פוסטים בתגיות: ‘הפרטה’
ביום חמישי האחרון, התנוסס שלט על אחד מחדרי ההרצאות במרכז הכנסים של מלון ליאונרדו ברמת גן: סדנא של מסילאים רכבת ישראל." חדר הדיונים שבו היה אמור להיות השלט נותר ריק.ולא במקרה. לא הרחק מהמלון,, במרחק הליכה של 10 דקות על גשר הולכי רגל רחב ידיים, בתחנת סבידור בתל אביב, ארלוזורוב, המתינו כמה עשרות נוסעים על רציפי המסילות של הרכבות, וציפו לחידוש תנועת הרכבות. שהושבתה לילה קודם.. הסיבה הישירה: מעצרה של יו"ר ועד העובדים המיליטנטית אהובה אדרי, בעקבות הפגנה מול ביתו של יו"ר הרכבת המיועד אורי יוגב.
כמה שנים אחורה, בימים אחרים ובזמנים אחרים, מעצר של יו"ר ועד עובדים וחברי ועד היה לכשעצמו עילה מספקת להשבתת כל המדינה, ולא רק את הרכבת. אבל היום, בעידן שלטונו של עופר עיני, שהצליח לייצר לעצמו את דמות היו"ר "השקול" והאחראי, דמם של יושבי ראש הוועדים מופקר. בעצם לא כולם. סביר להניח שאילו במקום אדרעי היו עוצרים חלילה את יו"ר ועד חברת חשמל, או אל על, או רשות שדות התעופה, היינו רואים את עופר עיני מעל כל מסך בכל תחנת שידור אפשרית. אבל כשמדובר ביו"ר ועד של פועלי הרכבת, המשתכרים בקושי שכר מינימום, האחרונים בשרשרת המשכורות הג'ובים והשחיתויות בארגון כושל זה, הכל מותר. באופן בלתי צפוי, התקשורת, כמעט כמו תוכי שמדלקם את אותו טקסט, אצה רצה לרציפים הריקים, כדי לאתר את הנוסעים "האומללים" שלא יוכלו להגיע לעבודה באותו יום. משל היינו לרגע בפריז, לונדון, או מנהטן, שם השבתת תנועת רכבות משמעותה באמת השבתה של כל המדינה.
בישראל, על פי נתוני רכבת ישראל נוסעים ברכבת כ-2 מיליון נוסעים בשנה. רק בשביל הפרופורציות, חברת אגד לבדה, מסיעה מדי יום 2 מיליון נוסעים ב-45 אלף נסיעות שהאוטובוסים שלה עושים. רוצה לומר שעם כל ההבנה לכעס שיש לנוסע הישראלי שרוצה להגיע ברכבת לעבודה (פינוק אמיתי, יש להודות) יש חלופות אחרות. ליד כל תחנת רכבת יש גם תחנות אוטובוסים, יש מוניות ואם אין ברירה אז נוסעים ברכב הפרטי.
אבל השביתה הפראית של עובדי הרכבת, שיחקה לידיהם של מנהלי הרכבת, אלו שאין להם אחריות על כלום, כדי לגלגל את כל החוליים של הרכבת בשנה האחרונה על כתפיהם של העובדים. כלי התקשורת, למרבה הצער, אצו רצו להעמיד מיקרופונים מול פיותיהם של המנכ"ל חקי הראל ומנהלים אחרים שהאשימו את העובדים בחבלה מכוונת בתקלות האחרונות. רוצה לומר, העובדים גרמו בכוונה לשריפה באחד הקרונות, גרמו לכמעט תאונה בין שתי רכבות והזיזו בכוונה קרון אחד מהמסילה. למותר לציין כי מי שהיה על הקרונות באותם תאונות היו העובדים עצמם ולא חקי הראל, כלומר הם החליטו "להתאבד" יחד עם כל הנוסעים.
את מרבית הקופונים ניסה לגזור השר ישראל כץ, שר התחבורה, שבשבועות האחרונים מוצא את עצמו יותר מדי באולפנים ובמסיבות עיתונאים שבהם הוא מסביר כשלים, מחדלים ואסונות שקורים בתחומים שהוא אחראי להם. בכל מדינה מתוקנת אחרת, רוה"מ היה מעיף את השר הביתה. אבל בישראל גבולות האחריות הם שונים. ובהעדר בעל בית יכול להרשות לעצמו מנכ"ל הרכבת חקי הראל, לאבד עשתונות בפומביי ולגלגל את כל האחריות על מה שקורה ברכבת על העובדים. הוא לא אחראי לכלום וכמוהו כל יתר המנהלים שהם לא רק חברים לנשק אלא גם בני משפחה קרובה או רחוקה.
כאשר התקשורת עושה מיסגור לסיפור מסוים, היא נוטה להתעלם מהעובדות. הנה עוד פרט קטן ובלתי חשוב לכאורה: העילה להפגנה אינה קשורה בכלל למה שקורה ברכבת בזמן האחרון. מדובר על סכסוך עבודה שהחל לפני יותר משנה, הרבה לפני התקלות החמורות. הנהלת הרכבת שפכה כמה מיליוני דולרים כדי לשלם לחברת יעוץ קנדית שהמליצה לה להוציא את כל עבודות התחזוקה של הרכבת החוצה. העובדים מפרשים זאת כאיום, ובשמם של 2000 משפחות שמתפרנסות מעבודה ברכבת הם יצאו למאבק לגיטימי בתיווך ההסתדרות. אבל כבר אמרנו הרי שדמם של פועלי הרכבת מותר, אף אחד לא מחשיב אותם יותר מדי, הם ה"פועלים השחורים" שמצויים יום יום על המסילות, על הרציפים וליד סדנאות התחזוקה, בניגוד לבוסים שלהם שיושבי במשרדים ממוזגים, ונוסעים לעבודה ברכב על חשבון הציבור, למעט פעמים בודדות, שבדרך כלל מתוקשרות היטב בכל אמצעי התקשורת. אבל כמו שאמרנו, בזמן מיסגור, התקשורת אומרת לכולם "אל תבלבלו אותי עם העובדות". העובדים אשמים. נקודה.
אין ספק שרכבת ישראל דורשת רענון וטלטול אמיתי. אבל הטלטול הזה צריך להתחיל מלמעלה ולא מלמטה. הוא דורש קודם כל שר נטול שיקולים פוליטיים, שיהיה מסוגל לקבל החלטות אמיצות, לא רק בנוגע לעובדים סוררים אלא לגבי כל הנהלת החברה. רפורמה כה עמוקה כפי שנדרשת ברכבת, יש לה סיכוי להצליח רק בשיתוף העובדים, שזכותם לדאוג לפרנסתם. הפרטה, אינה מילת קסם לכל דבר ומעולם לא הוכח שהיא מגבירה בטיחות. הפרטה יכולה להיות מנוף לצמיחה וקידום עובדים מבלי לפטר איש, אבל כדי שזה יקרה דרושה קודם כל הנהלה אחראית שמצליחה ליצור אמון במערכת היחסים שלה עם העובדים, יודעת להכריע במו"מ לגיטמי, ולא מגלגלת עליהם את האחריות למחדלים וכשלים שהם קודם כל פרי ניהול כושל שלה ושל אלו שממונים עליה בממשלה. אבל באין ממשלה ובאין נציגות אמיתית של עובדים, שמגנה על הוועדים ומסייעת להם, כתבי התקשורת צפויים לעוד הרבה סיפורי נוסעים מאוכזבים ברציפי הרכבת,
נימוקים כבדי משקל פרש בפנינו בת המשפט העליון בנמקו את ההחלטה הדרמתית שלו, לאסור על הקמת בית סוהר פרטי בדרום. הנימוק המרכזי היה שהסמכות שניתנת למדינה, לשלול חירותו של אדם ,אינה ניתנת להעברה, כלומר היא אינה יכוה לחלוק את האחרית הזו עם אף גורם אחר. אין דומה הדבר לשום שירות או תפקיד שהמדינה לקחה על עצמה ורצה לתת אותו לקבלנים חיצוניים.מעצר אדם במדינה דמוקרטית צריך להיות על ידי נציגי החוק, שבאים עם נימוקים מספיק רציניים כדי לשלול את חירותו של פלוני זה או אחר. עד כאן הכל טוב ויפה
אלא שבהחלטת בית המשפט יש סכנה לשפיכת כל האמבטיה עם התינוק. רבים פירשו את החלטת השופטת כבוד הנשיאה בייניש כהחלטה גורפת על כל נושא ההפרטה במדינת ישראל, הפרטה שיש לה מתנגדים מזרמים שונים בציבור הישראלי כול בכסת. וכאן הסכנה הגדולה. הפרטה נולדה קודם כל מהמקום של הצורך לייעל. מדינה, שמנוהלת על ידי מנגנונים ציבוריים אינה מתנהלת ביעילות. זה טבעי. אין לה שום תמריץ שיחייב את כל עובדיה להיות יעילים. הפרטה פירושה מסירת ביצוע משימות מסוימות או לקיחת אחריות על תחומים מסויימים בידי גורמים אזרחיים שזו המומחיות שלהם, ויש סיכוי שהם ינהלו טוב יותר את מה שהמדינה לא יודעת לעשות, דווקא בגלל שיש להם תמריצים כלכליים. כאן נכנס המושג השני שהציבור מזהה אותו עם הפרטה: מיקור חוץ. זהו השם הכולל לכל אותם שירותים שארגון מסויים רוצה להוציא לקלבני מישנה, משום שזה אינו ליבת העסקים שלו ובשל כך העיסוק הזה עולה לו הרבה כסף. במקרה של בית הסוהר, אפשר היה לצמצם את הסיפור אילו שירות בתי הסוהר היה אומר: אני יודע לנהל אסירים. אני יודע לקבל אותם אחרי שהם מובאים על ידי שלטונות החוק ואני אחראי על כך שהם לא יברחו. כדי לעשות את זה אני צריך לעשות ולהיעזר בשורה של פעולות, אני צריך לבנות בתי כלא ולאפשר לאסירים תנאי כליאה סבירים. את זה אני לא יודע לעשות. את זה אני רוצה להוציא למי שיש לו כסף ויודע לעשות זאת, הכל תחת פיקוח שלי. וכך הדבר לגבי שורה ארוכה של דברים שהמדינה רוצה להוציא. היא אינה מתנתקת מהאחריות שלה למשימה, היא מנהלת את המתקנים היא אחראית כלפי אזרחיה אבל נעזרת במומחים שבסופו של דבר חוסכים כסף לקופת המדינה. זה קיים בארץ בהרבה תחומים (קחו למשל את מכוני הרישוי שעובדים מטעם משרד התחבורה) . המקרה של בית הסוהר הפרטי הפחיד הרבה אנשים מהזוית של שלילת חירות הפרט שעלולה להיות משיקול כלכלי ולא ענייני. אלא שבדרך, בפסילתו המחולטת של מקרה מסויים זה, הטיל בית המשפט צל כבד על כל נושא ההתיעלות בשירות הציבורי, וקבע כי היא חשובה אבל עד גבול מסויים. במאמר מוסגר צריך לזכור שהצורך בהקמת בית סוהר פרטי נובעת מממצוקה אמיתית של מיטות בבתי הכלא בארץ ומתנאי כליאה מחפירים במקומות רבים, תנאים שמנוגדים לכל אמנת זכויות אדם בסיסית במקומות הנידחים בעולם. עכשיו נשארה המדינה עם מבנה חדש של בית סוהר, שאותו היא צריכה לנהל.סביר להניח שבמקודם או מאוחר גם כאן כמו במקומות כליאה אחריפ חלק גדול מהשירותים שבית הסוהר זקוק להם יתקבלו במיקור חוץ, על ידי גורמים פרטיים. אין מנוס מכך, זו דרכו של עולם. חבל מאוד שבלהט הויכוח, ההתנהלות המוזרה של המדינה בפרשה, ההחלטה להמשיך לבנות למרות שבית המשפט הזהיר את המדינה כבר כמה פעמים שעומדת להיות פסיקה, חבל מאוד שהפסיקה הזו עלולה לסתום את הגולל על תהליכים שהם לכאורה הפרטה אבל בסופו של דבר נועדו לחסוך את הכסף הציבורי שלנו.
לא מעט כסף אגב הושקע בבית הסוהר במיחשוב וטכנולוגיה שנועדו לפקח טוב יותר על האסירים ובצורה יעילה יותר. פתרונות מתקדמים של שליטה ובקרה, אזיקים אלקטרונים ומערכות של מוקדים משוכללות, כל אלו היו אמורים להפוך את בית הסוהר החדש לאחד המקומות היותר מאובטחים ויותר מהימנים בשירןת בתי הסוהר.
עכשיו, צריך להמתין ולראות איך המדינה יוצאת מהתסבוכת המשפוית אליה נקלעה, תביעות פיצויים, נזקים עקיפים וישרים ועוד.