פוסטים בתגיות: ‘טופז’
אם ערוץ 2 רוצה לתרום באמת לא רק לשיח הציבורי ולעידוד היצירה המקורית אלא גם לבריאותם של אלו שעושים את הרייטינג(ובדיעבד גם של מנהלי הערוץ) וא חייב להכריז מייד על מיזם "כוכב נופל". כל מתמודד בתוכנית כוכב נולד, שרק מתחיל לטעום את טעם הזרקורים, ואת הריח המשכר של הרייטינג, חייב קבל שיעור אחד או שניים בלקחים שבפרשת טופזץ כל מתמודד שמגיע לשלב ריאלי בתחרות צריך לצפות במיקס ערוך ומעובד על חייו של דודו טופז, קצת בידור, קצת פליטות פה, הרבה מעשים טובים מחוץ לזרקורים, גום את הפרק האחרון בחייו.
זוהי מציאות שכל כוכב מתחיל, שרוצה להקדיש את מיטב שנות חייו בשואו ביזניס, צריך ללמוד את הלקח המר מפרשת טופז. כל כוכב נולד שעובר במעבדה האנושית של צביקה הדר וצוות השופטים, חייב להפנים בתודעה, שהעסק הזה מבוסס על הרבה מאוד אשליות, שקרים ותהילה של רגע. דקה לאחר שהזרקורים שמכוונים אליך בשידור חי כבים, אתה לא קיים למעשה. חשוב כמת.
אתה צריך להבין שזה מקום העבודה שלך ולא יותר. מזלך התמזל שמקום העבודה שלך קצת שונה ממקום העבודה הרגיל של רובנו, אבל עדיין מקום עבודה, פרנסה. החברים שלך צריכים להיות מעולם אחר לגמרי, המשפחה שלך צריכה להיות הבסיס הכי מוצק שיש לך, הכי יציב שאליו תוכל לחזור בכל שעה.
דודו טופז לא היה חריג בתסכול שלו. אחרי קריירה כל כך ארוכה ו מוכחת לא רצו אותו בערוץ זה או אחר. יש שורה ארוכה של אמנים לשעבר, כוכבי רייטינג שחיים כיום בתוכנו ואיש לא זוכר אותם. בניגוד לטופז הם גם חיים ללא שום בסיס כלכלי, מהיד אל הפה. אף אחד לא דואג לפרנסתם אחרי שהם סימו קריירה מזהירה זו או אחרת על במה או בטלוויזיה. מישהו זוכר איך שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי סיימה ת חייה? בדירה נידחת בתל אביב מבלי שאיש בכלל דאג לה?
אלו הם כללי המשחק האכזרי בתעשיה הזו. טופז ידע את זה, אבל לא יכל היה להשלים עם זה. למה? מה באמת התכוון? איך הוא הגיע למצב כזה? אלו הם דברים שכנראה לעולם לא נדע, מאחר והוא כבר לא יוכל להגן על עצמו. טופז גם חווה תופעה מאוד מכוערת ומוכרת בקהילית האומנים. כל עוד אתה כוכב זוהר הם יהיו החברים הכי טובים שלך, ברגע שאתה בצרה, הם מתרחקים ממך, מנתקים מגע. במקרה הטוב יצלצו לשאול מה נשמע, ואם אתה כבר מסובך בכלא, אז הם בכלל לא מכירים אותך ולא יודעים מי אתה. חבריו הרבים של טופז בארגון האומנים שחלק גדול מהם צמח ועלה לבמה בזכותו ועל גב הרייטינג שלו, הם אלו שצריכים לעשות חשבון נפש נוקב.
וגם התקשורת. לא בגלל אופן הסיקור את סיפור נפילתו של מלך הרייטינג. אלא באופ שהיא עצמה בנתה אותו במשך שנים, הררי יחצנוות מלוקקת ומזוייפת כדי להיות קרוב ל"שמש" ולזכות אולי בפירור מאבק כוכבים שמסתובבים ליד הכוכב.
כאבם של בני משפחת טופז מובן. הזעם של אחיו גם מובן. בסך הכל הוא זה שנשא בנטל הטיפול באח השורר והתקשורת לא ממש הקלה על חייו. אבל גם הוא, כמי שהיה לא מעט שנים בעסקי השואו ביזניס אמור לדעת מה משקלה של אותה תקשןרת בקריירה של אחיו. יכול להיות שברגעים אלו, הוא היה מעדיף שאחיו בכלל לא היה עולה לבמה ומתפרסם אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה. אבל היו גם ההיטפלויות הקטנוניות, שכל עיתונאי מקומי חולם להתהדר בהם. במקומון של מעריב זמן השרון פרסמה הדס שטייף קטע חצי רכילותי חצי חדשותי על טןפז. כאשר היה בפעם האחרונה בבית המשפט הוא נכנס בטעות לחדר שבו ישב עבריין צמרת עם עורכת דין יפה. טופז שלא הבין לאן נקלע פלט משהו על יופיה של עורכת הדין וסולק משם במהירות על ידי העבריין.אתמול ברשת הפייס בוק מדוע לא נקבר טופז מחוץ לגדר שררי התאבד. השבתי לה שדודו טופז לא ממש התאבד אלא הקדים את מותו בכמה שנים. הוא היה מחוץ לגדר בשנתיים האחרונות בגלל ה מעשים הנוראיים שעשה. עכשיו הגיע הזמן להחזיר אותו למקום שאליו הוא תמיד היה שייך.
למה אני לא מצליח לפל מהכסא אחרי שקראתי את כל החומר בפרשת שריד, יו"ר ועדת השופטים של פרס ספיר?
פרשת דודו טופז, האירה בין היתר בזרקורי ענק את הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית השוואו
ביזנס. הכל ידעו כי פרגון וחברות אמיתית אין שם אבל בא מר טופז ובכמה אגרופים אלימים ודוחים הציף את הכל החוצה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות ועוד אלף סייגים, גם תעשיית ההוצאה לאור, הספרים והסופרים סובלת ממכת חוסר פרגון, תככים, שנאה, ובעיקר קנאה. הפתגם הידוע קנאת סופרים תרבה חוכמה ממש לא עובדת כאן ואם אתם רוצים הוכחה קראו, אם יש לכם כוח ,את כל העמודים שמרחו הארץ ומעריב בסוף שבוע סביב פרשה שנקראה "פרשת יוסי שריד". בהקשר של פרס ספיר שבוטל על ידי המממן שלו מפעל הפיס.
לא סוד הוא שהח"כ לשעבר שהוא גם איש ספר, וגם כותב ספרים והפלא ופלא יש מו"לים שמוכנים להוציא עבורו את הספרים, בין היתר מפני שהם "עושים עליו קופה" לא רעה בכלל, וגם הוא לא ממש מסכן ורעב ללחם, אם לא מספריו אז לפחות מהפנסיה שלו כחבר כנסת.
גילוי נאות: אינני קרוב משפחה של שריד, אינני נמנה על מקורביו ואפילו לא על החוג הפוליטי שלו. לצערי גם לא כתבתי ספרים ואין סיכוי שבקרוב הוא יקרא כתב יד שלי. אבל ככול שאני קורא שוב ושוב בפרטים אני לא מצליח ליפול מהכסא, מה שלא קורה לי כשאני בולע כל סיפור על שחיתות חוסר יושר והונאה.
למי שלא בעניינים: מפעל הפיס מקצה פעם שנה פרס על שם פנחס ספיר המנוח לסופרים חדשים שכתבו ספרים טובים, ובמסגרת המטרות החברתיות של מפעל הפיס, יש בהחלט סיבה לעודד ספרות מקור. בעידן שבו הריאליטי משחית כל פינה וכל אבן אין ספק שזה מפעל חשוב. פרס ספיר כבר קיים שנים רבות ואני לא זוכר ששמעתי עליו יותר מדי בשנים קודמות, מלבד אולי במסגרת הצצה מקרית במוספי הספרות המשמימים של העיתונים.( אני נמנה על אלו שמעדיפים קןדם לקרוא את הספרים ואח"כ לקרוא את הביקורת עליהם). השנה זכה מפעל זה ליחסי ציבור בלתי רגילים, הגדולים ביותר שידע אי פעם. ולמה? כי יושב ראש ועדת השופטים, יוסי שריד, שעושה את עבודתו בהתנדבות,כידוע, עמד בראש ועדה שבחרה בסופר איקס ולא בסופר וואי. ובעקבות הבחירה מעריב, העיתון שאני קורא כל בוקר מזה 20 שנה (לא קורא ידיעות) עשה "תחקיר" וגילה כי שיש קשר בין היושב ראש להוצאה לאור שהוציאה את הספר ולאחת העורכות שם, שהיא למרבה חוסר המזל שלה, הבת של גיסו וגיסתו של שריד. התחקיר גם גילה שבמשך תקופת הפרס שריד לא מנע מעצמו לקרוא ספרים, להתרועע עם סופרים ואפילו לשתות איתם קפה בקוקטיילים. המסקנה של מעריב היתה ברורה לחלוטין: ההחלטה על הפרס לא נבעה משיקולים מקצועייים. הסופר אלון חילו, והוא למרבה הבושה צריך להחזיר את הפרס.
מיותר לשאול את השאלה הבנלית האם בן דרור ימיני, עורך בכיר במעריב היה משחרר תחקיר ומשתלח בשריד אילו ההוצאה לאור היתה במקרה מעריב? תנחשו אתם את התשובה.
אז לא רק סופרים מתוסכלים יש לנו כאן ,שלא זכו ולכן חיפשו סיבות לאי הצלחתם והצליחו לפחות בדבר אחד: לפסול את זה שזכה, אלא עוד זירת קרב בין טייקוני התקשורת. חבל רק שבקרב הזה משלמים את המחיר האנשים הלא נכונים, הסופר שזכה וצריך להחזיר את הכסף, יתר המועמדים שעכשיו צריכים להוכיח שידיהם לא היתה בבחישת הסיפור הזה
אנחנו מדינה קטנה, חברה שבה כולם מכירים את כולם ולכן מידת החיכוך בנסיבות רבות היא יותר מסבירה. לפי ההגיון של תחקיר מעריב, שופטי כוכב נולד צריכים להתפטר מייד, חברי ועדת פרס ישראל שמוענק ביום העצמאות צריכים להיסגר בביתם,כי בוודאי ראו או דיברו עם מישהו מהמועמדים לפרס, השופטים בפרס תחרות רובינשטיין צריכים להפסיק ללכת לקונצרטים, מנהל תחרות הפרסום היוקרתית אפי, חייבים להתייצב מייד בלשכת העבודה כדי לחפש עיסוק אחר, והשרשרת לא תיגמר לעולם. בסופו של דבר נהיה מדינה עם הרבה מאוד תחרויות אבל בלי שופטים, בוודאי כאלו שעושים זאת על חשבון זמנם הפרטי ולא למחייתם.
בפרס שבו מקבלים סופרים צריכים לשפוט אנשים שכתבו או היו קשורים לכתיבה בימי חייהם. מאחר וועדת השופטים לעולם אינה מורכבת מאדם אחד, הטיעון שקרבה משפחתית של יו"ר הוועדה או שופט אחר למועמד זה אחר הוא טיעון מוזר וטעון הוכחה. הטוענים צריכים להוכיח לא רק חוסר היושר של אותו יו"ר, במקרה זה יוסי שריד, לכאורה אלא את יכולתו המופלאה להשפיע על כל חבר השופטים, אנשי מפעל הפיס וכל מי שהיה קשור לסיפור. מה הוא הבטיח להם בתמורה? מה הוא כבר יכול לתת להם? את הכסף שהוא לא מקבל? פרסום באחד מטוריו השבועיים? ולמה שהם בכלל ישמעו להמלצותיו ? וכי אין להם דעה עצמאית? הם לא יודעים לקרוא עברית? ואיפה היתה הנהלת מפעל הפיס? מה היא קיבלה בתמורה לכאורה מידיעות אחרונות שהספר שהודפס אצלו זכה בפרס?
פנחס ספיר ז"ל, האיש שעל שמו בחרו לקרוא את הפרס הזה ,בוודאי מחייך בקברו. הוא זה שהמציא את שיטת "הפתקים" הקומבינות והעסקנות, אבל כמו שופטי פרס ספיר, גם הוא לא לקח שום דבר לכיסו הפרטי ולא נהנה באופן פרטי משום פרס. הוא היה עסקן ציבור למען הציבור, וכל השאר ממש לא חשוב כל כך.
יוסי שריד לא זקוק להגנה של אף אחד אבל גם הוא, כמו בפרשת טופז להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאפשר להאיר על עוד פן מכוער בחברה הישראלית, חברה שלא מפרגנת, מלאת שנאה ויצרים וחברה שהקנאה בה ממש לא מביאה חוכמה בין סופרים
.לתגובות : yehudak@pc.co.il
כמו כן גלשו לטור היומי שלי ב-www.pc.co.il
פרשת דודו טופז חשפה שתי תופעות בחברה הישראלית: האחת הסיפור שלו, המעשים המיוחסים לו, שהם כרגע עניין משפטי טהור ויש לאפשר לבית המשפט לומר את דברו. התופעה השניה היא העיסוק התקשורתי בפרשה, שקשור לרקע ממנו הגיע טופז: עולם השואו ביזנס, הרייטינג, תעשייח הטלוויזיה. שוב נחשפו רבים מאוד לצד הלא זוהר של תעשיה זו, שהאלוהים היחיד שלה הוא הרייטינג, שמביא כסף לבעלי ההון שמחזיקים בזיכיון לערוצים שמחליטים מה אנו נראה כל ערב על המסך.
הסיקור התקשורתי חסר הפרופורציות שניתן לפרשה, לפני מעצרו של טופז ואחרין, חושף חולי אחר שקשור במדיה. כוכבי התקשורת, המפורסמים והפחות מפורסמים אוהבים לעסוק בעצמם. מדורת השבט לא אוהבת שמישהו מלכלך את האוויר שהם נושמים בו. בתוך השבט, הם נוהגים אחד בשני כאחרון הקניבלים. אבל כאשר אחד מבני השבט פורץ את הגבולות, תרתי משמע, ומכה את שניים מחבריה הבכירים, או אז כל חברי השבט מוצאים חובה אישית לטפל בו ללא רחמים. המובילים היו כמובן החברים של אבי ניר ושירה מרגלית.
האמפטיה שהיתה בלב כולנו כלפי שני אנשי תקשורת אלו תורגמה למלחמת כל וכל בפושע מספר אחד בבידור דודו טופז. אף אחד לא מטיל ספק בתרומתו הרבה למהומה הזו. בטרם הודה, הראה היה כי הוא נהנה מאוד מהעיסוק התקשורתי בו ויש כבר כאלו שמכירים אותו שנים, אמרו שזהו עוד תרגיל מבריק של מלך הרייטינג להכנס שוב לתודעה הלאומית. אבל התסריט שעד יום שני השבוע היה בהחלט דימיוני הפך לריאליטי אמיתי. טופז מאחורי הסורגים והתקשורת, בראשות ערוץ 2 רודפת אחריו ומשחירה את פניו, כאילו שאין חוק במדינת ישראל, כאילו שעקרון "החפות עד להוכחת האשמה" לא קיימת, למרות שהוא הודה במעשיו. בישראל יש בכל שנה עשרות אם חא מאות מקרי תקיפה של אנשים חפים מפשע.לא זכור לנו שמהדורות החדשות הקדישו 10 דקות יקרות בפתיחת המהדורה בעיסוק בפרשות האלו. אבל החברים בערוץ 2 לא יפקירו את הבוסים שלהם שהוכו, ודומה שכל הכתבים, כולל קולגות בערוצים מקבילים התחרו ביניהם מי יכנס יורת בטופז. פתאום מצאו בארכיונים ראיונות ישנים, ציטוטים לא חכמים מפי הראשון בפליטות פה, עם נסיון לרמוז האם כבר אז היה טופז בשיא הטירןף שלו שהביא אותו לעשות את מה שעשה. בארכיוני כל הערוצים יש בוודאי מאות שעות שידור שמראות את טןפז האחר, זה שמדורת השבט בעמה גידלה אותו, טיפחה אותו ועכשיו היא מקיאה אותו. לזה קוראים איזון במקצוע התקשורת. עד היום אף כלי תקשורת מרכזי לא מצא לנכון לעשות זאת. לא חלילה כדי להגן, להסביר או להצדיק, אלא רק לשם מראית עין, להראות לציבור שממילא שונא את כל אנשי התקשורת, שגם כאשר במדורת השבט, הדיוווח העיתונאי הוא מאוזן ולא מחפשים את הדם.
הלקח העיקרי שמדורת השבט יכולה לקחת מהסיפור הזה, הוא שאם היא תעסוק קצת פחות בעצמה ויותר בעבודה שלשמה היא קיימת, יכול להיות שזה ימנע את הופעת האימים הבאים של דודו טופז הבא.