה, אבל נראה שבדגש על "אמור". עד כה הוא טיפל בתקציב, באסון הכרמל ובוועדת שישינסקי. עוד מעט הוא יהיה בדרך לדאבוס, שם יבלה עם שועי העולם בשיחות על כלכלה גלובלית, וכשיחזור מי יודע איזה דברים דחופים ימתינו לו. לאף אחד לא אכפת, איש לא מתעניין והדייסה? הדייסה עדיין ממתינה שמישהו יעז לאכול אותה בלי להקיא.
פורסם ב: על סדר היום
מותה של סוניה פרס ז"ל חושף טפח על חייהם האישיים של מנהיגים ופוליטיקאים .סוניה, כמו עליזה בגין ונשים אחרות שבחרו שלא לחיות את חייהם בבית זכוכית שקוף ללא דקה אחת של פרטיות ואינטימיות. נכון, יש במשחק הזה הרבה בונוסים שמנעימים את החיים, ונשים רבות מוכנות לוותר על העצמאות שלהן לטובת הדברים הטובים שאפשר לקבל תמורת זה שאת האשה שלצידו. סוניה פרס היתה שונה, חריגה אפילו.
בעידן של תקשורת פתוחה ללא גבולות, ההצצה לתוך חדרי המיטות של מנהיגים היא כמעט תנאי בל יעבור כדי להיבחר ולהגיע למעמד מסויים. פוליטיקאים שמבינים את עידן הנראות החדשה נגררים לזה בעל כורחם וגוררים איתם את נשותיהם ואת ילדיהם. אף אחד לא שאל אותן אם הן רוצות . הפוליטקאים יגידו לכם שזה המחיר שהם משלמים תמורת פעילותם הציבורית. בני משפחתם יגידו שהם מוכנים לשלם את המחיר אבל בגבולות מסויימים. הבעיה היא שהגבולות נפרצו לחלוטין. נשות שרים וחברי כנסת חשופות כמעט לכל פעילות שלהן בין אם היא קשורה לעבודה של בעליהם או לא. שרה נתניהו יכולה להיתפס במצלמת פפרצ'י קונה מצרכים במכולת, ומייד יהיה מי שיתרגם את זה לאיך שהיא מנצלת את כספי המדינה, למרות שהיא עושה בסך הכל פעולה שגרתית שכל אשת משפחה עושה כל יום.הגברת ברק, תלך למספרה כמ הרבה נשים בגילה אבל רק עליה יכתבו אצל איזה ספר היא מסתפרת וכמה זה עלה לה (לנו?).
סוניה ז"ל שייכת לאותו דור של נשים שמצד אחד הבינה כי בעלה לא מסוגל לשבת בבית ולהנות מהפנסיה הנכדים והזיקנה, אבל מצד שני החליטה שהיא רוצה להמשיך לחיות כאחד האדם. היא ניצלה עד תום את הפריבלגיה שיש לנשות ראש ממשלה שרים וכדומה, בכך שהן יכולות לתרום לחברה, לעמוד בראש ארגונים ועמותות (ומסתבר שהיא עשתה הרבה מבר למעט שידענו ) ומצד שני ויתרה במפגיע על כל מנעמי החיים.
מידה מסויימת אורח חייה של סוני האפילה מעט על זוהרו ותדמיתו של בעלה..
עניין הליווי של האשה לבעלי תפקידים בכירים הוא עניין שלא פתור בציבוריות הישראלית. למעשה מעמדן של נשות שרים ראשי ממשלה ונשיאיפ מעולם לא הוגדר. לאשת נשיא אין תפקיד רשמי מעבר לעובדה שהיא יכולה להיות לצידו ולחיות איתו בבית הנשיא. סוניה פרס, לפני חמש שנים, קיבלה החלטה די רציונלית ואישית: אחרי יותר מ-40 שנה שבה התרגלה לחיות בביתה שברמת אביב, בצניעות ועם כל היכולת לשמור על הפרטיות היא החליטה שלא מתאים לה לעבור עם בעלה שאיתה לירושלים. אנשים בגילאים מבוגרים לא גמישים כל כך ביכולת להחליף מקום מגורים, למרות העובדה שיש להניח שסוניה לא היתה צריכה לארוז לבד שום דבר . יתכן ויש נשים רבות אחרות שהיו מוכנות ללכת בדרכה של סוניה אבל הנסיבות לא מאפשרות להם הן מחשש לפגיעה ממשית בתדמית ובקריירה של הבעל, הו בגלל סיבות כמו משפחה, ילדים שעדיין בבית או נכדים צעיריפ, והן בגלל סיבות אישיות נהנתיות טבעיות לחלוטין. סוניה פרס שייכת כנראה לדור של נשות פוליטיקאים שכבר לא נראה יותר. לא מפני שאין כאלו אלא מפני שבעידן של תקשורת ללא גבולות, פתוחה, רב ערוצית, הכל שקוף ופתוח, מרצון או שלא, אין לנשים כמו סוניה סיכוי לשרוד כי תמיד יחכה לה איזה פוסט באחד הבלוגים שיספר איזה מכנסיים היא לבשה ואיזה שטיחים היא אוהבת לקנות. דור הולך ונעלם
יהי זכרה ברוך.