מעריב" הקדיש את עמוד 8 שלו בערב יום הכיפורים לכתבה, שחלקה אינפורמטיבית וחלקה הסתה פרועה, במורי ישראל. הרקע מעט נדוש ושחוק: החופשות של הילדים. העיתון הזכיר להורים, שלא הפנימו עדיין, שהחל מיום ראשון הקרוב ,אחרי צום יום כיפור, הילדים לא חוזרים לבית הספר עד אחרי חג הסוכות.הם מחזירים  "על החשבון" את ימי החופשה, שיקוצרו להם בקיץ 2012  זאת .במסגרת מדיניות החופשה החדשה שהנהיג משרד החינוך. הרקע: קיצור החופש הגדול  החל משנה זו, והחזרת ימי החופשה במהלך השנה.

בחלק השמאלי של העמוד ,בחרו עורכי  מעריב לתת במה חד צדדית  לאחת בשם כרמית ספיר ויץ ,שהגדירה את  עצמה אמא מיואשת. הגברת ויץ משתלחת  בצורה בוטה חסרת תקדים  במורים "שעובדים קשה" ומגחכת על כך.  היא משתלחת במשרד החינוך ובשר העומד בראשו, וכמובן מכלה את זעמה על תורת ישראל וחגי ישראל.כאילו שחגי  ישראל נכתבו עבור המורים ורק הם נהנים מזה. אבל ניחא.  לא זו  הנקודה.

הוויכוח על החופשות של התלמידים בבתי הספר כבר מזמן מיצה את עצמו. הרי מה שלא יעשה השר סער הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר  את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". לאחר שהחליט ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן, חבריה של הגברת ויץ. "כיצד זה אתה מודיע פתאום על קיצור ימי החופשה" הטיחו בשר, "ומה עם  החופשה המשפחתית? ומה עם הכרטיסים לחו"ל שקנינו?  אח"כ עלו  לרגל  אל השר כל סוכני התיירות, שר התיירות בעצמו העלה את הנושא בממשלה שחששו מגל ביטולים בשיא העונה.

המורים עצמם, לא הגיבו רשמית,(ממילא חלקים גדולים מהם כבר נמצאים בבית הספר החל מה-15 באוגוסט, לידיעת הקוראת ויץ)  אבל  רמזו לשר המכובד שאין בעיה שיקצר להם ארבעה ימי חופשה, אך בבקשה שיחזיר את זה בדרך כל שהיא. לארגוני המורים לא היה זכור שהם חתמו מרצון על ויתור ימי חופשה, זכות בסיסית של כל עובד במדינת ישראל. מעניין אם הגברת ספיר ויץ מוכנה לוותר  גם היא מרצונה החופשי על שבוע חופשה?  כמובן שלא.

אז השר התעשת, מצא פתרון סביר פחות או יותר,  ועכשיו שוב יש כאלו שלא מרוצים. כל כך צפוי, כל כך ישראלי.

וכאן הנקודה המרכזית.  סיפור החופשה היא רק התירוץ. הסיבה לצורת ההתנסחות של הגברת ויץ ורבים שחושבים כמוה  היא אחרת לגמרי.  היא קשורה במציאות עגומה שמאפיינת את החברה הישראלית  והיא אחת הסיבות  למצבה העגום של מערכת החינוך בארץ.

ההורים בישראל, הסירו מעצמם כל אחריות לגידול ילדיהם. חוץ מאשר להביא אותם לעולם, סבורים ההורים שאת מלאכת גידול הילדים צריכים אחרים לעשות עבורם הסבתות, המטפלות, הגננות וכמובן המורים והמורות בגיל המתאים.  מורה או גננת  בישראל  כבר מזמן איננו מחנך. הוא השמטרף של המדינה. הוא זה שההורים מפקידים אותו בידיו בשעה שבע וחצי בבוקר ורצים לקריירה. עד לשעה ארבע או חמש הם לא רוצים לדעת ולשמוע מה  קורה עם בנם. הם יודעים שיש להם בייבי סיטר ששומר עליו.

הגברת ויץ , כמו הורים רבים, לא מסוגלים להסתדר עם שלושה ילדים כל יום בין  חמש אחר הצהריים עד שמונה או תשע, כאשר הם הולכים לישון. אז למה היא סבורה שהמורה בכיתה, שהיא בדיוק כמוה, ומשתכרת מן הסתם פחות ממנה,  צריכה להסתדר עם 40  ילדים  כל יום שבע  שעות? . אם זה היה תלוי בגברת ויץ  ודומותיה  המורים בכלל לא צריכים לצאת לחופשות גם בחגים, חול המועד ועוד שמטרפים כבר אמרנו? . הרי ויץ עובדת קשה כל  יום וגם לה מגיע מנוחה לא?

וזה לא נגמר  כאן. ההתפרקות מאחריות באה לידי ביטוי גם בתפקוד ההורים בבית. גם הם כבר אינם מקור הסמכות כלפי ילדיהם. כדי להשיג משהו  הם צריכים לנהל מו"מ. הענשת ילד היא דבר מסוכן וצריך להיזהר בו. הילדים מתמכרים לפלאי הטכנולוגיה, טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפונים חכמים. הכל בעידוד ההורים, בסמכות וברשות.  אז מה אם אמא ואבא לא מרשים?  אח"כ כשהילדים מגיעים לכיתה כולם מתפלאים למה הם גם לפעמים זורקים כסא על המורה, אם במקרה אבא שלהם לא עשה זאת בחדר המנהלת.

אגב סקטור המורים איננו הסקטור היחיד שאינו עובד במתכונת של פקידים. דפוס העבודה דומה לשעות עבודה של בעלי מקצועות חופשיים כגון  רופאים, שופטים, עיתונאים שעובדים במשמרות ועוד. אצל המורים זה שקוף כי הם שומרים על הילדים שלנו  ואפשר לעשות עליהם עליהום. זה באופנה  .

ויץ שואלת במאמרה המתבכיין איך יגדלו לנו פה עוד כמה חתני פרס נובל אם כך יימשך המצב. ?  היא שוכחת שחתני פרס נובל, כמו פרופסור שכטמן מהטכניון, הם תוצר של מערכת  חינוך אחרת שהייתה פה, לפני חמישים שנה אז עדיין השקיעו פה בחינוך למרות שהיו לא בעיות ביטחון לא פחות קשות. זו היתה אז מערכת חינוך שהיו לה בדיוק את אותן חופשות, עם אותם חגים. מערכת חינוך, שהילדים היו של הורים שעבדו לא פחות קשה מהגברת ויץ, אבל הם ידעו היטב לכלכל את חייהם, זמנם ומשאביהם כדי  שיהיה זמן גם להיות עם הילדים. הם ידעו לתכנן  את החופשות שלהם שמגיעות להם מכוח החוק, כדי שיתאימו גם לשהות עם הילדים בזמן שהמשק עובד. הם לא שמרו את ימי החופשה לנסיעות לחו"ל או לסופי שבוע, ואח"כ בכו למה אין לנו ימי חופשה כדי לשמור על ילדינו?

ההורים של פעם היו  גם היו יותר מעורבים במה שקורה עם ילדיהם בכיתה, המורה בעיניהם היה מקור סמכות שצריך לכבד. הם ידעו להעריך את השליחות שיש במקצוע שלו, את החיוניות שבתפקידו ולכן הם לא העזו לחשוב, כיצד המורה יוצא לחופשות, שלא הוא קבע אותם בכלל.

אז אם מחפשים סיבות למצבה העגום של מערכת החינוך, המאמר של הגברת ויץ ורבים רבים שחושבים  כמותה הוא אחת סיבות. הזלזול במעמדו של המורה, העדר מאבק ציבורי אמיתי לשיפור תנאי הלימוד של הילדים בכיתות ושל המורה עצמו, העדר מודעות לתפקיד החשוב שיש בהוראה לגבי עתידה של מדינת ישראל.

הגיע הזמן שהגברת ויץ  וכל אלו שתומכים בה יחזירו את האחריות  לחינוך ילדים אליהם, כי הילדים האלו הם שלכם ואף אחד לא הבטיח לכם בשום מקום שמישהו אחר יגדל אותם בשבילכם.

 שנת הלימודים החדשה עתידה להיות שנת-מפנה עבור החינוך המדעי והטכנולוגי. שר החינוך – גדעון סער, מנכ"ל המשרד – שמשון שושני, ומנהלי האגפים השונים, התייצבו כולם בפני הציבור ערב פתיחת שנת הלימודים, כדי לספר על הרפורמות השונות שייושמו השנה. הבסיס המשותף לכל אותן רפורמות הוא כסף – והרבה כסף. כזכור, בעת שנקבע תקציב המדינה לשנים 2012-2011, העניק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר החינוך סער, כמיליארד שקלים לצורך תוכנית שאפתנית ארוכת טווח, עם השם הלא פחות שאפתני, "היערכות מערכת החינוך למאה ה-21". אין ספק שהיה זה הישג נאה עבור השר, שבזכותו הוא יכול היה להתחיל לתכנן מהפכות במערכת החינוך. 450 מיליון שקלים מתוך המיליארד שקיבל סער, יופנו לחינוך המדעי-טכנולוגי. עיקר הכסף הזה יושקע בתשתיות שיניבו פירות בעתיד: הכשרת מורים, רכישת ציוד, השקעה בתיקשוב בתי הספר והמורים ועוד. האופטימיות בקרב ראשי משרד החינוך היא רבה. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שהכסף הזה לא יוכל לפתור כמה בעיות יסוד שאפיינו במשך שנים את החינוך המדעי-טכנולוגי וככל הנראה ימשיכו לאפיין אותו גם בעתיד. בעיית היסוד הראשונה היא מציאות מוזרה, נטולת כל היגיון, שמפרידה בין מקצועות המדעים – כגון כימיה, פיסיקה ומתמטיקה לבין מדעי המחשב. ההיגיון הצרוף אומר, שתכליתו העיקרית של מינהל החינוך הטכנולוגי היא להכשיר כמה שיותר תלמידים למקצועות שהמדינה זקוקה להם וכבר היום לא יכולה לספק את הביקוש. מדובר, כמובן, בהנדסת תוכנה, מחשבים וכל יתר המקצועות הנדרשים. המדיניות הרשמית היא לתת משקל שווה לכל המקצועות המדעיים, לבטל כל העדפה סמויה או גלויה למקצועות המחשב – והכל בשם חופש הבחירה והשוויון שמערכת החינוך רוצה לתת לילדיה. אבל חופש הבחירה הזה מטעה, שכן כאשר הורה לתלמיד בכיתה ז' מתלבט יחד עם בנו אלו מקצועות מדעיים להרחיב, אחד השיקולים הוא היכן הילד יוכל למצות את כישוריו והשקעותיו "כשיהיה גדול".

כאשר אותו הורה רואה שהמערכת יוצרת אפליה ברורה וגלויה למקצועות מדעי המחשב, כאשר משרד החינוך משלים מזה כמה חודשים עם החלטה עקומה ובלתי מובנת של האוניברסיטות לבטל את הבונוסים למי שילמד מקצועות המחשב, המסקנות אליהן יגיעו ההורים בעת בחירת מקצוע ההרחבה תהיינה ברורות. 17 קיצוצי תקציב נכון הוא שמכיתה ז' ועד סיום הצבא חולפות שנים רבות – ולא בהכרח שמי שלמד מחשבים אכן ילך לעסוק במקצוע, אולם כאשר המוסדות הרשמיים של המדינה משדרים מסרים ברורים, לפיהם "מחשבים זה טוב, אבל היסטוריה וספרות זה לא פחות טוב", מרבית התלמידים יוותרו על האתגר של לימודים מורכבים במדעי המחשב והתוכנה. בסופו של דבר, כולם מסיימים את פס הייצור הזה שנקרא בית הספר, שמהווה בית חרושת משוכלל מאוד לציונים, ואם ראשי המוסדות האקדמיים לא יכירו בחשיבות המקצוע הזה, ויפנו תלמידים לפקולטות אחרות, אז למה להתאמץ? מזה שני עשורים ברציפות, מהווה החינוך הטכנולוגי את החצר האחורית של מערכת החינוך בישראל. בחצר האחורית הזו יש מרתף חשוך, ובו מלמדים את מקצועות מדעי המחשב. מאז שנת הלימודים תשנ"ט עברו לימודי המדעים בבתי הספר 17 קיצוצי תקציב, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בהקטנת מספר כיתות הלימוד – עובדה שמביאה בהכרח לירידה במספר התלמידים. ראשי המשרד שמעו יותר מפעם אחת על הכדאיות הכלכלית של השקעה בלימודי מחשבים. תחשיב עדכני שנערך לא מכבר בתוך משרד החינוך הראה שהשקעה ב-6,000 תלמידים הלומדים כעת הנדסת תוכנה, תניב החזר השקעה של כ-10 מיליארד דולרים – החזר השווה להשקעה בשישה סטארט-אפים. אבל זה לא עוזר. ראשי המשרד, כמו הממשלה כולה, שבויים בתפישות-עולם מיושנות שאחת מתוצאותיה היא אי-הכללתו של מקצוע מדעי המחשב במקצועות המדעיים המועדפים. שר החינוך מתגאה בהישגי התלמידים בבחינות בינלאומיות, אבל כולם יודעים שמדובר בפופוליזם. ישראל לא מובילה בבחינות אלו, אבל היא דווקא כן מובילה באולימפיאדות של מחשבים ומדעים. אז למה לא לתת למקצועות הללו עדיפות? אין אחד במשרד החינוך שיכול לתת תשובה סבירה לשאלה הזו. השורה התחתונה: מיליוני שקלים מבורכים שנשפכים כעת על מערכת החינוך לא ישנו את המציאות לפיה מדינת ישראל לא מכירה עדיין באמת במדעי המחשב כמקצוע מועדף, ואינה עושה את כל שביכולתה לעודד צעירים ללמוד את המקצוע הזה. תיקשוב מערכת החינוך הוא אומנם חשוב מאוד, אבל מה יעזור לתלמיד בית ספר ממוחשב ומתוקשב, אם בעוד עשר שנים – כאשר ירצה ללמוד הנדסת תוכנה או מחשבים – שערי המוסדות האקדמיים יהיו נעולים בפניו?

בחודש פברואר השנה מונה ד"ר גבי אביטל לתפקיד המדען הראשי במשרד החינוך. אביטל הוא ד"ר לאווירונאוטיקה ובטרם מונה לתפקיד המדען הראשי היה מנהל תחום אווירונאוטיקה במפעל של אלביט. בעבר היה מעורב בפרויקטים ביטחוניים וזכה בפרסים. הישגיו של אביטל עד כה נמדדים במספר הכותרות הרעשניות שהוא הצליח לייצר, יחסית לזמן הקצר שהוא בתפקיד. בחודש פברואר השנה, סמוך  למינויו, הכריז מלחמה באחת  המוסכמות  המדעיות היותר פופולאריות תורת דארווין. הוא הקים עליו את כל הקהילה המדעית, שנציגיה מיהרו להזהיר את השר סער מפני מינויו של אביטל לתפקיד המדען. אבל כישוריו האחרים שלא ידועים לציבור וקשריו הידועים עם השר, דרך מפלגתו, הם אלו שהביאו למינויו בכל זאת.

 ב-2004 הוא  פרסם מאמר במעריב שבו כינה את המחשבים"קללה טכנולוגית ו"עכברים מפלסטיק".  ביום שישי האחרון, ארבעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד הוא חוזר  על מופע האימים שלו, בראיון ענק שזכה לכותרות בגודל 72 פונט במעריב. http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/149/958.html?hp=1&loc=3&tmp=8357#

 בין היתר אמר אביטל באותו ראיון  לשלום ירושלמי, שהמחשבים במערכת החינוך הורסים את הילדים שלנו, לא פחות ולא יותר, ושאין צורך להתאמץ כדי לעודד תלמידים לגשת  לבחינות בגרות 4-5 יחידות במתמטיקה,  חלק ניכר מהתלמידים יכולים להסתפק ב-3 יחידות…".  

רק חודשיים לפני כן התראיין אביטל לאחד מהעיתונים המקוונים של המגזר הדתי, שם שיתף את קוראיו במציאות העגומה של מערכת החינוך: רק  8 אחוזים מבוגרי תיכון נגשים לבחינות בפיסיקה או כימיה, 10 אחוזים הולכים ל4-5 יחידות. המשמעות היא חמורה גם  בהיבט של מחסור בכוח אדם בשוק בעוד 10 שנים. המדען גם קבל  על כך שרוב הציבור הדתי לא פונה ללימודי מתמטיקה ופיסיקה וגם לא להוראה.  אז מה עושה המדען הראשי כדי לשנות את  המציאות? בינתיים רק מדבר ומרגיז חצי עולם.

מחשבים בכיתות? מחשבים למורים ככלי עזר? על פי אביטל זה אסון ממשי, והם שם כי זה גחמות של אנשי אקדמיה שרוצים להכניס את הקידמה לכיתות ולהשריש אותה בקרב ילדים קטנים. רוצים ללמוד חשבון? "שיקחו נייר ועיפרון".

מעניין שהשר  שמינה אותו גדעון סער לא שמע עדיין על האסון המתרחש במערכת החינוך שלו. בראיון לישראל היום, אמר סער בין היתר כי בשנתיים הקרובות מערכת החינוך להשקיע 420 מיליון שקל בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 . " בתוך זמן קצר לא יהיה יותר לוח וגיר" המטרה היא לשלב את הטכנולוגיה בכיתות.  סער  דיבר על הפערים שקיימים  בין מה שקורה בכיתות הלימוד ורמת המיחשוב של המורים לבין הסביבה המתוקשבת של התלמידים בביתם. הפערים האלו יוצרים חלק גדל מבעיות במערכת החינוך, בתדמית המורה שמפחד מטכנולוגיה ועוד.

לאלו שרוצים בכל זאת לסנגר על  המדען הפטפטן, יש כמה נימוקים בארסנל: האחד,זה נכון שהמחשבים נכנסו למערכת החינוך  בצורה לא מבוקרת. אבל ד"ר אביטל אמור לדעת שהסיבה לכך היא שקובעי המדיניות בממשלות קודמות לא השכילו לראות את העתיד ולא יכלו לעצור את הקידמה. באין שר בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. כל בית ספר, כל רשות, מצאה לעצמה את הפתרונות השונים כיצד להכניס את המחשבים למערכת החינוך.האם תפקידו של  המדען כקובע מדיניות במשרד  לחסל את המחשבים, או לוודא שאכן הם יוכנסו בצורה מסודרת? על פי הראיון במעריב ד"ר אביטל היה מעדיף שהמחשבים יעופו לו מהעיניים. המציאות הזו מתקיימת בחלקה באזורים נרחבים בארץ, שם קיים הפער הדיגיטלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהפער החברתי כלכלי בחברה הישראלית.

ד"ר אביטל יודע היטב  שבישובים מסוימים, המאופיינים בשכבה סוציו אקונומית גבוהה, כלל לא יעלה על דעתם של ההורים לפתוח את שנת הלימודים ללא תוכנית מסודרת של שילוב המחשבים בחינוך. בחלק מבתי הספר, מחשב נייד לכל תלמיד זה סטנדרט.  בישובים אחרים, שם המודעות  נמוכה יותר ימשיכו התלמידים לגדול ולסיים  את מערכת החינוך,  ללכת לבתי ספר תיכוניים מבלי שתהיה להם הזדמנות שווה להיחשף לסביבה  המתוקשבת שילדי רמת אביב, רעננה, חיפה וסביון זוכים לה, לא בגלל שבמשרד החינוך יש מדען ראשי שדואג לעתיד הדור הצעיר פה אלא בגלל שלהוריהם יש כסף.

גם לגבי השטות שפלט בעניין 3 יחידות? גם כאן יש כאלו שיאמרו שזאת המציאות ומספיק לטייח , ומה יש להלין על המדען האמיץ? הם צודקים.  אכן מרבית התלמידים בישראל לא רוצים ללכת ל5 -4 יחידות. במקצועות הריאליים.  האם  זה  באמת מפני שהם לא מסוגלים? לא. חלקים גדולים מהם נדחפים על ידי הוריהם לחפש את החיים הקלים, לסיים אצת הבגרות בממוצע גבוה,מצב שהמדען הראשי מאוד אוהב אותו כי על זה הוא נמדד בין היתר, ולעזאזל השאיפה למצוינות, להתגבר על מכשולים. חנוך לנער  על פי עצלנותו ועל פי האידיאולוגיה של מערכת החינוך שלו.

המדיניות שד"ר אביטל דוגל זה היא מתכונת להנצחת הבערות בהכוונה ממשלתית, על ידי פקידים ומדענים ראשיים מומחים לתעופה  שהבנתם בניהול מערכת חינוך דומה להבנה שיש לתלמידים בהפעלת מטוס.

  הפרשה המביכה של גניבת מבחני הבגרות  במתמטיקה לא הייתה עולה לסדר היום בצורה בולטת כל כך, אילולא היא שידרה מסר לרבים מאיתנו, שאת אשר יגורנו הגיע. ההתפרקות הכוללת  מערכים, מגבולות,  פריקת העול מכל מסגרת ומשמעת, השפל שבו נמצאים המורים, ההורים של הילדים ומערכת החינוך בכלל.

בואו נודה על האמת. כולנו היינו ילדים, כולנו העתקנו בבחינות, כולנו  שיחקנו במשחקי חתול ועכבר מול המורים שלנו, כחלק מתהליך ההתבגרות. גם בתקופתנו עשו הילדים את כל מה שביכולתם כדי לגלות מה יהיה במבחן.אולם ההבדל בין אז והיום הוא שהיום נעלמה הבושה. מקרים בודדים של תפיסת מעתיקים היו זוכים לתגובות חריפות ביותר. ילדים שניסו לעסוק במשחקים  מסוכנים אלו, ידעו היטב  את תג  המחיר.  לא זו המציאות כיום.

 לכן אין ספק שהמעשה שעשו מי שעשו, (טרם ברור אם ההדלפה הייתה מאחד המבוגרים או תחכום  אופייני של ילדים) הוא חמור מאוד. מערכת החינוך נקטה בשני צעדים מידיים מתבקשים:  פניה למשטרה, מאחר ויש  כאן חשד לפלילים- (גניבה היא גניבה ולא משנה מה גונבים) ומצד שני הערכות מיידית לקיום בחינות הבגרות במועדן. סביר להניח שאחת מהמטרות של אותם גונבי  הבחינה הייתה לשבש את קיום הבחינה כדי לזכות בעוד כמה ימים להתכונן. אסור היה למשרד החינוך להיכנע למזימה זו, מה  גם שלו היו מבטלים את הבחינה היה בכך כדי  להעניש את הכלל, כמה עשרות אלפי תלמידים, על לא  עול בכפם.  אבל אחרי שתסתיים בחינת הבגרות הזו, ואחרי שהמשטרה תסיים את חקירתה, בהקדם, צריכים במשרד החינוך לעשות הערכת מצב, להפיק לקחים ולהתעשת  הדיון צריך להיות  בכמה  כיוונים

זהירות מודיעין. ראשית ברמה ה.לוגיסטית: ההערכות לבחינות בגרות נעשית כבר עשרות שנים באותה שיטה.  מעורבים בה מספיק גורמים חיצוניים ופנימיים שבעידן הדיגיטלי של היום יכולים בקלות לשים יד על כל מבחן ולעשות איתו כרצונם. חבל מאוד שרק אחרי חשיפת המקרה המביך הזה, טרחו במשרד החינוך לעשות את מה שמתבקש בכל ארגון קיקיוני שיש לו מידע חסוי ועליו  לשמור אותו. הערב פרסם משרד החינוך הודעה לעיתונות שבו בישר לנו כי חשיפת ההדלפה, אודות לתושייתו של המורה האמיץ, נערך המשרד, תוך זמן קצר,  לקיים את בחינת הבגרות כמתוכנן, מחר, יום ג'  ה- 25.05.10 .במסגרת הערכות המשרד, נכתבו שאלוני בחינות חדשים שיועלו מחר לאתר אינטרנט מיוחד . מנהלי בתי הספר יורידו את שאלוני הבחינה  באמצעות קוד וסיסמא. אילולא נחשפ הסיפור יש רבים מאוד בציבור שהיו משוכנעים שהשיטה הזו של הצפנת  המידע והעברתו בדואר אלקטרוני רק למורשים כבר קיימת שנים. ולא היא.זה מה שקורה כאשר הפירמידה במערכת החינוך מתהפכת לחלוטין והתלמידים הרבה יותר מתוחכמים ממוריהם וממנהלי המערכת.  למשרד יש מספיק משאבים, ידע ואנשים שאילו היו שואלים לדעתם היו פורשים לפני ראשי המשרד שורה של שיטות להגן  על המבחנים מפני  הדלפות. טובות יותר מהשיטות הנהוגות כיום.

אבל ההעתקות הן רק סימפטום, כמו  שחום גבוה בגוף אינו המחלה אלא רק הביטוי שלה וכדי לרפא את החולה צריך לטפל במחלה. המחלה היא שיטת הבחינות, העומס הבלתי אנושי שמוטל על תלמידי תיכון במירוץ אל הבגרות. השנתיים האחרונות של הלימודים בבתי הספר הגבוהים הפכו להיות  תעשיה בפני עצמה, שמתפרנסים ממנה מאות אנשים, אם על ידי שיעורים פרטיים, אם על ידי אבחנונים והקלות למיניהם. האמא היהודייה תעשה  הכל, אבל הכול כדי שהילד שלה יקבל הקלות בבחינה.

מזה שנים מדברים במערכת החינוך על צמצום מספר הבחינות. אם בעבר היתה הבגרות מפתח ראשי לכניסה לעולם האקדמי או לעולם העבודה, הרי שהיום ערכה  ירד מאוד. ראשי המוסדות האקדמיים אינם מסתירים את חוסר שביעות רצונם מרמת בחינות הבגרות והציונים וממציאים שיטות סינון חדשות משלהם, כגון מבחני הפסיכומטרי, סיוט ושערורייה בפני עצמה.  הגיע הזמן שהעומדים בראש מערכת החינוך כיום יתפסו יוזמה ויובילו לשינוי.  גדעון סער, שמשום מה נעלם מאז פרסום הפרשה, משדר פתיחות ורצון עז להטביע את חותמו על המערכת. מנגד, ד"ר שושני, סוס ותיק, שמכיר את המערכת מצוין, מסוגל לחולל שינוי שראשיתו בתפיסה ואחריו הביצוע. צמצום הבחינות יחזיר במעט לבית הספר את המטרה האמיתית  שלשמו הוא קיים: להעשיר דעה, לחנך לערכים ולפתוח לילדים את הראש.

נקודה נוספת למחשבה היא מקצוע המתמטיקה. מאז ומעולם זה היה מקצוע שלגבי תלמידים רבים הוא סיוט. כל מומחי החינוך אומרים שזה אינו מחייב המציאות. אפשר וחייבים לשנות את מתכונת הלימודים במקצוע זה ולהפוך אותו לחביב התלמידים. זהו מקצוע ליבה שאי אפשר בלעדיו (למרות שסגן השר ליצמן סבור שהחרדים לא זקוקים לכך) אבל בגלל הלחץ שהוא מכניס את התלמידים, הוא הפך לגבי רבים מהם שנוא נפשםץ וכאשר שונאים משהו, עושים הכל כדי להלחם בו, ואחת  התופעות היא גניבת הבחינות.

  פרנסי משרד החינוך צריכים לשנות דיסקט, להבין וללמוד היכן באמת נמצאים התלמידים שלהם.  בית הספר, הכיתה כבר  מזמן אינה האכסניה  היחידה שבה ילדים קונים דעת ומידע, לא תמיד חיובי. הדרך לשלוט בהם הוא להכנס לזירות שבני הנוער מסתובבים שם.ברשתות חברתיות, באס אם אסים, בבלוגים ובסלולר. לשם כך המורים המנהלים ואנשי החינוך עצמם צריכים ללמוד לחיות בעולם הזה, לגלוש ולמצוא שם את תלמידיהם ובעזרת  הכלים האלו לנסות ולחנך את בני הנוער.

במקביל, אסור בשום פנים ואופן לתת למישהו להבין שהמערכת מתייחסת לפרשה זו כאל מעשה קונדס של ילדים. כאן צריכים הממונים על כך במשרד להציג יד קשוחה, אפס סובלנות, הענשה חמורה על   כל פעולה שיש בה אפילו רמז לקראת נסיון  לקבל ציון שלא כדין.

בסופו של יום עם כל הצער שבפרשה מערכת החינוך צריכה ויכולה לצאת מחוזקת מסיפור מביך זה. העתקות, גניבות, סטיות ברמות שונות תמיד היו ותמיד יהיו, אסור בשום אופן להפוך אותם לספורט לאומי או לנורמה, ובמקביל צריך לטפל בשורשים של אותה מחלה. ויפה שעת אחת קודם.

 משרד החינוך פרסם אתמול (ה') מכרז ענק וראשון מסוגו להעברת מערכות המיחשוב של 4,000 מוסדות החינוך בישראל לסביבת ענן** פרטי. היקפו הכספי של המכרז נאמד במאות מיליוני שקלים.

המשמעות היא שכל מערכות המיחשוב במוסדוות החינוך בישראל יתבססו על שרתים, קווי תקשורת, תוכנות ויישומים שיהיו מחוץ לאתר בית הספר ו"יתארחו" בחוות שרתים אצל חברות שמתמחות בכך, שיזכו במכרז.

 על פי התכנון לענן הפרטי שיוקם יועלו כל היישומים הקיימים כיום בבתי הספר, כולל מערכת מנב"ס, מערכות מינהלה, מערכות לניהול הצד הפדגוגי של בית הספר ועוד. במסגרת המכרז יידרשו שירותים טכנולוגים שונים, הכוללים שירותי תחנות עבודה (VDI), הטמעת שרתים וירטואליים, שירותי תקשורת ואינטרנט, טיפול בתחום אבטחת המידע, שרידות גבוהה, המשכיות עסקית וטכנולוגיות תומכות הוראה.

לדברי סופיה מינץ, מנמ"רית משרד החינוך, מדובר ביוזמה ראשונה מסוגה בארץ, ובין הגדולות בעולם, בתחום מערכות החינוך. "מערכת החינוך היא אחת הסביבות הטבעיות שבהם ניתן להחיל את סביבת הענן", אמרה לאנשים ומחשבים, "בגלל המורכבות הרבה שנדרשת בהפעלת מערכות המיחשוב בבתי הספר והעלויות הגבוהות".

"שירותים אלו יאפשרו שימוש ברכיבי התשתית על פי הצורך, ביצוע עדכונים טכנולוגיים בגמישות מרבית, והתאמת השירותים לדרישות השונות ולתהליכי ההוראה", אמרה מינץ. היא הוסיפה, כי תתאפשר המשכיות בתהליכי הלמידה מחוץ לכותלי בית הספר, והעבודה בתצורת ענן תשחרר את סגל בית הספר מטיפול בתשתיות טכנולוגיות מורכבות. מינץ ציינה עוד, כי המכרז אינו מכתיב את טכנולוגיות התשתית הנדרשות לאספקת השירותים השונים, אלא מספק רק את הגדרת השירות, איכותו ואופן אספקתו לבתי הספר.

יצוין, כי הממשלה הודיעה כבר כמה פעמים, כי היא בוחנת מעבר לסביבת ענן מרכזי בכל משרדי הממשלה. הדבר נדון לראשונה בכנס המנמ"רים של הממשלה, שנערך בסוף 2009 באילת, אז אף הוקם צוות ממשלתי שהכין מסמך אסטרטגי, להצעת פתרונות מעשיים לממשלה. משרד החינוך הוא הראשון שנקט יוזמה בנושא המעבר למיחשוב ענן, והדבר נעשה בעידוד שר החינוך, גדעון סער.המכרז עשוי לעורר עניין בקרב כמה חברות שכבר מספקות כיום שירותי ענן בצורות שונות, ביניהן בזק בינלאומי, טריפל סי ואחרות.

שילוב מערכות המיחשוב בבתי הספר ובמוסדות החינוך השונים היה מאז ומעולם נקודה כאובה בחברה הישראלית. כל מי שביקר אי פעם בבית ספר, כתלמיד או כהורה, לא יכול היה שלא להתרשם מהדלות, חוסר האונים והעדר המוטיבציה השוררים שם בנוגע להשקעה בטכנולוגיה. שוק פתרונות המיחשוב לחינוך הוא שוק מגוון מאוד בישראל וגדל כל שנה בהתאם לצרכים של בתי הספר. מערכת החינוך פתוחה כיום לרעיונות רבים מבעבר, ויש לא מעט חברות שמצליחות לחדור לאותם בתי הספר – חלקן על בסיס עסקי ואחרות בסיס תרומה לקהילה.

באופן מכוון למדי, ניתנת לבתי הספר ולמנהלים יד חופשית להעשיר את הפעילות הבית ספרית. אבל הצרות מתחילות בתחזוקה – בשמירה על רמת העדכון והרחבת מעגל המשתמשים. כאן מתחילה הנסיגה לאחור. בחלק מהמקרים זה בגלל תקנים חסרים, במקרים אחרים זה נובע מספקים שזכו במכרז כלשהו אבל הבינו שלא יתעשרו ממנו ולכן לא נותנים שירות בזמן ועוד. יוזמות חינוכיות מקוריות, כמו גם פרויקטי ייעול שעשויים לחסוך אלפי שקלים, תקועים כיום, כי לא נמצא הסעיף התקציבי לתיקון השרת או לשדרוג רשת האינטרנט והתקשורת. אפשר לספר סיפורים מפה ועד להודעה חדשה, אבל המציאות מדברת בעד עצמה.

התפשטות הענן לשוק המיחשוב הארגוני מתאימה לבתי הספר כמו כפפה ליד. הרי בבסיס טכנולוגיית הענן, עומדת התפיסה של ניתוק הארגון מכל אותם דברים שאינם בליבת העסקים שלו. כך, מיחשוב ענן מייצר סביבה שמאפשרת לעובדי הארגון למקסם את השימוש במערכות התוכנה והחומרה שהם קנו במיטב כספם, לעשות זאת מכל מקום בעולם ועוד להישאר עם עודף בכיס. אין מערכת שזקוקה לפתרונות שכאלה יותר מאשר מערכת החינוך. הרי כיום בתי הספר מוצאים את עצמם משקיעים אנרגיה ומשאבים בתחומים שאינם תחומי הליבה שלהם, עד שנגמר להם האוויר, התקציב, הסבלנות – או שלושתם ביחד.

ההחלטה שקיבל משרד החינוך, לא מעט בזכות השר גדעון סער וצוות ה-IT בראשותה של סופיה מינץ, היא החלטה מרחיקת לכת ולא פחות מאשר אמיצה. המכרז, כאשר יסתיים, עשוי לפתוח בפני בתי הספר אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות בכל הקשור לניצול כלי מיחשוב. התשלום יהיה בהתאם לצריכה האמיתית של צוות בית הספר ותלמידיו, התחזוקה תצא מתחום האחריות שלהם ואנשי החינוך יוכלו סוף-סוף להתרכז – לא תאמינו – בחינוך. במצב שכזה, יישומי מחשב יהפכו להיות פונקציה של מדיניות ומוטיבציה של המנהלים – ותו לא. בנוסף, עבודה בסביבת ענן תאפשר להרבה יותר מורים ותלמידים לתקשר מחוץ לכותלי בית הספר.

המכרז הענק שפרסם משרד החינוך להעברת כל מוסדותיו לסביבת ענן פרטי, עשוי להירשם בספרי ההיסטוריה כאחת מאבני הדרך החשובות ביותר בתולדות המיחשוב במערכת החינוך בישראל.

השורה התחתונה: הענן החכם שמתקרב לבתי הספר בצעדי ענק, מוכיח שוב את הטענה שכל טכנולוגיה חדשה היא ברת קיום, בתנאי שהיא משרתת צורך מסוים. סביבת מיחשוב מעוננת במערכת החינוך היא הצ'אנס הכמעט-האחרון לעשות מהפיכה של ממש בכיתות שבהן מתחנכים הדורות הבאים שלנו. 

 עוד על מיחשוב ענן בקישור הבא http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91_%D7%A2%D7%A0%D7%9F

כבכל שנה מגיע יום האינטרנט הבטוח ● כבכל שנה לא מספיק נעשה בתחום המניעה וההסברה ● רשימת מטלות לשרי הממשלה, ולהורים המודאגים, על מנת למנוע את ההטרדה המינית או האונס הבא של קטין או קטינה – שתחילתם בקשר שנוצר ברשת

יום האינטרנט הבטוח המתקיים השבוע, נערך השנה על רקע שורת אירועים מזעזעים שקרו באחרונה, שהטילו צל כבד על השימוש ברשת האינטרנט.

לאחר פרסום תפיסתו של עבריין מין זה או אחר, שניצל את תמימותם של ילדים וביצע בהם מעשים מגונים, מלאו דפי כלי התקשורת בסיפורים, רעיונות ועצות כיצד לשמור על ילדינו בשוטטם ברשת. הפתרון פשוט לכאורה, אבל קשה ליישום: המבוגרים, ההורים, צריכים לקחת אחריות ולפקח על הרגלי הגלישה של ילדיהם הצעירים, להציב את המחשב במרכז הבית, בסלון, ולהסביר לילדיהם שפרטיות היא עניין חשוב, אולם כרוכה בבשלות מסויימת, המגיעה עם התבגרות.

אחד ההיבטים החשובים לטיפול בבעיה הוא המישור ההסברתי. חייבים להמשיך את מערכי ההסברה וההדרכה להורים, בכל מקום שבו הם נמצאים. כחלק מההיסטריה שהופיעה לאחר חשיפת הפדופיל התורן על ידי המשטרה, שמענו על יוזמות שונות מצד משרדי ממשלה וגופים שונים להקמת ארגונים שיטפלו בהסברה כיצד לגלוש נכון ברשת. כמו בהרבה דברים אחרים, בצד הממסדי-ממשלתי לא נערך תיאום כלשהו בין הגופים השונים. פעם זה משרד התקשורת, אשר מזמן דיון עם כמה מומחים ומבקש להקים רשות להגנה על ילדים הגולשים ברשת, ובמסגרתו הוא מבקש מאיגוד האינטרנט לבדוק היתכנות להקמת הגוף; פעם זה גדעון סער, שר החינוך, הממהר להוציא הודעה שהמשרד בוחן אפשרות להקים גוף מיוחד שיעסוק בכך במסגרת שיעורי הדרכה והסברה בבתי הספר, שיעבוד בשיתוף עם משרד התקשורת.

הקמת רשות מיוחדת להגנה על הילדים ברשת, משמע – זו שתעצור את הפדופיל הבא, היא הדבר האחרון שיכול לעזור באמת למציאות העגומה שאליה נקלענו בתקופה האחרונה. רשות פירושה מנגנון עם מנהל, עובדים, משכורות, לשכות. רשות בוודאי תטיל על הממונה עליה להכין תוכנית, לבדוק את השטח, לכתוב תוכניות אב, ובקיצור – ביורוקרטיה. ובינתיים הרבה מאוד אבות ואמהות לא יישנו טוב בלילה, כאשר ילדיהם מופקרים ברשת.

כל שנדרש לעשות הוא למנות איש אחראי ורציני באחד ממשרדי הממשלה – לטעמינו זה צריך להיות במשרד החינוך – שעליו יוטל להפעיל את הגורמים השונים שכבר קיימים כיום, ופועלים בשטח. עוד יהיה עליו לסייע להן תקציבית, שכן ארגונים אלה כולם פועלים בהתנדבות.

די אם נזכיר את עמותת אשנ"ב, שאנשיה עושים נפשות כבר יותר מעשור לקידום התחום. הם עושים זאת במסגרות רבות, מסבירים, נותנים עצות ובעיקר מראים להורים שאסור להם להתבלבל. באינטרנט יש הרבה מאוד דברים יפים וחשובים, הדור של היום רוכש דרך הרשת את תרבות העבודה והתקשורת העתידית שלו, בעידן שכולו יהיה מתוקשב. הדור של היום לומד ומעשיר את דעתו בעזרת הרשת, אבל כמו במציאות, כמו ברחוב שליד ביתו של כל גולש, גם ברשת יש אנשים רעים ומסוכנים. וכשם שאיש לא ייתן לילדיו לשוטט לבד ברחוב בשעות הלילה ללא פיקוח – כך גם צריך להיות ברשת. אשנ"ב אינה לבד כמובן: גם איגוד האינטרנט ועמותות אחרות פועלים בזירה חשובה זו. אבל למרבה הצער, כולם נתקלים בקירות אטומים, בבואם למקומות עבודה או לוועדי הורים. עד שמופיע הפדופיל הבא.

פעולות ההסברה גם צריכות לשלב פתרונות IT פשוטים, כאלה המאפשרים לסנן תכנים, לאפשר להורים לעקוב בצורה חכמה אחרי ילדיהם, עם או בלי ידיעתם, ואמצעים נוספים. מנגד, גם הממשלה יכולה לעשות יותר: פיקוח מבוקר יותר על תכנים ברשת. לא צנזורה חלילה, לא התערבות בתכנים. במפגש פורום שיווטק של אנשים ומחשבים שנערך שלשום (ב'), הופיע ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. חן דיבר על האתגרים החדשים שעומדים בפני המועצה בקשר להיבטי הניו-מדיה, אתרים שמשדרים תוכניות ותכנים באיכות גבוהה בדיוק כמו בטלוויזיה. למרות הסיבוכיות שבעניין, הרגולטור חייב לבדוק את האפשרות להחיל את המגבלות הקיימות כיום על מי שמשדר בכבלים או בלוויין – גם על ספקי תכנים ברשת. עד כה הניסיונות שנעשו בתחום זה כשלו, כי המציעים היו אנשי ש"ס, מה שגרם לרתיעה מהם.

למאמץ על פיקוח וניווט נכון של תכנים ברשת למען הילדים, יכולים להיות שותפים כולם: הגולשים, ההורים, הרגולטור וגם חברות הטכנולוגיה שמכירות את התחום.

השורה התחתונה: המסר העיקרי שצריך לצאת מיום האינטרנט הבטוח השנה הוא הגברת המודעות בקרב כל הגורמים, כדי לעצור את הפדופיל הבא.

חבר  הכנסת מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה:

המדינה אינה ערוכה כדי לתת מענה לסכנות שאורבות לילדים ברשת

"מדינת ישראל  אינה ערוכה מספיק בכדי לתת מענה לסכנות שעומדות בפני ילדים בתחום האינטרנט", כך טען אתמול ח"כ מאיר שטרית, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בדיון שערכה הוועדה לרגל יום האינטרנט הבטוח.  לדברי שטרית  " יש צורך  להגביר את החקיקה  ואת האכיפה וגם וגם להגביר את  המאמצים  בתחום החינוך. בדיון  לקחו חלק נציגים של עמותת אשנ"ב לגלישה נכונה ברשת, איגוד האינטרנט נציגי משרדי ממשלה וחברות טכנולוגיות שהציגו פתרונות כיצד ניתן להגן על ילדים ברשת.

נציגי משטרת ישראל סקור בפני  הוועדה  כיצד הם הם מטפלים היום בבעיות כמו פדופיליה, מכר סמים, לשון הרע ואף איומים על התאבדות באינטרנט.  רוני דיין, מנהל גף יישומי מחשב במשרד החינוך, אמר כי  קיים שיתוף פעולה בין משרד החינוך לבין ארגונים שונים בארץ, המתפקדים כ-'צבא שלם'  המעניק ידע וכלים זמינים  להורים  ולמורים לצורך התמודדות עם סכנות הקיימות בשימוש באינטרנט. אולם מרבית המשתתפים בישיבה היו תמימי דעים שהמודעות לסכנות הקיימות ברשת היא  נמוכה מאוד. פרופ' גוסטבו מש, ראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, אמר שחסרים  מחקרים המספקים נתונים סטטיסטיים על היקף חשיפתם של  ילדים לפשיעה באינטרנט, כמו גם על  יעילות הטכנולוגיה המנסה למנוע אותה

רק עשרה חודשים בתפקיד, ואפשר לומר על גדעון סער, שר החינוך, כי הוא תלמיד חרוץ.  מסתגל  מהר לסביבה, יודע היטב את השילוב בין להיות שר שיוצר רושם שהוא בקי בענייני משרדו וגם  פוליטיקאי לא קטן.  בכנס הרצלייה שנערך השבוע במרכז הבינתחומי, הוא זכה  למחיאות הכפיים  ופירגון אמיתי הן מהקהל  שישב באולם, הן מהדוברים על במה והמנחה פרופסור נמרוד אלוני, שלא לדבר על אוריאל רייכמן, שבעת שקדימה הוקמה הוא חלם להיות שר החינוך, כמו סער.

 סער ורייכמן החליפו מחמאות זה על ראשו של זה. רייכמן על השר והמרץ שלו והשר שבירך את רייכמן על המפעל האדיר שלו, שהביא היוזמה הפרטית להשכלה הגבוהה בישראל לרמה הכי מתקדמת שלה והעמיד את המשוואה של תואר נחשק תמורת כסף באופן הכי בולט שיכול להיות. כסף, למי שעלול לטעות,הכוונה לכסף פרטי של אנשים בעלי הון שמקימים מוסד אקדמי ומנהלים אותן  כמו עסק לכל דבר. המיזם הזה של רייכמן הוליד בין היתר  את המותג כנס הרצליה, שחוגג זה  10 שנים לקיומו.

 בשנה החמישית לקיומו נתן לו אריק שרון את הלגיטימציה לכנס של המדינה שכל פוליטקאי נלחם כדי להופיע בו, אחרת ייחשב כלא קיים. היה כאשר כאשר שרון   נשא את נאום ההינתקות המפורסם והפך את כנס הרצלייה לכנס שבו ראשי ממשלות ונשיאים מבשרים לעם על תוכניותיהם, ולרוב הן חדשות ו"מהפכניות". כך עשה גם שר החינוך סער ביום שני השבוע.

 סער מסומן בליכוד מאחד הנסיכים  החדשים שאמורים לרשת את  נתניהו ביום הימים, אם בדרך הטבע (כלומר לאחר שיפרוש או על ידי התמודדות). סער מרפד את הדרך לצמרת בניסיון לחולל מהפכה באחד המשרדים היותר מסובכים ומורכבים במדינת ישראל. אם באמת יצליח, הרווח יהיה כולו שלנו וגם הוא יוכל לזקוף לעצמו תרומה חשובה למערכת החינוך בישראל. אם ייכשל, הוא שוב ייזכר כעוד שר שלא הצליח להשתלט על מנגנון הפקידות והמערכת  המסורבלת של החינוך.

על פי השר, התכנית תכלול מרכיבים של תשתיות, תכנים דיגיטליים והדבקת הפערים הקיימים כיום בין סביבת התלמיד בביתו לבין הסביבה הבית-ספרית. .תוכנית תיושם בתחילה בפריפריה הצפונית והדרומית של ישראל.

סער לא פירט את התוכנית, על מה הן מבוססות, מה התקציב שלהן אבל די היה בדברים שאמר כדי לגרום למרבית יושבי האולם לתמוך בה, ולו רק מפני שיש בה  גרעין של תקווה. כי זה מה שמחפשים כיום מרבית אזרחי מדינת ישראל, שלא לדבר על האנשים שעובדים במערכת החינוך. התקווה היא הפתרון היחיד לייאוש האוחז מערכת האת  ההורים המורים, הקצינים בצה"ל והתעשיינים.

ילד הוא  בסופו של דבר מוצר שמתחיל בקו ייצור מסוים (בית ספר היסודי) ומסתיים בשערי האוניברסיטאות ובמחלקות כוח האדם של חברות הטכנולוגיה וההיי טק. לכולם ברור כיום כי המוצר הזה ששמו  תלמיד במערכת החינוך הוא מוצר פגום. המקום שבו צריכים לדאוג לקו ייצור טוב יותר הוא  בית הספר. בזמן הקצר שסער  שוהה ברחוב שטראוס בירושלים שם שוכן משרד החינוך הוא הספיק ללמוד שבית הספר כמוסד, כסמכות וכבית חרושת לציונים לייצור אותם תלמידים מייצר בכלים ישנים שהיו נכונים לאתמול. 

סער לא ניסה לטשטש או לצייר מציאות אוטופית. "מערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלבנטית, חייבת להתאים את עצמה לשינויים הטכנולוגיים", קבע השר. "ילדינו חיים בסביבה מתוקשבת. ילד מסוגל ללמוד היום בצורה עצמאית ולהשתמש במגוון טכנולוגיות. אנו צריכים לדעת לרתום את הטכנולוגיות שללו לשירות הפדגוגיה. הדרך הנכונה לעשות זו היא באמצעות התוכנית שבנינו, המוגדרת על ידינו כתפיסה הוליסטית של 360 מעלות. התכנית מתייחסת, בין היתר, לרכיבי תשתית, חיבור לרשת, כיתות חכמות, לוחות אלקטרוניים, מחשבים אישיים, תחזוקה שוטפת וקבועה, התאמה של תוכניות הלימודים, הפקת תכנים דיגיטליים, הכשרה והדרכה".

בהמשך אמר שר החינוך סער, כי בפני ישראל עומדים אתגרים רבים בתחום המבחנים הבינלאומיים שמייצגים את המדדים של מדינות אירופה. "בעוד כשנתיים", הסביר השר, "המבחנים הבינלאומיים יכללו בדיקת ידע במיומנות תיקשוב, ובעוד כשלוש שנים ייערך מבחן חדש שיתמקד באוריינות. על כן, היערכות לעידן החדש היא צו השעה".

לאף אחד לא ברור כיצד התוכנית הזו תיושם ומי יתקצב אותה וכמה שנים יקח לה עד שיבוא שר אחר ויגנוז אותה.  סער  תיאר מציאות עגומה  בחצרות בתי הספר שהוא ממונה עליהם אבל התעלם מאלף ואחד גורמים אחרים שעשויים לפוצץ את התוכנית שלו.

מוקדם עדיין לנבא מה יהיו ציוני הגמר של סער, שכן הוא עדיין לא סגר שנה בתפקיד כאשר יסיים את הקדנציה שלו. דבר אחד ברור: בתעודה שלו ייכתב, כי הוא תלמיד חרוץ.  הוא  למד מהר מאוד את הפטנט: איך לייצר הבטחות ותוכניות, מבלי לריב עם איש ומבלי להרוס את מה שהיה קודם. שהרי במציאות הפוליטית הישראלית, שבה מדי שנתיים לערך מתחלפת ממשלה, כל שר מבקש להטביע את חותמו ומנפיק תוכניות שיירשמו על שמו בטאבו, ואף יניבו יחסי ציבור ופרסום. יישום התוכניות – טוב זה סיפור אחר, וזה לא בשליטתו של איש, כולל לא של השר.

במערכת החינוך, התופעות הללו בולטות במיוחד. מזה שלושה עשורים מדברים על הצורך ב-"רפורמה בחינוך", בשיפור רמת המורים וההוראה ובהעלאת רמת התלמידים. כך מגיע כל שר חינוך לתפקיד, עם המהפכה שלו.

לימור לבנת, שרת החינוך לשעבר, הביאה לעולם את דו"ח ועדת דוברת, שכמעט ריסק את כל מערכת החינוך והוריד למחתרת את האיש שעל שמו נקרא הדו"ח. הדו"ח הזה, אגב, היה גרוע ביותר לחינוך הטכנולוגי ולתיקשוב.הוא פשוט מחק תחום זה לחלוטין ולא התייחס אליו ב-336 עמודיו – מלבד אמירות כלליות על הצורך בחיזוק המיחשוב החינוך.

פרופסור יולי תמיר, השרה הבאה, הביאה את תוכנית "אופק חדש", שאמורה הייתה לטפל באחת מבעיות היסוד של מערכת החינוך: המורים. הטיפול היה אמור להביא דם חדש למערכת החינוך ולהתמקד באלו שלא רוצים לבוא לעבוד בהוראה בגלל התגמול הנמוך, וכן לעודד את פרישתם של המורים שהמערכת זיהתה כעייפים.

סער לא נגע בתוכנית "אופק חדש", ובכך שבר מסורת ארוכה של שרים אחרים. מנגד, הוא גם לא יצא מגדרו, כדי להניע אותה קדימה. אחרי שמינה כמה אנשים לתפקידי מפתח במשרדו, ולשבחו ייאמר כי הפעם הם באמת מינויים מוצלחים (כגון ד"ר שמשון שושני שהובא כמנכ"ל המשרד), הוא התיישב לתכנן תוכנית ארוכת טווח, כדי לתקוף את כל הבעיות של מערכת החינוך. סער ארז את התוכנית במעטפת שעד היום לא שמענו מאף שר לפניו: התיקשוב. בפרוש העשור השני של המילניום, הבינו במשרד החינוך כי היתרון היחיד האמיתי שיש לישראל על פני מדינות רבות, הוא ההון האנושי, וכי זה הולך ונעלם. ואולי זו באמת הבעיה של מערכת החינוך הישראלית. יותר מדי תוכניות, יותר מדי רפורמות, יותר מדי שרים שבאים כדי להמציא את הגלגל מחדש, והכל מכוונות טובות באמת  היטיבה להגדיר זאת מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל ישראל וסגנית נשיא אינטל העולמית שאמרה כי הגיע הזמן שגורל החינוך של ילדינו יפסיק להיות מופקד בידי פוליטיקאים שבאים  והולכים, מי מהר יותר ומי לאט יותר. פסברג,שכמו מנהלים רבים בתעשיה היא מקבלת את התוצר הכמעט סופי של מערכת החינוך, מוטרדת מאוד. בעיקר היא מוטרדת

כיצד אינטל תגייס כוח אדם חדש בעוד חמש ושבע שנים. לדבריה, היא אינה רגועה בעקבות המחשבות לגבי איכות כוח האדם העתידי ומה יקרה למוטיב המצוינות שמאפיין את סף הכניסה לחברות דוגמת אינטל. "כבר היום אנו מתפשרים", אמרה בעצב בסיום דבריה בכנס.

צדקה פסברג באומרה, כי צריך לרתום את הטכנולוגיה והילדים לטובת הפדגוגיה.יש כבר לא מעט עשייה בשטח, אבל זו לא נעשתה מתוך תכנון וראייה לאומית ארוכי טווח. כדי להניע את מערכת החינוך באמת, נדרשת ראייה כוללת, שאחד המנועים שלה הוא התיקשוב. בנושא הזה סער ובכירי משרדו עשו שיעורי בית מוצלחים. העובדה שהתיקשוב חיוני למערכת החינוך, נכונה וברורה. השאלה היא כיצד עושים זאת? תוכנית חומש היא נקודת התחלה טובה, בתנאי שמי שיזם אותה לא יקפא על מקומו, אלא יילחם לא רק על אישורה – כי אם גם על ביצועה.

יש בישראל מספיק ידע, כוח אדם ותעשיית ICT פורחת, אשר יכולים להתגייס ולסייע לסער במשימה שנטל על עצמו. כל שנדרש הוא שהשר ישכנע אותם שתוכנית החומש שלו היא אכן רצינית, ולא עוד חבילה שנארזה מחדש, ובה תוכן בלתי ידוע. סער צריך להבין: אין לו חמש שנים להצליח בתוכנית. אם הוא לא יציג הישגים בטווח הקרוב, כל כוונותיו הטובות והצטיינותו כתלמיד שלומד מהר – יירדו לטמיון.