פוסטים בתגיות: ‘בריחת מוחות’
ישראל התקבלה היום (ב') באופן רשמי למועדון הכלכלי היוקרתי של המדינות המפותחות בעולם, ה-OECD. אין להקל ראש במעמד שקיבלה ישראל כמדינה ה-32 בארגון, וביתרונות הרבים שההצטרפות אליו תקנה לנו. יהיה זה עוד שלב במאמץ העקבי שעושים ראשי המדינה במשך שנים לצרף את ישראל לקהילה האירופית.
החברות ב-OECD אינה רק כבוד ומקור לגרפים שאפשר להציג בפורומים בינלאומיים. החברות הזו מעמידה אותנו בפני מחויבויות לשיפור מצבנו בשורה של תחומים מרכזיים: חינוך, השקעה במו"פ, שמירה על קניין רוחני, מאבק בפער הדיגיטלי ועוד. בכל התחומים האלו קשה לומר שמצבנו מזהיר, במיוחד בהשוואה למדינות האירופיות איתן אנו חולקים את המועדון.
כך, למשל, בתחום החינוך, ההשקעה במורים בישראל היא מהנמוכות בעולם. על פי סקר שנערך ב-2007, ישראל מדורגת במקום הלפני-אחרון בתגמול לעבודת המורים. למדד הזה יש השלכות רחבות – הוא משקף רמת חינוך פחות טובה שמביאה כיום ותמשיך להביא בעתיד תוצרים פחות טובים. או במילים אחרות: מערכת החינוך מייצרת בוגרים פחות טובים, שאחר כך אינם מסוגלים להשתלב במסלולים אקדמיים.
תחום אחר שבו אנו לא מהווים אור לגויים הוא ההשקעה במיחשוב מערכת החינוך. נכון הוא שבשנים האחרונות נעשו מספר צעדים חיוביים בכיוון, אבל הפיגור הוא כל כך גדול – עד שכל צעד שנעשה נתפס כטיפה בים.
גם בנושא המו"פ מצבנו הולך ומדרדר, ולשם כך אנו לא זקוקים למדדים ההשוואתיים של OECD. על פי דו"ח שפרסמה המולמו"פ (ר"ת המועצה הלאומית למחקר ופיתוח) בתחילת 2009, היקף התמיכה הממשלתית במו"פ אזרחי ובחינוך לאקדמיה ירד מ-30% מסך כל ההוצאה הלאומית בשנת 1990 לכ-14% בלבד בסוף 2008. נזכיר שוב שכאשר ה-OECD משווה את ההשקעות במו"פ, הוא אינו מודד רק את המספרים, אלא גם היכן מיקמה המדינה את נושא המו"פ בסדרי העדיפויות הלאומיים.
שמירה על קניין רוחני היא עוד תחום בו אין אנו מצטיינים. אמנם השבוע הודיעה ארצות הברית, כי היא מוציאה אותנו מרשימה השחורה של מדינות המפרות בעקביות קניין רוחני, אך המצב עוד רחוק מלהשביע רצון. הסיבה להימצאותנו ברשימה מלכתחילה היתה בעיקר בגלל פעילותה של חברת התרופות טבע, שמרגיזה את האמריקנים באופן קבוע, אך גם בגלל הפיראטיות בתוכנות ובמערכות המיחשוב. גם כאן ניכר שיפור עצום במצב, אבל אין שום סיבה שישראל לא תתפוס את אחד המקומות הראשונים בתחום הזה בעולם. מדובר במדד לרמה תרבותית נאותה, ליושרה ולהגינות.
ישנה גם נקודה נוספת: בריחת מוחות מישראל, שהיא אולי התוצאה של כל אותם מדדים טעוני שיפור שהוזכרו כאן. בסוף השבוע האחרון נערך כינוס של ארגון ההיי-טק הישראלי, שהתריע בין היתר על הסכנה הנשקפת לענף המקומי. מקימי הארגון טוענים, כי ההצלחה של ענף ההיי-טק אינה דבר מובן מאליו. הם מציינים, כי חברות בינלאומיות לא מרחיבות את ההשקעות שלהן בישראל. הן אמנם לא סוגרות מרכזי מו"פ, אבל החלטות אסטרטגיות על הקמת שלוחות ומרכזים ברחבי העולם נוטות יותר ויותר לכיוון המזרח. זו לא החלטה מאורגנת, אבל תופעה שראשי ההיי-טק בישראל ערים לה ויודעים שאסור להקל בה ראש.
בריחת מוחות קורית גם כתוצאה מכך שתקציבי המחקר מדלדלים והולכים. חוקרים ישראלים שעוברים לעבוד מעבר לים, מעדיפים לעיתים קרובות להישאר שם. כך, אנחנו מאבדים הון אנושי יקר. אם ראשי המשק לא ינקטו בפעולה רחבה לצמצום התופעה, אלף חברויות באלף מועדוני יוקרה בינלאומיים לא יעזרו לנו.
השורה התחתונה: כניסתה של ישראל למועדון ה-OECD היא צעד חשוב מאוד לכלכלה ולחברה, אבל טומנת בחובה גם מחויבויות ארוכות טווח, שמכריחות אותנו לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים שלנו. להיות חברים במועדון VIP אירופאי זה דבר אחד, אך להיות מובילים בו – זה כבר דבר אחר. שיהיה בהצלחה לכולנו.
גרסת pdf
תגובות
שם*
דואר אלקטרוני
כותרת התגובה*
תוכן התגובה
הייה אתה ראשון להגיב על כתבה זו.
בערב חג הפסח האחרון קיימה חברת לוג-און ערב מיוחד לעובדיה ולבני זוגם. הימים הם ימי שיא תקופת הדכדוך ואווירת הנכאים על רקע המשבר הכלכלי. אותה אווירה היא כלל הנראה מה שהביא את יוסי שגב, מנכ"ל החברה, לומר לעובדיו את המשפט, "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". שגב הוא אחד השותפים לאקזיט של חברת גארדיום (Guardium), שיבמ (IBM) עומדת לשלם תמורתה כ-225 מיליון דולרים. מדובר בחברת ספין-אוף של לוג-און, בראשה עומד שגב כבר שנים. אין ספק ששגב עבר את המשבר כהלכה, וששנת 2010 עבורו תהיה טובה הרבה יותר מקודמתה.
הרכישה של יבמ מלמדת שתחום אבטחת המידע עדיין לא אמר את המילה האחרונה בנוגע לאטרקטיביות שלו בעיני משקיעים, קרנות הון סיכון וחברות ענק. המוצר של גארדיום מתמקד באחד מחורי האבטחה שקיימים כיום בארגונים מבוזרים המנהלים חלק ניכר מפעילותם ב-ווב. המדובר במסד הנתונים הארגוני, שהגישה אליו, בניגוד לעבר, מורשית לגורמים רבים בתוך הארגון ומחוצה לו. עידן ה-ווב 2.0 ניפץ את האקסיומה, לפיה בסיס נתונים הוא אחד הדברים הקשים ביותר לפריצה. נכון, לפרוץ בסיס נתונים זה עדיין לא טיול בית ספר, אבל יש כבר מספיק תקדימים להצלחות בתחום. גארדיום פיתחה פתרונות שמאפשרים לעקוב ולנהל טוב יותר את התנועות אל בסיס הנתונים וממנו, כולל הגבלת הרשאות.
בעולם יש כבר לא מעט מקרים של פריצות לבסיסי נתונים. אחד המקרים המעניינים ביותר לפריצה שכזו פורסם השנה. המדובר בניסיון חדירה לאתר של חברת האבטחה קספרסקי (Kasperski). על פי בלוג של אחד ההאקרים שטען שעשה זאת, בסיס הנתונים של קספרסקי היה חשוף במשך כחצי שעה וניתן היה לגשת למידע רגיש, בין היתר מידע על לקוחות. קספרסקי מיהרה כמובן להודות בתקלה המביכה, אבל הבהירה, כי שום נזק לא נגרם לאף אחד מהלקוחות, תודות למערכות הבקרה וההגנה שמפעילה החברה כדי להגן על השרתים שלה.
ב-2005 דיווח אתר בתחום האבטחה, כי האקרים הצליחו לפרוץ לבסיס נתונים של חברת מחשבים גדולה (שמה לא פורסם), שבמחשביה אוחסנו בין היתר נתוני כרטיסי אשראי של לקוחות אמריקן אקספרס (American Express). המעשה נחשף כאשר בעל הכרטיס שעוסק לפרנסתו בחקירות, גילה לפתע בחשבונו חיובים בסך 20 אלף דולרים תמורת פרסום בגוגל (Google) – עסקה שלא בוצעה על ידו מעולם.
גארדיום היא הרכישה התשיעית של יבמ בישראל, כאשר הרכישה הגדולה ביותר שלה פה בוצעה בסוף 2007, כאשר קנתה את XIV של משה ינאי, שסיפקה פתרונות בתחום האיחסון. המו"מ על XIV ארך חודשים רבים, במהלכו נערכו מספר סבבים – הן בגלל המחיר והן בגלל שאנשי יבמ רצו לראות את המערכת עובדת באחד הארגונים הגדולים בישראל. בנק לאומי, שמשתמש במערכות XIV, סיפק את הסחורה, וסייע בזירוז חתימת ההסכם.
גארדיום, על פי הפרסומים, הייתה מחוזרת למעלה משנה על ידי יבמ. אנשי גארדיום הבינו שיש להם מוצר מבוקש, ולכן לא מיהרו לסגור את העסקה ולהתפשר על סכום. ואכן, 225 מיליון דולרים הוא סכום שהם יכולים להתגאות בו. יש שמאמינים שהסכום הוא הסנונית שמבשרת את האביב – את אותה התאוששות שהבטיחו לנו בשנת 2010.
ישראלי למחצה?
כאשר מתבצע אקזיט בהיקף שכזה, טורחים תמיד לספר ולהראות לנו שלא רק הבעלים והיזמים זוכים למנת דולרים נכבדה – אלא גם העובדים. במקרה של גארדיום, המציאות דומה – אבל את העובדים המאושרים לא נמצא בישראל. הסיבה לכך היא שהחל מ-2003, לאחר שקרנות הון הסיכון השקיעו בבית התוכנה, הן דרשו שכל העובדים יעברו לארצות הברית. כך, לגארדיום אין מרכז פיתוח בישראל, למעט פעילות קטנה שמתבצעת בחברת לוג-און שבבעלות יוסי שגב.
האם זה טוב או רע ליהודים? אין לכך תשובה חד משמעית. מצד אחד, יש כאן טביעות אצבע ישראליות, ועדיין מדובר במוחות ישראלים. מצד שני, זו עוד דוגמה למציאות נפוצה שבה חברות או קרנות זרות משקיעות בחברות ישראליות, אבל דואגות להוציא את כוח העבודה שלהן אל מחוץ גבולות המדינה, בעיקר משיקולי מס. כאן הוא המקום להתערבות מצד המדינה, שצריכה להפתיע בחשיבה מקורית שתיצור מציאות נוחה לאותם משקיעים ותאפשר להם להמשיך ולהעסיק מוחות מישראל – בישראל.
השורה התחתונה: האקזיט של גארדיום מחזיר את הזרקור לאחת הנישות ה-"חמות" ביותר בעולם האבטחה כיום, מבשר על תחילתה של ההתאוששות בהיקף ההשקעות בישראל ומעלה שוב לדיון ציבורי את נושא בריחת המוחות מישראל.
לו אני הייתי שר החינוך, גדעון סער, הייתי אוסף את חתני פרס נובל הישראלים וכמובן את הכלה היחידה בינתיים עדה יונת, ומשבץ אותם לרצאות בבתי הספר בארץ, במסגרת השיעורים על מורשת ישראל. למה דווקא מורשת ישראל? כי פרופסור יונת, כמו גם המדענים שקיבלו עד כה את הפרס היוקרתי, הם אחרוני המוהיקנים, דור הולך ונעלם של מדענים, פרי מערכת חינוך אחרת שהיתה נהוגה פה פעם, בערך לפני 50 שנה כשעדה יונת היתה תלמידה. התלמידים צריכים לפחות לדעת מה עשו אז ואיזה תוצאות היו לכך, כי הסיכוי שזה יקרה שוב בקדנציה שלהם קלוש מאוד.
הפרופסורים יספרו לתלמידים ואולי גם לגדעון סער עצמו, שגם אז , לפני 50 שנה ישראל, אולי יותר מהיום, נשאה כמה דגלים בבת אחת: דגל הביטחון, דגל החברתי ודגל החינוך. יונת וחבריה יספרו לתלמידים שמדינת ישראל ידעה להשקיע בחינוך, ידעה לתת את המשאבים הנכונים למחקר ולמדע, ואיפשרה למדענים כמו יונת לעבוד קשה שנים רבות, כדי לזכות בתהילה.אז המילה אקזיט עוד לא היתה בלקסיקןן. פרס נובל הא הוא כמובן לא המטרה אלא ציון דרך, מעין זרקור ענק שמואר עלינו ממרחקים, משוודיה, שמזכיר לנו שמלבד בעיות ביטחון יש לנו גם הון אנושי שאפשר וחיייבים לשמר אותו.אבל כדרכו של זרקור, הוא גם מאיר את הצד האפל של המדע בישראל, הצד העצוב שבגינו כנראה לא נראה בעוד 20 שנה מדענים כמו יונת ולא בגלל שאין לנו את הכישורים.
מדע מעולם לא היה בראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית, הממשלה, התקשורת, ובכלל בשיח הציבורי. רק פרס נובל יכול לשכנע עורך חדשות להכניס לעמוד הראשון פרופסור אלמונית שמדברת עלמושגים בעולם המחקר הכימי והביולוגי שקומץ לא גדול של אנשים מבין אותו. עד כדי כך ההסבר מסובך, אנטי תקשורתי, שפרופסור יונת היהת צריכה להשתמש בביטוי "פיצי פיצי", כדי להסביר לעיתונאים במה מדובר.רוצה לומר, מעבר לזה לא תצליחו להבין ממילא. פני הדור כפני כתבי המדע שלו.
אהוד קינן, פרופסור לכימיה בטכניון, הסביר בסוף השבוע במאמר מאלף בדה מרקר, למה אין לישראל עוד 20 פרסי נובל. התשובות מאוד ברורות, ידועות ונדונו עשרות פעמים בכל פורום שדן שבמצוקת המחקר והמדע בישראל. "ממשלות ישראל לדורותיהם הכניסו את המערכת האקדמית למגרש משחקים שבו נקבעים סדרי עדיפויות על פי כוחות השוק, והכוונה לשוק הכרמל" כותב פרופסור קינן. ולא צריך ללכת רחוק. לגמרי במקרה, פורסמו בסוף השבוע תוצאות הדירוג של האוניברסיטאות הטובות בעולם. שלוש המוסדות האקדמיים המובילים בישראל, ת"א, ירושלים והטכניון שגרדו בשנים קודמות את המקום ה-100 עפו משם אחר כבוד. הנימוקים גם ידועים: העדר השקעה יחסית מספיקה במחקר, העדר עידוד מדענים והעדר עשייה מספיק חזקה כדי לעודד גלובליות במחקר האקדמי כלומר להביא סטודנטים מחו"ל שילמדו בישראל. המדענים שזכו בשנים האחרונות הם אותם אלו שזכו ללמוד בתקופות שבהם ההתיחסות למדע ומחקר היתה שונה. אבל הם במיעוט. רבים וטובים מחבריה של פרופסור יונת וחתני פרס נובל אחרים נאלצו לעזוב את הארץ ולהשכיר את מוחותיהם לטובת מדינות מערביות אחרות, שיודעות להעריך את המשמעות האמיתית של השקעה במחקר ופיתוח. בריחת המוחות מישראל בעיצומה. רובה נובעת מהעובדה שאותם חוקרים עייפו מלנהל מאבקים מתישים על כל שקל של מחקר, עייפו מלראות איך פרויקטים שהם משקיעים בהם את מיטב שנות חייהם, נמוגים מול עיניהם, ולא בגלל שהם לא ראויים אלא בגלל אטימות לב, חוסר יכולת של ראייה לטוח רחוק מצד מקבלי ההחלטות שלנו בממשלה.
נשיא הטכניון, פרופסור יצחק אפלויג, אמר בראיון ברדיו, בעקבות זכיית פרופסור יונת, שפעם היו שואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. היום שואלים אותו מי אתה רוצה להיות שתהיה גדול, והרמזים ברורים לחלוטין. במדינה שבה משרד המדע נחשב לאחד המשרדים הקטנים ביותר ובכל מו"מ קואליציוני נותנים אותו לאחרון השותפים בממשלה, רק כדי לא לעלוב בו, במדינה שבה תקציב המשרד זהה כמעט לתקציב הקופה הקטנה של משרד הביטחון או חיל האוויר למשל, אין פלא שעומדים בראשו שרים שבכלל לא מבינים מה הם עושים שם. במקרה שלנו יש לנו שר מדע שקצת מבין במדע, אבל הזמן שיש לו לטפל בענייני משרדו הוא קצר מאוד, שכן חלק מזמנו נוא מבלה בקיפוץ בין הגבעות של המתנחלים. שם יש לו סיכוי לקבל קולות בבחירות הקרובות, ולא מהמדענים.
בממשלה ובכנסת לא תמצא לובי שילחם למען תקציבי מדע ומחקר. תמצא הרבה מאוד פטפטנים, פוליטיקאים צעירים וותיקים שמדברים בזכות ובעד הגדלת ההשקעה במדע ובמדענים, אבל בזה נגמרת העשייה שלהם.
גם המעטים שמנסים להיאבק, להתריע, מתחילים להתייעף. תרבות האינסטנט, הסיפוק המיידי, האקזיטים הדימיוניים שדבקו בתעשיית ההיי טק, שסמוכה במידה רבה על שלחן המדע, ורק ראשי תעשיה זו יודעיםן היטב כי אם לא יהיה פה מדע ולא יהיה מחקר גם לא יהיו אקזיטים. יוסי ורדי יהפוך לדמות מוערצת במוזיאון השעווה.
בעוד כמה חודשים נזכור בקושי את פרופסור יונת ומאיפה אנו מכירים אותה. ולכן, טוב יעשה שר החינוך סער אם ימהר ויאסוף את חתני הפרסים, יעבור איתם בין בתי הספר, יצית את דמיונם של הצעירים, ומי יודע אולי מהם תצא המהפיכה לדרך.