מעריב" הקדיש את עמוד 8 שלו בערב יום הכיפורים לכתבה, שחלקה אינפורמטיבית וחלקה הסתה פרועה, במורי ישראל. הרקע מעט נדוש ושחוק: החופשות של הילדים. העיתון הזכיר להורים, שלא הפנימו עדיין, שהחל מיום ראשון הקרוב ,אחרי צום יום כיפור, הילדים לא חוזרים לבית הספר עד אחרי חג הסוכות.הם מחזירים  "על החשבון" את ימי החופשה, שיקוצרו להם בקיץ 2012  זאת .במסגרת מדיניות החופשה החדשה שהנהיג משרד החינוך. הרקע: קיצור החופש הגדול  החל משנה זו, והחזרת ימי החופשה במהלך השנה.

בחלק השמאלי של העמוד ,בחרו עורכי  מעריב לתת במה חד צדדית  לאחת בשם כרמית ספיר ויץ ,שהגדירה את  עצמה אמא מיואשת. הגברת ויץ משתלחת  בצורה בוטה חסרת תקדים  במורים "שעובדים קשה" ומגחכת על כך.  היא משתלחת במשרד החינוך ובשר העומד בראשו, וכמובן מכלה את זעמה על תורת ישראל וחגי ישראל.כאילו שחגי  ישראל נכתבו עבור המורים ורק הם נהנים מזה. אבל ניחא.  לא זו  הנקודה.

הוויכוח על החופשות של התלמידים בבתי הספר כבר מזמן מיצה את עצמו. הרי מה שלא יעשה השר סער הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר  את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". לאחר שהחליט ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן, חבריה של הגברת ויץ. "כיצד זה אתה מודיע פתאום על קיצור ימי החופשה" הטיחו בשר, "ומה עם  החופשה המשפחתית? ומה עם הכרטיסים לחו"ל שקנינו?  אח"כ עלו  לרגל  אל השר כל סוכני התיירות, שר התיירות בעצמו העלה את הנושא בממשלה שחששו מגל ביטולים בשיא העונה.

המורים עצמם, לא הגיבו רשמית,(ממילא חלקים גדולים מהם כבר נמצאים בבית הספר החל מה-15 באוגוסט, לידיעת הקוראת ויץ)  אבל  רמזו לשר המכובד שאין בעיה שיקצר להם ארבעה ימי חופשה, אך בבקשה שיחזיר את זה בדרך כל שהיא. לארגוני המורים לא היה זכור שהם חתמו מרצון על ויתור ימי חופשה, זכות בסיסית של כל עובד במדינת ישראל. מעניין אם הגברת ספיר ויץ מוכנה לוותר  גם היא מרצונה החופשי על שבוע חופשה?  כמובן שלא.

אז השר התעשת, מצא פתרון סביר פחות או יותר,  ועכשיו שוב יש כאלו שלא מרוצים. כל כך צפוי, כל כך ישראלי.

וכאן הנקודה המרכזית.  סיפור החופשה היא רק התירוץ. הסיבה לצורת ההתנסחות של הגברת ויץ ורבים שחושבים כמוה  היא אחרת לגמרי.  היא קשורה במציאות עגומה שמאפיינת את החברה הישראלית  והיא אחת הסיבות  למצבה העגום של מערכת החינוך בארץ.

ההורים בישראל, הסירו מעצמם כל אחריות לגידול ילדיהם. חוץ מאשר להביא אותם לעולם, סבורים ההורים שאת מלאכת גידול הילדים צריכים אחרים לעשות עבורם הסבתות, המטפלות, הגננות וכמובן המורים והמורות בגיל המתאים.  מורה או גננת  בישראל  כבר מזמן איננו מחנך. הוא השמטרף של המדינה. הוא זה שההורים מפקידים אותו בידיו בשעה שבע וחצי בבוקר ורצים לקריירה. עד לשעה ארבע או חמש הם לא רוצים לדעת ולשמוע מה  קורה עם בנם. הם יודעים שיש להם בייבי סיטר ששומר עליו.

הגברת ויץ , כמו הורים רבים, לא מסוגלים להסתדר עם שלושה ילדים כל יום בין  חמש אחר הצהריים עד שמונה או תשע, כאשר הם הולכים לישון. אז למה היא סבורה שהמורה בכיתה, שהיא בדיוק כמוה, ומשתכרת מן הסתם פחות ממנה,  צריכה להסתדר עם 40  ילדים  כל יום שבע  שעות? . אם זה היה תלוי בגברת ויץ  ודומותיה  המורים בכלל לא צריכים לצאת לחופשות גם בחגים, חול המועד ועוד שמטרפים כבר אמרנו? . הרי ויץ עובדת קשה כל  יום וגם לה מגיע מנוחה לא?

וזה לא נגמר  כאן. ההתפרקות מאחריות באה לידי ביטוי גם בתפקוד ההורים בבית. גם הם כבר אינם מקור הסמכות כלפי ילדיהם. כדי להשיג משהו  הם צריכים לנהל מו"מ. הענשת ילד היא דבר מסוכן וצריך להיזהר בו. הילדים מתמכרים לפלאי הטכנולוגיה, טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפונים חכמים. הכל בעידוד ההורים, בסמכות וברשות.  אז מה אם אמא ואבא לא מרשים?  אח"כ כשהילדים מגיעים לכיתה כולם מתפלאים למה הם גם לפעמים זורקים כסא על המורה, אם במקרה אבא שלהם לא עשה זאת בחדר המנהלת.

אגב סקטור המורים איננו הסקטור היחיד שאינו עובד במתכונת של פקידים. דפוס העבודה דומה לשעות עבודה של בעלי מקצועות חופשיים כגון  רופאים, שופטים, עיתונאים שעובדים במשמרות ועוד. אצל המורים זה שקוף כי הם שומרים על הילדים שלנו  ואפשר לעשות עליהם עליהום. זה באופנה  .

ויץ שואלת במאמרה המתבכיין איך יגדלו לנו פה עוד כמה חתני פרס נובל אם כך יימשך המצב. ?  היא שוכחת שחתני פרס נובל, כמו פרופסור שכטמן מהטכניון, הם תוצר של מערכת  חינוך אחרת שהייתה פה, לפני חמישים שנה אז עדיין השקיעו פה בחינוך למרות שהיו לא בעיות ביטחון לא פחות קשות. זו היתה אז מערכת חינוך שהיו לה בדיוק את אותן חופשות, עם אותם חגים. מערכת חינוך, שהילדים היו של הורים שעבדו לא פחות קשה מהגברת ויץ, אבל הם ידעו היטב לכלכל את חייהם, זמנם ומשאביהם כדי  שיהיה זמן גם להיות עם הילדים. הם ידעו לתכנן  את החופשות שלהם שמגיעות להם מכוח החוק, כדי שיתאימו גם לשהות עם הילדים בזמן שהמשק עובד. הם לא שמרו את ימי החופשה לנסיעות לחו"ל או לסופי שבוע, ואח"כ בכו למה אין לנו ימי חופשה כדי לשמור על ילדינו?

ההורים של פעם היו  גם היו יותר מעורבים במה שקורה עם ילדיהם בכיתה, המורה בעיניהם היה מקור סמכות שצריך לכבד. הם ידעו להעריך את השליחות שיש במקצוע שלו, את החיוניות שבתפקידו ולכן הם לא העזו לחשוב, כיצד המורה יוצא לחופשות, שלא הוא קבע אותם בכלל.

אז אם מחפשים סיבות למצבה העגום של מערכת החינוך, המאמר של הגברת ויץ ורבים רבים שחושבים  כמותה הוא אחת סיבות. הזלזול במעמדו של המורה, העדר מאבק ציבורי אמיתי לשיפור תנאי הלימוד של הילדים בכיתות ושל המורה עצמו, העדר מודעות לתפקיד החשוב שיש בהוראה לגבי עתידה של מדינת ישראל.

הגיע הזמן שהגברת ויץ  וכל אלו שתומכים בה יחזירו את האחריות  לחינוך ילדים אליהם, כי הילדים האלו הם שלכם ואף אחד לא הבטיח לכם בשום מקום שמישהו אחר יגדל אותם בשבילכם.

בחודש פברואר השנה מונה ד"ר גבי אביטל לתפקיד המדען הראשי במשרד החינוך. אביטל הוא ד"ר לאווירונאוטיקה ובטרם מונה לתפקיד המדען הראשי היה מנהל תחום אווירונאוטיקה במפעל של אלביט. בעבר היה מעורב בפרויקטים ביטחוניים וזכה בפרסים. הישגיו של אביטל עד כה נמדדים במספר הכותרות הרעשניות שהוא הצליח לייצר, יחסית לזמן הקצר שהוא בתפקיד. בחודש פברואר השנה, סמוך  למינויו, הכריז מלחמה באחת  המוסכמות  המדעיות היותר פופולאריות תורת דארווין. הוא הקים עליו את כל הקהילה המדעית, שנציגיה מיהרו להזהיר את השר סער מפני מינויו של אביטל לתפקיד המדען. אבל כישוריו האחרים שלא ידועים לציבור וקשריו הידועים עם השר, דרך מפלגתו, הם אלו שהביאו למינויו בכל זאת.

 ב-2004 הוא  פרסם מאמר במעריב שבו כינה את המחשבים"קללה טכנולוגית ו"עכברים מפלסטיק".  ביום שישי האחרון, ארבעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד הוא חוזר  על מופע האימים שלו, בראיון ענק שזכה לכותרות בגודל 72 פונט במעריב. http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/149/958.html?hp=1&loc=3&tmp=8357#

 בין היתר אמר אביטל באותו ראיון  לשלום ירושלמי, שהמחשבים במערכת החינוך הורסים את הילדים שלנו, לא פחות ולא יותר, ושאין צורך להתאמץ כדי לעודד תלמידים לגשת  לבחינות בגרות 4-5 יחידות במתמטיקה,  חלק ניכר מהתלמידים יכולים להסתפק ב-3 יחידות…".  

רק חודשיים לפני כן התראיין אביטל לאחד מהעיתונים המקוונים של המגזר הדתי, שם שיתף את קוראיו במציאות העגומה של מערכת החינוך: רק  8 אחוזים מבוגרי תיכון נגשים לבחינות בפיסיקה או כימיה, 10 אחוזים הולכים ל4-5 יחידות. המשמעות היא חמורה גם  בהיבט של מחסור בכוח אדם בשוק בעוד 10 שנים. המדען גם קבל  על כך שרוב הציבור הדתי לא פונה ללימודי מתמטיקה ופיסיקה וגם לא להוראה.  אז מה עושה המדען הראשי כדי לשנות את  המציאות? בינתיים רק מדבר ומרגיז חצי עולם.

מחשבים בכיתות? מחשבים למורים ככלי עזר? על פי אביטל זה אסון ממשי, והם שם כי זה גחמות של אנשי אקדמיה שרוצים להכניס את הקידמה לכיתות ולהשריש אותה בקרב ילדים קטנים. רוצים ללמוד חשבון? "שיקחו נייר ועיפרון".

מעניין שהשר  שמינה אותו גדעון סער לא שמע עדיין על האסון המתרחש במערכת החינוך שלו. בראיון לישראל היום, אמר סער בין היתר כי בשנתיים הקרובות מערכת החינוך להשקיע 420 מיליון שקל בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 . " בתוך זמן קצר לא יהיה יותר לוח וגיר" המטרה היא לשלב את הטכנולוגיה בכיתות.  סער  דיבר על הפערים שקיימים  בין מה שקורה בכיתות הלימוד ורמת המיחשוב של המורים לבין הסביבה המתוקשבת של התלמידים בביתם. הפערים האלו יוצרים חלק גדל מבעיות במערכת החינוך, בתדמית המורה שמפחד מטכנולוגיה ועוד.

לאלו שרוצים בכל זאת לסנגר על  המדען הפטפטן, יש כמה נימוקים בארסנל: האחד,זה נכון שהמחשבים נכנסו למערכת החינוך  בצורה לא מבוקרת. אבל ד"ר אביטל אמור לדעת שהסיבה לכך היא שקובעי המדיניות בממשלות קודמות לא השכילו לראות את העתיד ולא יכלו לעצור את הקידמה. באין שר בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. כל בית ספר, כל רשות, מצאה לעצמה את הפתרונות השונים כיצד להכניס את המחשבים למערכת החינוך.האם תפקידו של  המדען כקובע מדיניות במשרד  לחסל את המחשבים, או לוודא שאכן הם יוכנסו בצורה מסודרת? על פי הראיון במעריב ד"ר אביטל היה מעדיף שהמחשבים יעופו לו מהעיניים. המציאות הזו מתקיימת בחלקה באזורים נרחבים בארץ, שם קיים הפער הדיגיטלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהפער החברתי כלכלי בחברה הישראלית.

ד"ר אביטל יודע היטב  שבישובים מסוימים, המאופיינים בשכבה סוציו אקונומית גבוהה, כלל לא יעלה על דעתם של ההורים לפתוח את שנת הלימודים ללא תוכנית מסודרת של שילוב המחשבים בחינוך. בחלק מבתי הספר, מחשב נייד לכל תלמיד זה סטנדרט.  בישובים אחרים, שם המודעות  נמוכה יותר ימשיכו התלמידים לגדול ולסיים  את מערכת החינוך,  ללכת לבתי ספר תיכוניים מבלי שתהיה להם הזדמנות שווה להיחשף לסביבה  המתוקשבת שילדי רמת אביב, רעננה, חיפה וסביון זוכים לה, לא בגלל שבמשרד החינוך יש מדען ראשי שדואג לעתיד הדור הצעיר פה אלא בגלל שלהוריהם יש כסף.

גם לגבי השטות שפלט בעניין 3 יחידות? גם כאן יש כאלו שיאמרו שזאת המציאות ומספיק לטייח , ומה יש להלין על המדען האמיץ? הם צודקים.  אכן מרבית התלמידים בישראל לא רוצים ללכת ל5 -4 יחידות. במקצועות הריאליים.  האם  זה  באמת מפני שהם לא מסוגלים? לא. חלקים גדולים מהם נדחפים על ידי הוריהם לחפש את החיים הקלים, לסיים אצת הבגרות בממוצע גבוה,מצב שהמדען הראשי מאוד אוהב אותו כי על זה הוא נמדד בין היתר, ולעזאזל השאיפה למצוינות, להתגבר על מכשולים. חנוך לנער  על פי עצלנותו ועל פי האידיאולוגיה של מערכת החינוך שלו.

המדיניות שד"ר אביטל דוגל זה היא מתכונת להנצחת הבערות בהכוונה ממשלתית, על ידי פקידים ומדענים ראשיים מומחים לתעופה  שהבנתם בניהול מערכת חינוך דומה להבנה שיש לתלמידים בהפעלת מטוס.

ישראל התקבלה  היום (ב') באופן רשמי למועדון הכלכלי היוקרתי של המדינות המפותחות בעולם, ה-OECD. אין להקל ראש במעמד שקיבלה ישראל כמדינה ה-32 בארגון, וביתרונות הרבים שההצטרפות אליו תקנה לנו. יהיה זה עוד שלב במאמץ העקבי שעושים ראשי המדינה במשך שנים לצרף את ישראל לקהילה האירופית. 

החברות ב-OECD אינה רק כבוד ומקור לגרפים שאפשר להציג בפורומים בינלאומיים. החברות הזו מעמידה אותנו בפני מחויבויות לשיפור מצבנו בשורה של תחומים מרכזיים: חינוך, השקעה במו"פ, שמירה על קניין רוחני, מאבק בפער הדיגיטלי ועוד. בכל התחומים האלו קשה לומר שמצבנו מזהיר, במיוחד בהשוואה למדינות האירופיות איתן אנו חולקים את המועדון.

 כך, למשל, בתחום החינוך, ההשקעה במורים בישראל היא מהנמוכות בעולם. על פי סקר שנערך ב-2007, ישראל מדורגת במקום הלפני-אחרון בתגמול לעבודת המורים. למדד הזה יש השלכות רחבות – הוא משקף רמת חינוך פחות טובה שמביאה כיום ותמשיך להביא בעתיד תוצרים פחות טובים. או במילים אחרות: מערכת החינוך מייצרת בוגרים פחות טובים, שאחר כך אינם מסוגלים להשתלב במסלולים אקדמיים.

 תחום אחר שבו אנו לא מהווים אור לגויים הוא ההשקעה במיחשוב מערכת החינוך. נכון הוא שבשנים האחרונות נעשו מספר צעדים חיוביים בכיוון, אבל הפיגור הוא כל כך גדול – עד שכל צעד שנעשה נתפס כטיפה בים.

 גם בנושא המו"פ מצבנו הולך ומדרדר, ולשם כך אנו לא זקוקים למדדים ההשוואתיים של OECD. על פי דו"ח שפרסמה המולמו"פ (ר"ת המועצה הלאומית למחקר ופיתוח) בתחילת 2009, היקף התמיכה הממשלתית במו"פ אזרחי ובחינוך לאקדמיה ירד מ-30% מסך כל ההוצאה הלאומית בשנת 1990 לכ-14% בלבד בסוף 2008. נזכיר שוב שכאשר ה-OECD משווה את ההשקעות במו"פ, הוא אינו מודד רק את המספרים, אלא גם היכן מיקמה המדינה את נושא המו"פ בסדרי העדיפויות הלאומיים.

 שמירה על קניין רוחני היא עוד תחום בו אין אנו מצטיינים. אמנם השבוע הודיעה ארצות הברית, כי היא מוציאה אותנו מרשימה השחורה של מדינות המפרות בעקביות קניין רוחני, אך המצב עוד רחוק מלהשביע רצון. הסיבה להימצאותנו ברשימה מלכתחילה היתה בעיקר בגלל פעילותה של חברת התרופות טבע, שמרגיזה את האמריקנים באופן קבוע, אך גם בגלל הפיראטיות בתוכנות ובמערכות המיחשוב. גם כאן ניכר שיפור עצום במצב, אבל אין שום סיבה שישראל לא תתפוס את אחד המקומות הראשונים בתחום הזה בעולם. מדובר במדד לרמה תרבותית נאותה, ליושרה ולהגינות.

 ישנה גם נקודה נוספת: בריחת מוחות מישראל, שהיא אולי התוצאה של כל אותם מדדים טעוני שיפור שהוזכרו כאן. בסוף השבוע האחרון נערך כינוס של ארגון ההיי-טק הישראלי, שהתריע בין היתר על הסכנה הנשקפת לענף המקומי. מקימי הארגון טוענים, כי ההצלחה של ענף ההיי-טק אינה דבר מובן מאליו. הם מציינים, כי חברות בינלאומיות לא מרחיבות את ההשקעות שלהן בישראל. הן אמנם לא סוגרות מרכזי מו"פ, אבל החלטות אסטרטגיות על הקמת שלוחות ומרכזים ברחבי העולם נוטות יותר ויותר לכיוון המזרח. זו לא החלטה מאורגנת, אבל תופעה שראשי ההיי-טק בישראל ערים לה ויודעים שאסור להקל בה ראש.

בריחת מוחות קורית גם כתוצאה מכך שתקציבי המחקר מדלדלים והולכים. חוקרים ישראלים שעוברים לעבוד מעבר לים, מעדיפים לעיתים קרובות להישאר שם. כך, אנחנו מאבדים הון אנושי יקר. אם ראשי המשק לא ינקטו בפעולה רחבה לצמצום התופעה, אלף חברויות באלף מועדוני יוקרה בינלאומיים לא יעזרו לנו.

 השורה התחתונה: כניסתה של ישראל למועדון ה-OECD היא צעד חשוב מאוד לכלכלה ולחברה, אבל טומנת בחובה גם מחויבויות ארוכות טווח, שמכריחות אותנו לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שלנו. להיות חברים במועדון VIP אירופאי זה דבר אחד, אך להיות מובילים בו – זה כבר דבר אחר. שיהיה בהצלחה לכולנו.

      גרסת pdf  

תגובות

    שם* 

דואר אלקטרוני 

כותרת התגובה*  

תוכן התגובה 

הייה אתה ראשון להגיב על כתבה זו.

רק עשרה חודשים בתפקיד, ואפשר לומר על גדעון סער, שר החינוך, כי הוא תלמיד חרוץ.  מסתגל  מהר לסביבה, יודע היטב את השילוב בין להיות שר שיוצר רושם שהוא בקי בענייני משרדו וגם  פוליטיקאי לא קטן.  בכנס הרצלייה שנערך השבוע במרכז הבינתחומי, הוא זכה  למחיאות הכפיים  ופירגון אמיתי הן מהקהל  שישב באולם, הן מהדוברים על במה והמנחה פרופסור נמרוד אלוני, שלא לדבר על אוריאל רייכמן, שבעת שקדימה הוקמה הוא חלם להיות שר החינוך, כמו סער.

 סער ורייכמן החליפו מחמאות זה על ראשו של זה. רייכמן על השר והמרץ שלו והשר שבירך את רייכמן על המפעל האדיר שלו, שהביא היוזמה הפרטית להשכלה הגבוהה בישראל לרמה הכי מתקדמת שלה והעמיד את המשוואה של תואר נחשק תמורת כסף באופן הכי בולט שיכול להיות. כסף, למי שעלול לטעות,הכוונה לכסף פרטי של אנשים בעלי הון שמקימים מוסד אקדמי ומנהלים אותן  כמו עסק לכל דבר. המיזם הזה של רייכמן הוליד בין היתר  את המותג כנס הרצליה, שחוגג זה  10 שנים לקיומו.

 בשנה החמישית לקיומו נתן לו אריק שרון את הלגיטימציה לכנס של המדינה שכל פוליטקאי נלחם כדי להופיע בו, אחרת ייחשב כלא קיים. היה כאשר כאשר שרון   נשא את נאום ההינתקות המפורסם והפך את כנס הרצלייה לכנס שבו ראשי ממשלות ונשיאים מבשרים לעם על תוכניותיהם, ולרוב הן חדשות ו"מהפכניות". כך עשה גם שר החינוך סער ביום שני השבוע.

 סער מסומן בליכוד מאחד הנסיכים  החדשים שאמורים לרשת את  נתניהו ביום הימים, אם בדרך הטבע (כלומר לאחר שיפרוש או על ידי התמודדות). סער מרפד את הדרך לצמרת בניסיון לחולל מהפכה באחד המשרדים היותר מסובכים ומורכבים במדינת ישראל. אם באמת יצליח, הרווח יהיה כולו שלנו וגם הוא יוכל לזקוף לעצמו תרומה חשובה למערכת החינוך בישראל. אם ייכשל, הוא שוב ייזכר כעוד שר שלא הצליח להשתלט על מנגנון הפקידות והמערכת  המסורבלת של החינוך.

על פי השר, התכנית תכלול מרכיבים של תשתיות, תכנים דיגיטליים והדבקת הפערים הקיימים כיום בין סביבת התלמיד בביתו לבין הסביבה הבית-ספרית. .תוכנית תיושם בתחילה בפריפריה הצפונית והדרומית של ישראל.

סער לא פירט את התוכנית, על מה הן מבוססות, מה התקציב שלהן אבל די היה בדברים שאמר כדי לגרום למרבית יושבי האולם לתמוך בה, ולו רק מפני שיש בה  גרעין של תקווה. כי זה מה שמחפשים כיום מרבית אזרחי מדינת ישראל, שלא לדבר על האנשים שעובדים במערכת החינוך. התקווה היא הפתרון היחיד לייאוש האוחז מערכת האת  ההורים המורים, הקצינים בצה"ל והתעשיינים.

ילד הוא  בסופו של דבר מוצר שמתחיל בקו ייצור מסוים (בית ספר היסודי) ומסתיים בשערי האוניברסיטאות ובמחלקות כוח האדם של חברות הטכנולוגיה וההיי טק. לכולם ברור כיום כי המוצר הזה ששמו  תלמיד במערכת החינוך הוא מוצר פגום. המקום שבו צריכים לדאוג לקו ייצור טוב יותר הוא  בית הספר. בזמן הקצר שסער  שוהה ברחוב שטראוס בירושלים שם שוכן משרד החינוך הוא הספיק ללמוד שבית הספר כמוסד, כסמכות וכבית חרושת לציונים לייצור אותם תלמידים מייצר בכלים ישנים שהיו נכונים לאתמול. 

סער לא ניסה לטשטש או לצייר מציאות אוטופית. "מערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלבנטית, חייבת להתאים את עצמה לשינויים הטכנולוגיים", קבע השר. "ילדינו חיים בסביבה מתוקשבת. ילד מסוגל ללמוד היום בצורה עצמאית ולהשתמש במגוון טכנולוגיות. אנו צריכים לדעת לרתום את הטכנולוגיות שללו לשירות הפדגוגיה. הדרך הנכונה לעשות זו היא באמצעות התוכנית שבנינו, המוגדרת על ידינו כתפיסה הוליסטית של 360 מעלות. התכנית מתייחסת, בין היתר, לרכיבי תשתית, חיבור לרשת, כיתות חכמות, לוחות אלקטרוניים, מחשבים אישיים, תחזוקה שוטפת וקבועה, התאמה של תוכניות הלימודים, הפקת תכנים דיגיטליים, הכשרה והדרכה".

בהמשך אמר שר החינוך סער, כי בפני ישראל עומדים אתגרים רבים בתחום המבחנים הבינלאומיים שמייצגים את המדדים של מדינות אירופה. "בעוד כשנתיים", הסביר השר, "המבחנים הבינלאומיים יכללו בדיקת ידע במיומנות תיקשוב, ובעוד כשלוש שנים ייערך מבחן חדש שיתמקד באוריינות. על כן, היערכות לעידן החדש היא צו השעה".

לאף אחד לא ברור כיצד התוכנית הזו תיושם ומי יתקצב אותה וכמה שנים יקח לה עד שיבוא שר אחר ויגנוז אותה.  סער  תיאר מציאות עגומה  בחצרות בתי הספר שהוא ממונה עליהם אבל התעלם מאלף ואחד גורמים אחרים שעשויים לפוצץ את התוכנית שלו.

מוקדם עדיין לנבא מה יהיו ציוני הגמר של סער, שכן הוא עדיין לא סגר שנה בתפקיד כאשר יסיים את הקדנציה שלו. דבר אחד ברור: בתעודה שלו ייכתב, כי הוא תלמיד חרוץ.  הוא  למד מהר מאוד את הפטנט: איך לייצר הבטחות ותוכניות, מבלי לריב עם איש ומבלי להרוס את מה שהיה קודם. שהרי במציאות הפוליטית הישראלית, שבה מדי שנתיים לערך מתחלפת ממשלה, כל שר מבקש להטביע את חותמו ומנפיק תוכניות שיירשמו על שמו בטאבו, ואף יניבו יחסי ציבור ופרסום. יישום התוכניות – טוב זה סיפור אחר, וזה לא בשליטתו של איש, כולל לא של השר.

במערכת החינוך, התופעות הללו בולטות במיוחד. מזה שלושה עשורים מדברים על הצורך ב-"רפורמה בחינוך", בשיפור רמת המורים וההוראה ובהעלאת רמת התלמידים. כך מגיע כל שר חינוך לתפקיד, עם המהפכה שלו.

לימור לבנת, שרת החינוך לשעבר, הביאה לעולם את דו"ח ועדת דוברת, שכמעט ריסק את כל מערכת החינוך והוריד למחתרת את האיש שעל שמו נקרא הדו"ח. הדו"ח הזה, אגב, היה גרוע ביותר לחינוך הטכנולוגי ולתיקשוב.הוא פשוט מחק תחום זה לחלוטין ולא התייחס אליו ב-336 עמודיו – מלבד אמירות כלליות על הצורך בחיזוק המיחשוב החינוך.

פרופסור יולי תמיר, השרה הבאה, הביאה את תוכנית "אופק חדש", שאמורה הייתה לטפל באחת מבעיות היסוד של מערכת החינוך: המורים. הטיפול היה אמור להביא דם חדש למערכת החינוך ולהתמקד באלו שלא רוצים לבוא לעבוד בהוראה בגלל התגמול הנמוך, וכן לעודד את פרישתם של המורים שהמערכת זיהתה כעייפים.

סער לא נגע בתוכנית "אופק חדש", ובכך שבר מסורת ארוכה של שרים אחרים. מנגד, הוא גם לא יצא מגדרו, כדי להניע אותה קדימה. אחרי שמינה כמה אנשים לתפקידי מפתח במשרדו, ולשבחו ייאמר כי הפעם הם באמת מינויים מוצלחים (כגון ד"ר שמשון שושני שהובא כמנכ"ל המשרד), הוא התיישב לתכנן תוכנית ארוכת טווח, כדי לתקוף את כל הבעיות של מערכת החינוך. סער ארז את התוכנית במעטפת שעד היום לא שמענו מאף שר לפניו: התיקשוב. בפרוש העשור השני של המילניום, הבינו במשרד החינוך כי היתרון היחיד האמיתי שיש לישראל על פני מדינות רבות, הוא ההון האנושי, וכי זה הולך ונעלם. ואולי זו באמת הבעיה של מערכת החינוך הישראלית. יותר מדי תוכניות, יותר מדי רפורמות, יותר מדי שרים שבאים כדי להמציא את הגלגל מחדש, והכל מכוונות טובות באמת  היטיבה להגדיר זאת מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל ישראל וסגנית נשיא אינטל העולמית שאמרה כי הגיע הזמן שגורל החינוך של ילדינו יפסיק להיות מופקד בידי פוליטיקאים שבאים  והולכים, מי מהר יותר ומי לאט יותר. פסברג,שכמו מנהלים רבים בתעשיה היא מקבלת את התוצר הכמעט סופי של מערכת החינוך, מוטרדת מאוד. בעיקר היא מוטרדת

כיצד אינטל תגייס כוח אדם חדש בעוד חמש ושבע שנים. לדבריה, היא אינה רגועה בעקבות המחשבות לגבי איכות כוח האדם העתידי ומה יקרה למוטיב המצוינות שמאפיין את סף הכניסה לחברות דוגמת אינטל. "כבר היום אנו מתפשרים", אמרה בעצב בסיום דבריה בכנס.

צדקה פסברג באומרה, כי צריך לרתום את הטכנולוגיה והילדים לטובת הפדגוגיה.יש כבר לא מעט עשייה בשטח, אבל זו לא נעשתה מתוך תכנון וראייה לאומית ארוכי טווח. כדי להניע את מערכת החינוך באמת, נדרשת ראייה כוללת, שאחד המנועים שלה הוא התיקשוב. בנושא הזה סער ובכירי משרדו עשו שיעורי בית מוצלחים. העובדה שהתיקשוב חיוני למערכת החינוך, נכונה וברורה. השאלה היא כיצד עושים זאת? תוכנית חומש היא נקודת התחלה טובה, בתנאי שמי שיזם אותה לא יקפא על מקומו, אלא יילחם לא רק על אישורה – כי אם גם על ביצועה.

יש בישראל מספיק ידע, כוח אדם ותעשיית ICT פורחת, אשר יכולים להתגייס ולסייע לסער במשימה שנטל על עצמו. כל שנדרש הוא שהשר ישכנע אותם שתוכנית החומש שלו היא אכן רצינית, ולא עוד חבילה שנארזה מחדש, ובה תוכן בלתי ידוע. סער צריך להבין: אין לו חמש שנים להצליח בתוכנית. אם הוא לא יציג הישגים בטווח הקרוב, כל כוונותיו הטובות והצטיינותו כתלמיד שלומד מהר – יירדו לטמיון.

ארבעת השרים שהשתתפו בכינוס לשיפור החינוך, לא צריכים שדולה כדי להציל את מערכת החינוך הירודה שלנו ● הם צריכים להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה, ובעזרתו האדיבה של שר האוצר שטייניץ – אחד מחברי אותה שדולה, להתחיל להניע דברים ● הגיע הזמן להפסיק לדבר 

הכנסת אירחה שלשום (ג') את ראשי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, במסגרת כנס שיזמו חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואברהם מיכאלי (ש"ס). מטרת הכנס היתה הקמת שדולה למען החינוך בישראל. כך, סביב שולחן אחד ישבו כל ראשי האוניברסיטאות והמכללות בארץ – מחזה נדיר לכשעצמו, שכן ברוב ימות השנה הם נאבקים זה בזה על תקציבים, סטודנטים ויוקרה.

הכנס רשם נוכחות שיא חדש, כשאירח לא פחות מארבעה שרי ממשלה: שר החינוך – גדעון סער, שר האוצר – ד"ר יובל שטייניץ, שר המדע – דניאל הרשקוביץ והשר לענייני מיעוטים – פרופ' אבישי ברוורמן. בנוסף, נכחו באירוע שניים מחתני פרס נובל, לרבות הכלה הטריה, פרופ' עדה יונת.

הרבה דברים חשובים וכואבים נאמרו בכנס, רובם כבר נדושים: שמערכת החינוך בישראל צברה הישגים רבים בשנות קיומה של המדינה, אבל בעשורים האחרונים היא נמצאת בצלילה מתמדת; שהתקציבים מצטמקים בכל שנה; שהמוסדות האקדמיים המסורתיים נמצאים על סף קריסה כלכלית וכו'. מה בכל זאת היה החידוש? הרעיון להכין תוכנית חומש לשיפור החינוך הגבוה, שתלווה במשאבים מתאימים. רעיון ראוי לברכה.

כל מי שישב בכנס ידע היטב שהבעיה המרכזית של מערכת החינוך המדעי בישראל היא סדרי העדיפויות. זה כבר שני עשורים שהנושא לא נמצא בסדר העדיפות הלאומי, למרות שהוא צריך ואפילו חייב להיות. פרופסור משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, שנכח בכנס, ציין, כי התנאים בישראל להכשרת מדען כמעט ולא קיימים. בהעדר תקציבי מחקר, אמר, נשלחים הדוקטורנטים ללימודים בארצות הברית, וכולנו יודעים מה קורה לרובם – הם לא חוזרים לישראל.  התוצאה, הסביר פרופ' קווה, היא שסגל החוקרים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות הולך ומזדקן.

לדברי נשיא בר אילן, איש המפתח בסיפור הזה הוא פרופסור מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בישראל, שאמור להוביל את המהפכה אותו רוצה הפורום לבצע. לדבריו, מספר אנשי הסגל האקדמי בישראל ירד מ-4,700 ל-4,300 בעוד שבכל מדינות ה-OCED המספרים עולים.

 האווירה בכנס תאמה את האווריה בה נמצאת ההשכלה הגבוהה במדינה. גם הפוליטיקאים הפנימו שהבעיה אינה המוסדות או דרך התנהלותם, ושהתייעלותם היא לא בהכרח הפתרון. התייעלות לא תוביל לשום הישג מדעי, אם איכות התלמידים לא תשתפר במהירות.

ארבעת השרים שישבו בכנס לא צריכים שדולה כדי לשפר את מערכת החינוך הירודה שלנו; הם צריכים לממש את סמכויות הביצוע שלהם: להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה ובעזרתו של אחד מחברי השדולה – שר האוצר שטייניץ, שמקורב מאוד לאקדמיה, להתחיל להניע דברים. למשל: להפשיר תקציבים למחקר, לשפר את שכר המרצים, להגביר את שיתוף הפעולה עם התעשייה ולנצל את הידע שלה. העיקר: להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. ויפה שעה אחת קודם.

החזון הזה צריך להיות מלווה כמובן בתקציבים – משאב שהיה חסר מאוד לחינוך הטכנולוגי בעשור האחרון. תוספות התקציב בהיקף של 30% הן צעד מבורך, אבל אם שר החינוך רוצה באמת ליישם את המטרות הגדולות שהציב בתוכנית העבודה שלו, הוא צריך להגדיל משמעותית יותר את המשאבים לחינוך הטכנולוגי. זה הרי ידוע שעלותו של תלמיד בבית ספר מקצועי, גדולה הרבה יותר מאשר עלות תלמיד "רגיל". במשך שנים, הנוסחה הזו נעלמה מעיני אנשי משרד האוצר, שלא היו נדיבים במיוחד בתקציבים לחינוך ה-"אחר" הזה, שהוגדר לא פעם כ-"חצר האחורית של מערכת החינוך". האם השר סער למד את הלקח הזה והוא הולך להשקיע את כל מרצו במטרה הזו, כדי להשיגה? ספק רב.

  החולים בשפעת החזירים ילמדו מהבית

משרד החינוך השלים את הקמתו של פורטל ללימודים מתוקשבים, אשר אמור להיות מופעל במקרה של התפרצות שפעת החזירים והכרזה של משרד הבריאות על מצב חירום. לאנשים ומחשבים נודע, כי במשרד התקיימה בתחילת השבוע (א') ישיבת חירום של כל הגורמים הפדגוגיים והטכנולוגיים, על מנת להשלים את ההכנות למקרה שבו תידרש הפעלת הפורטל.המורים והצוותים המקצועיים בכל בית ספר יעברו בקרוב השתלמות אשר במסגרתה ילמד השימוש בפורטל. הזנת חומרי הלימוד והתכנים תחל מייד עם פתיחת שנת הלימודים היום (ג'), ותימשך כמה שבועות. הפורטל הוא ארצי, אולם לבתי הספר השונים תהיה נגישות גם לחומרי לימוד ייחודיים להם. זאת, על מנת שהתלמידים באותם בתי ספר יוכלו לשמור עד כמה שניתן על תכנית הלימודים השגרתית שלהם. רוני דיין, מנהל אגף יישומי תכנון מחשבים במשרד החינוך, אמר לאנשים ומחשבים, כי "הפורטל הוכן על בסיס הניסיון והלקחים שהופקו ממבצע 'עופרת יצוקה'. אז, בסיוע מערך ממשל זמין, יכלו תלמידים מאזור הדרום לשבת בביתם ולהמשיך ללמוד כמעט כרגיל. המטרה היא לאפשר לתלמידים להמשיך להתקדם בחומרי הלימוד במקצועות המרכזיים".

לדברי דיין, בהיבט הטכנולוגי הפורטל ערוך ומוכן: "באמצעות ספקי התקשורת והאינטרנט שהמשרד עובד איתם, אנו נערכים לביקושים בהיקף נרחב בבת אחת, במקרה ורבים מהתלמידים ייאלצו להישאר בבית". בתשובה לשאלה בדבר הנגישות של המורים והתלמידים למחשב ולאינטרנט בשעת חירום, אמר דיין, כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למרבית האוכלוסייה בישראל יש לפחות מחשב אחד ונגישות כלשהי לרשת. הוא הוסיף, כי לפי נתוני משרד החינוך, ברוב המכריע של כ-700 בתי הספר ברחבי הארץ יש גישה לאינטרנט וליישומי תיקשוב שונים.

אל, 1,455,849 התלמידים שיחבשו את ספסל הלימודים ביום שלישי הקרוב, וביניהם תלמידי כיתה א', מצטרף תלמיד נוסף. גדעון סער שמו. אומנם הוא סיים את חוק לימודיו בבית הספר לפני הרבה שנים, אבל עכשיו הוא חוזר אל ספסל הלימודים דרך לשכת שר החינוך. סער נכנס לתפקידו רק לפני כמה חודשים , ובמשך התקופה עמל קשות כדי להגיע אל תחילת שנת הלימודים הזו בשלום. שביתות, תודה לאל, נחסכו ממנו תודות להסכמים שנחתמו לפני שנה אחרי מאבקים עקובים מדם שניהלו המורים סביב אופק חדש נגד השרה הקודמת יולי תמיר.

סער החליט להיכנס לשנת הלימודים הראשונה שלו כשר בדרך בטוחה יחסית. הרפורמה העיקרית שלו לא יכולה להוציא לרחובות אף אחד. "חזרה למקורות" "מורשת ישראל" "מלחמה באלימות" והחזרת כבוד למורה". מי נגד? שיקום.

אף אחד לא קם. אבל גם אף אחד לא נפל מהכיסא מהבשורות החדשות שמביאה עמה השנה הבאה. למען האמת המושגים שאנו משתמשים בהם קצת מבלבלים. ביוני חוגגים את סיום שנת הלימודים כאילו באמת הסתיימה תקופה ומתחילה עוד מעט תקופה חדשה. בספטמבר שוב חוגגים שנה חדשה, כאילו שמשהו באמת השתנה בין יוני לספטמבר במערכת החינוך. בפועל כולם יודעים שכלום. חוץ מחילופי שרים והנהלת המשרד, שום דבר לא השתנה באמת. אל ספסלי הלימודים חוזרים אותם מורים מתוסכלים, שחלקם כבר נכנס לאופק חדש והם לא יודעים עדיין אם לצחוק או לבכות, כי בתוכנית החדשה של סער המילה הזו כמעט לא מוזכרת. אל ספסלי הלימודים חוזרים הילדים (שלא סיימו י"ב בשנה שעברה) אחרי קיץ קשה, רווי אלימות ועקוב מדם ברחובות הערים. הם חוזרים מבתים רבים שאבי המשפחה ואולי גם האימא הם מובטלים.

אל ספסלי הלימודים חוזרים אותם ילדים שהוריהם רואים בבית הספר ובמורים את הבייבי סיטר הלאומי שלהם ולא במקרה. שכר של חלק מהמורים לא גבוה יותר מבייבי סיטר או עוזרת בית אבל הציפיות מהם כמו ממנכ"ל שמרוויח מיליון דולר בשנה. עכשיו גדעון סער רוצה לתת להם כסף בעבור הישגים. אף אחד לא מתנגד לקבל כסף אבל יש מעטים מאוד שיודעים איך בדיוק יעשו את זה. האם התלמידם יהפכו להיות שורה במאזן רווח והפסד של בית ספר.? בכנס החינוך שערך עיתון העיר בשבוע שעבר היה ויכוח בין המנכ"לים שפירא, רומנו וגבאי לגבי יישום שיטות ניהול עסקיות בבתי הספר, כולל שיטת המדדים ה מוכרת לכל מנהל. שפירא התנגד וגבאי אמר שזה רעיון מצוין.

אבל כולם שכחו ששיטת המדדים כבר קיימת במערכת החינוך מזה שנים ואולי בזה חוליה. זוהי שיטת הציונים שהפכה חלק גדול מבתי הספר לפסי ייצור ליצירת בוגרים מצליחים בבגרות, כדי שאח"כ ידעו כולם כמה מוצלחים המורים והמנהלים של בית ספר זה. גדעון סער לא צריך להמציא את שיטת המדדים, הוא צריך להחליף אותה במשהו טוב יותר, אמין יותר, שמתאים למאה ה-21 הוא צריך להפוך את בית הפר לרלוונטי ללקוחות העכשוויים שלו, התלמידים שבאים רובם מעולמות אחרים לגמרי ופוגשים בבית הספר את יום האתמול שהם בכלל לא מכירים ולא יראו עוד אף פעם. כדי לעשות זאת סער צריך כסף, הרבה כסף ואת זה הוא לא יקבל אם לא ייצא למלחמה. אפשר להירגע. הוא לא יעשה זאת. בגן הילדים של ביבי ושרה הוא הילד הטוב, הממושמע, שעושה את עבודתו, נאמנה..

הוא לא ידפוק על השולחנות ולא ייאבק כדי שהחינוך יקבל את העדיפות הראויה בתקציב ולא רק במשחקי קיצוץ והוספה, האהובים כל כך על נערי האוצר. באותו כנס  של העיר אמר דני ימין, מנכ"ל מיקרוסופט כי החינוך בארץ הוא בבעיה כי הוא לא מהווה את האתוס הלאומי שלנו כמו שהייתה פעם ההתיישבות או צה"ל. אתוס, לא קונים רק במילים אלא בעיקר בהפניית משאבים שישדרו לכל אחד שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב היום אחרי הביטחון. ואיפה החינוך הטכנולוגי, איפה העידוד והתימרוץ כדי שבעוד 30 שנה יהיו לנו עוד כמה חתני פרס נובל ? על כל אלו סער לא הולך "להתאבד". הוא מעדיף לחזור לשורשים, למקורות, ולהתעלם מכל מה שקורה מסביב. אף אחד לא יפריע לו, אבל גם אף אחד לא יזכור אותו כשר שעשה רפורמות אמיתיות בחינוך, ומי יודע אולי בכלל סער לא רוצה את זה? הרי השקעה בחינוך היא לטווח ארוך. רפורמות שהוא יעשה היום יבואו לידי ביטוי בעוד 10 שנים במקרה הטוב, מי יזכור אותו? ולמה שישאיר לשר הבא אחריו לגזור את הסרט?

אז כמו כל שר הוא משאיר את העבודה למנכ"לים, לעוזרים ולעובדים הבכירים. להם יש אג'נדה,שעיקרה מה שהיה הוא שיהיה וכל מי שינסה לשנות את זה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

אז כל מה שנותר זה לאחל לשר למערכת החינוך שנת ישרים מוצלחת ולהתראות שוב בחגיגות הסיום של השנה הבאה.