יהודה קונפורטס – בלוג

פוסטים בתגיות: ‘בית חולים’

 הנרטיב "אל תשליכני לעת זיקנה", שליווה את החברה הישראלית כמעט מאז הקמת המדינה איבד לחלוטין את משמעותו. מערכןת הרווחה והבריאות  לא מסוגלות ולא רוצות לטפל באותם קשישים שכל חטאם הוא שהאריכו  חיים ושרדו אותם, בעידן הריאליטי,  בעידן  של כוכב נולד, קשיש גוסס בבית חולים הוא במקרה הטוב עוד אייטם בחדשות  או נושא ל"תוכנית מיוחדת" בערוץ 10 . הצופים בבית, יעצרו לרגע, יצקצקו בלשון, יכתבו אולי  טוק בק זועם על הרופא שלהם, וימשיכו הלאה לרוקדים עם כוכבים או  יתחברו באינפוזציה לוילה של האח הגדול.* רק שאתה שם לידם, אתה מבין שאתה בגילם, אתה ממש לא רוצה להיות שם.

 

 

החברה הישראלית לא מצליחה לתת את היחס  הראוי והטיפול לאוכלוסיה המתבגרת שלה. נתונים שונים שמתפרסמים חדשות לבקרים מלמדים כי  שיעור הקשישים בקרב האוכלוסיה הישראלית יילך ויגדל בעשורים הקרובים. המערכות החברתיות, הסוציאלות וכל שכן המערכות הבריאותיות אינן ערוכות לטפל בגידולים הצפויים. לא צריך להיות סוציולוג או מנבא  עתידות כדי לחזות את התופעה המעציבה הזו. 

די לקרוא מדי פעם בעיתונות על מצבם הקשה של הקשישים בישראל, על בדידותם, העדר הגנה מספיקה, והעדר היכולת לטפל בהם ברמה הרפואית הבסיסית.   על פי תחזיות רשמיות עד 2030 צפויים להיות בישראל כ-1.3 מיליון קשישים. כיום הם מהווים 10 אחוז מהאוכלוסיה. קצב הגידול של האוכלוסיה הבוגרת  הוא  פי 2.5 מאשר קצב גידול האוכלוסיה בכלל.  30 אחוזים מהקשישים בני 65 פלוס,  הם בני 80 פלוס. תוחלת  החיים המתארכת בישראל כמו במדינות מערביות רבות, הפכה את הביטוי "אל תשליכני לעת זיקנה"(מתוך שירו המפורסם של  אביהו מדינה, על בסיס לחן מסורתי) שנחשב  לנרטיב חזק מאוד  בחברה  הישראלית למשפט ריק מתוכן. הזעקה של הקשישים נתקלת בלב אטום, בציניות ובמערכות בירוקרטיות שאלו שעומדים בראשם איבדו את הלב והנשמה.

מערכות הרווחה קורסות בזו אחר זו והן  נתונת לחסדיהן של עמותות  וארגונים שונים. אלו לא מצליחות להתמודד עם המספר ההולך וגדל של  קשישים שנקלעים למצבי  מצוקה ועוני. על פי ההערכות 56  אחוזים מהקשישים חיים בבדידות  בקהילה, לבד בדירתם, ו-46 אחוזים אחרים הם בודדים (אלמנות ואלמנים). אין מערכות מסודרות שמטפלות בהם, מתוך ראייה רוחבית כוללת.וזאת במציאות ישראלית ייחודית לפיה שליש מהקשישים בישראל הם ניצולי שואה.

המצב מחמיר הרבה יותר כאשר אותם קשישים נזקקים לשירותי רפואיים מבתיחולים ומרפאות הקהילה. קריסה וטירוף מערכות, הן תיאור חלש מדי כדי לתאר את המציאות שמתחרשת יום יום ושעה במסדרונות בתי החולים. בבחירות 2000 אהוד ברק נסע לנהריה ופגש את הקשישה ששוכבת במסדרון. האגדה אומרת שהיא עדיין שם ואם לא היא אז החברות שלה שהיו אז צעירות והיום זקוקות לטיפול.

עיקר המעמסה נופלת על המשפחות, הילדים שהם עצמם כבר לא צעירים. הם נאלצים להתמודד עם גידול הילדים שלהם, בשלבים  בוגרים של החיים,  להחזיק חזק את הקריירה שלהם וחייהם הפרטיים ולטפל בהוריהם.מחקר שנערך לא מכבר באוניברסיטת חיפה, במימון הביטוח הלאומי,  העלה  כי בכ-73% ממקומות העבודה אין מדיניות לגבי עובדים המטפלים בהורים קשישים.

אבל מעבר לזה, עצם  הטיפול הזה מלווה במעמסה רגשית קשה ביותר שנתקלת במערכת סיעודית ורפואית אטומה, אדישה, עייפה משהו, שערך חיי אדם בעיניה הוא דבר מדיד, שקול לרווח והפסד וקורבן לתיעדופים אכזריים. שבועת הרופא, שכל סטודנט לרפואה שנה א' לומד אותה  ע"פ, כבר אינה קו אדום. התופעה הזו נגלית לעיניהם של הקרובים שמבקרים את יקיריהם במחלקות הפנימיות של בתי החולים הגדולים באזור המרכז השרון ובעצם בכל הארץ. אותם יקירים חטאו בכך שהצליחו לשרוד ועברו את  גיל ה-90 . היחס שהם מקבלים במחלקות השונות בבתי החולים הוא כאל מטרידים, כאלו שאין הרבה מה לעשות איתם ממילא וחבל להשקיע בזה.  

שסגן מנהל מחלקה בבית חולים גדול  אומר לבתו של קשיש, שעבר את גיל ה-90  כי בכלל אין טעם לרוץ איתו לבית חולים, בכל פעם שהוא מתייבש בגלל שהפסיק לאכול באופן סדיר.  כשאתה שומע את זה  במו אוזניך פתאום נופל לך האסימון.  מה החלופה אם כן? הרופא  לא צריך להגיד בקולו מה האלטרנטיבה, אתה מבין לבד:  המתת חסד.

כן צמד המילים הזה  שהיה פעם קאזוס בלי, ואסור היה בכלל להזכיר  אותם בין כתלי מוסד רפואיים שנוכחים בו רופאים ואחיות,  הפך היום לנושא לדיון פתוח. הרופאים, אמנם לא יעשות זאת בדרך כלל, , אבל הם ישמחו מאוד לתת לך טיפים מהי הדרך הטובה ביותר להגיע למציאות כזו. החברה הישראלית מוותרת על  קשישיה המבוגרים יותר, בני ה-90 פלוס. אם הם שורדים לבד, אשרי וטוב להם. אם הם זקוקים לטיפול המדינה, עדיף שלא יבואו.

ואם אתה  מחליט בכל זאת לא לוותר, כי הרי מדובר ביקירך,, אז אתה נתקל בחומה אטומה של  מערכות מבולבלוץ שמספקות  אינפורמציה חלקית על זכויות בסיסיות שמגיעות  לך, ,סותרת את  עצמן  באופן  שאינו מאפשר לך לקבל החלטות נכונות ורציונליות בזמן אמת. יקירך המוטל לפניך, כבר מזמן אינו מסוגל להבין מה קורה איתו, אתה לעולם לא תדע כנראה מה הוא חושב ומה הוא  רוצה.והצוות הרפואי שמח מאוד להפיל את כל התיק עליך. 

אז מגיעים רגעים של שבירה ויאוש.ואז אתה פוסע  במסדרונות  בית החולים, או בדרך הביתה  אחרי עוד יום עבודה מתיש רווי לחצים ומתחים משלו, ואתה נשבע לעצמך, ומשביע את  ילדיך  הצעירים, שלא ממש מפנימים  את מהות הבקשה, ואתה אומר להם: . "כשאגיע לגיל הזה אל תשליכו אותי לידיהם של צוותים רפואיים שלא מסוגלים וגם לא יכולים כבר לעשות שום דבר למעני. אל תפקירו אותי בידיהם של עובדים ואנשי צוות רפואי חסרי אונים.  כי  המערכות  ששולחות אותם למלחמה הארורה הזו על חייהם של הקשישים, המערכות האלו מנוהלות על ידי שליחים ופוליטיקאים, שיודעים היטב שכאשר הם יזדקקו לטיפול רפואי, יקיריהם לא יצטרכו לעשות כלום. הטיפול הטוב ביותר והמהיר ביותר יגיע מאליו.  אנחנו נמשיך לעבוד כדי לממן את הטיפולים הרפואיים המשובחים שלהם. והם, אחרי שיצאו מניתוח כזה או אחר בחיים, יעשו מסיבת עיתונאים וידברו בשבחה של הרפואה המקצועית הגבוהה בישראל(והיא אכן כזו) ושל בית החולים עצמו אנחנו, בני העם הפשוט מוותרים על הכל. תחסכו  מאיתנו ומכם את  כל התהליך, תנו לנו למות בכבוד.

 בשולי הדברים: הכללות הן תמיד דבר מסוכן. רשימה זו עושה בוודאי עוול  ליוצאים מהכלל, לאותם רופאים ואנשי צוות, שנותנים את הנשמה ואולי גם את הבריאות שלהם כדי להלחם למען החלשים ולהיאבק  במערכות ששולחות אותם. הם ל"ו הצדיקים שמצילים אך במעט את  כבודה של המערכת.. אבל אלו יוצאים מהכלל שאינם מעידים לכלל ולכן יסלחו לי אותם מתי מעט.

: 

 ערוץ 2 שידר אתמול(יום שישי 2.7 ) כתבה מרגשת במיוחד באולפן שישי של יאיר לפיד, על חייו ומותו של התינוק סהרון, שנפטר ביום העצמאות האחרון והוא בסך הכל בן שנה וחצי. סהרון נולד כאח תאום בלידה שנראתה רגילה, להורים צעירים ומאושרים מחולון. בגיל 8 ימים הבחינה אמו בבליטה מסויימת בלחי שלו וכמו כל אמא דאגנית פנתה לבית החולים. הרופא בבית החולים איכילוב בחן בתחילה שמדובר בגידול קטן שפיר שחולף עם השנים. הודעות ההרגעה שלו פעם  אחר פעם להורים המודאגים, לא תאמו את מה שהם ראו על פניו של סהרון. הגידול נראה רחוק מאוד מלהיות לא  אלים. הרופא, שהוגדר כמומחה אזורי באחד מבתי החולים באזור המרכז, המשיך באבחונים האופטימיים שלו . היום בדיעבד התברר כי באף אחד מהפעמים, כאשר זוג ההורים האצילי והנפלא של סהרון התייצבו אצלו, לא חשב לרגע  שמא יש לפנות לרופא אונקלוג, שכנו למחלקה בבית החולים, או לשלוח את ההורים להתייעצות מומחה.

 הבשורה המרה הגיעה כשלושהחודשים לאחר הולדתו של סהרון. הגידול התברר כממאיר, אלים, ומהר מאוד הרופאים החלו להכין את ההורים לגרוע מכל. סהרון לא ישרוד. בד בד עם ההתמודדות הקשה מכל, לטפל בילד שגווע לך מול העיניים, התעקשו ההורים להכניס מצלמה לחייהם. הם ביקשו שצוות ערוץ 2 ילווה את מהלך הטיפול בסהרון המתוק שנכנס לנשמה של כל אחד שצפה בכתבה.

יאיר  לפיד העיר בתחילת האייטם  ובצדק כי ההתלבטות היתה קשה.  עד מה מצלמה יכולה להיות חודרנית איפה הגבול שבו אומרים די עד כאן כי מדובר בסופו של דבר בילד קטן, במשפחה פרטית ובסיפור טרגי.  בדיעבד מדובר בתסריט שהיה ידוע מראש;  ליווי תינוק בן  יומו אל מותו הצפוי.

הכתב שי גל ערך כתבה יפה, עניינית, כאשר מלבד המסרים המזעזעים שלה, הוא העביר את המסר של ההורים, שדרשו את  נוכחות המצלמה: הם רוצים לומר לכל מי שרואה אותם ונתקל בסיטואציה דומה: אל תרפו לכו לכל רופא מומחה שאתם רואים,  בצעו חוות דעת שניה ושלישית,  אל תחכו.

  טענת  ההורים היא שאילו היו הולכים לרופאים מומחים ברגע שגילו את הבלוטה בלחייו של סהרוני הקטן, אולי, אולי אפשר  היה להצילו. הכתבה קשה לצפייה אבל היא  ללא ספק העבירה את המסר. היא נוגעת במציאות מוכרת בכל העולם. הגבול הדק מאוד בין אבחנה לא  נכונה על סמך מידע קיים לבין רשלנות רפואית לשמה.  

 בארצות הברית מתים כל שנה  בין 40 ל-100 אלף איש כתוצאה מטעויות רפואיות בעיקר מרשמי תרופות לא נכונים. יותר מאשר בתאונות דרכים, מחלת האיידס ופעולות איבה.  בישראל, ההערכה היא שבכל שנה מתים כ- 300 בני אדם כתוצאה מטיפול רפואי שבדיעבד לא היה נכון. המקרה של סהרון הקטן  שייך לקטגוריה הזו. האם הייתה פה רשלנות רפואית או לא, העובדות יקבעו בבית המשפט אם וכאשר המשפחה תחלט ללכת לערכאות.  מניעת התופעה קשורה במערכת היחסים בין הרופא לחולה,   עד כמה המטופל  נותן אמון ברופא ועד כמה הרופא קשוב למטופל שלו.

דו"ח שנעשה בארצות הברית על איכות הבריאות הראה כי הרופאים לא  עושים מספיק כדי להיות קשובים  למטופלים ולקרובי משפחה. הם לא מוסרים את המידע המלא ולא מרבים לשלוח מטופלים לחוות דעת שנייה ושלישית.

המוסד הזה של SECOND OPINION  היה מאז ומתמיד בשולי הרפואה הקונבנציונלית בישראל כמו בעולם. בשנים האחרונות הוא נכנס יותר למודעות בין היתר מפני שקופות החולים והחברות המבטחות את החולים בביטוחי מישנה משלימים, מאפשרות ללכת לרופאים מקצועיים,במסגרת הקופה במגבלות ועל פי הסדרים מיוחדים. אבל עדיין השימוש במנגנון זה לא פשוט, אינו טריוויאלי, ובתחומי מחלות מסויימים, אתה  מגלה שאם אתה רוצה באמת חוות דעת מקצועית אמיתית  מרופא שנחשב, עליך להיפרד מכמה אלפי שקלים, וזאת  מבלי לזלזל חלילה ברופאים שקופות החולים עובדות איתם. רוצה לומר חווות הדעת המקצועיות היו ונשארו בתחום של הרפואה הפרטית שהיא תמיד נחלתם של בעלי האמצעים. ההורים של סהרון הקטן כנראה לא היו כאלו אבל  המעציב מכל שלאורך כל הדרך לא נמצא הצדיק האחד, בזמן הנכון שיפנה אותם לחוות דעת מקצועית. מבלי להיכנס לפרטי התיק, ההיגיון אומר שאילו בשבוע הראשון בו אבחן הרופא מבית החולים את המחלה של סהרון הוא היה שולח את ההורים אל אונקולוג, אולי, המציאות הייתה שונה.

כאמור סהרון אינו הראשון ואינו האחרון. הנושא של רשלנות רפואית  הוא אחד הנושאים היותר פופולרים באתרי אינטרנט ברשת. חיפוש מהיר בגוגל יוביל אתכם למספר לא קטן של אתרים

אחד מהם הוא  למשל  "אתר המשפט" של עו"ד יונתן דייויס, שבו אפשר למצוא חומר רקע ומידע מגוון על הנושא  של רשלנות רפואית.

http://www.med-law.co.il/ShowDoc.asp?MenuID=300&LangCode=Heb#A 

 להלן כמה ציטוטים נבחרים מהאתר "רשלנות רפואית היא תקלה רפואית שנזק בצידה הנגרמת כתוצאה מטעויות בטיפול או כתוצאה מהפרת חובת הזהירות המוטלת על הרופא אשר גרם לנזק על פי דין."

רשלנות רפואית מאופיינת בתקלות בכל שטחי הרפואה כאשר הבולטים בהם:

• טעויות באיבחון המחלה.
• איחור בגילוי האבחנה וכפועל יוצא בטיפול במחלה.
• איבחון רשלני.
• טעויות בטיפול רפואי.
• טעויות במתן תרופות ובמינון המתאים.
• טעויות בניתוחים אשר גורמים לנזק בלתי צפוי.
• העדר הסבר ותקשורת לקויה בין מטפל ומטופל.
• נזקים שנגרמים במעקב הריון או סביב הלידה. 
•  טעויות עקב כשלים במערכת ותקשורת לקויה בין מטפלים.

 אחת השאלות שהאתר מתמודד איתם  היא האם יש בסיס לתחושה בציבור שהרופאים הם מעין גילדה המגנה על עצמה? עוד דייויס: אכן קיימת תופעת הכחשה של המערכת הרפואית שאין תופעות של רשלנות רפואית ואם נגרם נזק הרי הוא נגרם כתוצאה מגורמים שלרפואה לא הייתה שליטה עליה. תופעת ההכחשה הטבעית מצטרפת לחשש של רופאים שאם יחשפו את הטעויות שהקולגות שלהם ביצעו יבולע להם מבחינה מקצועית. בנוסף, יש חשש שגילוי הטעויות עלול להגביר את מספר התביעות ולכן הרופאים מציעים פתרונות של פיצוי ללא אשם. סיבות אלה ואחרות גורמות לתחושה שרופאים מחפים אחד על השני אם כי ראוי לציין שיש כיום יותר פתיחות מבעבר.

 במקרים של תביעה בגין רשלנות רפואית יש להוכיח שהרופא כשל בטיפול שנתן, הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו, ושהיה עליו כרופא סביר לצפות את אשר קרה כדי למנוע את הנזק. כמו כן על התובע להוכיח שקיים קשר סיבתי בין התנהגותו הרשלנית של הרופא לבין הנזק הנטען

יש לבחון קיום חובת הזהירות לאור נורמות ההתנהגות הנדרשות מהרופא הסביר, בהתחשב בתפקידו ובחובותיו של הרופא כלפי החולה. המבחן אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה,על פי הידע העדכני. מכאן שיש לבדוק מה היה הידע העדכני לצורך הענין.

  תוופעה נוספת היא ניגודי אינטרסים בין המעסיקים והמבטחים של הרופאים בביטוחי אחריות מקצועית. לגופים אלה בעלי אינטרסים שונים מהרופאים, למשל לקופת החולים, יש שיקולים כלכליים לספק תרופה מסוימת ולא להכניס תרופה אחרת לסל הבריאות. לעומת זאת, על הרופא המטפל מוטלת חובה כלפי המטופל לגלות לו את קיומה של התרופה החילופית וקופת החולים לעיתים מטילה חיוב על הרופא לא לגלות את קיומה של התרופה החילופית. כך מצוי הרופא בניגוד עניינים בין נאמנותו למעסיק וחובתו האתית והחוקית כלפי המטופל.

 

 עו"ד דורון כספין, נציג ההורים של סהרון ז"ל אמר בתגובה לערוץ 2 כי ידוע  הוא שתביעות על רשלנות רפואית נתקלות בחומות אטומות של המערכת הרפואית אבלה הוא מקווה שהפעם רשויות הבריאות יחרגו ממנהגן ויאפשרו למשפחה לנהל תביעה ולבדוק את העובדות.

בית החולים מגבה בינתיים  את הרופא וטוען כי פעל לאורך כל  הדרך כפי שהיה צריך. התביעה בוודאי לא תחזיר את סהרון להוריו. נחמתם, אם יש כזו היא שיש לו אח תיאום ועוד ילד. ויש להם גם עוד תקווה אם מישהו שצפה בכתבה או קרא את הסיפור ילך עכשיו לחוות דעת שנייה בכל נושא רפואי שהוא  טרוד בו, יכול להיות שהוא מציל את חייו את חיי קרובי משפחתו. חומר למחשבה.