פוסטים בתגיות: ‘כנסת’
הקיץ הזה מסתמן כעונה החמה של מחאות, שביתות ומשברים חברתיים. הנדל"ן הוא התירוץ, סיבות להוצאת תסכולים וכעסים שלא חסרים. ערי האוהלים הפכו להיות ערי מקלט לכל מי שיש לו משהו נגד מישהו.
גם ענף ה-IT עשוי להצטרף ולתרום לחגיגה הזו: אם פרנסי האוצר והממשלה לא יתעשתו במהירות, הם יגלו שאל המאהלים בדרום ובצפון הארץ יצטרפו גם העובדים שפוטרו מפרויקט להב"ה. קדימון קצר למה שעלול להיות, קרה השבוע בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. ח"כ מאיר שטרית, יו"ר הוועדה, כינס סביב שלחן אחד את נציגי האוצר, נציג של ג'ון ברייס הדרכה מקבוצת מטריקס - אחת הזוכות במכרז להב"ה, ראשי עיירות פיתוח ונציגים של העובדים המפוטרים. אין כאן שום סיפור טכנולוגי: המדובר בהעדר רגישות ובחוסר חמלה בדרך לצייר מספרים ונתונים יפים בטבלאות האקסל, טבלאות המצביעות על התייעלות וחיסכון בשירות הציבורי. בדיון בכנסת הטיחו כל הדוברים האשמות אלו באלו. איש לא הקשיב לרעהו. כולם צדקו, אבל זה לא עוזר לאותה מנהלת להב"ה, שסיפרה בדמעות כי מכרה בית ועזבה מקום עבודה כדי לעבור לבני ברק ולנהל את להב"ה. זה גם לא עזר לערן לסר, מנכ"ל משותף בג'ון ברייס, שניסה להדוף את ההתקפה של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, בנסותו להסביר לראש העיר הזועם שג'ון ברייס כלל אינה חברה קבלנית והיא לא פועלת בדימונה.
זהו עוד סיפור על הפרטה שמונחתת על ראשיהם של צעירים ואנשים קשי יום, אי שם בפריפריה, הרחק מגבולות הגזרה של מדינת גדרה-חדרה. כך, יש לנו מכרז חוקי, עם זוכים כחוק, שקיבלו מסגרת תקציבית חוקית ונמוכה מאוד. הזוכים צריכים עכשיו להעסיק עובדים, שהובטח להם שכר גבוה בהרבה ממסגרת המכרז. ויש עובדים, צעירים מעיירות פיתוח שבסך הכל רוצים להתפרנס. ויש, לא בכוונה, גם פרויקט חשוב, חברתי מעין כמוהו שעוד מעט יירד לטמיון.
הכנסת גם טיפלה השבוע בעוד גורם שבקלות יכול להוציא מאות אלפי הורים לרחובות: מחירם של ספרי הלימוד, שרק עולה כל שנה, למרות שחלק מהם התוכן לא השתנה כבר אלפי שנים. והנה, בא משרד החינוך ומציע לפתור את הבעיה מכיוון אחר: במקום שהמו"לים ידפיסו ספרים, הם יפיקו מהדורות דיגיטליות לספרים, והתלמידים יילכו לבתי הספר עם מחשבים נישאים או טלפונים חכמים, שיסתנכרנו למחשב הנייד שיהיה לכל מורה בכיתה החכמה. התוכנית טרם יצאה לאוויר, ויש לה כבר מתנגדים. נחשו מי?
אין ספק שאמצעים טכנולוגיים, שהינם חלק ממהפכת האינטרנט, לא יכולים לאפשר לגולשים חסרי רסן להרוס את חייהם של אזרחים, בין אם המידע שהם מפרסמים נכון או לא. אולם, מצד שני, יש מקום לקבוע מנגנוני רסן חזקים ועמידים בפני שרלטנים מסוג אחר, כאלה שחופש הביטוי ברשת לא לרוחם, על מנת לנצל זאת לסתימת פיות, מניעת דיונים חופשיים ושמירה על זכות הציבור לדעת.
הצעת החוק החדשה, שמבקשת לשים סוף להשמצות בטוקבקים על ידי חשיפת הפרטים של כותביהם, זוכה לתגובות חיוביות מצד משפטנים ● עו"ד אביב אילון, מומחה לדיני אינטרנט, הוא אחד התומכים בהצעת החוק, אולם סבור, כי הדרך לאישורה וליישומה ארוכה ● לדבריו, מוטב היה לו חברי הכנסת היו משקיעים את האנרגיה בחקיקת חוקים בנושא – במקום חוק הביומטריה
תזכיר הצעת החוק שתאפשר לחשוף את פרטיהם של כותבי טוקבקים אנונימיים זוכה, מן הסתם, לתגובות חיוביות בקרב משפטנים שונים, אם כי יש לה גם לא מעט הסתייגויות. עיקר הביקורת היא שההצעה הזו הגיעה מאוחר מדי, ולמעשה, היא מכסה שיקול דעת לא נכון של בית המשפט העליון, שקבע לפני שנתיים, כי חשיפת כתובת IP של גולש משמיץ יכולה להיעשות רק על ידי חקיקה. עו"ד אביב אילון, מומחה לדיני אינטרנט, הוא אחד התומכים בהצעת החוק, אולם סבור, כי הדרך לאישורה וליישומה ארוכה.
תופעת הטוקבקים היא בעיה מוכרת בכל העולם. בישראל היא חלק מתת-תרבות הדיון הקיימת אצלנו, ואתרי החדשות הגדולים הביאו את הטוקבקים לשפה שמתאימה לסמטאות החשוכות של ערים ושכונות – מקומות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיקלע אליהם. העדר היכולת לריסון עצמי וסינון נכון של התגובות על ידי אתרי האינטרנט, הם הסיבה העיקרית למציאות שאליה נקלענו. עכשיו כבר לא מדובר רק באתר זה או אחר אלא ברשתות חברתיות, במנועי חיפוש, בטלפונים דור שלישי שמשדרים הכול ועוד.
ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה בעבר הצעה שלפיה אתרי אינטרנט יישאו באחריות פלילית לתוכן הטוקבקים המועלים בהם. הצעת החוק נתקלה בהתנגדות אמצעי התקשורת המפעילים אתרים וכן של ספקי אינטרנט.
התאונה המחרידה שהיתה היום בכביש 4 ליד יבנה, שגדעה את חייהם של זוג צעיר, שבסך הכל רצו לתקן תקר במכוניתם שבצידי הכביש. נכון לכתיבת שורות אלו הנהג הדורס טרם נתפס. בכנסת מתגבשת יוזמת חקיקה אותה מוביל ח"כ זאב בילסקי מקדימה, שמטרתה: לאפשר לבתי המשפט להחמיר במיוחד עם נהגים שגורמים לתאונה, לא מושיטים עזרה ונמלטים. במכתב שהפיץ הערב, כותב ח"כ בילסקי
כך, בעוד שהכנסת מתדיינת, נחשפנו בסוף השבוע לידיעה עצובה, לפיה דב מורן נכשל בגיוס הון עבור מודו (Modu). מורן פנה לבורסה, אך נתקל שם בקשיים נוספים בגיוס הכספים – בעיקר מגופים מוסדיים שהיססו להשקיע במודו, בגלל אותה רמת סיכון גבוהה.
למי שלא יודע, מודו כבר מזמן אינה חברת סטארט-אפ. יש לה מוצר, יש לה מערך מכירות, יש לה עובדים ואת כל שאר הדברים שחברה צריכה. האיש העומד בראשה הוא יזם מוצלח עם קבלות. אגב, מורן הוא יזם אמיתי לא רק בגלל הצלחותיו, אלא גם בגלל כישלונותיו. כיאה לכל יזם, הוא לא הסתיר מאיש את הכישלונות שהיו לו במימוש חזונו בעבר, אבל נטע אמון, כי הוא פה לטווח הארוך ואינו מחפש משקיעים רק כדי לעשות אקזיט וללכת הביתה. נזכיר שאקזיט הוא כבר עשה בעבר, ואילו היה רוצה, היה יכול לשבת בבית וליהנות מפרי עמלו.
אבל מורן המשיך לגלם את דמות היזם, שהיא כידוע דמות שלפעמים מצליחה – ולפעמים לא. מורן, כאמור, לא פנה לחו"ל – הוא לא הקים מרכזי פיתוח בסין והתעקש לשלם משכורות שקליות בימי השיא ליותר מ-200 עובדים. את חלקם, אגב, פיטר ואחר כך גייס. בסיפור הזה מורן מתגלה כמעסיק לא אופייני לתעשיית היי-טק – זו שמפטרת בבת אחת. הוא טרח להודיע לעובדיו מראש על הסיכון שהם לקחו. הרי אין ספק שעובד שמצטרף למודו לוקח סיכון גדול – לא פחות גדול מזה שלוקחים גופים שמשקיעים בחברות היי-טק.
אבל למרות הכל, הגופים המוסדיים הגדולים בשוק ההון בחנו את מודו והחליטו שרמת הסיכון בהשקעה גדולה מדי. אותם גופים משקיעים בשורה ארוכה של מיזמים בתחומים כמו נדל"ן, נפט ומיזמים פיננסיים – ובמיוחד במיזמים ששייכים לטייקונים ידועים שממנפים הלוואות מהבנקים על ידי שימשו באגרות חוב של הציבור הרחב. ואם המיזמים לא מצליחים? לא נורא. פונים לממשלה, לכנסת ולבנקים, ומקבלים פרישת חובות. אבל השקעה בחברה טכנולוגית שכבר יש לה מוצר ויכולת ביצוע – זה כבר לא. זה "מסוכן".
דב מורן אינו היזם הראשון שמנסה לגייס כסף ולא מצליח. הרי אי אפשר להכריח איש להשקיע. עם זאת, התחושה בקרב רבים בענף בסוף השבוע היתה, שהכישלון של מורן אינו רק שלו. זה היה כישלון של תעשיית ההיי-טק ואולי אף של המדינה כולה – שלא מצליחה לייצר כאן חזון ולהרים חברות היי-טק. למעשה, המסר המרכזי לאנשים כמו מורן, הוא "לכו מכאן, חפשו לכם מדינות אחרות ומשקיעים אחרים במחוזות אחרים". זוהי המציאות המעוותת שאנו חיים בה.
במשרד המסחר והתעשיה חייבים לנסות ולהציל את מצב הגיוסים החמור בתעשייה, שהרזרבות שלה הולכות ומדלדלות. הצעת החוק שהזכרנו בהתחלה נועדה לתת רשת ביטחון לאותם גופים מוסדיים שאם וכאשר יחליטו להשקיע בהיי-טק – המדינה תערוב לחלק מהכסף. הוויכוח בוועדת הכלכלה הוא על גובה הערבויות. יכול להיות שאילו הדיון היה מתקיים קודם וההחלטות על שינוי החוק היו מתקבלות בזמן, 100 עובדים בכפר סבא לא היו צריכים לחפש עבודה היום? מצד שני, במציאות של היום – למי אכפת?
חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.
על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.
אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.
בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.
במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".
דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".
לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.
התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.
אז מה בכל זאת עושים?
נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.
צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.
השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.