פוסטים בתגיות: ‘גדעון סער’
מעריב" הקדיש את עמוד 8 שלו בערב יום הכיפורים לכתבה, שחלקה אינפורמטיבית וחלקה הסתה פרועה, במורי ישראל. הרקע מעט נדוש ושחוק: החופשות של הילדים. העיתון הזכיר להורים, שלא הפנימו עדיין, שהחל מיום ראשון הקרוב ,אחרי צום יום כיפור, הילדים לא חוזרים לבית הספר עד אחרי חג הסוכות.הם מחזירים "על החשבון" את ימי החופשה, שיקוצרו להם בקיץ 2012 זאת .במסגרת מדיניות החופשה החדשה שהנהיג משרד החינוך. הרקע: קיצור החופש הגדול החל משנה זו, והחזרת ימי החופשה במהלך השנה.
בחלק השמאלי של העמוד ,בחרו עורכי מעריב לתת במה חד צדדית לאחת בשם כרמית ספיר ויץ ,שהגדירה את עצמה אמא מיואשת. הגברת ויץ משתלחת בצורה בוטה חסרת תקדים במורים "שעובדים קשה" ומגחכת על כך. היא משתלחת במשרד החינוך ובשר העומד בראשו, וכמובן מכלה את זעמה על תורת ישראל וחגי ישראל.כאילו שחגי ישראל נכתבו עבור המורים ורק הם נהנים מזה. אבל ניחא. לא זו הנקודה.
הוויכוח על החופשות של התלמידים בבתי הספר כבר מזמן מיצה את עצמו. הרי מה שלא יעשה השר סער הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". לאחר שהחליט ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן, חבריה של הגברת ויץ. "כיצד זה אתה מודיע פתאום על קיצור ימי החופשה" הטיחו בשר, "ומה עם החופשה המשפחתית? ומה עם הכרטיסים לחו"ל שקנינו? אח"כ עלו לרגל אל השר כל סוכני התיירות, שר התיירות בעצמו העלה את הנושא בממשלה שחששו מגל ביטולים בשיא העונה.
המורים עצמם, לא הגיבו רשמית,(ממילא חלקים גדולים מהם כבר נמצאים בבית הספר החל מה-15 באוגוסט, לידיעת הקוראת ויץ) אבל רמזו לשר המכובד שאין בעיה שיקצר להם ארבעה ימי חופשה, אך בבקשה שיחזיר את זה בדרך כל שהיא. לארגוני המורים לא היה זכור שהם חתמו מרצון על ויתור ימי חופשה, זכות בסיסית של כל עובד במדינת ישראל. מעניין אם הגברת ספיר ויץ מוכנה לוותר גם היא מרצונה החופשי על שבוע חופשה? כמובן שלא.
אז השר התעשת, מצא פתרון סביר פחות או יותר, ועכשיו שוב יש כאלו שלא מרוצים. כל כך צפוי, כל כך ישראלי.
וכאן הנקודה המרכזית. סיפור החופשה היא רק התירוץ. הסיבה לצורת ההתנסחות של הגברת ויץ ורבים שחושבים כמוה היא אחרת לגמרי. היא קשורה במציאות עגומה שמאפיינת את החברה הישראלית והיא אחת הסיבות למצבה העגום של מערכת החינוך בארץ.
ההורים בישראל, הסירו מעצמם כל אחריות לגידול ילדיהם. חוץ מאשר להביא אותם לעולם, סבורים ההורים שאת מלאכת גידול הילדים צריכים אחרים לעשות עבורם הסבתות, המטפלות, הגננות וכמובן המורים והמורות בגיל המתאים. מורה או גננת בישראל כבר מזמן איננו מחנך. הוא השמטרף של המדינה. הוא זה שההורים מפקידים אותו בידיו בשעה שבע וחצי בבוקר ורצים לקריירה. עד לשעה ארבע או חמש הם לא רוצים לדעת ולשמוע מה קורה עם בנם. הם יודעים שיש להם בייבי סיטר ששומר עליו.
השבוע החולף הוא התפר שבין סוף חופשת הקיץ וחזרה לעבודה נמרצת, זאת, רגע לפני שחגי תשרי סוגרים לנו שוב את המדינה לחודש ימים. בסיומו של השבוע גם נפתחת שנת הלימודים בכל בתי הספר בארץ, ואיתה גם 17,900 תלמידים הלומדים במסגרת מינהל המדע והטכנולוגיה שחזרו ללימודים.
שנת הלימודים שנפתחה מאופיינת בהרבה מאוד כסף שמשרד החינוך החל לשפוך על בתי הספר – כולל על המגמות הטכנולוגיות. המטרה חשובה: שדרוג החינוך הטכנולוגי ועידוד תלמידים ללמוד את מקצועות מדעי המחשב והטכנולוגיה. אולם מצד שני, יש מי שסבורים, כי לימודי מחשבים הם לא הדבר הכי חשוב למדינת ישראל ושאפשר להסתדר גם בלעדיהם – אחרת, אי אפשר להסביר את החלטת ועד ראשי האוניברסיטאות, לבטל את הבונוסים לבוגרי תיכון שילמדו בשלוש השנים הבאות 4-5 יחידות הנדסת תוכנה ומדעי המחשב. עוד פחות מובן, כיצד שר החינוך גדעון סער חתם על ההחלטה של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבמקרה הם גם כפופים לו. עושה רושם שזו רק תחילתה של הפרשה ועוד יהיו לה הדים רבים.
שנת הלימודים החדשה עתידה להיות שנת-מפנה עבור החינוך המדעי והטכנולוגי. שר החינוך – גדעון סער, מנכ"ל המשרד – שמשון שושני, ומנהלי האגפים השונים, התייצבו כולם בפני הציבור ערב פתיחת שנת הלימודים, כדי לספר על הרפורמות השונות שייושמו השנה. הבסיס המשותף לכל אותן רפורמות הוא כסף – והרבה כסף. כזכור, בעת שנקבע תקציב המדינה לשנים 2012-2011, העניק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר החינוך סער, כמיליארד שקלים לצורך תוכנית שאפתנית ארוכת טווח, עם השם הלא פחות שאפתני, "היערכות מערכת החינוך למאה ה-21". אין ספק שהיה זה הישג נאה עבור השר, שבזכותו הוא יכול היה להתחיל לתכנן מהפכות במערכת החינוך. 450 מיליון שקלים מתוך המיליארד שקיבל סער, יופנו לחינוך המדעי-טכנולוגי. עיקר הכסף הזה יושקע בתשתיות שיניבו פירות בעתיד: הכשרת מורים, רכישת ציוד, השקעה בתיקשוב בתי הספר והמורים ועוד. האופטימיות בקרב ראשי משרד החינוך היא רבה. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שהכסף הזה לא יוכל לפתור כמה בעיות יסוד שאפיינו במשך שנים את החינוך המדעי-טכנולוגי וככל הנראה ימשיכו לאפיין אותו גם בעתיד. בעיית היסוד הראשונה היא מציאות מוזרה, נטולת כל היגיון, שמפרידה בין מקצועות המדעים – כגון כימיה, פיסיקה ומתמטיקה לבין מדעי המחשב. ההיגיון הצרוף אומר, שתכליתו העיקרית של מינהל החינוך הטכנולוגי היא להכשיר כמה שיותר תלמידים למקצועות שהמדינה זקוקה להם וכבר היום לא יכולה לספק את הביקוש. מדובר, כמובן, בהנדסת תוכנה, מחשבים וכל יתר המקצועות הנדרשים. המדיניות הרשמית היא לתת משקל שווה לכל המקצועות המדעיים, לבטל כל העדפה סמויה או גלויה למקצועות המחשב – והכל בשם חופש הבחירה והשוויון שמערכת החינוך רוצה לתת לילדיה. אבל חופש הבחירה הזה מטעה, שכן כאשר הורה לתלמיד בכיתה ז' מתלבט יחד עם בנו אלו מקצועות מדעיים להרחיב, אחד השיקולים הוא היכן הילד יוכל למצות את כישוריו ו Read the rest of this entry »
במשך שנים נתפס החינוך הטכנולוגי כילד החריג של מערכת החינוך, או אם תרצו – החצר האחורית של מערכת החינוך. גם פריחת ההיי-טק לא שיפרה את התמונה בהרבה. מספר התלמידים שפונה ל-4-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה ירד בהתמדה. את הנזקים ספגו קודם כל היחידות הטכנולוגיות בצבא, שמתקשות לגייס את המוחות המבריקים שיובלו את שדה הקרב הקיברנטי העתידי. כל שר חינוך הרבה לדבר על חשיבות החינוך הטכנולוגי, אבל כאשר הדבר הגיע למתן תקציבים, עולם כמנהגו נהג וראשי מנהל המדע נאלצו להסתדר עם מה שיש. אמנם בכל שנה הגדילו להם את התקציב, אבל זה לא היה מה שיוביל מהפכה.
כנראה שהתמזל מזלו של ד"ר רימון, ובמשמרת שלו השתנו דברים כבר בשנה הראשונה. שר החינוך, גדעון סער, קיבל מראש הממשלה, בנימין נתניהו, כמיליארד שקלים – נתח מכבד מתוך שלושת המיליארדים שקוצצו לכאורה מתקציב הביטחון לטובת התאמת מערכת החינוך למאה ה-21. עבור ד"ר רימון, מדובר על 420 מיליון שקלים עבור תיקשוב 220 בתי ספר, ו-260 מיליון שקלים עבור 60 כיתות מדעיות ותוכנית כוללת להוספת עשרת אלפים תלמידים למצבת לומדי המקצועות הטכנולוגיים בתוך חמש שנים.
יש לברך על השינוי הבולט שחל במדיניות המשרד, אבל כולנו יודעים שתקציבים אינם פתרון קסם. בתולדות המיחשוב במערכת החינוך בישראל כבר נשפכו מיליוני שקלים שלא הניבו את התוצאות הרצויות. כך, המיחשוב בבתי הספר נכנס בדלת האחורית – בצורה לא מבוקרת וללא חשיבה מעמיקה. המציאות כיום היא שיותר מדי בתי ספר בארץ נראים בדיוק כפי שנראו לפני 20 ו-30 שנה. אם יש שם מחשבים, או אולי כיתות מחשבים, הרי שהם פועלים לרוב ללא תגבור של מורים וללא תוכנית עבודה מסודרת.
כאן אנו מגיעים לחזון התיקשוב הנוכחי של השר סער. אם לשפוט לפי התוכנית שפרש ד"ר רימון, נראה, כי יש סיכוי שהמהפכה הזו שיוצאת לדרך כעת, תביא לתוצאות יותר בולטות. אחת הסיבות הוא דבריו של רימון, לפיהם הטיפול בכל בית ספר יהיה פרטני. לא רק השקעה בתשתיות, לא רק בחיבור לאינטרנט – אלא עבודה מעמיקה ויסודית שתידרש מצד הצוות החינוכי שיוכיח, כי הוא בשל לעבור לסביבת למידה מתוקשבת, כיאה לבתי ספר במאה ה-21.החזון של השר גדעון סער קרוב מאוד: עד סוף 2012 יתוקשבו 220 בתי ספר. מחשב יוצב בכל עמדת לימוד וכמובן שכל מורה יקבל מחשב נייד במסגרת הפרויקט שמובילה קרן אתנה, וממומן בחלקו הגדול על ידי אזרחים ותורמים. עכשיו מבקש ד"ר רימון לראות את התמונה הכוללת, ולתקשב לא רק את החדרים של בתי הספר – אלא גם את האנשים. אם יצליח בכך, הרי שניתן יהיה לקוות שבעוד 10 שנים יצאו לשוק בוגרי תיכון שהחלו ללמוד את אחד ממקצועות הריאליים והמדעיים כבר בכיתה ז', כי בניגוד לעבר היה שם מישהו שדאג לספר להם למה זה חשוב.
יש הרבה סיבות לקוות שהמהפכה של משרד החינוך וד"ר רימון תצליח, כי היא תשפיע על החברה כולה, ובעיקר על הדור הצעיר שיוכל סוף-סוף לעלות על הקטר שמוביל את המשק.
אתמול (ב') הצטרפה רעננה לפרויקט בטקס חגיגי, שכמוהו נערכו בשלוש השנים האחרונות ב-180 יישובים בארץ, בהם קיבלו 5,000 מורים מחשבים ניידים. המהפכה הזו מתרחשת בשקט ובאיטיות, אבל בנחישות, ולא תהיה זו הפרזה לומר שהאחראי הישיר לה הוא אורי בן ארי.
אבל הטקס ברעננה היה בכל זאת שונה. לגבי בן ארי הוא מהווה מעין סגירת מעגל אישית, ולמען הגילוי הנאות, גם עבור כותב שורות אלו.
אורי בן ארי
באי הטקס אתמול שמעו שלידתו של פרויקט מחשב לכל מורה הייתה בעיר רעננה. היה זה בשנת 2005 כאשר אורי בן ארי, אז סגן נשיא נס, חיפש דרך מקורית לשפר את רמת החינוך בישראל. בן ארי סבר – אז כמו היום – שאחת הדרכים לכך היא שיפור מעמדו של המורה, שנמצא בשפל, עובדה שמשליכה מן הסתם על כל מה שקורה במערכת החינוך.
בן ארי חשב לעצמו שבמאה ה-21, אין כמעט סקטור שירותי במשק שבו אין לאחרונת המזכירות מחשב אישי. ללא זה היא הרי לא תתחיל לעבוד. ורק למורים בישראל, אלו שאמורים להתמודד עם תלמידים המתקדמים מהם מבחינה טכנולוגיות, אין מחשב אישי.
הרעיון המקורי היה לקיים שעשועון בערוץ הטלוויזיה המקומי של רעננה, ולשתף בו מורים ומחנכים, אבל בפגישה שנערכה זמן קצר לאחר מכן, בלשכתו של זאב ביילסקי, אז עדיין ראש עיריית רעננה, ובהשתתפות נחום חופרי, אז ראש אגף החינוך והיום ראש העירייה, הועלה הרעיון להרחיב את המיזם לפרויקט שבו כל המורים בישראל יקבלו בתוך כמה שנים מחשב נייד אישי דרך בתי הספר. רעננה, שהייתה אז בשיא תנופת ההיי-טק שלה, נתפסה כמקום הטבעי שממנו יותנע הרעיון.
בן ארי החל לגלגל את הפרויקט ברמה הארצית. הוא הבין כבר אז שני דברים בסיסיים: האחד, ללא שיתוף פעולה בין כל הגורמים במערכת החינוך, ובהם הסתדרות המורים, משרד החינוך, גורמי פיקוח וניהול ברשויות ובמשרד, שום דבר לא יזוז. השני, את הכסף הוא יצטרך לגייס מהתעשייה, מתורמים וגופים שונים שנושא החינוך בראש מעייניהם.
כך הוקמה בשנת 2006 קרן אתנה. בן ארי פרש בינתיים מנס, הקים חברה עצמאית משלו בשם יו.בי.איי ונצ'רס, אבל המשיך במלוא המרץ בפעילותו כדי לממש את החזון: להעניק למורי ישראל מחשב נייד. כל כך פשוט, אבל בראשית הדרך היו יותר מדי אנשים שגם אם אהבו את הרעיון – לא האמינו שאפשר לממשו.
היישוב הראשון היה ירוחם. עמרם מצנע שמע על הפרויקט, עלה על האופנוע שלו ודהר לתל אביב. עוד בטרם שמע את כל הפרטים אמר: "אני בפנים". מאז מוצא את עצמו אורי בן ארי, יחד עם הצוות שעובד איתו, בראשותה של דפנה תמיר, מנהלת קרן אתנה, נע ונד ברחבי ארץ ישראל, מיישוב ליישוב ומעניק את המחשבים למורים.
בן ארי הדגיש לא פעם שמדובר כאן על פרויקט שיש לו לוח זמנים מאוד מוגדר: הוא החל ב-2007 ויסתיים ב-2012. עד אז, על פי התוכנית של קרן אתנה, 60 אלף מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בישראל יהפכו את המחשב הנייד לחבר הכי טוב שלהם. משרד החינוך הודיע כבר כי הוא מקצה משאבים לא מעטים לתיקשוב החינוך. אלו משתלבים באותם בתי ספר שפרויקט מחשב נייד לכל מורה כבר נמצא בהם או אמור להגיע אליהם.
בטקס אתמול ברעננה קרא בן ארי לשר החינוך, גדעון סער, לתקן את החזון שלו ולסיים את המיחשוב ב-2012 ולא ב-2016. בעולם המחשבים, מסביר בן ארי, ארבע שנים זה נצח. כל התוכנית לא תהיה רלוונטית אם ימשכו אותה כל כך הרבה זמן. עכשיו הכדור אצל גדעון סער, שצריך למצוא תקציבים מתאימים לכך. ומה הלאה?
כנגזרת מהפרויקט נולד רעיון לפרויקט חדש: "אמץ בית ספר". לדברי בן ארי, "במסגרת הפרויקט אנו קוראים לאנשי עסקים לחזור אל עיר הולדתם, לאמץ בית ספר ולתרום למען קידום והעצמת המורים באותו בית ספר או עיר".
בן ארי מאמין שיש מספיק אנשי עסקים, מנהלים ובכירים בתעשייה ובתעשיות אחרות שבוודאי זוכרים לטובה את בית הספר שלהם, או את בית הספר שבו ילדיהם למדו, והם מוכנים לסייע ולתרום להעצמת המורה בבית הספר. הרעיון נמצא כרגע בשלבי גיבוש, אבל בן ארי משוכנע שגם את זה יוכל לממש. למעשה, הוא לא רואה דרך אחרת.
כל אופציה אחרת שלא תקדם את רמת התיקשוב במערכת החינוך פירושה קריסה מוחלטת של המערכת, מורים שימצאו את עצמם לא מחוברים ולא מסוגלים להתמודד עם תלמידיהם, שכבר כיום מביאים מהבית את הקידמה והטכנולוגיה. בן ארי מסכים לדעת רבים שחושבים שאת המשימה הזו המדינה צריכה לקחת על עצמה. התעשייה והאנשים הטובים שהולכים איתו מראים את הכיוון, והם יכולים לסייע, אבל אם קידום מעמד המורה ודרכו שיפור מערכת החינוך לא יהיה בראש סדר העדיפויות הלאומי, מצבנו יהיה לא טוב, בלשון המעטה.