פוסטים בתגיות: ‘טוקבקים’
חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.
על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.
אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.
בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.
במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".
דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".
לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.
התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.
אז מה בכל זאת עושים?
נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.
צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.
השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.
התפרצות האינטרנט לחיינו הביאה איתה דברים טובים ולא טובים. ברשימת הדברים הלא טובים ניתן למנות את מה שאנו מכנים תופעת הטוק בקים, או אם תרצו "מכת הטוקבקים".
כמו תמיד השם הרע שהמציאו לטכנולוגיה זו ממש לא באשמתה. אבן יסוד בתרבות השיח בחברה דמוקרטית הוא המשובים, ההיזון החוזר מצד נמעני התקשורת, שמקבלים את המסרים השונים שאמצעי התקשורת מרעיפים עליהם.
הטוק בק הוא מהדורה דיגיטלית של מדורי המכתבים למערכת, שקיימים מאז שהחלו להופיע העיתוניןם הראשונים בדפוס. המכתבים ביטאו את דעת הקוראים אותם, כל עיתון שמכבד את עצמו מאפשר למספר אנשים להגיב. אלא שהבדל מטוקבקים המכתבים למערכת שיורדים לדפוס עוברים עריכה, שיכתוב של שפה נקיה ומונעים בדרך כלל השמצות ופגיעות אישיות באנשים או בגופים.
כאשר החלו להופיע העיתונים המקוונים בישראל, התפשטה תופעת הטוק בקים. בתחילה זו היתה חוויה מרגשת, וכולם התבשמו מפלאי הטכנולוגיה שמאפשרת לך הקורא להגיב מייד על כל מילה שאתה קורא.
אין זה המצב כיום. כל מי שגולש לעיתונות האלקטרונית הפופולרית (YNET , NRG וואלה ואחרים) מכיר את תחושת הבחילה שהוא מקבל לפעמים מקריאת הטוקבקים. במאמר שפורסם ב"עין השביעית" במרץ 2003 הגדירה הכותבת, גילי דרוב היישטיין את הטוקבקים כ"חצר האחורית של העיתונים המקוונים שם מתנהלים משפטי שדה".
מרבית התגובות הן אנונימיות. גולשים מסתתרים מאחורי העוגן העיקרי שמניע את התעשייה הזו: אלמוניות. אתה יכול להסתתר מאחורי שמות בדויים, כינויים ובכלל אינך צריך להזדהות. זה שם המשחק.
עוד לא המציאו מנגנון יעיל שיתגבר על התופעה הזו, מבלי לפגוע בכללי המשחק הדמוקרטים. האנונמימיות היא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי שיש לגולשים, כל עוד הם לא מהווים עבירה על החוק.
הופעתו של גוגל החמירה את התופעה מאחר והטוקבק שנכתב באתר המקוון לא נשאר רק שםאלא נסרק על ידי מנוע החיפוש, ויופיע תמיד ליד שמו של אותו מושמץ. המציאות הזו גורמת ללא מעט אנשים עוול. לצורך העניין אם בעל מקצוע חופשי, שהמוניטין שלו מבוסס על שמו הטוב, נתבע בתקופה מסויימת על עבירה לא מהותית, ואפילו זוכה אחר כך. הסיכוי שהסיפור על התביעה נגדו ישאר לעולמים הוא גבוה והעובדה שהוא זוכה, לא תופיע בכלל. יכולות לחלוף כמה שנים טובות, וכאשר לקוח ירצה לדעת פרטים על אותו בעל מקצוע, יקבל בין היתר את הסיפור הישן עליו, והוא עלול לוותר על שירותיו.
זה מה שקרה לרמי מור, מטפל אלטרנטיבי שתבע את חברת נט ויז"ן על כך שהיא מסרבת למסור לו את פרטי כתובות ה-IP של הגולשים שהשמיצו אותו לטענתו באתר. על ידי איתור שמם התכוון מור להגיש תביעות נגד אותם גולשים.
העתירה הגיעה עד לבית המשפט העליון. חברת נט ויז'ן החליטה להפוך את הדיון לעקרוני ומבקשת לנמק בפני בית המשפט מדוע מותר לה לסרב במקרה זה להיענות לבקשתו של מור.
פסק הדין טרם ניתן והשלכותיו עשויות להיות חשובות ביותר.
שורה תחתונה:
למרות שתופעת הטוקבקים הפכה לבית דין שדה של הגולשים המגיבים לכתבות בעיתונות המקוונת, ולמרות הנזק שהיא יכולה לגרום, אסור לשבור את העקרון של חסיון הגולש, שמירה על האנונמיות שלו, כל עוד לא עבר על החוק או סיכן חיי אדם. הפסיקה של בית המשפט העליון חשובה מעין כמוה.
=========================