פוסטים בתגיות: ‘לשון הרע’
:לאינטרנט ולרשתות החברתיות יש כוח אדיר, אך הן
גם מסוכנות ועלולות להסתיים בתביעה חמורה נגדך
מאת גלית צור –
עורכת דין ומגשרת.
המהומות במצרים, שפרצו בסיוע הרשתות החברתיות ברשת האינטרנט, הוכיחו פעם נוספת את עוצמתן של הרשתות החברתיות דוגמת פייסבוק וטוויטר ואת העובדה שהן עלולות להיות גם חרב פיפיות. אך די בביצה המקומית שלנו, כדי להתרשם מעוצמתה של רשת חברתית וממידת הסכנה שהיא מגלמת. בשבועות האחרונים עקבנו כולנו אחר המעצר המתוקשר של אורי ברעם. ברעם נעצר בעקבות הפצת סרטון שקורא לרצח שר הביטחון, אהוד ברק ושל המשנה לפרקליט המדינה.
לכאורה, זה היה עוד אחד מאלפים ורבבות סרטונים שמופצים ברשת כלאחר יד, אך השתלשלות העניינים במקרה זה מחדדת את הסכנות האורבות לפתחם של העושים שימוש ברשת האינטרנט. ניסיונו הכושל של ברעם לחמוק מעונש, על ידי הסרת הסרט מרשת האינטרנט, מחדד את העובדה שהעלאת מידע לרשת האינטרנט היא מעשה בלתי הפיך. נציג המשטרה אמר בדיון על הארכת מעצרו: "בוודאי הוא הבין לאיזה בור עמוק הוא נכנס, הוא פחד להיתפס, לכן הוריד את הסרט."
אלא שכאמור, בעידן התקשורת המהירה כבזק, הניסיון להוריד את הסרט מהרשת, לאחר שכבר הופץ, נדון לכישלון.
פרשה קשה זו מציבה זרקור על מהפכת האינטרנט, שמשנה את חיינו ואת המציאות סביבנו בקצב מסחרר ומחדירה לחיינו סוגיות חברתיות, תקשורתיות ומשפטיות חדשות. החל בנהרות ה'טוקבקים', שהפכו חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, המשך בבלוגים, שזוכים להצלחה אדירה ולרייטינג מפתיע וכלה ברשתות החברתיות, שכבשו את לב ליבה של ההוויה.
יחד עם כל אלו מגיעים, ב'עסקת חבילה', גם רעות חולות מסוגים שונים, שלכולן היבטים משפטיים כבדי משקל ואשר מסכנות את המשתמשים ברשת, בנזקים קשים וחמורים: הפרת זכויות יוצרים, הסתה והמרדה כמו במקרה בו מואשם לכאורה אורי ברעם, התחזות, פגיעה בפרטיות, פגיעה בחוק דואר הזבל, הטרדה מינית, תביעות בגין לשון הרע ועוד. אתמקד הפעם, בסוגיית לשון הרע בעידן הדיגיטאלי. על הסכנות האחרות – במאמרים נוספים.
רקע: קצב השינויים הסוחף במציאות חיינו, גורם לשתי תופעות מקבילות: מחד, המחוקק לא מצליח עדיין, לתת להם מענה הולם לקצב השינויים בעולם הדיגיטאלי. מאידך, הציבור עצמו – את ואתה – לא מבין עדיין את כללי המשחק החדשים. לא מעטים מתפתים למעשים שהם לא מודעים להשלכותיהם ולסכנות שהם מציבים לפתחם ובהם כאמור, גם סכנת תביעה בגין לשון הרע.
פסק דין של כבוד השופט זמיר (דנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות בע"מ נגד נ' קראוס) קבע: "לעיתונות יש כוח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף. הכתב האוחז בעט משול לקדר הלש בחומר. ביכולתו לעצב את מושא כתיבתו כראות עיניו וכיד הלשון הטובה (או הרעה) עליו."
דבריו הנוקבים של השופט זמיר התייחסו לסוגיה מעידן ה"פרינט" והתמקדה בעיתונות הכתובה והמודפסת. גם המושג 'הכתב האוחז בעט' עלול להטעות. שכן דברי זמיר תקפים ביחס לכל אמצעי תקשורת כולל אלו המקוונים. גם המושג 'כתב' תקף במציאות העכשווית, ביחס לרוב מי ששולחים ידם אל המקלדת ומפרסמים דבריהם ברבים באמצעות רשת האינטרנט.
ניסוחו המבריק של השופט זמיר לא עומעם אפוא, עם המעבר לעולם הביטים הדיגיטאליים. נהפוך הוא. הנגישות של כל אדם בעולם אל המידע ברשת האינטרנט והמידיות של העברת המסרים בה, הופכים את הכוח 'לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו של גוף' לחזקים והרסניים עשרות מונים מבעבר.
את הניצנים הראשונים לעוצמת הרשת, העניקה תרבות הטוקבקים. אותם תגובונים, שמתפרסמים לאחר כל כתבה, טור אישי או בלוג. הטוקבקים הפכו כלי ביטוי המוני וסוחף, בידי כל אדם באשר. הם כוללים תגובות ממספר סוגים: תגובה מזוהה בשם מלא (מיעוט קטן מאוד), תגובה אנונימית נקייה ממניפולציה, פרסום תחת כינוי קבוע, תגובה תמורת תשלום של טוקבקיסטים מקצועיים 'מטעם', התחזות תחת שם אקראי, התחזות תחת זהות של אחר, תוך ניסיון ליצור רושם שאותו אחר הוא המגיב או תגובה על ידי "טרולים" – כותבים מרובי זהויות.
אף אחד מבין כל סוגי המגיבים האלו, אינו חסין מפני תביעה על לשון הרע. ראוי לזכור ולהפנים זאת. אין בסיס לאשליה, שהאינטרנט מנפק מחסה אולטימטיבי, טכנולוגי או משפטי, שמאחוריו ניתן לתקוף לא חשש, לפגוע באחר ולהוציא דיבתו רעה. אותה טכנולוגיה מתקדמת, שמאפשרת את קיומה והתפתחותה של רשת האינטרנט, מעניקה גם כלים מעולים לאיתור מתחזים, טרולים ושוחרי רע, שפוגעים בבודדים, מלעיזים, מסיתים, מפיצים דברי בלע גזעניים ועוד.
מי שמשתעשעים בכתיבה ברשת, אך אינם בקיאים ברזי המשפט, חייבים להכיר את בסיס החקיקה ואת רוח הפסיקה, הקובעים ש"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעתים כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89). ועוד נכתב בפסק דין זה: "שמו הטוב של אדם והמוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו, הם נכס מקניינו, הנרכש לעתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה שאליה הוא משתייך, הן כבוד במובן dignity, לאמור ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות עם בני הקהילה ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו."
רצף הניסוחים הללו חייבים לעמוד נגד עיניו של כל אחד, שעה שהוא שולח יד קלה אל המקלדת ולהגיב בטוקבק מהיר על פרסום כלשהו, תוך תקיפת אדם אחר באשר הוא, באמצעות עובדות שקריות, או תוך ביצוע עבירות אחרות.
כאן המקום להדגיש, כי העידן הדיגיטאלי הפך גם אותך הקורא ואותך הקוראת לחלק מגדודי הכותבים הדעתנים ובעלי הרייטינג ברשת האינטרנט. טוקבק מוצלח, אמירה מיוחדת ואיכותית בפייסבוק, או סרטון וידיאו חובבני, אך מדליק ביו-טיוב, עשויים להגיע במהירות הבזק לרייטינג גבוה מזה של יאיר לפיד. מה שבכל זאת אינו שלם במשוואה הזו, היא היעדר ההבנה של הכותב, בסוגיות השונות שכבר נזכרו כאן ובעיקר לא בסוגיות לשון הרע.
סכנת ההסתבכות בתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע (תשכ"ה 1965), גוברת עוד יותר ככל שעולים במדרגות סוגי הכתיבה ברשת: בלוגרים חובבנים או מקצועיים, כותבי טורים אישיים, כותבי מאמרים מוזמנים הכוללים טיפים מקצועיים ועוד.
ש/אלות ותשובות על בסיסי החוק שראוי להכיר:
ש: האם כשאני מעביר מייל תגובה לידיעה חדשותית או למאמר שפורסמו באתר אינטרנט, אני חשוף לתביעה בגין לשון הרע?
ת: בהחלט. הסכנה ממשית. אם בתגובתך אין אמת ו/או אם יש בה כדי להעליב, להשפיל ולבזות אדם או ארגון, או חברה – אזי מתקיים היסוד לתביעת "לשון הרע" נגדך. העובדה שהמייל נשלח אל עוד אדם נוסף (ובוודאי כאשר הוא נשלח אל רבים נוספים), הופכת אותך יעד ממשי ומיידי לתביעה בגין לשון הרע.
ש: האם גם כשאני מגיב שלא באמצעות שמי, אני נתון לסכנת תביעה?
ת: בהחלט כן. קיימים מקרים בהם אתרי אינטרנט נדרשו לחושף זהות טוקבקיסטים שמישהו רצה לתבוע בגין טענות כאלו ואחרות. באחד מהם, מי שנפגע הגיש בקשה לביהמ"ש להורות לספקי האינטרנט הרלוונטיים לחשוף את פרוטוקול האינטרנט של המחשב ממנו נשלחה תגובה. בית המשפט קיבל את הבקשה והורה לחשוף את פרטי הגולש. מכאן ועד לתביעה – הדרך קצרה.
ש: האם שתי תשובות אלו לא סותרות את רוח החופש שמייצגת מהפכת האינטרנט?
ת: החקיקה החדשה והפסיקה העכשווית מדגישות לאחרונה, לא אחת ולא שתיים, את חשיבות מהפכת האינטרנט ואת הנטייה לחופש רב ביותר ברשת. הן המחוקק (בישראל ובעולם) והן השופטים, מעניקים עדיפות כמעט גורפת לחופש הביטוי ברשת האינטרנט. ואולם, גם נטייה זו נבלמת במקרים של חריגה מהנורמה. זכותו של גולש לביטוי חופשי תעמוד במצבים כאלו אל מול זכותו של אדם או ארגון לשמירה על שמם הטוב.
חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.
על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.
אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.
בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.
במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".
דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".
לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.
התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.
אז מה בכל זאת עושים?
נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.
צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.
השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.