פוסטים בתגיות: ‘ביילין’
הראיונות שהעניקו בסוף השבוע ה"ה שמואל הספרי ואלדד יניב לכלי התקשורת ובהם הם משתלחים בשמאל הישראלי, במשטמטים נועד בסופו של דבר לקדם מכירות למאמר שהם מפרסמים בימים אלו וקרוב לוודאי שיהפוך לספר ואולי לפולישוק ב.
קצת קשה היה להאמין שדברי הבלע שמצטוטים מפיו של הספרי על אנשים כמו אביב גפן, יוסי ביילין, ג'ומס ואחרים, שייכים למי שעד אתמול נחשב לאחד היוצרים הטובים ביותר (עדיין כזה), שתרם לנו את אחת הסדרות היותר מוצלחות שהיו פה (והיו מעט מאוד בשנה האחרונה)
הספרי יודע את מה שיודע כל יותר מתחיל. מעולם לא זרקו אבנים על מי שקילל את השמאל, השמיץ אותו, הוריד אותו לשוליים, והפך אותו לילד חריג. בחברה הישראלית, מזה 30 שנה להגיד על מישהו שהוא שמאלני זה כמו להגיד לך בוקר טוב. אם מנסים ליישם את אותה משוואה על ימני למשל, (כלומר לתיגי מישהו כימני ) מייד יאשימו אותך בחוסר נאמנות למולדת, באנטישמיות, בבוגדנות.
התיזה הזו אינה תיאוריה היא עבדה יפה ב4.11.1994 במוצ"ש בשעה 22 בערב, בכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין, על שם רוה"מ שנרצח שם על ידי אחד שהאמין יותר מדי לסיסמאות של הימין על השמאל.
עכשיו חברו להםעסקן פוליטי מתקושר, סופר, מחזאי ויוצר מוכשר, כדי "לחנך" את השמאל כפי שהם מכירים ובעליל הם ממש לא מכירים..
העצוב בכל הסיפור הזה הוא לא הפה המלוכלך של הספרי, ושל הקומבינטור הפוליטי אלדד יניב, שנזרק על ידי אהוד ברק הבוס שלו וקרוב משפחתו, וכעת הוא בעיצומו של מסע חיסול חשבונות. אז אם אהוד ברק מצד אחד, או איתי אלתרמן נמצאים על אותה סקאלה שנקראת "שמאל" משהו כנראה מאוד מקולקל ביכולת הניתוח של השניים.
אי אפשר לטשטש את העובדת, ולא צריך את הספרי בשביחל זה. השמאל הישראלי מרוסק, איבד את דרכו הבחירות האחרונות הוכיחו זאת היטב, הטרגדיה שמתחרשת כיום במפלגת העבודה, היא רק פרק אחד בסיפור העצוב הזה. הסיבה היא בין היתר שחלק גדול מהשמאל השפוי, אליו מנסה הספרי לכוון, באמת איבד את החשק להילחם. אין כבר בשביל מי. בארץ הזו מסתובבים אנשים, מלח הארץ, שהספרי רוצה להשתייך אליןם, כאלו שתרמו למדינה, שירתו בצה"ל, שילמו בבריאותם, וממשיכים לתרום היום. אבל הם כבר הפנימו שהמדינה שלהם,אותה מדינה שבן גוריון וחבריו חלמו עליה, נגנבה להם מתחת לרגליים. הם לא מאשימים את אף אחד חוץ מאשר את עצמם.
אחת הסיבות למציאות הזו היא אותם דברי בלע ושנאה שהספרי ויניב משחררים על "השמאל" בישראל, כאילו שהוא עשוי ממיקשה אחת. לו אני הייתי הביוגרף של"הימין" בישראל הייתי מאמץ את דברי הבלע של יניב והספרי בשתי ידיים.
אילו באמת שני הג'נטלמנים האלו רצו לעשות מעשה "ציוני" אמיתי, ובאמת להצל את השמאל הישראלי (והוא זקוק בדחיפות למנתח לב פתוח מומחה בינ"ל) הם היו מצטרפים לאחת מהמסגרות הרבות שקוראות לעצמם שמאל, משפיעים מבפנים, ומנסים להוביל תהליכים. כי הרי אותו פולישוק שהם יצרו בכישרון רב, מייצג את הטוק בקים של וואי נט בכל פעם שמדברים על חברי כנסת ופוליטיקאים. הספרי בעצמו הציף לנגד מאות אלפי עיניים כל שבוע, את הפרצוף המכוער של בית הנבחרים הישראלי. עכשיו הוא רוצה לשנות את זה ואיך? על ידי זה שהוא זורק רפש, בוץ וממשיך להכות באותם אלו שקוראים לעצמם "שפויים", הם מסרבים לתייג את עצמם כ"ימין" " "שמאל" או "מרכז" (הגדרות ארכיאיות שזמנן עבר מהעולם) אלא להיות הם עצמם ולבחור לעצמם את העמדות שהם רוצים לתמוך בהם, ולא ליצור זהות אחת בין תמיכה בשלום שעל פי המילון של הספרי, משמעותה הצבעה בעד הליכוד או ימינה ממנו, ומצד שני להיות שמאל חברתי שתומך במרץ ושמאלה ממנו.
מדינת ישראל טרם סיימה את מאבק העצמאות שלה והאתוס הביטחוני הוא האתוס שעדיין שולט כאן, לטוב או לרע. ולכן השמאל והימין עסוקים קודם כל בניסון לייצב את המדינה הזו ברמה הביטחונית, ואנחנו רחוקים מאוד משם. בדרך אנחנו חיייבים להרים דגלים נוספים, ואמר זה כבר לפני 35 שנה משה דיין "מדינת ישראל צריכה ללמוד להרים את הדגל הביטחוני לצד הדגל החברתי". יש ויכוח מר לגבי המינון. יש מראות מזעזעים שאפשר היה להניף גבוה יותר את הדגל החברתי אבל זה לא שייך לדיון הזה.
שמה שיציל את השמאל הישראלי הוא לא מאמרים משתלחים מצד כאלו שהם שמאל או לא, או מצד כאלו שהם ימין מטורף. מה שיציל את השמאל הישראלי הוא אנשים כמו הספרי שבמקום לעשות לעצמם יחסי ציבור על גבם של אנשים שלפחות עשו משהו בחיים (ג'ומס, ביילין, ואפילו נתניהו וברק לצורך העניין) היו מפשילים שרוולים ומתגייסים כדי לשנות את המציאות, ואחת התחנות, מה לעשות היא במקום שפולישוק עבד בו. צריך לסתום את האף, להכנס לצחנה ולנקות את האורוות. סימסאות, סלוגנים והטלת רפש באנשים רק תגדיל את מספר האנשים שקונים באי ביי, מחפשים דרכון פולני ויעשו כל מאמץ שילדיהם ילמדו בחו"ל ולשונו החדה של הספרי, ממש לא מפחידה אותם. הם עדיין בעלי מניות שווים בדיוק כמו הספרי ויניב שספק אם הרגו ערבי אחד בימי חייהם, ועכשיו הם רוצים להצטרף לאותו מחנה "לאומי" במסווה של שמאל מסורס וצייתן.
את המדינה זו ייסוד ובנו אנשי תנועת השמאל. ב-77 היא נלקחה מהם. מדינה אינה סטארט אפ אלא פרויקט לטווח ארוך. מה שעושים של אנשי השמאל השפוי שהספרי ויניב מנסים לאגד הוא להמתין בסבלנו ולחכות לימים טובים יותר.
קצת קשה היה להאמין שדברי הבלע שמצטוטים מפיו של הספרי על אנשים כמו אביב גפן, יוסי ביילין, ג'ומס ואחרים, שייכים למי שעד אתמול נחשב לאחד היוצרים הטובים ביותר (עדיין כזה), שתרם לנו את אחת הסדרות היותר מוצלחות שהיו פה (והיו מעט מאוד בשנה האחרונה)
הספרי יודע את מה שיודע כל יותר מתחיל. מעולם לא זרקו אבנים על מי שקילל את השמאל, השמיץ אותו, הוריד אותו לשוליים, והפך אותו לילד חריג. בחברה הישראלית, מזה 30 שנה להגיד על מישהו שהוא שמאלני זה כמו להגיד לך בוקר טוב. אם מנסים ליישם את אותה משוואה על ימני למשל, (כלומר לתיגי מישהו כימני ) מייד יאשימו אותך בחוסר נאמנות למולדת, באנטישמיות, בבוגדנות.
התיזה הזו אינה תיאוריה היא עבדה יפה ב4.11.1994 במוצ"ש בשעה 22 בערב, בכיכר מלכי ישראל, היום כיכר רבין, על שם רוה"מ שנרצח שם על ידי אחד שהאמין יותר מדי לסיסמאות של הימין על השמאל.
עכשיו חברו להםעסקן פוליטי מתקושר, סופר, מחזאי ויוצר מוכשר, כדי "לחנך" את השמאל כפי שהם מכירים ובעליל הם ממש לא מכירים..
העצוב בכל הסיפור הזה הוא לא הפה המלוכלך של הספרי, ושל הקומבינטור הפוליטי אלדד יניב, שנזרק על ידי אהוד ברק הבוס שלו וקרוב משפחתו, וכעת הוא בעיצומו של מסע חיסול חשבונות. אז אם אהוד ברק מצד אחד, או איתי אלתרמן נמצאים על אותה סקאלה שנקראת "שמאל" משהו כנראה מאוד מקולקל ביכולת הניתוח של השניים.
אי אפשר לטשטש את העובדת, ולא צריך את הספרי בשביחל זה. השמאל הישראלי מרוסק, איבד את דרכו הבחירות האחרונות הוכיחו זאת היטב, הטרגדיה שמתחרשת כיום במפלגת העבודה, היא רק פרק אחד בסיפור העצוב הזה. הסיבה היא בין היתר שחלק גדול מהשמאל השפוי, אליו מנסה הספרי לכוון, באמת איבד את החשק להילחם. אין כבר בשביל מי. בארץ הזו מסתובבים אנשים, מלח הארץ, שהספרי רוצה להשתייך אליןם, כאלו שתרמו למדינה, שירתו בצה"ל, שילמו בבריאותם, וממשיכים לתרום היום. אבל הם כבר הפנימו שהמדינה שלהם,אותה מדינה שבן גוריון וחבריו חלמו עליה, נגנבה להם מתחת לרגליים. הם לא מאשימים את אף אחד חוץ מאשר את עצמם.
אחת הסיבות למציאות הזו היא אותם דברי בלע ושנאה שהספרי ויניב משחררים על "השמאל" בישראל, כאילו שהוא עשוי ממיקשה אחת. לו אני הייתי הביוגרף של"הימין" בישראל הייתי מאמץ את דברי הבלע של יניב והספרי בשתי ידיים.
אילו באמת שני הג'נטלמנים האלו רצו לעשות מעשה "ציוני" אמיתי, ובאמת להצל את השמאל הישראלי (והוא זקוק בדחיפות למנתח לב פתוח מומחה בינ"ל) הם היו מצטרפים לאחת מהמסגרות הרבות שקוראות לעצמם שמאל, משפיעים מבפנים, ומנסים להוביל תהליכים. כי הרי אותו פולישוק שהם יצרו בכישרון רב, מייצג את הטוק בקים של וואי נט בכל פעם שמדברים על חברי כנסת ופוליטיקאים. הספרי בעצמו הציף לנגד מאות אלפי עיניים כל שבוע, את הפרצוף המכוער של בית הנבחרים הישראלי. עכשיו הוא רוצה לשנות את זה ואיך? על ידי זה שהוא זורק רפש, בוץ וממשיך להכות באותם אלו שקוראים לעצמם "שפויים", הם מסרבים לתייג את עצמם כ"ימין" " "שמאל" או "מרכז" (הגדרות ארכיאיות שזמנן עבר מהעולם) אלא להיות הם עצמם ולבחור לעצמם את העמדות שהם רוצים לתמוך בהם, ולא ליצור זהות אחת בין תמיכה בשלום שעל פי המילון של הספרי, משמעותה הצבעה בעד הליכוד או ימינה ממנו, ומצד שני להיות שמאל חברתי שתומך במרץ ושמאלה ממנו.
מדינת ישראל טרם סיימה את מאבק העצמאות שלה והאתוס הביטחוני הוא האתוס שעדיין שולט כאן, לטוב או לרע. ולכן השמאל והימין עסוקים קודם כל בניסון לייצב את המדינה הזו ברמה הביטחונית, ואנחנו רחוקים מאוד משם. בדרך אנחנו חיייבים להרים דגלים נוספים, ואמר זה כבר לפני 35 שנה משה דיין "מדינת ישראל צריכה ללמוד להרים את הדגל הביטחוני לצד הדגל החברתי". יש ויכוח מר לגבי המינון. יש מראות מזעזעים שאפשר היה להניף גבוה יותר את הדגל החברתי אבל זה לא שייך לדיון הזה.
שמה שיציל את השמאל הישראלי הוא לא מאמרים משתלחים מצד כאלו שהם שמאל או לא, או מצד כאלו שהם ימין מטורף. מה שיציל את השמאל הישראלי הוא אנשים כמו הספרי שבמקום לעשות לעצמם יחסי ציבור על גבם של אנשים שלפחות עשו משהו בחיים (ג'ומס, ביילין, ואפילו נתניהו וברק לצורך העניין) היו מפשילים שרוולים ומתגייסים כדי לשנות את המציאות, ואחת התחנות, מה לעשות היא במקום שפולישוק עבד בו. צריך לסתום את האף, להכנס לצחנה ולנקות את האורוות. סימסאות, סלוגנים והטלת רפש באנשים רק תגדיל את מספר האנשים שקונים באי ביי, מחפשים דרכון פולני ויעשו כל מאמץ שילדיהם ילמדו בחו"ל ולשונו החדה של הספרי, ממש לא מפחידה אותם. הם עדיין בעלי מניות שווים בדיוק כמו הספרי ויניב שספק אם הרגו ערבי אחד בימי חייהם, ועכשיו הם רוצים להצטרף לאותו מחנה "לאומי" במסווה של שמאל מסורס וצייתן.
את המדינה זו ייסוד ובנו אנשי תנועת השמאל. ב-77 היא נלקחה מהם. מדינה אינה סטארט אפ אלא פרויקט לטווח ארוך. מה שעושים של אנשי השמאל השפוי שהספרי ויניב מנסים לאגד הוא להמתין בסבלנו ולחכות לימים טובים יותר.