כל מי שהאזין היטב אתמול (א') להרצאתו הסדורה של מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אודי שני, בכנס ITforIDF – ובמיוחד לדברים שנאמרו בין השורות – יצא עם מטען של ידע אסטרטגי מהמעלה הראשונה 

כך, למשל, למדנו שה-IT מגויס באופן רשמי למאבק מול איראן. כן, מסתבר שבהיערכות לאיומי ציר הרשע, יש תפקיד חשוב ל-IT כחלק מהעליונות הצבאית של ישראל. המפתח לניצחון בזירה האיראנית נמצא לו אי שם בחלל. לישראל, כידוע, יש יתרונות רבים בתחום זה. כעת היא זקוקה להעצים ולהגדיל את החדשנות בתחום.

 בזירה הצפונית, החיזבאללה – שנתון לשליטת הסורים והאיראנים – לא מסתיר את ארסנל הנשק שלו. כדי לטפל בנסראללה, יש ליצור בנק מטרות שנאספות על ידי מודיעין המבוסס על מידע שאיכותו הגבוהה מושתתות על ה-IT. ההצלחה מתבססת על היכולת של מערכות מידע לתת למקבלי ההחלטות את המידע השלם והמדויק ביותר בזמן הנכון. ה-IT כבר הוכיח את זה בעבר, ועכשיו, אם ננסה לפרש את דבריו של שני, יש ל-IT הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. לאף אחד באולם לא היה ספק שאכן זה קורה כבר כעת.

 אתגר נוסף הוא בבניית הכוח הצבאי. צה"ל עומד בפני אחד השינויים הלוגיסטיים הגדולים בתולדותיו. "זו הזדמנות של פעם בחיים, זה לא יקרה שוב", הגדיר זאת שני. הכוונה היא לפרויקט העברת חלק גדול מבסיסי צה"ל לנגב. לספקי ה-IT הסקפטיים שישבו באולם, הציע האלוף במילואים לקחת את המהלך הזה ברצינות. יש כבר מכרזים באוויר, אמר שני ואתגר אותם: "תהיו יצירתיים – הרבה יותר ממה שאתם חושבים שצריך להיות"…

 שני הוא אורח כמעט קבוע בכנס. אלא שבניגוד למרצים רבים, הוא הגיע לכנס השנתי הזה בכמה כובעים. זה החל כשהיה באגף התיקשוב – בראשו עמד בין השנים 2003 ל-2007. שני ראה חשיבות רבה מאוד בהשתתפות בכנסים מסוג ITforIDF. הוא עודד את קציניו ואנשיו להופיע, להסביר לציבור מה הם עושים ובעיקר להדק את הקשר עם התעשיה. אכן, אלו היו ימי הפריחה והשיא של האגף מבחינת תודעתו בציבור.

 בשנה שעברה הופיע שני כאורח הכבוד בכנס, הפעם כמנכ"ל סיב"ת. אתמול, בנאומו, נדמה היה שהוא לא יכול להתנתק מתפקידו הקודם. כך, שני התרשם עמוקות ממעמדו של ההיי-טק בייצוא הביטחוני. הוא סייע באופן אישי לחבר בין חברות וגורמים ישראלים ובינלאומיים. אבל, אמר שני, "לא ראיתי את ה-IT מוביל בייצוא הביטחוני". לטענת מנכ"ל משרד הביטחון, אין לכך הצדקה. כך, אל רשימת המטלות שניסח לאנשי ה-IT אתמול, נוספה מטלה נוספת: להגביר את הייצוא הביטחוני של ה-IT. לשיטתו של שני, זה אפשרי ועוד איך.

 האתגר הביטחוני לא היה היחיד שהועמד אתמול בפני ענף ה-IT. תת ניצב ניר מריאש, ראש מינהל הטכנולוגיות במשטרת ישראל, הציג יחד עם עוזרו – עופר שנהב, מעט מהכלים הטכנולוגיים שעומדים היום לרשות משטרת ישראל. הרי אנו מצויים כיום בשיא של פעילות בפרשיות שוחד ומרמה, שמחרידות את כל מי שמתעמק בהן. כולנו מקווים שהדברים יתבררו כחשדות בלבד, אולם בינתיים החוקרים עובדים שעות נוספות. כל 100 החוקרים שעוסקים בפרשת הולילנד, למשל, מצוידים במיטב הכלים הטכנולוגיים ומערכות המיחשוב והמידע שבוודאי מסייעים להם להגיע לחקר האמת טוב יותר.

 ויש גם השקעה עיקשת במערכות שו"ב. המשתתפים בכנס זכו לתצוגה בשידור חי של דיווחים על אירועים שקרו בזמן אמת בגוש דן – מהמעקב אחר ניידות, דרך הטיפול ועד אפשרויות הניהול שעומדות לרשות המפקדים בדרגים הבכירים. בשלב זה עלתה השאלה הבלתי נמנעת: עם כל הכבוד לטכנולוגיה, מדוע פורצים לבתים אצלנו ברחוב בכל שני וחמישי, אך המשטרה חסרת אונים? מריאש לא ניסה לטייח. "נכון, לא על כל התפרצות וגניבה אנחנו ממנים צוות של יח"א", אמר בחיוך. לדבריו, יש לנו משטרה קטנה עם שק ענק של משימות ואתגרים שמוטלים עליה חדשות לבקרים. מערכות המידע הם אחד הכלים שמאפשרים למשטרה להכפיל את הכוח שלה ולנצל טוב יותר את המעט שיש לה כדי לשרת את כולנו טוב יותר.

 השורה התחתונה: כנס ITforIDF העניק אתמול בנק של משימות לכל מי שפועל בענף ה-IT. באי הכנס למדו שיש ל-IT עוד הרבה עבודה בשנים הקרובות, כדי שיוכל לסייע אפילו יותר לצה"ל, למשטרה ולשאר גופי הביטחון השונים, לעמוד במשימות המרכזיות שלהם טוב יותר.

ארגון עיתונאים ללא גבולות, הפועל למען חופש הביטוי ברחבי העולם, פרסם בסוף השבוע שעבר מידע מטריד למדי, לפיו מספר המדינות שמטילות מגבלות כלשהן על האינטרנט – הוכפל. בנוסף, מסר הארגון, חל גידול בהיקף פעולות האלימות כלפי עיתונאים, בלוגרים וכותבים שונים. 

הדו"ח (קובץ PDF) כולל כ-60 עמודים ומבליט בין היתר את המדינות שפוגעות בגולשים שמשתמשים ברשת כדי להביע את דעותיהם או לבצע פעולות מחאה לגיטימיות. בין המדינות שנכללות ברשימה לא מכובדת זו ניתן למצוא את צפון קוראיה, בורמה, סוריה ואיראן.  

אולם, בעוד שבמדינות אלו אפשר למצוא סיבות לפעילות זו של המשטרים, בגלל אופיים הרודני, הרי שהמצב מדאיג הרבה יותר בכל מה שקורה בסין. לכאורה, מנסה מעצמה ענקית זו להיראות חופשית כמדינות המערב – בגלל אינטרסים כלכליים מובהקים, אך בפועל היא מהווה חלק מהרשימה השחורה של מדינות שלא רק מטילות מגבלות רגולטוריות וטכנולוגיות על הרשת, אלא גם מרחיקות לכת וכולאת עיתונאים, בלוגרים ואנשים ש-"מעזים" מביעים להביע את דעתם. 

על פי הדו"ח, 72 עיתונאים כלואים כיום בסין. מדאיגה במיוחד התופעה במסגרתה זרועות השליטים העריצים מגיעות גם אל אזרחים תמימים. כך, למשל, באזרבייג'ן נכלאו שני בלוגרים שכל חטאם היה שהעלו ליו-טיוב (YouTube) סרטון שמתח ביקורת על אחד מפקידי הממשל. במצרים נדון למאסר אזרח שכתב בלוג ובו דברי ביקורת על הצבא המצרי. 

הסכנה הזו מרחפת מעל מיליוני אזרחים בעולם, שיושבים בבתיהם במדינה זו או אחרת, ושולחים מסרים לחבריהם בפייסבוק (Facebook) או בכל רשת אחרת – ומסתכנים בכך שיואשמו בבגידה. לא פחות. "האח הגדול" במדינות הללו הבין כבר שלא רק העיתונאים יכולים לגרום נזק תדמיתי – שהרי כלי הנשק הזה קיים בידי כל מי שיש לו מחשב, מקלדת וחיבור לרשת או אפילו טלפון דור שלישי. המאמץ של אותן מדינות לנטר את הרשת ולרדוף אחרי אותם אזרחים תמימים, דורש השקעה כספית לא קטנה – וזה נתון נוסף שצריך להדאיג את שוחרי החופש, כי ישנם משטרים שבהם כסף הוא אחד המשאבים הזמינים ביותר.  

העולם החופשי, על פי מחברי הדו"ח, צריך להיאבק בתופעות הללו. לצד עיצומים כלכליים על אותן מדינות שברשימה, טוען הארגון, הגופים הבינלאומיים צריכים לחוקק חוקים שיכניסו את חופש הגלישה למסגרת חוקי היסוד של חופש הביטוי של כל אזרח ואזרח. מחברי הדו"ח מביאים לדוגמה מספר מדינות בסקנדינביה, בהן זכות הגלישה והשימוש ברשת הם חלק בלתי נפרד מזכויות היסוד של התושבים. כך, למשל, בפינלנד – שם נקבע שכל בית זכאי לחיבור לרשת ברוחב של 1 מגה-ביט לפחות. עד 2015 ישונה החוק ורוחב הפס יגדל ל-100 מגה. וזו רק דוגמה אחת.

צנזורה בגלל פדופיליה 

מחברי הדו"ח מתייחסים גם לסוג אחר של צנזורה שמנסות מדינות שונות להטיל על הרשת – הפעם מכיוון אחר. הכוונה היא כמובן להגנה על קטינים מפני פדופילים, וחסימה של תכנים פורנוגראפיים. אבל ההיסטוריה הקצרה בנושא זה מלמדת שגם פעולות מסוג זה הן מסוכנות, כי הן עלולות לגלוש מהר מאוד לשורה של פעולות לא רצויות מצד השלטונות. מאבק בפדופיליה והגנה על ילדינו צריך להיעשות קודם כל על ידי ההורים, בידיהם יש את הכלים להטיל פיקוח על הרגלי הגלישה של ילדיהם.  

גם בישראל נעשו בקדנציה הקודמת של הכנסת ניסיונות להטיל צנזורה על הרשת, באמתלה של הגנה על ציפור נפשם של ילדינו הרכים. למרבה המזל היוזמה הזו נגדעה באיבה.

השורה התחתונה: ככול שרשת האינטרנט וערוצי המידע שבה מתרחבים, כך גוברת הסכנה לחופש הביטוי. הרדיפה אחר עיתונאים היתה מאז ומתמיד חלק ממאבקם של רודנים לדכא ביקורת נגדם. המאבק נגד תופעה זו חייב להיות ברמה בינלאומית, ועליו להתבצע באופן תקיף ומיידי, שכן כבר מזמן לא מדובר כאן על טכנולוגיה, אלא על מהות הקיום של האדם החופשי.

אנרכיה ברשת

מסתבר שלצד התעשיה של פיתוח שמות מתחם בשפות שונות, צומחת לה תעשיה של חטיפת שמות מתחם. המדובר בתעשיית פשע לכל דבר, והיא מוצאת את ביטויה בלא מעט מדינות המכונות "מתפתחות". ההכנסות שמגלגלים ארגוני הפשע בתחום, נאמדות במיליארדי דולרים.

 כנס אינטנרט.קום  שנערך השבוע בהרצליה על ידי קבוצת אנשים ומחשבים, בשיתוף עם חברה דומיין דה נט עסק בכמה היבטים לגבי עתיד הרשת, וכן היבטים הקשורים לשמות מתחם באינטרנט. זהו נושא שכמעט ולא מדברים עליו. הוא נראה טריוויאלי, מעין סף הכניסה המובן מאליו לכל מי שרוצה להקים אתר ברשת. כל שנדרש לעשות הוא לפנות לאחד מספקי שמות הדומיינים, המחובר למאגר המרכזי של שמות המתחם, ולשלם סכום לא גבוה, בדרך כלל. 

לא רבים נתנו את דעתם לכך שהכסף שהם משלמים, מניע תעשיה ענקית שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה ומתפרנסים ממנו גורמים רבים המעורבים בתהליכים הללו. באי הכנס אתמול שמעו כי בעולם  מתפתחת תעשיה של שמות מתחם. 

לצד המסחר בשמות מתחם בכלל, מתרוממת המגמה של שמות מתחם שאינם בשפה האנגלית, כזו שמתאימה לשפות ולתרבות של עמים שונים. מעבר לעניין התרבותי-פוליטי, עומדים מאחורי המגמה החדשה מניעים כלכליים, הגורמים לחברות ולמדינות להרחיב את התופעה של רכישת שמות מתחם שלא באנגלית.

 פרופסור סאברמניאן סאבייה, יושב ראש מועצת המנהלים של i-DNS.net ומומחה בעל שם בינלאומי לאינטרנט, הוא במקורו פיסיקאי. סאבייה, שהיה דובר המפתח בכנס, גילה כבר לפני יותר מעשור, ששוק שמות המתחם דומה למכרה זהב ואפשר להתפרנס ממנו בכבוד.  

אבל במהלך הכנס התגלו עובדות אחרות, המעמידות בסימן שאלה את  ההתלהבות מהמהפכה התרבותית שעוברת על העולם בקשר לשמות מתחם. מסתבר שלצד התעשיה של פיתוח שמות מתחם בשפות שונות, צומחת לה תעשיה של חטיפת שמות מתחם. המדובר בתעשיית פשע לכל דבר, והיא מוצאת את ביטויה בלא מעט מדינות המכונות "מתפתחות". ההכנסות שמגלגלים ארגוני הפשע בתחום, נאמדות במיליארדי דולרים.

יואב קרן, מנכ"ל דומיין דה נט, אמר בכנס, כי שוק הפרסום שנובע רק מהקלקה על שם מתחם של חברה, מגלגל כיום כ-30 מיליארד דולרים בשנה, כאשר 15% כ- 4.5 מיליארד דולרים – הולכים לכיסם של גורמים שאינם קשורים לחברה שהדומיין שייך לה. מעבר לבעיות  אבטחת מידע, מתעוררת כאן השאלה: מי שומר על הדבר היקר ביותר שיש כיום לכל ארגון עסקי או ציבורי – שם המתחם שלו? כיצד אפשר בכלל לדעת האם ומתי גורם אלמוני, ברוסיה או בסין, הצליח לרשום שם מתחם בעל שם דומה לשם של מותג בינלאומי? 

כך, כל לחיצה על אחד ממנועי החיפוש מפנה מייד מיליוני גולשים לאתר המתחזה, וגורמת נזקים חמורים לחברה המקורית. הדרכים המשפטיות להילחם בתופעה – קיימות, אבל הן לא תמיד כלכליות. הפתרון צריך להיות ברמת משילות הרשת, שהיא בעייתית בפני עצמה. כולנו יודעים שנשמת אפה של הרשת, היא העדר גורם מרכזי אחד ששולט בה. זאת, למרות שהאמריקנים מתחזקים את שרתי השורש בחופיה המערביים של ארה"ב ומממנים אותה. אף על פי כן, חלקים נחרבים בגלובוס מחוץ לארה"ב – לרבות מדינות עולם שלישי, לעולם לא יסכימו להכיר בשלטונם של האמריקנים ברשת. כתוצאה מכך, אין מי שאוכף חוקים וסדר. זה בדיוק המתכון לפעילותם של ארגוני פשע שגורפים מיליונים ללא מאמץ מיוחד.

 מעבר לאמצעים טכנולוגיים ולפתרונות שהוצגו בכנס, לא ניתנה  תשובה חד משמעית לבעיה זו. בדומה לבסיס קיומה של הרשת, המושתת על רצון טוב והבנה בין מיליוני אנשים בעלי אינטרס משותף – גם נושא זה חייב להיפתר. ככל הנראה על ידי הסדרה עצמית והגברת הפיקוח מצד הגופים שמוכרים את שמות המתחם, וכן גם הגולשים עצמם.

 הטוקבקים הם הביטוי הישיר למהפכה תקשורתית שמתחוללת לנגד עינינו בשנים האחרונות ● כך, תקשורת ההמונים הפכה להיות דו-סטרית, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים ● יש לאפשר שיח תרבותי ברשת, אך מנגד יש לשמור על כללים בסיסיים, שאחד מהם הוא מניעת הסתה ● את הטוקבקים אי אפשר לעצור, אבל אפשר בהחלט לנווט אותם נכון יותר ● לתשומת לב הקוראת דורית בייניש  
  
דבריה של השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, אשר הפנתה אצבע מאשימה כלפי הטוקבקים המסיתים נגד בתי המשפט, הפנו שוב את הזרקורים לוויכוח ישן על תופעת הטוקבקים.
הטוקבקים הם הביטוי הישיר למהפכה תקשורתית שמתחוללת לנגד עינינו בשנים האחרונות. תקשורת ההמונים הפכה להיות דו-סטרית, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם ה-ICT, שהטוקבקים הם חלק בלתי נפרד ממנה.
זכות התגובה לצרכני התקשורת הייתה קיימת מאז ומתמיד, והיא הופיעה בפורמטים שונים. זו זכות התגובה של קוראים או מאזינים, והיא הפכה לאחד מיסודות של חברה חופשית ודמוקרטית. הטוקבקים פרצו לעולם בזכות הטכנולוגיה, זו המאפשרת לקורא להגיב בזמן אמת על חדשות, אירועים וכל מה שעומד על סדר היום. במהותם, הטוקבקים מסמלים את אחד מיסודות הרשת: כתיבה ישירה וכמעט שלא מצונזרת, מיידית, ללא סינון וללא עריכה. הם חלק מתרבות דיגיטלית עכשווית, שמאפשרת לכל אדם באשר הוא, להביע את דעותיו – מעצבנות וקיצוניות ככל שתהיינה – כל עוד אין בדבריו אלה משום עבירה פלילית.
הטוקבקים מיישמים עקרון חשוב נוסף המצוי באינטרנט: האנונימיות. כל אחד יכול להביע את דעתו, להעביר מסרים – מבלי הצורך בחשיפה של פרטיו. התחזיות לשני העשורים הקרובים מלמדות שעולם התקשורת שייך כולו לגולשים. הם אלו שיכתיבו מה הם מעדיפים, הם אלו שיהוו את הבסיס למידע שכלי התקשורת משדר או כותב, והם גם אלו שיציפו את השרתים של כלי התקשורת בתגובות ובהערות. כך, הם יתווכחו ביניהם, יאירו צדדים, ישבחו או יקטלו כותב זה או אחר. כל עיתונאי וכל כותב הגון, יודו כי הטוקבקים הם אחד הדברים הראשונים שהם מביטים בהם בכל רגע, גם אם לא נעימים ומעצבנים.
מכאן, עולה השאלה עד כמה אפשר לתת חופש כתיבה לכל מי שיש לו מקלדת ועכבר בהישג יד. כשמדברים על תרבות הכתיבה, צריך לעשות אבחנה בין התרבות שמקובלת בישראל לבין זו שבשאר העולם המערבי. ההבדלים הם לפעמים שמיים לארץ. טוקבקים בעיתון של המדינה, שלו גם אתר נפוץ ביותר, מצליחים בכל פעם להפתיע: עד כמה נמוך אפשר לרדת. זוהי תרבות שיח אלימה, שנראה כאילו הגיעה היישר מהשכונות הנידחות של הפה. זו תרבות המבטאת חוסר סובלנות ובוטות, המאפיינות את השיח הציבורי בישראל.
הציצו נא מדי פעם, בטוקבקים באתרי החדשות בישראל, ואחר כך עשו זאת בתקשורת הבינלאומית, והשוו ביניהם. לא צריך להיות חוקר מדעי המדינה כדי לגלות את ההבדלים. אין המדובר בכך שמעבר לים אין גולשים גסי רוח, אלימים, או כאלו שמנצלים את האנונימיות כדי לנגח מוסדות, פוליטיקאים וגורמים אחרים מאלף ואחד סיבות. אז מה הוא ההבדל ? בהשקפת העולם של אלו שאמורים לסנן את החומרים. אלה הם העורכים המאשרים, או לא, את התגובות. בעשותם כך, הם קובעים את הרמה של השיח התקשורתי שיתפרסם.
הטענה לפיה הטוקבקים אינם מסוננים - לא נכונה. שהרי כל עיתון חייב לוודא שבפרסום טוקבק זה או אחר, אין הוא עובר על חוקים מסויימים. כך, כל שנותר לקבוע הוא מתי למנוע פרסומה של תגובה, ומתי לאפשר ולאשר את הופעתה. השאלה הזו עומדת כעת במוקד הוויכוח, בעולם העיתונות ובקרב הציבור.
ההרגשה היא שבערוצי תקשורת מסויימים הגענו לכאלה תהומות של שפל, ירדנו כל כך למטה, ואז החלה לה מגמה של "חזרה בתשובה". משמע, סינון קפדני יותר, מניעת פרסום של דברי הסתה, גם אם הם נכתבים על ידי "אחד שיודע הכל" או "אזרח ישראלי", ושאר הכינויים ההזויים הללו. נראה כי כלי התקשורת הגיעו למסקנה, כי הדרך להחזיר את תרבות השיח, גם באינטרנט, היא על ידי צנזורה עצמית במובן החיובי של המילה. טייקוני התקשורת מבינים שאם הם לא יעשו זאת, או אז המחוקק יעשה זאת במקומם.
במושב הכנסת הקודמת כבר עלו כל מיני הצעות לחקיקה שתשים מעצורים על גלגלי התקשורת. ההצעות נמשכות גם בכנסת הנוכחית. אותם חברי כנסת שעושים זאת, עלולים להמשיך בניסיונותיהם. אם הם יצליחו, חקיקה שלהם עלולה להכניס את ישראל ברשימת אותם מדינות שסוגרות את השאלטר על האינטרנט, ונהיה כאן דוגמת איראן וסין.
כבוד השופטת העליונה בייניש: הסתה נגד שופטים היא דבר פסול וחמור מאוד, אבל מכאן ועד קריאת עליהום על כל תרבות הטוקבקים – הדרך ארוכה וגם לא מציאותית. הפתרון, כמו בעולם המשפט, הוא במציאת איזון. יש לאפשר שיח תרבותי, חופשי ופורה בכל ערוץ תקשורת אפשרי, אולם מנגד יש לשמור על כללים בסיסיים, שאחד מהם הוא מניעת הסתה. את הטוקבקים אי אפשר לעצור, אפשר לנווט אותם נכון יותר.  
  
 
 

.האיום האסטרטגי על מדינת ישראל מחייב גם הערכות בתחום הגנה על המידע, שמירתו, ויכולת שיחזורו בזמן מהיר כדי הארגון יחזור לעבודה במהירות.

התסריט שבו בזמן חירום חלק ממשרדי ההממשלה יושבתו מעבודה הביא את קברינטי הממשלה לתכנן, על הנייר, לפחות, תוכניות לשעת חירום. התוכניות כוללות השקעה בטכנולוגיה ובכלים לגיבוי ושיחזור המידע, איחסון חלק מהמידע במקומות שונים ועוד. אבל יש מישוה במשרד האוצר, באגף החשב הכללי, שלקח את  התסריט  הזה צעד אחד קדימה.  יש  אנשים באגף החשב הכללי שכנראה יודעים שניים שלושה דברים שאהוד ברק או בנימין נתניהו לא יודעים, ואולי אפילו אחמידני'גאן עדיין לא יודע. אותם אנשים, היושבים באגף החשב הכללי, הממונים על כלל מערכי המיחשוב הממשלתיים, נערכים כעת ליציאה למכרז ענק, מהגדולים ביותר  שידעה מדינת ישראל, להקמת מתקנים תת קרקעיים  שבהם יאוחסן כל המידע במחשבי הממשלה,  לשם יוכלו הפקידים של משרדי הממשלה, לבוא לעבוד  בעת שהטילים  יעופו. הנחת העבודה שלהם, של אנשי אגף החשב  הכללי היא  כנראה, שמדובר בתקופת חירום של כמה שבועות, או אולי חודשים.  הם כל  כך מתרגשים מהמכרז הזה, עד שהם פרסמו בינתיים מכרז מקדים לבחירת היועצים שיכתבו את המכרז. כמקדמה, אישר החשב הכללי בנוהל  מזורז פטור ממכרז פומבי, והיקצה לטובת העניין יותר מ- 25 מיליון שקל, כסף קטן לעומת מיליארדי השקלים שיעלו לקופת המדינה אם  וכאשר חלילה התוכניות ההיסטריות האלו  של אותם פקידים בחשב הכללי יצאו לפועל

 גיבוי, כן, שיחזור כן, DRP חס וחלילה

נושא הגיבוי והשיחזור של נתונים והיכולת של ארגון  לחזור לעבודה בטווח מיידי הןא תורה בפני עצמה שהתפתחה  מאוד לאחר אסון התאומים. הקמת מתקני DISSASTER RECOVERY PLANING)DRP   הם השלב הגבוה ביותר, היקר ביותר בתורה הזו  פירושו בניית מתקנים תת קרקעיים מעובי בטון שבהם מעתיקים אחד לאחד את עבודת המשרד אותו רוצים להכין לשעת חירום. אחזקת המתקנים פירושה ניהול כפול של כל מערכות המיחשוב והמידע של אותו ארגון בשיטת "גיבוי חם", כך שבכל רגע נתון ניתן יהיה להעתיק את הפעילות ממקום א למקום ב.

התהליך הזה  מתבצע במגזר העסקי ורק אצל ארגונים גדולים או כאלו ששייכים למגזרים  שהם באמת קריטיים לחיי היום יום: פיננסי, ביטחון, בריאות, וגם שם לא  כל המגזר ולא כל המידע. אבל לממשלה כידוע אין תקציבים אבל יש לה הרבה כסף שאותו אפשר לשרוף על כל גחמה של כל פקיד.התוכנית הגאונית שהתגבשה באוצר  אומרת להוריד את כל המשרדים למבנים תת קרקעיים, כדי שכל הפקידים יוכלו להמשיך לעבוד כרגיל כעת שהטילים יעופו כאן לכל עבר.

שיקומו כבוד החשב הכללי, מר שוקי אורן, או אחד מעוזריו, ויסבירו לנו בצורה שכלתנית, איזה נזק יגרם לתושבי מדינת ישראל, אם מערכות המיחשוב הממשלתיות לא תעבודנה בעת אסון? מה יקרה אם במשרד השיכון לא יעדכנו את הנתונים של חברות הבניה? אם במשרד הרישוי תופסק עבודת הזנת רשיונות נהיגה לכמה שעות או לכמה ימים? או שבמשרד הדתות לא יטפלו במערך המיחשוב של סניפי המועצות הדתיות? בכלל, מה יקרה למדינת ישראל אם בזמן חירום אמיתי חלילה, שבו יש סכנת חיים לכל מי שמוציא את ראשו מחוץ לממד, מה יקרה עם חלק ממערכות המיחשוב לא יעבדון? תהיה אי נוחות, יהיה קשה אבל אף אחד לא ימות.

מעבר מגלומני

ייאמר מיד, על מנת שלא נתבלבל: גיבוי עדכני ונכון הוא בגדר פעולה שחובה על כל משרד לעשות כל השנה ולבדוק את עצמו. גיבוי עדיין לא אומר  לבנות מתקנים מתחת לאדמה בשטחי נדל"ן שרק אלוהים יודע איפה הם יהיו וכמה זה יעלה.  מימוש המכרז, מהמצב כיום של גיבוי שכזה, ועד להקמת מתקני DRP שיהיו למעשה העתק "חם" של כל משרדי הממשלה – ולא משנה מה הם עושים או שלא עושים, מעבר שכזה הוא בבחינת מגלומניה מסוכנת.

אילו תקציב מדינת ישראל היה בלתי מוגבל בהיקפו, ייתכן והייתה הצדקה למהלך שכזה. מדינה נאורה יודעת לשמור על נכסי המידע שלה בזמן אמת, ולא תיתן לגורם עוין כלשהו להשבית לה את העבודה. אולם הקמת מבני DRP והפעלת מערך מסובך כל כך של תכניות להיערכות לאסון והתאוששות ממנו, הן פעולות יקרות שלמדינת ישראל אין את המשאבים הנדרשים לביצוען. 

עוד בטרם החלו לבחון לעומק את תהליכי הפרויקט,  כבר החלו ברגל שמאל. המכרז המקדים, הפך להיות פתאום מכרז סגור לחמש חברות עובדה שהקפיצה את ארגון היועצים למערכות תקשורת ומידע, שפנה בדחיפות לחשב  הכללי ותהה הכיצד? החשב נבהל, וכתב שישמח לצרף עוד חברות (למה הוא היה צריך להמתין למכתב של הארגון) ואף הודה בגילוי לב כי אומנם פנה לחמש חברות, אבל רק שלושה נענו. מעניין למה. אולי מפני שאפילו החברות הגדולות הללו הבינו שמישהו שם למעלה קצת נסחף, מישהו שם לא מבין את ההבדל בין הצורך לגבות מידע לבין הצורך לבנות מבצרים תת קרקעיים שיגנו על שום דבר

תגובת משרד האוצר
סגן בכיר לחשב הכללי מר טל הרמתי, הממונה על כל המיחשוב בממשלה ומי שנושא באחריות לפרויקט  ההזוי הזה, , בחר להגיב על הדברים האלו  באמצעות טוק בק. שנשלח למערכת אנשים ומחשבים, שם פורסם תמצית הסיפור בתחילת השבוע. להלן  מכתבו של מר הרמתי. לא נגעתי . וכך כותב מר הרמתי סגן בכיר לחשב  הכללי

 מר קונפורטס הנכבד,
מאיפה אתה בכלל מתיימר להבין מה הצורך של הממשלה בהמשכיות עסקית?
האם היית שותף לתהליכים שבוצעו בשנה האחרונה וניתחו את המשמעות של אובדן מידע או יכולת לבצע מהלכים עסקיים?
האם אתה מבין למשל שאם המערכות הממשלתיות, כולל מערכי בטחון, דוברות והסברה, מכס, טרנזקציות כספיות ועוד אינן עובדות – חלק גדול מהמשק משותק, כולל כל מערכי היצוא והיבוא של מדינת ישראל?
האם אתה מודע לכך שאם אין אפשרות לבצע טרנזקציות כספיות יש בכך משום סיכון למעמדה של מדינת ישראל, לדירוג שלה, לעלות האשראי שלה ועוד.
מאיפה אתה לוקח את החוצפה לטעון בנונשלנטיות כזו שאין צורך במערך של התאוששות מאסון – מבלי לדעת על בוריין את העובדות כולן ואת המשמעות העסקית של השבתה כזו.
"שלומיאליות טיפוסית ישראלית מצד הבירוקרטיה הממשלתית… מישהו לא מבין את ההבדל בין צורך לגבות מידע לבין צורך לבנות מבצרים תת קרקעיים" – מציע שלפני שאתה טוען טענות כאלה – התעדכן בבקשה בטכנולוגיה, בצורך החיוני לקיים המשכיות עסקית, במקום המכריע שיש כיום למערכות המידע במכלול התנהלות הממשלה – לפני שאתה טוען טענות כאלה משתלחות.

תשובה למר הרמתי

עד כאן תשובת מר הרמתי. אינני נוהג להגיב  לטוקבקים  ובכלל להתייחס אליהם  בגלל נמיכות הקומה של רמתם, וגם בגלל חוסר הוודאות מי באמת כתב את התגובה. גם פה לרגע פקפקתי האם זה אותו טל הרמתי, סגן בכיר לחשב הכללי שאנו מכירים? אם כן, מדוע בחר את ערוץ הטוק בק, ולא פנה דרך דובר המשרד שקיבל מראש את הפרטים על הידיעה שפרסמתי ואף הגיב באופן רשמי?  אבל מאחר ומדובר בעניין יותר מדי רציני, הנה תגובתי העניינית

מר הרמתי,הקורא הישר והמקצוען של המאמר יבחין שהנק' העומדת במרכז הדברים הוא משך הזמן להתאוששות המערכת מול המשאבים שמשך זמן זה דורש.

השקעה מול בזבוז.

אין הכוונה לאיבוד מידע, או לביטול אותה המשכיות אלא כמה עשרות מיליוני שקלים נדרשים ע"מ שההתאוששות תהיה מיידית וללא דיחוי של רגע אחד נוסף.ללא ספק יש תהליכים עבורם נדרש זמן התאוששות מיידי, אולם רוב התהליכים והמידע יכולים לחזור לשגרה גם אחרי מספר ימים וללא הצורך לבזבז בנתיים את כספי הציבור על DRP  מגלומני מיותר. יסביר לי אדוני מדוע נדרש שהתאוששות תהיה מידיית ע"מ להוציא עובד מדינה לפנסיה או לרשום לו הערה בתיקו האישי, האם לא ניתן לדחות תהליך עסקי זה בשבועיים ימים עד לבניה מחודשת של האתר?
אם מערך הרגלוצייה של המדינה יושבת לשבועיים יגרם נזק בלתי הפיך?
האם כל עשרות אלפי הפקידים במדינת ישראל עוסקים בעבודה ומשתתפים בתהליכים שלא ניתן להפסיקם לתק' של חודש ולחדשה מיידת לאחר ההתאוששות מאסון?
הנה רוב רובם של עובדי המדינה יוצאים לחופשת חגים של מעל שבוע ימים (חלק גדול שבועיים רצופים), וללא ספק רוב המערכות יושבתו מכורך החופשה. האם נגרם נזק בלתי הפיך בכך?
אני בטוח שגם בזמן החופש, תהיה כוננות צבאית, ביטחונית בריאותית אבל רוב רובם של עשרות משרדי הממשלה יהיו סגורים ולא יגרם כל נזק לאומי.

וזה ההבדל בין בזבוז להשקעה נבונה

 ולשאלתך, מר הרמתי "מי שמך"? העובדה שאני אזרח במדינת ישראל שמשאביה מוגבלים ורואה בעבודתי העיתונאית שליחות שתפקידה למנוע בזבוזי כספים מיותרים רק בגלל מגלומניה של פקידים שאת משכורתם אני משלם, בן היתר. וחוץ מזה. תקרא קצת היסטוריה מר הרמתי, פשפש בקלסרים שיש במשרדך, ותלמיד שהנושא הזה כבר עלה לדיון גם בקדנציה  של קודמיך בתפקיד ובקדנציה של החשב הכללי לשעבר, ושרי אוצר אחרים. התוכניות לא יצאו לפועל. מעניין למה?   חומר למחשבה.

שנה טובה