ההתפתחות של הרשתות החברתיות והשימוש בהן במסגרת שעות העבודה יצרו אתגר ניהולי לא פשוט בקרב ארגונים המעסיקים  מאות ואלפי עובדים. על אחת כמה וכמה חמורה הבעיה בכל מה שקשור לעובדי ציבור. האם הם רשאים לנהל בלוגים? מה מותר להם לכתוב? מתי בכלל מותר להם לשוטט ברשתות חברתיות, לעשות LIKE או לענות לטוקבקים. עובדי משרדי ממשלה שמפעילים ממשל זמין חשופים לאינסוף גירויים והתכתבויות עם גורמים שונים, יש להם דעות פוליטיות משלהם, מה מותר להם לכתוב ואיפה הגבול. על שאלות אלו ואחרות  מנסה להתמודד הממשל האמריקני. לפני כמה שבועות פרסמה סוכנות  הOSC שהיא המקבילה לנציבות שירות המדינה בישראל, מדריך מיוחד לעובדי מימשל אמריקנים, המגדיר במדויק מה מותר להם ומה אסור להם ומתי בכל מה שקשור לרשתות חברתיות.

המדריך למעשה משמש כעדכון להוראות התקש"יר האמריקני שנועדו לקבוע את כללי ההתנהגות של עובדי מדינה בארצות הברית,  שנכתבו לפי 71  שנה ולא עודכנו על רקע העידן החדש של ה מדיה החברתית.

כך למשל פקידי ממשל  מורשים לפרסם מאמרים בבלוגים שבהם יש התייחסות לחברי מפלגות או להביע דעות פוליטיות, אולם רק   מעבר לשעות העבודה שלהם.חל איסור מוחלט לעשות זאת בשעות העבודה המקובלות.  הם  יכולים להיות און ליין עם חבריהם , רק מעבר לזמן שהם בתפקיד רשמי, ולעשות LIKE לא בזמן העבודה.  

 אסור לעובדי מדינה להשיב על תגובות וטוקבקים שמגיעים  אליהם תוך כדי עבודתם והם צריכים לעשות זאת בשעות הערב. המדריך אוסר  לחלוטין על פקידי ציבור בכל דרג להתחזות תחת שם אחר באחת מהמדיות החברתיות ולנהל דו שיח בנושאים שקשורים למדיניות ממשל או נושאים פוליטיים.

משרדים וסוכנויות שיש להם שירותי מימשל זמין, חל איסור על עובדי המשרד להביע לדעות פוליטיות גם אם  נשאלים על כך, וכך גם ברשתות פנימיות של הממשל, בוודאי לא בשעות העבודה. בכל מקרה  חל עליהם איסור מוחלט לעשות פעילות פוליטית כל שהי בעד מועמדים או נושאים אלו או אחרים בזמן העבודה כולל פעולות התנדבות והתרמה.

המדריך כמובן לא עונה על מספר שאלות מרכזיות שעולות  מההנחיות החדשות: ראשית מהן שעות עבודה מקובלות? מה דינו של עובד ש"לוקח" את העבודה הביתה ועונה לדואר אלקטרוני מעבר לשעות העבודה המקובלות? וכמובן אין כאן תשובה ממשית לשאלה יותר מרכזית: כיצד  האח הגדול האמריקני מתכוון לאכוף את ההנחיות  החדשות. האם זו משימה חדשה שתוטל על ה-FBI?

 שילוב מדיות חברתיות בעבודת פקידי מדינה ועובדי ציבור יהיה אחד הנושאים שידונו בו בכנסE-GOV2010  של אנשים ומחשבים  שייערך ב-19 באוקטובר 2010 במרכז הכנסים  אווניו.http://www.thepeople.co.il/Index.asp?CategoryID=82&ArticleID=1300

הפרלמנט הצרפתי,(הבית העליון, הסנאט) דחה הצעת חוק של הממשלה הצרפתית, המציעה לנתק מרשת האינטנרט  גולשים שהורידו  מוסיקה, סרטים וכל יצירה אחרת המוגנת בזכויות יוצרים, באופן פיראטי.

הצעת חוק, שנתמכה על ידי הנשיא  סרקוסי, נועדה לאפשר לרשויות החוק לנתק מרשת משתמשים שמורידים סרטים לא חוקיים, לאחר שיועברו אליהם  מספר התרעות(שלוש). הצעת החוק אושרה על ידי הפרלמנט הצרפתי (האסיפה הלאומית, הבית התחתון) אולם כשהוגשה לסנט, (הבית העליון) היא הייתה בגרסה מחמירה יותר ונפלה בהצבעה. הסיבה: מפלגות האופוזיציה הצליחו להשיג רוב נגד החוק, בין היתר משום שרק מספר קטן מאוד  של חברי  הפרלמנט תומכים  בממשלה נכחו בעת ההצבעה.

 סרקוסי לא אהב את המפלה שנחלה מפלגתו, ואמר שהיה מצפה מהפרלמנט לתמוך בהצעת חוק זו. אבל הוא לא מתכוון לוותר ומקורביו אומרים כי, בכוונתו להגיש שוב את הצעת חוק הצודקת לדעתו. החוק מעורר סערה בצרפת מכיוון שמנגד יצרני הסרטים ותעשיית המוסיקה לא מתכוונים לוותר והם מפעילים לחץ כבד על הממשלה לחוקק חוקים דומים שיפתרו את הבעיה.

בעיית הפיראטיות היא בעיה כלל עולמית  והיא חלק מתוצר הלוואי של עולם גלובלי, ללא גבולות, שמתקשר באמצעות האינטרנט. על פי דו"ח הארגון העולמי לזכויות יוצרים WIPO, שנוסד בשנת 1969 על ידי האו"ם, הנזקים ליצרני המוסיקה, סרטים ותוכנות מתופעת הפיראטיות מגיעים ל-1.5 מיליארד דולר בשנה. ישראל נמצאת במקום הלא המכובד של צמרת המדינות בעולם המסומנות כמפרות זכויות יוצרים בצורה סיטונית. על פי דו"ח של לשכת המסחר, הנזקים לתעשייה מפיראטיות  מגיעים  ל-חצי מיליארד דולר בשנה.

יוצרים, מלחינים, במאים, מפיקים, תעשיות הבידור הענקיות, נמצאות  בסכנת הכחדה, מאחר וכיום ניתן להוריד כל  דבר  מהרשת בחינם. תרבות הגלישה ברשת היא תרבות הסיפוק  המיידי, קבלת הכל ומהר והעיקר ללא  כל תמורה.

בשני העשורים האחרונים נעשו ניסיונות שונים להלחם בתופעה. יש לציין כי לא רק תעשיית המוסיקה הא הנפגעת היחדיהמפיראטיות, אלא גם תעשיית התוכנה כולה. מיקרוסופט היא החברה הדומיננטית בארגון הבינלאומי וולנטרי, BSA שיש לנו נציגות גם בישראל, הנלחם במי שמפר זכוית יוצרים בתוכנה, בעיקר בקרב הארגונים הגדולים. ואכן בשנים האחרונות היו לא מעט הצלחות ואחוז הפיראטיות בישראל קטן, בשנת 2007 בשני אחוזים, ועמד עדיין על היקף גדול יחסית של 100 מיליון דולר בשנה.  אבל זה טיפה בים.

המאבק בפיראטיות שאין איש חולק על צדקתו, נתקל בבעיה אחרת: חופש הפרט והזכות של הרגולאטור לחטט לנו  במחשב ובדברים הפרטיים שלנו. בישראל מסתובב בכנסת "חוק האח הגדול," שנועד לאפשר למשטרה ולרשויות החוק, לקבל מספקיות  האינטרנט את פרטי הגולשים שלדעתם חשודים בכל מיני מעשים שעלולים לפגוע בביטחון הציבור.גם חוק זה נתקל בביקורת ציבורית רחבה, וצפוי כשכאשר המכנסת תשוב  מפגרת הפסח שלה, החוק יעלה לדיון בוועדות הכנסת השונות ואולי אף יעבור שינויים.

על לשון המאזניים עומד מצד אחד פרנסתם וזכותם של היוצרים להתפרנס ממקור עבודתם, זכויות יוצרים, שהיא אבן יסוד בחברה דמוקרטית, או במקרה של האח הגדול שלנו, יכולתן של הרשויות הביטחון להגן טוב יותר עלינו,  ואילו על כף המאזניים השנייה עומדת חירות הפרט וזכותו לנהל חיים פרטיים גם במחשב שלו ובחיים  הדיגיטאליים. בתווך עומדות ספקיות שירותי האינטרנט, חברות התקשורת והסלולר, שמחויבות לשמירת על סודיות לקוחותיהן, ברמת  חוזה ובהגדרת התפיסה הכללית של  אופי עבודתם. אלו אינן ששות כלל וכלל להיות המלשין התורן, אולם מצד שני הן נתונות לפיקוח והוראת החוק.

הפתרונות שמקובלים בדרך כלל גם על משפטנים הם  שיטות ההסדרה העצמית, ההסברה והשכנוע.הגלובליות היא עובדה ואי אפשר  להחזיר את הגלגל לאחור. אפשר ללמוד גם מהמודל העסקי שהצליחו חברות הסלולר בישראל ובעולם  ליישם לשביעות רצון כל הצדדים. מדובר בתעשיית השירים והרינגטונים שקיימת בכל טלפון סלולרי. גולשים רבים  מורידים שירים שלמים למכשיר הנייד שלהם, תוך תשלום סמלי לחברות הסלולר. יתרון הכמות כאן משחק תפקיד מרכזי  ובשנה שעברה פורסם כי חברות הסלולר בישראל  משקיעות כ-15 מיליון דולר רק  מהשקעות במוסיקה, בעידוד היצירה והפצת שירים ומוצרי תרבות באמצעןת הגולשים..יש שורה ארוכה של זמרים פופולריים שפרצו  לתודעה הלאומית, הרבה אחרי שהיו כוכבי הגולשים בסלולר. היקף התפוצה של השירים שלהם,  עולה עשרות מונים על  כל  זמר שמפיץ את המוסיקה שלו בערוצי ההפצה הקונבנציונלים,  חנויות ומכירה ישיררה. המודל הזה ניתן ליישום על ידי עבודה משותפת שיעשו רשי התעשיות עם חברות התקשורת  הסלולר והאינטרנט. אולם דומה שקל  יותר לראשי תעשיה זו לתמוך בחוקי ענישה שנראים לכאורה מפחידים אבל  האפקטיבייות שלהם מוטלת בספק. על כל גולש שממשלת צרפת תנתק מהרשת, ימצאו  חמישה לפחות שימצאו דרך אחרת להיות מחוברים שלא דרך ספקים קונבנצינליים.

 לדעת כותב שורות אלו אחת הבעיות של תופעת הפיראטיות היא היעדר תשומת לב מספקת מצד רשויות החוק לתופעה. בתי המשפט, בישראל, במשך שנים הקלו ראש בתביעות שהוגשו נגד מפירי זכויות. החקיקה הקיימת בכל המדינות, כולל בישראל, מספקת כדי להעניש עבריינים כאלו או אחרים. ההתייחסות אל פיראטיות כאל גניבה לכל דבר, היא אמת מידה בסיסית ונכונה שמאפשרת  לבתי משפט כלים בסיסיים למצות את הדין. העבודה שזה לא נעשה  עד היום נובעת בין היתר ממיעוט יחסי של תביעות שהוגשו וקלות בעונשים ששופטים נוקטים.

 במישור המסחרי עסקי, שם פועל BSA , למשל,   מסתיימות רוב התביעות בפשרה, שטובה לשני הצדדים. הצד הנפגש, מקבל את מלוא התמורה עבור הרישיונות או ההפרות שנעשו על ידי הארגונים, והצד הנתבע מעדיף שלא להגיע לבתי משפט, כדי למנוע את החשיפה ברבים של  דיונים כאלו בבתי משפט. מדובר בדרך כלל בארגונים גדולים, חברות היי טק ידועות, משרדי אדריכלים מפורסמים ופירמות ענק שמנוהלות על ידי טייקוני ענק ישראליים, שהתשלום המלא עבור זכויות יוצרים, לא היה משנה במאומה את המאזנים שלהם.

ב שורה התחתונה: אכיפה של  החוקים הקיימים, הסדרה והסברה  תוך מתן כלים בידי הגולשים להמשיך להנות מיצירות ברשת מבלי לפגוע  באחרים, הם הדרך הנכונה לצמצם את נזקי הפיראטיות, ולא חוקים דרקוניים נוסח האח הגדול.

סרקוזי

בתוכנית "האח הגדול",בערב ההדחה של אשר סימוני, הדוור חובש הכיפה מטבריה, שודר קטע משיחה שניהל אשר עם אחד מדיירי הבית. נושא השיחה היה יגאל עמיר. סימוני אמר בשידור, בפריים טיים, לעיני מיליון וחצי צופים כי הוא שותף להערכה שרצח רבין הוא קונספירציה של השב"כ וכי הוא משכנע שעמיר איננו הרוצח האמיתי.
והארץ לא געשה אז.מה שעניין את תושבי מדינת בובלין היה האם סימוני יודח,  הפגישה שלו עם אשתו ובתו שנולדה בעת שהיה בוילת הריאליטי. אף אחד לא העלה לדיון את הסוגיה, כיצד בכלל מאפשרים לשדר קטע כזה, מה עושה אחד כזה במשחק שאמור לייצג את מיטב ההוויה הישראלית, ולמה לא הודח מייד אחרי שפלט את המשפטים הדביליים האלו. נזכרתי באפיזודה הזו, כאשר קראתי את  הסערה שפרצה סביב הראיונות שלא שודרו עם יגאל עמיר

מערכות העיתונים של יום שישי בבוקר  וטובי הפרשנים  השחיתו אלפי מילים כדי להביע את זעזועם. הפרומו בערוץ 10 גרר את יתר הערוצים לשלוף מהארכיונים ראיונות דומים שנערכו בעבר עם הרוצח, אבל נגנזו.

 בסוף אותו יום החליטו שני הערוצים לוותר על הקרנת הסרט. ראשית יש לברך אותם על כך. כל מי שמכיר את המדיה יודע שזו החלטה לא קלה . אבל עצם העובדה שהפרשה עוררה סערה בעוצמה כזו מלמדת שפרשת רצח רבין טרם הופנמה בחברה הישראלית. התגובות אליה הן תגובות אמוציונליות, די טבעיות, כלפי מי שביצע את הרצח, לצד תמיהות על החידלון הגדול של השב"כ דאז שלא רק שלא הצליח למנוע את הרצח, אלא אפילו לא הצליחו לפצוע את הרוצח שלא לדבר על חיסולו המיידי. כי זה דינו של רוצח, כל רוצח, בוודאי יגאל עמיר.

אבל הרוצח זכה למשפט הוגן, לכל הדעות , ויש יאמרו יותר מדי הוגן. תנאי השירות שלו בכלא זהים לכל האסירים ברמתו, יש לו אשה וילד בבית,  וחוץ מדי וי די ופלייסטיישן יש לו בתא הכל. הוא אפילו יכול לכתוב ספר וללמוד לתואר ראשון,(להמשיך את מה שהתחיל לפני הרצל).

 סגירתו מאחורי סורג ובריח לא הצליחה להטמיע בקרב חלקים שונים בציבור הישראלי את המשמעות האמיתית של רצח ראש ממשלה. לאחר הרצח נערכו ויכוחים אין סופיים בין השמאל לימין על הגורמים שהסיתו והביאו את עמיר לרצח. גם אם נכונים דבריו בהקדמה לראיון ששודר ביום חמישי בערוץ 10 לפיו מנהיגי האומה הם אלו שעודדו אותו לרצוח, אין כמובן לקבל את זה. הדיון בנושא הזה מיצה את עצמו וברור שהיו גורמים בימין הקיצוני, הסהרורי, ששיתפו פעולה עם הרוצח, בהבדל מרוב אנשי הימין שסולדים ומוקיעים את הרצח והרוצח. אחרי הרצח דובר על הפקת לקחים בהקשר של הדמוקרטיה, חיזוקה והטמעת מורשת רבין בקרב בני הנוער והצעירים. בנושא הזה החברה הישראלית כולה נכשלה כישלון חרוץ. מאחורי יגאל עמיר עומדים כמה מאות תומכים, שעושים פעולות שונות, שקטות וגלויות על מנת לתת לגיטמציה לויכח האם הוא בר חנינה, אחרי שריצה את עונשו או לא? לכולם ברור שכעת זה ממש לא רלבנטי, אבל בעוד 20 שנה, כשאף אחד לא יודע מי יהיה הנשיא ואיזו ממשלה תהיה, אין לאיש בחברה הישראלית היום שום ערובה שאכן הנושא הזה הוא טאבו.

עצם העובדה שעיתונאית צעירה, מעלה על דעתה שאם רעיתו של הרוצח תצליח להגניב ראיון איתו, טלפונית, זה יחשב כהישג עיתונאי, מלמדת לא רק על התנהלות לקויה במערכת החדשות של ערוץ 10 וערוצים אחרים אלא על השבר הגדול בחברה הישראלית. רצח ראש הממשלה עדיין אינו טאבו, דבר שאסור שהוא יחזור על עצמו. הוא עדיין נתפס כרצח איום ונורא אבל עדיין רצח. עמיר נתפס כרוצח שפל, ומעמדו דומה ליתר הרוצחים שמאכלסים את בתי הכלא בארץ. העונש שקיבל עדיין מוגדר כ"חוב" לחברה שהוא צרך לשלם על מעשיו, וחוב הוא דבר שנגמר יום אחד. ואחרי שיגמר, לא יהסס עמיר לעמוד על זכויותיו ךלהשתחרר לקבל חנינה וכדומה. החברה הישראלית אינה מספקי חזקה, לכודה, ונחושה כדי לסכל כל יוזמה כזו. ולמה לא? אם אשר הדוור מטבריה מקבל גושפנקא מעורכי הריאליטי של בובלין, לומר את דעתו על הרצח והרוצח, ואף אחד לא קם, אפילו לא מדיירי הבית(תחת המעטה של פוליטיקלי קורקט, רחמנא לצלן) ולצאת החוצה ולהיות סלב אמיתי– אז כל מי שסבור שיגאל עמיר עשה את מה שעשה ממניעים אידאולוגיים, רק מקבל חיזוק לדעתו.
ההיסטריה סביב השידור שלא היה גם חרגה מכל פרופורציה. אנו חיים בעידן הרב ערוצי שבו תחנות השידור הן רק סוכן אחד של העברת מידע בקנה מידה רחב. מולם יש אינסוף ערוצים חלופיים,. כבר כיום המדיות האלו מתקשות להתחרות ברשת האינטרנט, בערוצים כמו יו טיוב, בלוגים, רשתות חברתיות,פורומים, טלפונים סלולריים ועוד ועוד. לא אתפלא אם באחד מהערוצים האלו, או במדיות שפועלות מחוץ לגבולות ישראל, נראה את ה"הראיון המלא" שלא שודר בערוצים או התמליל המלא עם חלאת האדם הזו. הבלוג של יגאל עמיר, או בקרוב הספר, הם עניין של טיימינג, יזם חסר מעצורים, ומוציא לאור, במדינה מערבית, שיוציא את הגיגי הרוצח לאור. אם עשו את זה להיטלר, למה שלא לגיאל עמיר? קצת מזועזעים מההשוואה, צודקים אבל, אנו חיים בעידן ללא גבולות. הכל אפשרי והכל יתכן, כי זה בידינו.
וגם כלי התקשורת, העיתונות, צריכים לעשות חשבון נפש. לראות עד היכן התחרות יכולה לגרום לטירוף מערכות בלתי נתפס. לבדוק את שרשרת ההחלטות שמתקבלות במקרים כאלו. שהרי לא יעלה על הדעת שמערכת חדשות לא תשלח למשימה כזו כתב מבלי שתיידע את כל בכיריה ותקבל אישורים מכך.

טעם לפגם, משני, ביחס לסיפור הזו הוא שהראיון בוצע בניגוד לחוקים החלים על אסירים בשב"ס. כלי תקשורת ממלכתי, לא יכול להיות שותף לפעולת גרילה, שבמיקודה עומד דריסת חוק וסדרי שלטון. חובת העיתונאי היסודית להביא מידע, כל מידע בזמן ובמהירות אינה כוללת בשום אופן שיתוף פעולה עם מרואיין שעובר בגלוי על החוק, על אחת כמה וכמה עם המאזין בצד השני עונה לשם יגאל עמיר. טוב שמנהלי הערוצים חסכו מאיתנו הבחילה הזו בליל שבת. יש לקוות שהפרשה רקתתחזק את המאמצים להפנים את הקו האדום מאוד שמציב רצח רוה"מ בישראל ובכל מדינה דמוקרטית. בשבוע הבא שוב נהיה עדים לשורה של אירועים לזכרו של יצחק רבין ז"ל. לא כך חשבו אלו שיזמו את יום הזיכרון הזה, ש-13 שנה  אחרי הלילה הנורא ההוא, שהרצח הוא עוד אייטם ששווה לקפוץ מעליו  מעל הגדר, כדי להביא את סיפורו של הרוצח. עצוב.