פוסטים בתגיות: ‘בית סוהר’
נימוקים כבדי משקל פרש בפנינו בת המשפט העליון בנמקו את ההחלטה הדרמתית שלו, לאסור על הקמת בית סוהר פרטי בדרום. הנימוק המרכזי היה שהסמכות שניתנת למדינה, לשלול חירותו של אדם ,אינה ניתנת להעברה, כלומר היא אינה יכוה לחלוק את האחרית הזו עם אף גורם אחר. אין דומה הדבר לשום שירות או תפקיד שהמדינה לקחה על עצמה ורצה לתת אותו לקבלנים חיצוניים.מעצר אדם במדינה דמוקרטית צריך להיות על ידי נציגי החוק, שבאים עם נימוקים מספיק רציניים כדי לשלול את חירותו של פלוני זה או אחר. עד כאן הכל טוב ויפה
אלא שבהחלטת בית המשפט יש סכנה לשפיכת כל האמבטיה עם התינוק. רבים פירשו את החלטת השופטת כבוד הנשיאה בייניש כהחלטה גורפת על כל נושא ההפרטה במדינת ישראל, הפרטה שיש לה מתנגדים מזרמים שונים בציבור הישראלי כול בכסת. וכאן הסכנה הגדולה. הפרטה נולדה קודם כל מהמקום של הצורך לייעל. מדינה, שמנוהלת על ידי מנגנונים ציבוריים אינה מתנהלת ביעילות. זה טבעי. אין לה שום תמריץ שיחייב את כל עובדיה להיות יעילים. הפרטה פירושה מסירת ביצוע משימות מסוימות או לקיחת אחריות על תחומים מסויימים בידי גורמים אזרחיים שזו המומחיות שלהם, ויש סיכוי שהם ינהלו טוב יותר את מה שהמדינה לא יודעת לעשות, דווקא בגלל שיש להם תמריצים כלכליים. כאן נכנס המושג השני שהציבור מזהה אותו עם הפרטה: מיקור חוץ. זהו השם הכולל לכל אותם שירותים שארגון מסויים רוצה להוציא לקלבני מישנה, משום שזה אינו ליבת העסקים שלו ובשל כך העיסוק הזה עולה לו הרבה כסף. במקרה של בית הסוהר, אפשר היה לצמצם את הסיפור אילו שירות בתי הסוהר היה אומר: אני יודע לנהל אסירים. אני יודע לקבל אותם אחרי שהם מובאים על ידי שלטונות החוק ואני אחראי על כך שהם לא יברחו. כדי לעשות את זה אני צריך לעשות ולהיעזר בשורה של פעולות, אני צריך לבנות בתי כלא ולאפשר לאסירים תנאי כליאה סבירים. את זה אני לא יודע לעשות. את זה אני רוצה להוציא למי שיש לו כסף ויודע לעשות זאת, הכל תחת פיקוח שלי. וכך הדבר לגבי שורה ארוכה של דברים שהמדינה רוצה להוציא. היא אינה מתנתקת מהאחריות שלה למשימה, היא מנהלת את המתקנים היא אחראית כלפי אזרחיה אבל נעזרת במומחים שבסופו של דבר חוסכים כסף לקופת המדינה. זה קיים בארץ בהרבה תחומים (קחו למשל את מכוני הרישוי שעובדים מטעם משרד התחבורה) . המקרה של בית הסוהר הפרטי הפחיד הרבה אנשים מהזוית של שלילת חירות הפרט שעלולה להיות משיקול כלכלי ולא ענייני. אלא שבדרך, בפסילתו המחולטת של מקרה מסויים זה, הטיל בית המשפט צל כבד על כל נושא ההתיעלות בשירות הציבורי, וקבע כי היא חשובה אבל עד גבול מסויים. במאמר מוסגר צריך לזכור שהצורך בהקמת בית סוהר פרטי נובעת מממצוקה אמיתית של מיטות בבתי הכלא בארץ ומתנאי כליאה מחפירים במקומות רבים, תנאים שמנוגדים לכל אמנת זכויות אדם בסיסית במקומות הנידחים בעולם. עכשיו נשארה המדינה עם מבנה חדש של בית סוהר, שאותו היא צריכה לנהל.סביר להניח שבמקודם או מאוחר גם כאן כמו במקומות כליאה אחריפ חלק גדול מהשירותים שבית הסוהר זקוק להם יתקבלו במיקור חוץ, על ידי גורמים פרטיים. אין מנוס מכך, זו דרכו של עולם. חבל מאוד שבלהט הויכוח, ההתנהלות המוזרה של המדינה בפרשה, ההחלטה להמשיך לבנות למרות שבית המשפט הזהיר את המדינה כבר כמה פעמים שעומדת להיות פסיקה, חבל מאוד שהפסיקה הזו עלולה לסתום את הגולל על תהליכים שהם לכאורה הפרטה אבל בסופו של דבר נועדו לחסוך את הכסף הציבורי שלנו.
לא מעט כסף אגב הושקע בבית הסוהר במיחשוב וטכנולוגיה שנועדו לפקח טוב יותר על האסירים ובצורה יעילה יותר. פתרונות מתקדמים של שליטה ובקרה, אזיקים אלקטרונים ומערכות של מוקדים משוכללות, כל אלו היו אמורים להפוך את בית הסוהר החדש לאחד המקומות היותר מאובטחים ויותר מהימנים בשירןת בתי הסוהר.
עכשיו, צריך להמתין ולראות איך המדינה יוצאת מהתסבוכת המשפוית אליה נקלעה, תביעות פיצויים, נזקים עקיפים וישרים ועוד.