שנת הלימודים החדשה עתידה להיות שנת-מפנה עבור החינוך המדעי והטכנולוגי. שר החינוך – גדעון סער, מנכ"ל המשרד – שמשון שושני, ומנהלי האגפים השונים, התייצבו כולם בפני הציבור ערב פתיחת שנת הלימודים, כדי לספר על הרפורמות השונות שייושמו השנה. הבסיס המשותף לכל אותן רפורמות הוא כסף – והרבה כסף. כזכור, בעת שנקבע תקציב המדינה לשנים 2012-2011, העניק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר החינוך סער, כמיליארד שקלים לצורך תוכנית שאפתנית ארוכת טווח, עם השם הלא פחות שאפתני, "היערכות מערכת החינוך למאה ה-21". אין ספק שהיה זה הישג נאה עבור השר, שבזכותו הוא יכול היה להתחיל לתכנן מהפכות במערכת החינוך. 450 מיליון שקלים מתוך המיליארד שקיבל סער, יופנו לחינוך המדעי-טכנולוגי. עיקר הכסף הזה יושקע בתשתיות שיניבו פירות בעתיד: הכשרת מורים, רכישת ציוד, השקעה בתיקשוב בתי הספר והמורים ועוד. האופטימיות בקרב ראשי משרד החינוך היא רבה. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שהכסף הזה לא יוכל לפתור כמה בעיות יסוד שאפיינו במשך שנים את החינוך המדעי-טכנולוגי וככל הנראה ימשיכו לאפיין אותו גם בעתיד. בעיית היסוד הראשונה היא מציאות מוזרה, נטולת כל היגיון, שמפרידה בין מקצועות המדעים – כגון כימיה, פיסיקה ומתמטיקה לבין מדעי המחשב. ההיגיון הצרוף אומר, שתכליתו העיקרית של מינהל החינוך הטכנולוגי היא להכשיר כמה שיותר תלמידים למקצועות שהמדינה זקוקה להם וכבר היום לא יכולה לספק את הביקוש. מדובר, כמובן, בהנדסת תוכנה, מחשבים וכל יתר המקצועות הנדרשים. המדיניות הרשמית היא לתת משקל שווה לכל המקצועות המדעיים, לבטל כל העדפה סמויה או גלויה למקצועות המחשב – והכל בשם חופש הבחירה והשוויון שמערכת החינוך רוצה לתת לילדיה. אבל חופש הבחירה הזה מטעה, שכן כאשר הורה לתלמיד בכיתה ז' מתלבט יחד עם בנו אלו מקצועות מדעיים להרחיב, אחד השיקולים הוא היכן הילד יוכל למצות את כישוריו והשקעותיו "כשיהיה גדול".

כאשר אותו הורה רואה שהמערכת יוצרת אפליה ברורה וגלויה למקצועות מדעי המחשב, כאשר משרד החינוך משלים מזה כמה חודשים עם החלטה עקומה ובלתי מובנת של האוניברסיטות לבטל את הבונוסים למי שילמד מקצועות המחשב, המסקנות אליהן יגיעו ההורים בעת בחירת מקצוע ההרחבה תהיינה ברורות. 17 קיצוצי תקציב נכון הוא שמכיתה ז' ועד סיום הצבא חולפות שנים רבות – ולא בהכרח שמי שלמד מחשבים אכן ילך לעסוק במקצוע, אולם כאשר המוסדות הרשמיים של המדינה משדרים מסרים ברורים, לפיהם "מחשבים זה טוב, אבל היסטוריה וספרות זה לא פחות טוב", מרבית התלמידים יוותרו על האתגר של לימודים מורכבים במדעי המחשב והתוכנה. בסופו של דבר, כולם מסיימים את פס הייצור הזה שנקרא בית הספר, שמהווה בית חרושת משוכלל מאוד לציונים, ואם ראשי המוסדות האקדמיים לא יכירו בחשיבות המקצוע הזה, ויפנו תלמידים לפקולטות אחרות, אז למה להתאמץ? מזה שני עשורים ברציפות, מהווה החינוך הטכנולוגי את החצר האחורית של מערכת החינוך בישראל. בחצר האחורית הזו יש מרתף חשוך, ובו מלמדים את מקצועות מדעי המחשב. מאז שנת הלימודים תשנ"ט עברו לימודי המדעים בבתי הספר 17 קיצוצי תקציב, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בהקטנת מספר כיתות הלימוד – עובדה שמביאה בהכרח לירידה במספר התלמידים. ראשי המשרד שמעו יותר מפעם אחת על הכדאיות הכלכלית של השקעה בלימודי מחשבים. תחשיב עדכני שנערך לא מכבר בתוך משרד החינוך הראה שהשקעה ב-6,000 תלמידים הלומדים כעת הנדסת תוכנה, תניב החזר השקעה של כ-10 מיליארד דולרים – החזר השווה להשקעה בשישה סטארט-אפים. אבל זה לא עוזר. ראשי המשרד, כמו הממשלה כולה, שבויים בתפישות-עולם מיושנות שאחת מתוצאותיה היא אי-הכללתו של מקצוע מדעי המחשב במקצועות המדעיים המועדפים. שר החינוך מתגאה בהישגי התלמידים בבחינות בינלאומיות, אבל כולם יודעים שמדובר בפופוליזם. ישראל לא מובילה בבחינות אלו, אבל היא דווקא כן מובילה באולימפיאדות של מחשבים ומדעים. אז למה לא לתת למקצועות הללו עדיפות? אין אחד במשרד החינוך שיכול לתת תשובה סבירה לשאלה הזו. השורה התחתונה: מיליוני שקלים מבורכים שנשפכים כעת על מערכת החינוך לא ישנו את המציאות לפיה מדינת ישראל לא מכירה עדיין באמת במדעי המחשב כמקצוע מועדף, ואינה עושה את כל שביכולתה לעודד צעירים ללמוד את המקצוע הזה. תיקשוב מערכת החינוך הוא אומנם חשוב מאוד, אבל מה יעזור לתלמיד בית ספר ממוחשב ומתוקשב, אם בעוד עשר שנים – כאשר ירצה ללמוד הנדסת תוכנה או מחשבים – שערי המוסדות האקדמיים יהיו נעולים בפניו?



הפרדוקס הגדול של תיקשוב החינוך מתבטא בכך שעד שכבר נכנסו המחשבים לבתי הספר, הם התנגשו חזיתית במורים – בעיקר כי הם פגשו מערכת חינוך בלתי עדכנית ואנשי הוראה שפוחדים פחד מוות מהמחשב ● שר החינוך יוכל להשיק עד מחר מיזמי תיקשוב מתוקשרים, אבל תיקשוב איכותי בשטח לא יהיה עד שהמורים ומנהליהם יחליפו דיסקט

 אחד הנושאים שזוכים לתשומת לב פחותה בתחום תיקשוב מערכת החינוך, הוא נושא משחקי המחשב המשולבים בלמידה. מרגע שהילדים נולדים, אנו נוהגים ללוות אותם במשחקים – בין אם פיזיים או ממוחשבים. נהוג לקטלג את משחקי המחשב כפעילות לשעות הפנאי, למרות שחלק גדול מהם כולל אלמנטים פדגוגיים מובהקים וחשובים. כך, למשל, משחקי מחשב מסייעים להכין את הילד לחיים, מלמדים אותו להתחרות, מראים לו איך להצטיין וגם איך להפסיד. המשחקים הללו לא בהכרח ילמדו את הילד פרקים בתנ"ך או בהיסטוריה, אבל יעניקו לו שיעורים חשובים שהוא לא יוכל בהכרח ללמוד בבית הספר.

 יש כאן בעייתיות מסוימת: עולמו של ילד עד גיל חמש מורכב רבות ממשחקים שונים ומשונים, שמלמדים אותו שיעורים חשובים לחיים. אך כשהוא נכנס לכיתה א' – וזה ממשיך עד י"ב – הוא מגלה שמערכת החינוך משקיעה מאמצים רבים בלנתק אותו ממשחקים. גם הכנסת המיחשוב לכיתות הלימוד לא מתאפיינת בשילוב משחקים. בתחילת הדרך, כאשר הציבו מחשבים בכיתות, התפיסה הייתה שצריך לחסום את הגישה למשחקים באשר הם, כדי הילדים שיתמקדו בלימודים.

hש כאן בעייתיות מסוימת: עולמו של ילד עד גיל חמש מורכב רבות ממשחקים שונים ומשונים, שמלמדים אותו שיעורים חשובים לחיים. אך כשהוא נכנס לכיתה א' – וזה ממשיך עד י"ב – הוא מגלה שמערכת החינוך משקיעה מאמצים רבים בלנתק אותו ממשחקים. גם הכנסת המיחשוב לכיתות הלימוד לא מתאפיינת בשילוב משחקים. בתחילת הדרך, כאשר הציבו מחשבים בכיתות, התפיסה הייתה שצריך לחסום את הגישה למשחקים באשר הם, כדי הילדים שיתמקדו בלימודים.

 עם זאת, בשני העשורים האחרונים נפוץ טרנד ברחבי העולם, במסגרתו משולבים משחקי מחשב כחלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים של בית הספר. לא, זה לא מחליף את מערך השיעור שהמורה רגיל להעביר, אבל יכול בהחלט להוות כלי עזר מרכזי ביותר להעשרת הידע של התלמיד – לא רק במקצוע המסוים, אלא באופן כללי. אנו חיים בעולם מרובה פלטפורמות, שבו הכל מחובר תמיד לכל. כך, אפילו מהנדס כימיה לא יכול לסיים את התואר שלו ללא כמה קורסים במדעי הרוח. אז מדוע למנוע מהתלמידים את המשחקים הללו?

 השאלה המרכזית היא, למה זה קורה? את התשובות לכך ניסו לתת הבוקר (ג') המשתתפים בכנס השנתי של מכון מופ"ת – מוסד שעוסק במחקר ופיתוח תוכניות לימודים. באולם ההרצאות של מופ"ת לא ניתן היה למצוא אדם אחד שלא הסכים עם ד"ר עוזי מלמד – יו"ר פורום מופ"ת לתיקשוב בחינוך ובהוראה, שהציג בהרצאת הפתיחה שלו את כל הסיבות לשילוב משחקי מחשב מחנכים בשיעורים.

 הפרדוקס הגדול של תיקשוב החינוך מתבטא בכך שעד שכבר נכנסו המחשבים לבתי הספר, הם התנגשו חזיתית במורים – בעיקר כי הם פגשו מערכת חינוך בלתי עדכנית ואנשי הוראה שפוחדים פחד מוות מהמחשב. תהליך החדרת מחשבים לבתי הספר חייב לכלול גם תהליך ארגוני בלתי נפרד, ליצירת ממשקי חיבור בין המורים לבין המחשב. כל עוד הפערים לא יסגרו, התיקשוב בחינוך יתקדם באופן איטי להחריד.

 שר החינוך יוכל להשיק עד מחר מיזמי תיקשוב מתוקשרים, אבל תיקשוב איכותי בשטח לא יבוא יש מאין. הבעיה מתחילה ברגע שהמורה סוגר את דלת בכיתה ועומד מול התלמידים. לכן, כאשר מדברים על שילוב משחקי מחשב בחינוך, עשויים לחשוש מדילוג על דור של מורים ומחנכים, אולם במחשבה שנייה, אולי דווקא המשחקים הם שיהוו את הגשר בין המורה המסורתי לתלמיד המתוקשב.

גם כאן, כמו בהרבה תחומים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש. המצאי אדיר. משחקי מחשב המיועדים לשילוב בתהליכי למידה, הם התחום הצומח ביותר במיחשוב החינוך. כל מה שצריך לעשות הוא להחליף את הדיסקט אצל המורים ואלו שמנהלים אותם.

  מקצוע מערכות המידע עבר בשני העשורים האחרונים תהפוכות רבות, הן מבחינת הפונקציות שאותו ממלא המנמ"ר בארגון והן בהשכלה הנדרשת ממנו. רבים מהדור הראשון של מנהלי מערכות מידע הגיעו מיחידות המיחשוב הצה"ליות, וממר"ם בראשן. הם שילבו את הידע שלהם עם תואר אקדמי באחת האקדמיות, מתחום מדעי ההנדסה, או מדעי המחשב.

 עם השנים, כאשר תפקידו של המנמ"ר הפך להיות מרכזי יותר ויותר בארגון, לצד כניסת דור חדש של מנהלי מערכות מידע, בלט הצורך במענה אקדמי לצרכים המיוחדים של תפקיד המנמ"ר. בשנים האחרונות התגבשה התובנה שכדי לענות לצורכי התעשיה בעשורים הבאים, יש צורך בהקמת  מסלול לימודים ייחודי שיעניק תואר אקדמי  רשמי למקצוע המנמ"ר.

 אחד המוסדות שהחליט לטפל בנושא הזה הוא המכללה האקדמית תל אביב יפו. זו הוקמה בשנת 1994 ביוזמה משותפת של אוניברסיטת תל אביב, עיריית תל אביב והמועצה להשכלה גבוהה. במכללה לומדים כ-3,000 סטודנטים והיא מקיימת בתחומיה, בין היתר, לימודים לתואר ראשון ושני במדעי המחשב. בשנתיים האחרונות החלה המכללה להפעיל מסלול חדש – תוכנית לתואר ראשון במערכות מידע. החל משנת הלימודים הבאה יעמוד בראש התוכנית ד"ר ישע סיון, מומחה לממשק שבין טכנולוגיות המידע לבין אנשים.

 xיון עשה את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד, בנושא תקנים המקשרים בין עולמות העסקים, הטכנולוגיה והידע. סיון לימד בעבר בהרווארד, בטכניון, באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, ובשנים האחרונות התמחה בעולמות הווירטואליים, דוגמת סקנד לייף, ואף חיבר ספר, "העולם הבא, מדריך למשתמש, סקנד לייף כמבוא למטא-וורס". בין לבין הוא שולח את ידו גם בפעילות בתעשיה, הוא ניהל חברת תוכנה והקים קרן הון סיכון. ד"ר סיון, שיחל רשמית את  תפקידו באוקטובר, שוחח עם אנשים ומחשבים על מקצוע  המנמ"ר הנוכחי והעתידי, ועל תוכנית הלימודים החדשה.

 כיצד אתה מגדיר את תחום מערכות המידע ואת תפקיד המנמ"ר?

"תחום מערכות מידע עוסק בקשר בין מערכות המידע לבין משתמשים וארגונים. ארגונים קטנים וגדולים, מקומיים ורב-לאומיים, במגזר הפרטי והציבורי, מעסיקים אנשי מערכות מידע ברמות שונות. עם הצמיחה בשימוש, מתעדכן גם התפקיד של אנשי מערכות מידע – מן הקלאסי אל המודרני. התפקיד הקלאסי הוא של ניהול התשתית של הארגון: משכורות, מלאי, כוח אדם, וכו'  התפקיד הנוכחי הוא של ניהול התפעול והמוצרים של הארגון, כגון שרשרת הספקים (SCM), הלקוחות (CRM), השיווק (למשל באינטרנט), וניהול הקשר הפנימי (מערכות תקשורת, סקייפ, שיתוף ידע, וכו').

 התפקיד המודרני של מערכות מידע מטפל בהיבטים נוספים, דוגמת טכנולוגיות כגון אינטרנט, תקשורת ניידת, ומיחשוב ענן. כדי להבין את משמעות התפקיד, ניתן להסתכל על תעשיות שלמות שהשתנו בזכות מערכות מידע: תעשיית המוסיקה, העיתונות, הרפואה, ניהול השירות ועוד. כולם התפתחו על ידי מערכות מידע. בארגונים רבים, מערכות מידע הן ליבו הפועם של הארגון, כי הן אחראיות הן על תפעול שוטף והן על מימוש מוצרים ושירותים בעתיד".

 מה החשיבות של תחום מערכות המידע ביום יום?

"מערכות המידע היום נוגעות בכל דבר, בכל מוצר, כל שירות שאנחנו מקבלים. לכן, הביקוש למקצועות מערכות מידע צפוי לגידול המהיר ביותר בין השנים 2011-2020. נתונים של הלמ"ס האמריקני מלמדים שחמישה מתוך עשרים המקצועות הצפויים לגידול הגבוה ביותר בשנים הבאות, הינם מקצועות הקשורים במערכות מידע. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מלמדים ששכר העבודה במקצועות שרותי מיחשוב, בהם עוסקים אנשי מערכות מידע, הוא מן הגבוהים ביותר".

מה צריך לדעת כדי להיות איש מערכות מידע מצוין?

"אני מאמין שאנשי מערכות מידע צריכים להכיר לעומק מחד את מערכות המיחשוב ומאידך את המערכות העיסקיות. כדי ליצור ערך.עליהם להכיר את מערכות המיחשוב עצמן, את התרבות של המחשב, הרשת, התקשורת. את הדינאמיקה של פיתוח מערכת, התחזוקה שלה, טיפול בבאגים, וניצול נכון של משאבים. שנית, עליהם להכיר היטב את הסביבה הארגונית. את עולם העסקים. את השיווק, ההתנהגות הארגונית הפנימית, הדינאמיקה התחרותית, את שוק ההון והדינאמיקה של בעלי מניות. הכרות כוללת עם שני התחומים תזמן אפשרויות רבות לשולטים בהם".

מה כוללת התוכנית המיוחדת לתואר ראשון במערכות מידע?

"לתוכנית יש מספר עקרונות בסיסיים שמובילים אותה. הכשרה בסיסית מעמיקה בתחומי מדעי המחשב וניהול, תוך חיבור לתעשייה המקומית בארץ. הכרות עם הדינאמיקה של חדשנות ויכולת להוביל בבטחה חידושים. הובלה ועבודת צוות – הן יכולת להוביל ולקבל החלטות והן יכולת להשתלב בארגונים בצוותים קטנים וגדולים. דגש על 'לומד עצמאי' שיוכל להתמודד עם העדכונים התכופים. רב לאומיות – דגש על תרבויות, שפות ואנשים מן העולם. חיזוק שפות זרות ככלי לביטוי וללמידה".

למי מיועדת התוכנית ובאילו תפקידים מעניינים עשויים הבוגרים להשתלב?

"התוכנית מיועדת הן לסטודנטים חדשים, שרואים את עתידם במקצוע מערכות המידע בעידן החדש שלו, והן למנמ"רים מכהנים שרוצים להרחיב את תחומי הידע שלהם,ולאפשר לעצמם להציע את עצמם לתפקידים בכירים בארגון בעתיד כגון מנהל מערכות מידע ראשי (CIO). תפקידי המנמ"ר כוללים קביעת צורכי המידע של הארגון, רכישת מערכות מידע ומחשבים שיענו על צרכים אלה, העסקה והכשרה של כוח אדם של מערכות מידע וניהול שוטף של המערכות המיושמות".

ביותר מדי מוסדות חינוך בישראל שוכבים להם המחשבים בצד ומשמשים כעציצים ● זו בעיה, אפילו חמורה, ויש לעשות את המקסימום על מנת לטפל בה – אך זה עדיין לא נותן לחתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סולומן, את הלגיטימציה לומר שהמחשב לא תרם ללמידה בישראל ● חומר למחשבה

עיתון הארץ פרסם בסוף השבוע ידיעה לפיה חתן פרס ישראל לחינוך, פרופסור גבי סולומון, סבור שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופסור סולומון, כזכור, קיבל את הפרס ב-2001, והוגדר אז כדמות בעלת מוניטין בינלאומי בתחום. פרופסור סולומון מצוטט בכתבה, כאומר שישנה התלהבות מהטכנולוגיה החדשה, אבל שוכחים שקודם כל צריך להשקיע במורים. בהמשך, מביא סולומון לדוגמה את נושא הכיתות החכמות, שלטענתו הן מתוחכמות מדי ולא משרתות את המטרה הברורה שלהן.

הכותרת של המאמר עוררה, כצפוי, גלים רבים. התגובה הראשונית היתה פליאה ואף כעס: כיצד איש חינוך מוערך כל כך יכול לומר בעשור השני של המאה ה-21 שמחשבים במערכת החינוך לא תורמים דבר. נושא המיחשוב במערכת החינוך אמנם ידע עליות וירידות, ואפשר לומר שרק בשנים האחרונות קיבל התחום הכרה רשמית. הפעם האחרונה שבה הממשלה התייחסה באופן רשמי לנושא, היתה בתוכנית מח"ר 98, אותה הגה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. על הביצוע היה אמון ד"ר שמשון שושני, אז מנכ"ל משרד החינוך. אלא שכבר אז נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו לכישלון התוכנית, שמטרתה היתה לחולל שינוי במערכת החינוך. הכנסת המחשבים לכיתות לא לוותה בהכשרות מתאימות, המורים לא מיהרו להשתמש והמחשבים הפכו לעציצים בכיתות.

מאז זרמו מים רבים בנהרות ישראל. התפתחות ההיי-טק וצמיחתה של תעשיית מחשבים, הזרימו אל המערכת הצעות לשיפור את רמת הוראת המחשבים. ראשי המערכת הבינו, כי התכנים הם אלו שיחוללו את השינוי, למד טיפול מתאים במורים. כך, האגף לחינוך טכנולוגי יזם והפעיל שורה ארוכה של פרויקטים בתחום התיקשוב, ובעיקר בתחום התוכן – כדי לתגבר ולעודד את בתי הספר להתאים את עצמם למציאות העכשווית. אבל זו היתה רק טיפה בים. סביר להניח שאילו היו בידי האגף תקציבים נוספים, התמונה היתה נראית אחרת.  בבתי הספר בהם מיחשוב הכיתות צלח, ביצעו פעולות משולבות של החדרת הציוד, התאמת תכני הלימוד, טיפול במורים והדרכת תלמידים. אך אותם בתי ספר הם מיעוט.

פרופסור עוזי מלמד, איש חינוך מוערך גם הוא, עוקב אחר ההשפעות של פרויקט "מחשב לכל מורה" של קרן אתנה – במסגרתו מחולקים מחשבים ניידים למורים ברחבי הארץ, בתנאי שיעברו הדרכה בנושא. בסקר האחרון שערך פרופ' מלמד, עלה, כי השימוש במחשב שינה משמעותית את התנהגות התלמידים כמו גם את רמת ההוראה.

פרויקט "מחשב לכל מורה" אינו הפרויקט היחיד הפועל כיום במערכת החינוך. המשותף לו ולשאר הפרויקטים, הוא שכולם נבעו מיוזמה פרטית – ולא הגיעו ממשרד החינוך. הסיבה, היא כמובן תקציבית, אבל תקציב הוא בסך הכל ביטוי לסדרי עדיפויות. כבר דובר בטור זה רבות על כך שהמדע והמיחשוב אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנטרת "הבעיות הביטחוניות" מכסה על הכל, כולל על אי-העשייה של אלו שצריכים לעשות.

אם לא די בכך, אמירות דוגמת זו של פרופסור סלומון, עושות עוול לגורמים רבים – כולל משרד החינוך – שדווקא כן מנסים לשפר את המציאות. כזה הוא למשל האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך.

אך לפני שמתנפלים על הפרופסור וחתן פרס ישראל, כדאי לקחת את דבריו בפרופורציה, שהרי אין שום יסוד לערער על תועלת המיחשוב במערכת החינוך. כך או כך, צריך לעשות את הדברים הנכונים שיובילו לכך שהמיחשוב יעמיק עוד למערכת החינוך, כדי שבוגריה יהיו מוכנים לחיים. גדעון סער, שר צעיר וחדש, מנסה להרים את הכפפה ולבצע את המהפכה. יש לקוות שיצליח.

שנת הלימודים האקדמית שנפתחה אתמול (א') ברחבי הארץ, והחזירה 280 אלף סטודנטים לספסלי הלימוד, הביאה עמה גידול של כ-3% בסך הפונים ללימודים אקדמיים. למרות שראשי הפקולטות מביעים שביעות רצון מהעובדה שהמיתון לא פגע קשות במספר הפונים למקצועות המדעיים, הרי שעיון בנתונים על הלימודים במקצועות אלה בחמש השנים האחרונות צריך לעורר דאגה.

 תמונת המצב הכללית מציגה קיפאון, במספר הנרשמים ללימודים מדוייקים. היא נובעת מכמה סיבות מרכזיות השלובות זו בזו: התנודתיות שבענף ההיי-טק – שעבר שני מיתונים בפחות מעשור והקיצוצים הנמשכים בתקציבי ההשכלה הגבוהה – תקציבים שאינם מאפשרים לאוניברסיטאות להגדיל את היצע כיתות הלימוד, ואינו מאפשר נדיבות בלימודי המשך ובתקציבי מחקר.

 המיתון הנוכחי יצר הטעיה מסוימת לגבי מצב התעסוקה בענף ההיי-טק הישראלי, ומן הראוי להיות מודעים אליה. לכאורה, הענף נמצא במצב של עודף כוח אדם וניתן לגייס מהנדסים בקלות יתר. אבל אסור לשכוח את המצב בו היינו ערב המיתון, שבו לתעשייה חסרו מדי שנה אלפי מהנדסים. נייר עבודה שהוגש ביוני 2008, ערב המיתון, על ידי צוות בראשות פרופסור אילן חת מהאוניברסיטה העברית, והוצג בכנס רעננה למדיניות ההיי-טק הלאומית, מעלה, כי בישראל מסיימים מדי שנה כ-8,000 מהנדסים את לימודיהם האקדמיים. מנגד, הצפי הוא שבשנת 2015 ידרוש שוק העבודה בישראל 12 אלף מהנדסים. הפער הזה של 4,000 המהנדסים, הוא פער קבוע שקיים כבר כמה שנים, וגישור עליו לא נראה באופק.

מנגד יש סקטור של סטודנטים שמורגיש שהוא מחוץ. לתחום. אלו הם  תלמידי המכללות.  גם השנה נמשכים מאבקי היוקרה בין המוסדות האקדמיים לבין המכללות על הכשרת הסטודנטים במקצועות המדעיים, גורמים לכך שסקטור שלם של בוגרים – כ-7,000 בשנה, שמסיים את המכללות להנדסה ברחבי הארץ, הופך להיות לא רלבנטי. הסיבה העיקרית לכך היא שראשי המוסדות האקדמיים אינם מוכנים להכיר בסטודנטים בוגרי מכללות ומערימים עליהם קשיים בדרך ללימודי המשך תואר שני. עובדה זו עומדת בסתירה מוחלטת לעובדה שחלק גדול מהסטודנטים שלא הגיעו לספסלי הלימודים באוניברסיטאות, עשו את דרכם למכללות, כדי ללמוד את מקצועות המחשב. על פי נתוני המל"ג, 63% מתוך 280 אלף סטודנטים שהחלו ללמוד אתמול בקמפוסים, יעשו זאת במכללות ולא באוניברסיטאות. הודעת הטכניון, כי הוא יערים קשיים על בוגרי מכללות שירצו ללמוד תואר שני אצלו, עוררה כמובן סערה ואילצה את המל"ג לאיים בנקיטת צעדים נגד הטכניון. אבל הטכניון אינו היחיד שעושה זאת – הוא המוסד היחיד שמוכן להודות בכך.

 הוויכוח עתיק היומין על רמת הלימודים במכללות הוא צבוע ורווי אמוציות. הוא מבוסס של קנאה בין פרופסורים וראשי אוניברסיטאות – בין כאלו ששפר עליהם מזלם וזכו למשרה נאה במכללה , לבין כאלו שממשיכים לדשדש במוסדות אקדמיים מוכרים פחות, עם שכר נמוך יחסית ותקציבים מקוצצים. זהו אבסורד, שכן במכללות מלמדים פרופסורים ודוקטורים שעד לפני שנה או שנתיים לימדו באוניברסיטאות, ונחשבו למרצים מעולים. האם העובדה שהם "חצו את הכביש" והלכו למכללות פרטיות הופכת אותם למורים פחות טובים?

 האווירה האליטיסטית הזו מקרינה גם על התעשייה. ראשי חברות ההיי-טק שרצים לתקשורת ובוכים על מצבם העגום והקושי בגיוס אנשים טובים, מסננים ללא בקרה או הגבלה סטודנטים בוגרי מכללות, מבלי לבדוק בכלל את התאמתם לתפקיד. הם מעדיפים לקבע, מבלי שהתכוונו לכך, את המצב הקיים של המחסור החמור במהנדסים ובמקביל לבכות על כך שהמדינה לא מעודדת מספיק תלמידים לפנות למקצועות מדעיים.

 אלו וגם אלו מהווים את הקרקע הפוריה למציאות בריחת המוחות, איתה מנסה להתמודד כעת שר החינוך, גדעון סער. טיפול בהחזרת המוחות שכבר ברחו היא משימה חשובה, אבל הרבה יותר קריטי ודחוף לטפל בסיבות שמביאות צעירים לחפש את דרכם במדינות זרות, ובין אלו נמנים גם צעירים שסיימו מכללות.

 השורה התחתונה: העובדה שמספר הסטודנטים במקצועות המדעיים לא קטן השנה בגלל המיתון היא שמחת עניים. אם הממשלה והתעשיינים לא ינקטו במהירות צעדים לתיקון העיוותים במוסדות עצמם, ויפעלו לעידוד צעירים ללמוד מקצועות מדעיים, יתכן ונבואות הזעם המפורסמות של ינקי מרגלית, מנכ"ל אלדין לשעבר – שנוהג לומר שעוד 15 שנה לא תהיה פה תעשיה – תיראנה אופטימיות.

      גרסת pdf  

.

בניית אתרים 

אחת השאלות הנצחיות שמעסיקות כל פורום מנמ"רים (מנהלי מיחשוב בכירים) , עוסקת בדיון המתמשך על אופיו ותפקידו של המנמ"ר. מנגד, המנמ"רים אוהבים לדבר על הארגונים שלהם, על הצרכים שלהם ועל האתגרים הנובע ממימוש ה-IT את הצרכים הללו.

מעט מאוד מנמ"רים, כמו גם מנהלי ארגונים, נותנים את דעתם לסוגיות אחרות: האם המנמ"ר מתאים לאופיו של הארגון? האם כישוריו הולמים את התרבות הארגונית של מקום עבודתו? האם הוא מסוגל לעמוד בדרישות של הבעלים או ההנהלה? סוגיה זו מעלה המגזין CIO במהדורתו המקוונת.

במאמר שפרסם קריס קורן, שותף ו-CTO ב-Diamond Management & Technology, חברה לייעוץ וניהול IT בארה"ב, הוא קובע כי "חייו של המנמ"ר אינם קלים". זאת, הוא מסביר, כיוון שעל המנמ"ר לעבוד עם שכבות ניהול רבות בארגון, "ולשרת לקוחות שונים ומגוונים". לכן, הוא מציין, הסוגיה העוסקת באופיו ובתכונותיו של המנמ"ר – אינה פשוטה כלל ועיקר. לדברי קורן, על הארגון לבצע החלטה אסטרטגית, שתקבע איזה הוא המנמ"ר שיוביל אותו טכנולוגית.

במידה רבה, המנמ"ר, אשר נבחר על ידי הנהלת הארגון, הוא תבנית הנוף הארגוני של החברה, ובהתאם לכך הציפיות המופנות כלפיו. אלא שלא כל המנמ"רים קורצו מאותו חומר, ומחבר המאמר קורן מציע לסווג את המנמ"רים לשלושה סוגים. האחד, המנמ"ר האסטרטגי, זה שיודע לתכנן ויכול לראות לטווח הרחוק. השני, המנמ"ר היזם והמאתגר, זה ששואף לשנות ללא הרף ואף נוטל יוזמות וסיכונים במהלך ביצוע תפקידו. השלישי, המנמ"ר הטיפוסי, זה בעל האופי התפעולי. מנמ"ר זה, מסביר המחבר, מצדיק את התדמית שרוב המנמ"רים אינם אוהבים, של הטכנולוג הבכיר בארגון, שיודע גם להזיז דברים.

נשאלת השאלה: האם הפרויקטים בארגון שמוטלים לפתחו של המנמ"ר, מתאימים לאופיו? האם המנמ"ר מסוגל להשתלב בכל פרויקט, ובכל מצב? התשובה שלילית בדרך כלל. יש ארגונים שעיקר פעילותם מוכוון לעתיד הרחוק. לכאלה, מתאימים מנמ"רים בעלי הראייה האסטרטגית, ארוכת הטווח. מנגד, יש ארגונים שמחפשים את החדשנות ללא הרף. כמו היו משחקים בענפי הספורט השונים, הארגונים הללו מבינים שלא לעולם הם יובילו, ולכן עליהם לשנות כל הזמן את דרכי המתקפה והמגננה שלהם. ארגונים שכאלו נדרשים למנמ"ר שיספק מענה לכל אתגר שיוצב בפניו, כמובן בתנאי שהוא חלק מההנהלה מקבלת ההחלטות. ויש ארגונים שכל מה שהם מחפשים זה את האיש שיידע לקחת את הפרויקט, ולהביאו לידי מימוש מוצלח.

אבל החיים, כידוע, מסובכים יותר. לא פעם קורה שהארגון משנה את אופיו ואת היעדים אליהם הוא מכוון. ולעיתים ארגון עובר מדפוס פעולה של התבוננות אסטרטגית ארוכת טווח, לכזה המחפש חדשנות, הרוצה לספק תוצאות במהירות. מה עולה בגורלו של המנמ"ר שנבחר לפי דפוסי התרבות הארגונית הקודמת? כאן, לדעת המחבר, התשובה עוד יותר מורכבת. ישנה האפשרות לפיה הארגון נאלץ להיפרד ממנמ"ר שכזה ולהחליפו באחר. אלא שהמדובר באפשרות שתמומש רק אם באמת אין ברירה. האפשרות השנייה היא לאפשר למנמ"ר להוכיח את עצמו, לתת לו להתאים את עצמו לארגון החדש, לתת לו את היכולת לבטא את עצמו. בעשותו כך, הארגון לוקח על עצמו סיכונים לא מעטים.

כבכל הדיונים והוויכוחים סביב מעמדו וכישוריו של המנמ"ר, גם כאן אין תשובה אחת לכל הדילמות שמועלות לדיון. קורן חותם את מאמרו במשפט "ידע הוא רק חצי הכוס המלאה". המשפט לקוח מתוך סרט שמוצג כעת על האקרנים, "כוח המחץ", המתאר עלילותיה של יחידת עילית בצבא האמריקני, הנלחמת בארגון רשע בינלאומיים. רוצה לומר: לא מספיק שהארגון בוחר את המנמ"ר שלו על פי הידע המוכח שלו, הניסיון והקבלות; עליו לבחור מנמ"ר שבכל רגע נתון יוכל להתאים את עצמו לשינויים שהארגון בוחר לעשות. בחנו את עצמכם והחליטו: איזה מין מנמ"רים אתם?

זהו סיפור אמיתי על סקס, גנבים, מחשבים ואינטרנט. הוא לא התרחש כאן, אלא מעבר לים, אולם מוסר ההשכל שלו נכון לכל פינה בגלובוס. וויל קרופ, בן 41, הוא הבעלים של שני מחשבים אישיים, האחד מתוצרת טושיבה והשני – של אפל. באחד הימים גילה קורפ, כי אלמוני פרץ לרכבו וגנב את שני המחשבים שלו.

 השוטרים בתחנת המשטרה במקום מגוריו, מיאמי שבפלורידה, ארה"ב, רשמו את תלונתו, אבל הבהירו לו כי הסיכוי שהאבידה תימצא הוא קלוש ביותר. קרופ שב הביתה, עצוב ומדוכא על אובדנו הפתאומי של המידע יקר הערך, וכעס על עצמו על שלא דאג לגיבוי של המידע. אלא שלפתע הוא נזכר, כי באחד משני המחשבים שלו הותקנה תוכנה להשתלטות מרחוק.  

למרות שקרופ לא זכר את הסיסמה ושם משתמש שלו, הוא הצליח, בסופו של דבר, להתחבר לאחד משני מחשביו הגנובים. הוא גילה כי "בעליו" החדשים של המחשב שלו מריץ עליו סרטי פורנוגרפיה, ובמקביל עונה למיילים, מעדכן את דף הפייסבוק שלו ועושה עסקים עם העולם. קרופ התפעל מהתעוזה של הגנב, והחליט להמשיך ולעקוב אחר המשתמש הנמרץ. 

"הייתה לי תחושה מוזרה", סיפר קרופ, "מישהו פרץ למכוניתי, גנב את המחשבים שלי ואילו כעת אני הוא שפורץ חזרה למחשב שאצלו ועוקב אחריו". הוא החליט שלא לפנות מיד למשטרה, על מנת לדווח על תפיסת הגנב, ובמקום זאת הגביר את מאמצי המעקב שלו. בשלב מסויים קרופ הפעיל מצלמת טלוויזיה, שתתעד את כל כתובות המייל, האתרים והפעילות הדיגיטלית ה-"כחולה" הנעשית על ידי הגנב במחשבו.

 בשלב מסויים, הבחין קרופ, כי  הצעיר הנמרץ מקיים שיחת וידיאו עם חבר, מה שאפשר לו לתעד את פניו. בתום כמה שעות מרתקות ורצופות של מעקב, קרופ הצליח לגלות עוד פרטים על הגנב: את כתובתו, מספר הטלפון הנייד שלו ואת כתובת הדואר האלקטרוני שלו. שמח וטוב לבב קרופ מיהר לתחנת המשטרה, ובידו DVD המכיל תיעוד של כלל הפעולות שבוצעו על מחשבו. למרות שהיה זה יום ראשון בשבוע, הוזעקו לתחנה המקומית שני חוקרים ביום חופשתם. הם איתרו את בית הגנב ומצאו אותו פעיל כתמיד: עובד על המחשב וצופה בסרטים.

 אלא שכאן נכונה לחוקרים הפתעה: הצעיר החשוד בגניבה הכחיש מכל וכל כי הוא זה שגנב את המחשב, ואף נעלב מהאשמות שייחסו לו השוטרים. לדבריו, הוא מעולם לא היה קונה מחשב גנוב. בחקירה התברר, כי בעת שביקר הצעיר במספרה שבה נהג להסתפר, נכנס לחנות אלמוני עם שני המחשבים והציע אותם למכירה. הצעיר רכש את אחד משני המחשבים – המקינטוש תמורת 300 דולרים, ואף קיבל מהמוכר, הלא הוא הגנב האמיתי – תעודת אחריות. בירור קצר אצל הספר אישר את סיפורו של הצעיר שנחשד בגניבה.

 חזרו השוטרים לתחנת המשטרה, והחזירו לקרופ את אחד משני המחשבים שלו. כעבור חודש ימים, כאשר כבר קרופ כמעט שכח את הפרשה, צלצל אליו בחור וסיפר לו סיפור מוכר: שוטרים, כך אמר לו המטלפן, באו אליו הביתה והאשימו אותו בשימוש במחשב גנוב. התברר כי גם אצלו אופן המכירה היה זהה: "הייתי במספרה, אלמוני נכנס ואמר שיש לו שני מחשבים למכירה". הוא הוסיף כי זעם על השוטרים, ואמר להם שכלל לא מעניין אותו אם המחשב שרכש הוא גנוב או לא, כל עוד הוא מצליח לחסוך כמה מאות דולרים על מחשב טוב. הוא הוסיף והדהים את השוטרים, כך סיפר, כשאמר להם שאין זו הפעם הראשונה שרכש מחשבים בשיטה הזו. בסופו של דבר, כמובן שהוא נאלץ להיפרד מהמחשב "שלו", שהוחזר אף הוא לקרופ.

 כמה מוסרי השכל ניתן להפיק מהסיפור הזה: לעולם אל תשאירו את המחשב הנייד שלכם ללא השגחה; מחשב נייד הוא בבחינת כלי נשק בצבא, ולעולם עליו להיות צמוד לבעליו; התקינו תוכנות להשתלטות מרחוק, עשו

אף אחד לא יצא מרוצה אתמול (ב') מישיבת ועדת הכספים של הכנסת, שדנה במכרז בתי התוכנה.  זהו המכרז  שבו הממשלה מבקשת לקבל שירותי מיחשוב מחברות מחשבים וחברות כוח אדם. המכרז שנוי במחלוקת מרגע שיצא לאוויר העולם. עכשיו הוא חטף "טיל משפטי" ואתמול "בעיטה פרלמנטרית" מצד חברי הכנסת יחימוביץ ואורבך.  לכאורה, נציגי איגוד התעשיינים היו צריכים לצאת מהישיבה מחויכים. במשך יומיים רצופים הם נחלו ניצחון במאבק הציבורי שלקחו על עצמם, במסגרתו טענו שהמכרז של החשב הכללי עלול לגרום נזק רב יותר מאשר תועלת. שלשום שלחה השופטת מוסיה ארד את הצדדים לפשרה, תוך שהיא שולחת רמיזות עבות לנציגי המדינה שעליהם להתעשת, שאם לא כן – היא עלולה לפסוק שלא לטובתם. הרמז של השופטת נקלט והובן, ומאז שלשום מחליפים עורכי הדין של הצדדים – המדינה, איגוד בתי התוכנה ומטריקס – פקסים ומיילים שדנים בניסוחים השונים, כך שבסופו של דבר יימצא נוסח המוסכם על כל הצדדים. בישיבת ועדת הכספים אתמול, שוב מצאו עצמם אנשי החשב הכללי תחת אש. הפעם המטווחים היו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' (עבודה) ואורי אורבך (הבית היהודי).

המכרז הזה, אם וכאשר ייצא לפועל ויתגבר על כל המכשולים והמהמורות שבדרך, יביא ליצירת שני מעמדות שונים באותו מקום עבודה, בממשלה. מעמד אחד מורכב מעובדים של בתי תוכנה שעושים פרויקטים עבור הממשלה. עובדים אלו לכאורה "מוגנים", כיוון שהם עובדי חברות גדולות, כגון מטריקס, נס טכנולוגיות, טלדור ואחרות. לצד אלו, ייווצר מעמד שני, נחות: עובדים, שהיום הם עובדי קוסט פלוס, שמעבר לשכר שהם מקבלים מהמדינה, היא זו הדואגת לכל התנאים הנלווים שלהם, מה שקרוי "תנאים סוציאליים".

כאשר יסתיים המכרז, ואם אכן כפי שהתעשיינים טוענים – מספרם של העובדים המועסקים מטעם חברות כוח האדם במכרז יהיה גדול יותר – תהיה בעיה קשה לעובדים אלו. בנוסף, תהיה בעיה קשה לא פחות למעסיק הלא רשמי שלהם, המדינה. במקרים רבים יורעו רטרואקטיבית תנאיהם של עובדי קוסט פלוס, שיצטרכו לדון עם המעסיקים החדשים על תנאי השכר שלהם ו/או על תנאי הפרישה שלהם. כאן עלולה המדינה להיקלע לגל של תביעות מצדם. יש לציין כי המכרז מאפשר תקופת מעבר, המתוחמת בזמן – עד סוף 2010, כדי לאפשר לעובדים אלו להסתגל למציאות החדשה.

אבל גם אם יגיעו נציגי המדינה לפשרה עם בתי התוכנה, עדיין עלולות לצוץ צרות גדולות. שכן אין זה סוד שהענף אינו אחיד בהתייחסות שלו למכרז, למרות שכולם מותחים עליו ביקורת. כל החברות החדשות, שמכונות "חברות כוח אדם" וחברות IT אחרות שהודיעו מראש שהן "עולות על הרכבת", מעוניינות מאד שלא יבוצע כל שינוי בתנאי המכרז. והיה ואכן ייעשו שינויים כאלה, ועל פי מה שנראה כעת לא יהיה מנוס מכך, הן תהיינה רשאיות למצות את כל ההליכים המשפטיים שעומדים לרשותם כדי לעצור את השינויים.

אין מי שמקנא כיום בצוות החשב הכללי במשרד האוצר שערך את המכרז. מסיבות שלא זה הזמן לנתחן, הם נקלעו למבוי סתום, שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו, מבלי להרוס את הכל, כלומר לצאת למכרז חדש. מסקנה אחת כבר עולה מניתוח העניינים עד כה, והיא שילוב של דברי השופטת ארד וחבר הכנסת אמנון כהן מש"ס: על הממשלה וחברות המחשבים לעבוד ביחד. לממשלה יש כוח וסמכות לעשות ככל העולה על רוחה. הממשלה רשאית לתקן עיוותים בשוק שמגלגל מיליוני שקלים. היא ריבונית בהחלטתה שלא לאפשר לחברות להתעשר על חשבונה. הכל טוב ויפה. אבל כדי לעשות זאת, היא צריכה  להידבר עם כולם, לשמוע מה יש להם לומר, מה מציק להם, ולאחר מכן להחליט ככל העולה על רוחה.

תהליך הכנת המכרז, הדם הרע שיצא ממנו עוד בטרם הסתיים ובוודאי שלאחר מכן, נותן את אותותיו. אין המדובר בסיפור של "טובים ורעים". לעורכי המכרז היו ויש כוונות טובות בעת שהכינו אותו, וכך גם לחברות ה-IT: הן חפצות לתת את השירות הטוב ביותר לממשלה. על הדרך, מותר להן גם להרוויח. רבים מבין העומדים בראש ספקיות ה-IT היו מוכנים אפילו להרוויח קצת פחות, אילו רק היו מדברים איתם קצת אחרת.

כי בסופו של דבר, כולנו ניפגע. איך אמר שלמה וקס, מנכ"ל איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה? "זה רע למדינה, זה רע לענף, זה רע לעובדים, בקיצור – זה רע". וכל מה שנותר כעת לעשות, הוא להמתין.

את הרב פירר, אין צורך להציג. אלפי האנשים הפונים אליו מידי יום בבקשה לייעוץ רפואי מעידים יותר מכל על פועלו. גם בקרב הקהילה הרפואית, בארץ ובעולם, הוא נחשב לאוטוריטה מקצועית, ולא אחת קורה, שרופאים אף מתייעצים איתו.

אין מדובר רק בייעוץ כללי בנוסח של הרופא ההוא טוב והרופא השני פחות, אלא בייעוץ מקצועי, המתבצע לאחר לימוד וניתוח המסמכים הרפואיים ובחלק מהמקרים לאחר שיחות עבודה עם בכירי הרופאים בארץ ובחו"ל.

אך לא רק בייעוץ הוא עוסק. באמצעות עמותת "עזרה למרפא", מנהל  הרב פירר  שורה של פעולות שמסייעות פיסית לאנשים שפונים אליו, מכל שדרות העם.

יש לו סניפים בכל רחבי הארץ, עם שעות קבלת קהל. אין צורך בפתק מרופא ולא צריך אפילו  להזדהות.

 עד כה התפרסם הרבה שגיוס משאבים ותרומות לטיפולים מורכבים לחולים בארץ ובחו"ל. החל מהשאלת ציוד רפואי וכלה בהסעות לטיפולים, ארגון טיולים לילדים חולי סרטן, וכלה בהשאלת מחשבים ניידים שיאפשרו להם ללמוד גם בתקופות האשפוז, ואפילו הפעלת מרכז שיקומי לנפגעי אירוע מוחי.

הפעלת כל המערך הזה, ובמיוחד בהיקפים אליהם הוא התפתח, כמעט ואינה אפשרית ללא מערכות מידע, שיאפשרו לתכנן ולייעל את אלפי הפעילויות השונות המבוצעות בעמותה. הרב הגיע למסקנה  כי דרוש לו מנמ"ר.  הוא מצא אותו בדמותו של   יורם שולטהייס, שביום יום הוא משמש כמנמ"ר ההסתדרות, אבל בשעות הפנאי, החליט להתנדב  ולשמש כמנמ"ר בהתנדבות של הרב פירר. המטרה היא לייעל את העבודה  המנהלית שמסביב לרב פירר ולאפשר ליותר חולים לקבל טיפול. שולטהייס לקח על עצמו לטפל  בשורה של נושאים:החל ממחשבים ושרתים לתפעול העמותה, או מחשבים ניידים להשאלה, ועד לפרויקטים של CRM, ניהול ידע, IVR, ניהול מערך נהגי האמבולנס ועוד. הפער הדחוף ביותר הינו מערכת ה-IVR, שאמורה לנתב את אלפי הפניות המגיעות לעמותה מידי יום, ושתתממשק בסופו של דבר למערכת ה-CRM.

כעת  עוסק שולטהייס בגיוס משאבים  וכספים כדי  שמפעל ההתנדבות של הרב פירר יוכל לממן את  ההשקעות  שדורשות  הפעולות ששולטהייס מבקש לעשות  עבור הרב.  באמצעות מדור זה, קורא שולטהייס לכל חברות ההיי טק להתגייס לפרויקט חשוב זה ולתרום כסף, ציוד, תוכנות  או כל דבר אחר, בבחינת כל המציל נפש אחת…

המעוניינים להצטרף למאמץ חשוב זה יכולים לפנות למנמ"ר ההסתדרות החדשה, יורם שולטהייס, yorams@histadrut.org.il או בטלפונים 036921394, 036921386, 0508482823