פוסטים בתגיות: ‘כנסת’
חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.
על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.
אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.
בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.
במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".
דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".
לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.
התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.
אז מה בכל זאת עושים?
נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.
צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.
השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.
מרכז המחקר של הכנסת פרסם השבוע דו"ח מקיף על מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, ממנו עולה, כי 99% מהעסקים בישראל נופלים תחת הקטגוריה הזו – של ארגוני SME. עוד עולה מהמחקר, שתרומתם של הארגונים הקטנים והבינוניים לתוצר הלאומי, מגיעה לכ-50% לכל היותר. הסיבה לכך היא ריכוזיות היתר במשק הישראלי, הנשלט על ידי קומץ של חברות ענק, שלא רק שאינן תורמות ליציבות המשק – אלא עלולות אף לסכן אותו.
מגזר ה-SME נחשב לפלח שוק צומח בענף מערכות המידע והמיחשוב. המיתון האחרון, כמו גם אלו שהגיעו לפניו, הוכיחו שדווקא מגזר זה הפנים את העובדה שהשקעה ב-IT, למרות הפגיעה בפעילות, מסייעת לשרוד ואף למנף את העסקים.
ארגוני SME הם בדרך כלל ארגונים זריזים. אין להם מנגנונים של מנהלי מערכות מידע ויחידות IT שעלולות להפוך למסורבלות. הם מרבים להשתמש בשירותים במיקור-חוץ ולהכשיר עובדים לתפעל מערכות מיחשוב בעצמם. על כן, הפתרונות שאותם ארגונים רוכשים צריכים להיות פשוטים, קלים ליישום ולספק תוצאות במהירות. כך, שוק ה-SME מהווה כיום אתגר רציני לכל חברות ה-IT הגדולות – לרבות סאפ (SAP) ואורקל (Oracle) – שהפנימו מזמן ש-ERP במובן הקלאסי והכבד שלו מיצה את עצמו – ובטח שבמדינה קטנה כמו ישראל.
בדיון שנערך השבוע בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בנושא מכרז כוח האדם לשירותי מיחשוב למשרדי הממשלה, השתתף גם מוטי שפירא – מנכ"ל להב, לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל. שפירא ביקש להעלות את בעיית העסקים הקטנים בהקשר של המכרז. לדבריו, למרות שמגזר העסקים הקטנים והבינוניים הוא הדומיננטי בנוף העסקי בישראל, הממשלה – שהיא הקניינית הגדולה ביותר במשק – מזניחה אותו. לטענת שפירא, חלקם של העסקים הקטנים בכל מכרזי המיחשוב של הממשלה בטל בשישים. זאת, למרות שהנושא עלה לדיון כבר מספר פעמים ואפילו החלה יוזמת חקיקה שנועדה להפלות לטובה מראש את השתתפותם של עסקים קטנים ובינוניים במכרזי ממשלה.
טל הרמתי, סגן בכיר לחשב הכללי במשרד האוצר, ציין בדיון, כי אחת מתוצאות המכרז היא כניסתן של חברות קטנות לרשימת הזוכות במכרז, ולדבריו זהו צעד ראשון בדרך לשינוי.
שילוב עסקים קטנים ובינוניים במכרזי ממשלה הוא צעד מתבקש, שימנף את הפעילות הכלכלית ויקטין את הריכוזיות במגזרים רבים הנשלטים על ידי קבוצות העסקים הגדולות. מגזר ה-SME ערוך היום יותר מתמיד להתמודד בשוק על מכרזים ועל נתחי שוק שבאופן מסורתי שמורים לקבוצות ענק. פתיחת מכרזי הממשלה למגזר זה, כמובן תחת בקרה קפדנית על הוכחת יכולת אספקת שירותים וכוח אדם איכותי, תכניס לשוק ה-IT דם חדש, ותעודד עוד יותר את התחרות הקיימת – תחרות שבדרך כלל משרתת בעיקר את המשתמשים.
אחד הסימנים למשבר האמון החמור שהתקשורת והעיתונאים מצויים בה בימים אלו היא, שתי הצעות חוק שהונחו על שלחן הכנסת, שעניינם התערבות חוקתית במקצוע העיתונות. זאת לצד סימנים וגוברים והולכים של סדקים באחד המוסדות הקדושים ביותר בדמוקרטיה: חופש הביטוי וחופש הציבור לדעת. בכנסת יש הצעת חוק שמבקשת להכניס לחקיקה את כל נושא התגובות שכל כלי תקשורת שמכבד את עצמו מחויב להם על פי כללי האתיקה, והצעת חוק אחרת המטפלת בנושא כאוב, הדיווח על אסונות למשפחות שכולות שיקיריהן נהרגו בפעולות איבה או במלחמה, הצעת חוק שזכתה גם לכינוי "חוק רונה רמון".
הצעת חוק הראשונה לתיקון פקודת העיתונות, מתן זכות התגובה הוגשה על ידי ארבעה ח"כים, כולם שייכים, כמה מפתיע לצד הימין של המפה הפוליטית: ישראל חסון, (קדימה), מבכירי השב"כ לשעבר, שכיהן בתפקידים בכירים בתקופת מלחמת לבנון, מטפל בסיוע למשפחות החטופים והנעדרים. ח"כ אריה אלדד, מהקיצונים שבימין הסהרורי, בעל תואר פרופסור לרפואה, קצין רפואה ראשי לשעבר, יריב לוין, חבר כנסת טרי שנכנס זה עתה לכנסת, מטעם הליכוד. משפטן בהשכלתו, איש חיל המודיעין לשעבר, שזכה לפרסים על פעילותו, וחבר הכנסת ציון, פיניאן, עוד רכש חדש של הליכוד בבחירות האחרונות.
מתוך הצעת החוק:"עורך עיתון העומד לפרסם ידיעה או כתבה אשר יש בה לכאורה משום פגיעה באדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של אותו אדם בזמן סביר ויקצה מקום סביר". התיקון מציע גם שאם עורך העיתון עבר על הוראות סעיף זה, דינו קנס בהתאם לחוק העונשין.
בנספח להצעת החוק מסבירים יוזמיו את הרקע להצעת החוק: מזה שנים מצתנהל במדינות רבות שיח אקדמי ופוליטי ער על היבטים שונים של התערבות חקיקתית בתחום התקשורת, כאשר ברקע עומדת השאלה המהותית: המו בעתם חופש הביטוי ויותר מכל למי הוא שייך?" כותבים מציעי החוק. לדבריהם אחד ההבטים שלחופש הביטוי הוא נגישות לתקשורת בכלל וזכות התובה בפרט. יוזמי החוק סבורים כי יש לעגן זכות זו בחקיקה בדומה לחקיקה שיש ברשות השידור וברדיו.הם מביאים דוגמאות לחקיקה דומה במדינות כמו צרפת, שם החקיקה הראשונה בנושא הייתה ב-1822 , כמו גם בגרמניה, דנמרק. בהונגריה מתנהל ויכוח ציבורי בנושא, אך בית משפט קבע כי יש איזון בין חופש העיתונות לבין זכות ההגנה העצמית של האזרח"
לגבי ישראל, כותבים יוזמי הצעת החוק, הציבור במקרים מסיימים זכאי לסיוע ממשלתי או פרלמנטרי כדי להבטיח שהתקשורת תמלא את תפקידה הציבורי, במיוחד לגבי האזרח הקטן יוזמי ההצעה ערים לעובדה כי סביר להניח שכלי התקשורת יתנגדו להצעת החוק, מפני שהתקשורת לא מוכנה לאפשר חקיקה בתחום חופש הביטוי, " אך יחד עם זאת ישנו צורך, לעיתים, להבטיח כי השימוש בזכויות היתר לעיתונות, לא ינוצלו לרעה".
קל מאוד להתעמת עם הצעת החוק הזו שיש בו יותר חורים מאשר סעיפים רציניים באמת. נסתפק בשתי הערות: 1. בסעיף ב, נאמר "ינקוט(העורך) צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של אותו אדם". מהם צעדים סבירים? איך מודדים אותם? 2. ברמה העקרונית. התקשורת מפרסמת בדרך כלל דברים שליליים או דברים שדורשים תגובה בהקשר לפעילות של אנשים שיש בה עניין רב לציבור. או שאותם גורמים מותקפים הם פקידי ציבור, חברי כנסת ופוליטיקאים או שהם חשודים חלילה בעבירות על החוק, או שהעיתונות עצמה חקרה וגילתה מעשים לא נאותים. מעטים, יחסית, שבהם כלי התקשורת מפרסמים פרסומים שליליים על ":אזרח מהשורה" סתם אזרח פרטי, ובמידה ונעשים דברים כאלו, מן הראוי כמובן להקפיד הקפדה יתרה על כך, אבל כאמור אלו הם המקרים הנדירים יותר. שכיח יותר שכלי התקשורת מפרסמים פרסומים שונים על חברי כנסת שרים ופוליטיקאים, ומכאן החשש החמור המסכנות של הצעת חוק זו: זה יהיה עוד כלי בידי אותם גורמים, שיש להם אמצעים וגישה אל מערכת המשפט, להטריד עיתונאים ועורכים, לעכב פרסומים ולדרוש את ביטולם תחת האיום של תביעה תחת הסעיף של אי מתן תגובה "בזמן סביר".
מוסדות העיתונות, ובכלל מועצת העיתונות חייבים להתנגד להצעת החוק הזו. אבל אסור להם להסתפק בכך. כפי שנאמר בתחילה, אנו נמצאים בתקופה לא טובה מבחינת רמת האמון של הציבור בכלי התקשורת. מחקרים בעולם מראים כי ערעור האמון במוסד התקשורת קשור בדרך ישירה להתערערות האמון במוסדות השלטון במדינה, תהליך שהוא אינו בריא לדמוקרטיה.
למרבה הצער היו מספר מקרים בתקופה האחרונה שבהם כלי התקשורת לא הקפידו על זכות התגובה, כאשר הבולט שבהם הוא פרשת העוזרת ושרה נתניהו. בעניין הזה מועצת העיתונות אמרה את דברה והרשיעה את ידיעות אחרונות בגין התנהגות בלתי הולמת בכיסוי סיפור זה, במיוחד לאור העובדה שלא נעשה כל נסיון לתת לגברת נתניהו את זכות התגובה. המניעים כמובן היו פוליטיים, המטרה היתה לאו דווקא שרה אלא בעלה, ראש הממשלה, אבל הדרך למימוש מטרה זו נכשלה במתן זכות התגובה. ויש מקרים דומים, אבל כולם במישור של אנשי ציבור או דמויות שמוכרות לציבור, חלקם נגיש מאוד לכלי התקשורת,במצבים שזה נוח להם ובעיקר במדורי הרכילות והצבע.
מעבר לזאת, קיים בלבול בקרב הציבור, כולל גם בקרב דוברים ונציגי ארגונים במשמעות המושג תגובה. אצל רבים בקשת תגובה פירושה אישור לפרסם את הדברים, והם רואים עצמם חופשיים לעשות הכול כדי לטרפד את הפרסום. הדרך הכי קלה ולא חכמה היא להשהות את התגובה, ובכך לגרום לאותו כלי תקשורת לשכוח או לעבור לסיפור אחר. ויש גם דרכים אחרות. הצעת החוק לא מטילה שום אחריות או מגבלות על הצד הנדרש לתגובה, כלומר כלי התקשורת שרוצה לחשוף משהו, צריך להמתין עד שהמגיב יואיל להגיב.
מעבר לזה בעידן הסלולר, מחשבים ניידים, רשתות חברתיות כשכל מסר עובר מייד לכל מקום, לבוא ולומר שלאזרח מן השורה אין נגישות לכלי התקשורת, זוהי אמירה מאוד סתמית, כוללנית, וחסרת בסיס.
הצעת החוק בנושא דיווח על נפגעים בפעולות איבה ומלחמה, היא טעונה ביותר, בעיקר על רקע התקלה החמורה שאירעה בפרשת רונה רמון כאשר איבדה את בנה אסף הטייס. השמועות שרצו באינטרנט וברשתות החברתיות הריצו את כלי התקשורת אל מול ביתה של רמון, מתוך הנחה שהיא כבר יודעת. גם כאן כלי התקשורת צריכים לעשות בדק בית רציני. הרגישות רבה מאוד, הצד של המשפחות השכולות מובן לחלוטין ואי אפשר להתעלם ממנו.גם כאן הדרך לפתור את הבעיה היא הידברות בין נציגי התקשורת לאנשי החוק, הבנה פנימית בין כל העוסקים וקביעת כללי אתיקה ברורים. גם כאן אם העיתונות לא תעשה זאת, יעשו זאת במקומה "מתנדבים" שבאים ממקומות לא נקיים לחלוטין.
שורה תחתונה: הצעות החוק שמונחות כעת על שלחן הכנסת ומשמעותם הטלת פיקוח רגולטורי על אמצעי התקשורת נובעות בין היתר מהמאבקים שנערכים כעת בין אמצעי התקשורת על רקע תחרות מסחרית ופוליטית. אם התקשורת לא תתעשת ומוסדותיה לא יעשו סדר בתוך ביתם, ימצאו האצבעות שיעבירו את החוקים האלו כמקדמה לשורה של חוקים אחרים שיחזירו את ישראל 60 שנה אחורה.
לא ברור מדוע מעסיקים בענף ההיי-טק כל כך חוששים מהתארגנות של עובדים ● לא היה עדיף אם במקום לנקוט ביד קשה ב-"עבריינים" האלו, היו ראשי החברות מזמנים אותם לשיחה כדי להבין מה מטריד אותם? ● לתשומת לבה של הנהלת הוט
העשור האחרון חולל מהפכה של ממש בתחום העבודה. המהפכה הזו אמנם ניכרת מאוד בענפי ההיי-טק, אך רלוונטית גם בהרבה מקצועות אחרים. חוזי העבודה אישיים והטכנולוגיה שמאפשרת לעבוד מכל מקום, יצרו סוג חדש של עובדים ומעסיקים – סוג שונה לחלוטין מזה שהיה מוכר לנו משנות ה-80' וה-90'. המושג "עבדים טכנולוגיים" הפך לשגור יותר ויותר בפיהם של עובדים ומעבידים – לפעמים בחיוך ולפעמים דווקא לא.
במשך שנים חיו עובדים ומעבידים באשליה שהחוזה האישי הוא הפתרון לכל הבעיות שיצרו החוזים "הישנים" – אלה שנחתמו על ידי ארגוני עובדים ואיגודים מקצועיים. בעיני המעסיקים, חוזה אישי הפך לסוג של תרופת פלא נגד שביתות. אולם, שני המיתונים של העשור האחרון היטיבו לחשוף את הסדקים שבחוזים האישיים – בעיקר במקומות עבודה שנאלצו לפטר עובדים רבים "בעקבות המצב". עם זאת, המציאות הזו לא סייעה באיתור חלופות טובות יותר.
ל-20 אלף מפוטרי ההיי-טק של 2009 ברור שלו היו שייכים לגוף מסוים שהיה מייצג אותם, הם היו זוכים לפיצויים גבוהים הרבה יותר משיקבלו. נכון הוא שתמיד קיימת האפשרות הפרטית, אבל כולנו חיים את היומיום, ורוב העובדים יעדיפו להתפשר עם המעסיק ולעבור למקום העבודה הבא. כך נוצר לו מעין זרם שקט של עובדים שבעבר לא היו מוכנים לשמוע על התארגנות כלשהי, אך עכשיו בהחלט שוקל את זה. הזרם הזה ילך ויתחזק בעשור הקרוב.
ניסיונותיהם של העובדים להתארגן מצאו חלק מהמעסיקים לא מוכנים. אצל חלקם, התגובות הגיעו "מהבטן" והתבטאו בפתיחת מלחמה חזיתית, עד כדי פיטורים של יוזמי המהלך. הדוגמה האחרונה היא ניסיונות ההתארגנות בהוט (HOT), ופיטוריו של הטכנאי שניסה לאגד את העובדים. עוד בטרם היה ברור אם ניסיונותיו ייצלחו או מה בדיוק מבקשים העובדים, נכנסה לפעולה היד הקשה של הנהלת הוט, שתוארה בתקשורת – בצדק או שלא – כאיומים ופעולות קשות נגד כל מי שזוהו עם ניסיונות ההתארגנות.
לא צריך להיות מומחה ליחסי עבודה כדי להבין שהוט שגתה בתגובתה. בכתבה ששודרה בנושא השבוע בערוץ 2, צולמו עובדים במרכז השירות של החברה. בלטה לעין העובדה שהעובדים שהתראיינו לכתבה עשו זאת בעילום שם ופניהם הוסתרו. יתרה מכך, הודגש בצילומי הרקע, כי "למצולמים אין קשר לכתבה", משל הכתבה עסקה בתיאור פושעים או מצורעים למיניהם.
הוט אינה לבד. בכנסת כבר התארגנו יוזמות חקיקה של מעסיקים מענף ההיי-טק שמבקשים למנוע התארגנות של עובדים. גם אותם יוזמים שוגים, שכן כלל ידוע בהתארגנות של עובדים הוא שככול שהמעסיקים מתנגדים יותר – כך צובר המאבק יותר כוח. האירועים האלו גם מיד מושכים אליהם את העסקנים והפוליטיקאים למיניהם, שמתנדבים לעזור לעובדים – הן ממניעים קצרי טווח או מתוך אידיאולוגיה של מלחמה בבעלי ההון באשר הם.
למעסיקים בענף ההיי-טק יש ארגון שמייצג אותם במסגרת התאחדות התעשיינים. טוב יעשו אם במקום לקיים דיוני חירום כדי להיאבק ב-"סכנת ההתארגנות" של העובדים, ינסו להידבר עם אותם עובדים ולהבין מה מציק להם. שיתוף פעולה והבנה הדדית ישרתו את שני הצדדים.
מה עושה המממשלה שרואה שהצעת חוק שלה שנועדה להפריט שירות מסויים לא הניבה את התוצאות הדרושות? מחוקקת חוק חדש שסותר את החוק הקודם ומחזירה לידי הממשלה את סמכויות הביצוע והאכיפה. זה מה שעלול לקרות אם תתקבל הצעת החוק לחתימה דיגיטלית, שהונחה על שלחן ועדת המדע על ידי הממשלה. בדרך, עלולה ההצעה למחוק מפעל חיים שלם של חברת קומדע שרואה עחצמה חלוצה ודוחפת את נושא החתימה הדיגיטלית בישראל
אי שם מעבר לים, במדינת חלם, חיפשו חכמים בדחיפות מנעול חכם, שישמור על הנכסים החשובים שלהם. חיפשו וחיפשו, וכאשר לא מצאו, הורה רב החכמים: יש להקים מפעל לייצור מנעולים - ומיד!הסיפור הזה עלה בראשי, כאשר קראתי את ההודעה ה-"דרמטית" שיצאה שלשום (ב') מוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בה נערך הדיון הסוער בנושא חוק החתימה הדיגיטלית. למעשה, מדובר בתיקון להצעת חוק, שתהפוך את מהות החוק על פניו: המדינה החליטה שהיא רוצה להיות "גורם מאשר", הגוף שיזהה את האזרחים שרוצים לעבוד מול הממשלה ומול מוסדות ציבור באמצעות כרטיס חכם או בצורת הזדהות אלקטרונית אחרת. העובדה שיש כבר גורם מאשר, זה שהמדינה הסמיכה אותו לפני שמונה שנים, חברת קומסיין – לא מעניינת את המחוקק. הנימוק: חתימה דיגיטלית היא משאב לאומי, על גבי תשתית לאומית, והמדינה היא זו שיודעת לשמור עליו בצורה המיטבית.
אלא שהתיקון להצעת החוק, בחטא נולד, והמדינה אינה באה בידיים נקיות. התיקון המבוקש נועד לכפר על טעויות העבר, שיצרו מצב בו בסופו של תהליך, המדינה נותרה עם גורם מאשר אחד. מצב זה נוצר לא באשמת אותו "גורם מאשר": הוא אינו שייך לאחד מטייקוני הכלכלה, ואין לחשוד בו שהפעיל לחצים על הממשלה.
חוק החתימה הדיגיטלית נכנס לתוקף ב-2001. באותה העת עמד ח"כ מיקי איתן בראשות ועדת המשנה לאינטרנט, שפעל נמרצות לחקיקתו. אחד מעוגני החוק היה שהמדינה תהא אחראית לזיהוי ולאישור האנשים שיעבדו עימה ומולה בצורה חכמה, אבל תהליך ההזדהות ייעשה על ידי גורמים מקצועיים-טכנולוגיים, שזו מומחיותם. המחוקקים ראו בעיני רוחם כמה חברות שיוסמכו להיות "גורם מאשר", יתחרו ביניהן, וכל עם ישראל יהיה מאושר.
אלא שהמציאות טפחה מעט על פניהם, והייתה שונה מהצפוי. על המציאה הזו, ששמה "גורם מאשר" קפצו רק שני גורמים: חברת סקיורנט וחברת קומסיין, חברה בת של קומדע. רק מעט תחרות הייתה שם: היקף הפרויקטים בתחום החתימה הדיגיטלית היה זעום, הממשלה לא עשתה דבר כדי לקדם את השוק הזה, ובנקים ומוסדות פיננסים לא אימצו אותו כי החוק לא חייב אותם. בקיצור, פרנסה גדולה לא הייתה פה.
בחלוף זמן מה, הודיעה סקיורנט על הפסקת פעילותה. ההיסטריה בקרב פקידי האוצר הייתה גדולה. הם גילו שהם תקועים כעת עם "גורם מאשר" אחד - קומסיין. זו, בניגוד לממשלה, לקחה את ההסמכה שקיבלה ברצינות, השקיעה בציוד, כוח אדם, מבנים, סידורי אבטחה. הכל היה מוכן במשך שנים כדי שהמדינה תחליט מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. בינתיים, עו"ד יורם הכהן, שהיה סמנכ"ל בסקיורנט, עבר לצד השני של המתרס, ומונה לראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע. בין שאר תפקידיה, הרשות היא הרגולטור של קומסיין, בהנהלת זאב שטח, שבעבר היה מתחרה שלו
חוק לא סגור
באוצר הבינו כי החוק שנכנס לתוקף בתחילת העשור, לא ממש סגור עד הסוף, וכי העובדה שהמדינה פועלת באמצעות "גורם מאשר" אחד, לא תתקבל בחיוב על ידי גורמים שונים. אז מה עשתה הממשלה כדי לתקן טעות זו? הגישה הצעת תיקון לחוק הקיים. אלא שאם תתקבל הצעת התיקון לחוק, יירדו לטמיון בבת אחת השקעות של מיליונים, השקעות שה"גורם המאשר" השקיע, לאחר שהמדינה הסמיכה אותו לכך.
יש לציין, כי ההסמכה שניתנה ל-"גורם המאשר", כוללת התחייבויות רבות והוראות לאכיפתן. במקרים קיצוניים, אם חלילה "הגורם המאשר" נכשל בתפקידו, הוא עלול לתת את הדין על כך ועלול להישפט למאסר בפועל. לכן, יש להניח, שדמי מהגורמים המאשרים שהחליט ליטול על עצמו את התפקיד - ידע מה הוא עושה ולמה הוא נכנס, והוא יעשה הכל על מנת שלא להיכשל בתפקידו.
אבל לממשלה ולפקידים יש חיים משלהם. לפעמים נדמה כי הם חיים במין בועה, בתוך חדר סגור, בלא לדעת מה קורה שם, בחוץ, בשטח. שיחות שערך בעל הטור עם גורמים שונים, בוועדת המדע והטכנולוגיה ומחוצה לה, העלו הסכמה: העובדה שרק חברה אחת נותרה בודדה כמי שפועלת בתחום "הגורם המאשר" – אינה אשמתו. אז במקום שהממשלה תתעורר, תפתח עוד ועוד שירותים שיעודדו גורמים ורשויות שונות לפעול בצורה מבוססת חתימה אלקטרונית – היא הולכת בדרך הקלה ביותר. מהי? פונה לכנסת ומציעה הצעת חוק, שאם יאושר, יהפוך אותה לגורם מאשר לאומי, זה שיחלק תעודות לאומיות לכל אחד.
הממשלה לא צריכה ללכת רחוק, יש לה דוגמאות חיוביות בבית. כך, למשל, הודיעה רשות המיסים כי החל משנת המס הבאה, 2010 עסקים בעלי מחזור מסוים, יעבירו את הדיווחים שלהם בצורה אלקטרונית. על מנת שיוכלו לעשות זאת, יהיה עליהם לסור לאחד מסניפי קומסיין ולבצע פעולת הזדהות חד פעמית. אלא שנוצר מצב אבסורדי, בוא הממשלה באה לכאורה בטענות כלפי קומסיין על היותה מונופול, ומנסה להפקיע ממנה את פעילותה בתחום, הסמכה כ"גורם מאשר", בו זכתה מול הממשלה. כעת, הממשלה רוצה להיות גם היא "הגורם המאשר" השני, כלומר להתחרות בקומסיין. מעבר להיבט הקפקאי, נראה כי במהלך זה נולדים הדפים הבאים באחד מדו"חות הביקורת העתידיים שיכתוב השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה.
השורה התחתונה: הממשלה זיהתה בעיה, בכך שיש רק "גורם מאשר" אחד. אלא שבמקום לפעול לתיקון המצב ולמנות גורמים מאשרים נוספים, בתוקף היותה הרגולטור – היא החליטה למנות את עצמה ל-"גורם מאשר". הממשלה אינה מנסה לבדוק כיצד באמת אפשר לממש את החוק ולמנות עוד גורמים מאשרים, בתוקף היותה גם רגולטור. במקום זאת, הממשלה תהיה שחקן יחיד בשוק, וכדרכן של ממשלות – היא תהיה שחקן לא יעיל, יקר ובזבזן. כך, במקום למצוא מפתח למנעול, היא הורתה על בניית מפעל למנעולים. ובא לציון הגואל.