פוסטים בתגיות: ‘אינטל’
מנכ"לית אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה, שמעון פרס, את דו"ח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדו"ח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דו"ח מן הסוג הזה, אולם על רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדו"ח משמעות אחרת – בעיקר לגבי העתיד.
אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה – בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים – אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.
אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה לקחת חלק בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על פי הדו"ח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" – שבו לקחו חלק למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים. Read the rest of this entry »
בכנס שנערך בסוף השבוע בחיפה ביוזמת עמותת צופן, קרא סמי סעדי – אחד ממייסדי העמותה, להנהלת אינטל (Intel), להקים את המפעל הבא שלה באחד הישובים הערביים בגליל. הוא התחייב שאם אינטל תשקול את העניין ברצינות, היא תזכה לקבלת פנים יפה ביותר.
דבריו של סעדי לא נאמרו במקרה. בימים אלו חוזר שוב הריטואל הקבוע והמעצבן-משהו, שעוסק בנושא שכולנו אוהבים לעסוק בו, מבלי שאנו ממש מבינים בו: כמה כסף מבקשת אינטל מהמדינה תמורת הקמת מפעל נוסף ושדרוג המפעלים הקיימים. ניסוח נכון יותר יהיה: למה חשוב לתת כסף לחברות כמו אינטל, ולמה בעצם זה לא "נתינה" אלא "השקעה מניבה".
וכך, גם הפעם משתחררים לעיתונות מספרים, חצאי-עובדות, נגינות וזמירות על הצד החברתי-כלכלי (הצרות של עיירות הפיתוח בדרום, למשל) ורמיזות עבות לכך שחברת ענק אמריקנית עושה קופה על חשבון אוכלוסיות חלשות. המסר לתקשורת הוא: "שוב אינטל חולבת את המדינה".
דומה שראשי אינטל כבר השלימו עם העובדה הלא מחמיאה שאצל היהודים, כל נתינה היא שנור וגזילה. עד כדי כך עובדת ההסתה המאורגנת הזו, שהעיתון לאנשי עסקים (עשירים בדרך כלל), גלובס, שיגר כתב עד קריית גת, כדי לבדוק – או יותר נכון לאשש השערה שנקבעה מראש – לפיה אינטל מנצלת את המדינה (גלובס,16-17 ביוני). הכתב הנאמן אפילו קיבל לכך סימוכין מפי הגבורה, שאמרו לו (כמובן לא בשמם) ש-"אנחנו מתחילים לאבד את הסבלנות. זה מתחיל להיראות כמו ניצול". לא פחות ולא יותר.
ה"ניצול" הזה הניב בעשור האחרון השקעה בסך 10 מיליארד דולרים מצד אינטל. כמו כן, פעילות החברה תרמה לייצוא הישראלי כ-20 מיליארד דולרים. כל זאת, עוד לפני שהזכרנו שאינטל מבצעת רכש גומלין בהיקף של כ-300 מיליון דולרים בישראל, מתוכם כ-50 מיליון ברכישת ציוד ומכונות כחול-לבן. בנוסף, פעילותה בתחום התרומה לקהילה מוכרת וידועה ואין לאיש מחלוקת על כך.
במפעל החדש עומדת אינטל להשקיע כ-4.8 מיליון דולרים בהשקעה ישירה, ומהמדינה היא מבקשת 600 מיליון דולרים. הבעיה היא שהדיון בין נציגי אינטל לפקידים ופוליטיקאים מבוסס על השקפות עולם מעוותות של הממשל, לפיהן השקעה במפעל שמספק תעסוקה ליותר מ-7,000 משפחות באופן ישיר וכמעט פי שלושה מכך באופן עקיף, אינה השקעה אלא היכנעות לסחיטה. אלו הם אותם פקידים שהשרים שלהם לא מחמיצים אף קוקטייל שבו ניתן לפגוש ראשי חברות היי-טק מחו"ל. שם, באותם אירועים, עם כוס וויסקי ביד (אולי אחת יותר מדי) הם מוכנים למכור את כל מה שאין להם – ובלבד שאותם בכירי היי-טק ישחררו הצהרה מעורפלת על כך שהם בעד הקמת מפעלים בישראל. אולם, כאשר מגיעים לשלב המימוש, או אז הופכים הפקידים והשרים לשומרי קופתה של הקהילה היהודית, שנשבעו להגן עליה מפני גזלנים גויים שמנסים להרוויח, שומו שמיים, על חשבונם.
אבל זה לא רק עצוב, אלא גם מסוכן. בצד השני של האוקיינוס יושבים אנשים שכנראה אוהבים מאוד את ישראל ומשום מה יש להם סבלנות אין קץ לתעלולים שלנו. הם יודעים שלבקשות שלהם יש מחזור חיים ארוך מהרגיל. זה מתחיל במספרים שכל אחד זורק וממשיך בשיחות קצרות, שמולידות פרסומים שונים במטרה להכפיש את המבקשים ולצייר אותם כעושקים. השלב הבא הוא איומים מרומזים: "תודה, אבל לא צריך – יש לנו אלטרנטיבות". הפחד הגדול הוא מהרגע שבו האיומים יהפכו למעשים…
מן הראוי לבדוק ולזכור: בעשור האחרון נסגרו פה יותר מפעלים מאשר נפתחו – רובם לא בסדר הגודל של אינטל. כמעט בכל שבוע נסגרים כאן קווי יצור ומרכזי פיתוח. הזליגה מערבה או מזרחה מעולם לא נעצרה. מי שחושב שתעשיית היי-טק הוא דבר מובן מאליו – טועה ומטעה.
השורה התחתונה: רגע לפני שיאבדו את הסבלנות מעבר לים, ויפסקו לקבל את משחקי הילדים המטופשים של הפקידים בירושלים, כדאי וחשוב לשקול בחיוב את הקמת המפעל של אינטל בגליל. מה שלא טוב ליהודים בקריית גת, אולי יהיה טוב לערבים בנצרת. שם לפחות מבטיחים להגיד תודה.
מרכז ההשקעות אישר בסוף השבוע, ערב סיום 2010, מענקים לשתי חברות היי-טק גדולות: אינטל (Intel) – שתקבל מענק של 741 מיליון שקלים כדי להרחיב את מפעל FAB28 להקטנת גודל הטרנזיסטורים ל-22 ננומטר, וטאואר סמיקונדקטור (Tower Semiconductor) – שקיבלה 150 מיליון שקלים כדי להרחיב את הפעילות ולבנות את מפעל FAB2 לייצור שבבים עבור החברות הגדולות בעולם. בסך הכל יספקו שני המפעלים תעסוקה לכ-5,000 עובדים.
אישור המענקים חתם סבב נוסף של ויכוח ציבורי, שמתעורר בכל פעם שחברת היי-טק זו או אחרת מבקשת מענקים. באופן כמעט אוטומטי קופצים מיד המתנגדים, שמציגים חישובים שונים לגבי מספר כמה העניים אפשר "להאכיל" בכסף שיינתן לאותה חברה. המדובר בטענה פופוליסטית שמקורה בבית המדרש של פקידים מסוימים באוצר, שלהיטותם לשמור על הקופה מעבירה אותם על דעתם. כולם הרי יודעים שאם הממשלה לא הייתה מאשרת את המענק, חלילה, אף אחד מאותם 741 מיליוני דולרים שהיתה אמורה אינטל לקבל, לא היה הולך לשום פרויקט לאומי או חברתי.
הבקשות של אינטל או טאואר מעוררות הד ציבורי גדול כל כך, משום שלמרבה הצער הן חריגות. הסיבה לכך היא המציאות העגומה והקשה שאנו חיים בה – מציאות שבה החברות הבינלאומיות הפסיקו כמעט להשקיע בישראל. אנשי ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים מזהירים כבר כמה שנים, כי ישראל מאבדת את היתרון היחסי שלה כמדינת היי-טק. ההשקעות המעטות שעוד נעשו כאן בשנים האחרונות, היו השקעות במרכזי פיתוח בלבד. זה לכשעצמו אמנם יפה מאוד, אבל מרכזי פיתוח הם גופים קטנים יחסית, המעסיקים מספר אנשים מוגבל. בנוסף, 2010 היתה השנה שבה הכי הרבה מרכזי מו"פ של חברות ענק נסגרו או צומצמו. לרוב זה נעשה בשקט ומחוץ לזרקורי התקשורת, למעט מקרים שבהם המרכזים נסגרים לחלוטין.
גם תעשיית האקזיטים שפרחה פה מאוד בעשור האחרון, לא מוסיפה ולא מקום עבודה יצרני אחד לשוק הישראלי. להנפקה אמנם יש ערך מוסף אחר – היא מייצרת כמה ישראלים מאושרים שצוחקים כל הדרך אל הבנק – אבל הם בודדים. אחרי חתימת החוזה, עוברת החברה לבעלות זרה, והיזמים הופכים להיות עובדים של חברות זרות או ממשיכים הלאה למיזם הבא.
2010 היתה השנה שבה הכי הרבה מרכזי מו"פ של חברות ענק נסגרו או צומצמו. לרוב זה נעשה בשקט ומחוץ לזרקורי התקשורת, למעט מקרים שבהם המרכזים נסגרים לחלוטין.
מסיבות אלו – ועוד רבות אחרות – קיימת דרישה מ-ממשלת ישראל לשנות את סדרי העדיפויות שלה לגבי מדע וטכנולוגיה. על הממשלה להציב לעצמה יעד לעשור הבא: להקים פה מפעלי היי-טק יצרניים שיספקו תעסוקה למהנדסי מחשבים ותוכנה מכל הארץ – ומהפריפריה בפרט. רצוי, אמנם, שהחברות הללו תהינה כחול-לבן, אבל גם השקעות זרות תתקבלנה בברכה.
תחושת דה-ז'ה-וו
כמו בפעמים הקודמות, גם הפעם האישור שהתקבל בממשלה לווה בטעם של חמיצות. עושה רושם שיש אנשים שנהנים לראות את ענקי התעשייה בעולם יורדים על הברכיים כדי לקבל מענקים. זהו ריטואל מביש שמביא את הסבלנות והנימוסים של אנשי עסקים בינלאומיים אל קצה גבול היכולת.
נדמה שכל מו"מ בין המדינה לבין חברות כמו אינטל או טאואר, מתנהל עם תחושת דה-ז'ה-וו. פקידים באוצר או במרכז ההשקעות סבורים שאם חברה רוצה כסף כדי לבנות פה עוד מפעל, זה מפני שאין לה חלופות אחרות בעולם. אין טעות גדולה מזו. המגמה העולמית כיום היא פניה מזרחה. חברות ענק מחסלות מפעלים ומרכזי פיתוח בכל אירופה, שלא לדבר על אזורים שלמים בארה"ב, וללא כל בושה מעתיקות אותם להודו, סין או דרום אמריקה.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, צריכה לדאוג קודם כל לרווחיות המפעל שלה בקריית גת. היא אינה ממונה על תיק הרווחה בעיר ולא על תיק התעסוקה במדינת ישראל. בשביל זה יש ממשלה ויש שרים שאמורים לראות את התמונה הכללית ולרסן פקידות אטומה שעלולה להמיט אסון על הסיכויים האחרונים שנותרו עוד להקים פה תעשיית היי-טק משגשגת.
ביום ג' הקרוב יתכנסו ראשי תעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה לדיון בכנס השנתי שלהם של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה. בין היתר, הם יפגשו שם את שר התמ"ס, בנימין (פואד) בן אליעזר, שמקפיד להציג את עצמו כידיד התעשייה וכמי שתומך במענקים לחברות שמקימות פה מפעלים. חשוב יהיה להבהיר לשר, כי כדי שיקומו עוד מפעלים כמו אינטל וטאואר, הממשלה חייבת לא רק לגלות נדיבות במענקים – אלא גם לשנות את טון השיח שלה עם נציגי אותן חברות.
ויפה שעת אחת קודם.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, צריכה לדאוג קודם כל לרווחיות המפעל שלה בקריית גת. היא אינה ממונה על תיק הרווחה בעיר ולא על תיק התעסוקה במדינת ישראל. בשביל זה יש ממשלה ויש שרים שאמורים לראות את התמונה הכללית ולרסן פקידות אטומה שעלולה להמיט אסון על הסיכויים האחרונים שנותרו עוד להקים פה תעשיית היי-טק משגשגת.
מאירסון נושא את התואר עמית יבמ, שהינו אות כבוד הטכנולוגי הגבוה ביותר שמעניקה החברה לחוקרים ומדענים שהובילו פריצות דרך משמעותיות. בנוסף, הוא אחראי על האקדמיה של יבמ – ארגון פנימי המאגד כ-1,000 מנהלים ומומחים טכניים בתוך החברה ומחוצה לה. במשך שנים הוא היה חבר צוות המחקר של יבמ והוביל חידושים בתחום הנדסת חומרים, מיקרואלקטרוניקה, מערכות אחסון ועוד.
הוא מודע לסכנות שקיימות אצל כל מי שעוסק בחדשנות ופיתוח. בראיון לאחד מכלי התקשורת אמר מאירסון, כי הוא דורש מהאנשים שעובדים איתו במחקר ופיתוח לבוא אליו לפחות פעם בשנה ולהגיד לו איזה טעויות הם עשו – ואיפה. הוא לא מאמין בחדשנות שיש לה הצלחה של מאה אחוזים, אבל זה לא אומר שצריך להוריד את הרגל מהגז ולהפסיק להמציא או לפחד.
"מישהו צריך לשמור ולהוביל את הפיתוח בקצה העליון של הטכנולוגיה – ויבמ לקחה על עצמה את התפקיד הזה", אומר מאירסון בשיחה. לדבריו, אחד האתגרים שעומדים כיום בפני כל מפתח, הוא ההתקרבות המפחידה לגבולות הפיסיקה – תופעה שהחלה כבר לפני שנים ואיימה בין היתר על המשך ההתקדמות על פי חוק מור. "מכונות פועלות כיום מהר כל כך, עד שעצם מבנה המארז ברמת השבב עצמו עלול להשפיע על הביצועים", מסביר מאירסון. "יבמ מפתחת פתרונות שונים כדי להתמודד עם הבעיות האלו, וכחלק מזה, מהנדסי החברה משקיעים במערכת ההפעלה לינוקס (Linux)".
על פי מאירסון, בחמש השנים הקרובות ישתנה האופי הבסיסי של הטרנזיסטור, והעולם הטכנולוגי יפנה לכיוון של טרנזיסטורים תלת-ממדיים, הנבנים בניצב למשטח השבב ולא לרוחבו. בתחום התוכנה, חוזה סגן נשיא יבמ את הופעתן של מערכות המבצעות אופטימיזציה עצמאית של הקוד ברמת הארכיטקטורה. מערכות כאלה, הסביר, ידעו לתכנן ולתכנת מחדש את עצמן תוך כדי תהליך העבודה והשימוש, על מנת לייעל את ביצועיהן. קומפיילרים, ציין, יהיו מסוגלים לבחון אלפי שורות של קוד, לזהות אלגוריתם מרכזי ולשלוף אותו החוצה, על מנת לצרוב אותו על גבי מעבד ייעודי או שבב זיכרון ייעודי – כדי לקבל מהירות ביצוע הגבוהה פי 10 עד 100.
בשיחה איתו אי אפשר היה שלא להתרשם מהביטחון העצמי של האורח ומהבקיאות שלו כמעט בכל תחום שבו יבמ מעורבת. המסקנה מהשיחה היא, שכדי להיות חלק מחדשנות, עליך להגיע למצב שבו החדשנות הופך להיות חלק מה-DNA שלך – אחרת אין סיכוי שזה יעבוד.
החודשים האחרונים התאפיינו בגל רכישות משמעותי. רק בחודש האחרון, למשל, התבשרנו על אינטל (Intel) שרכשה את מק'אפי (McAfee) – עסקה שגרמה להרמת גבות אצל לא מעט אנשים. במקביל, דל (Dell) ו-HP מנהלות קרב מאסף על חברה קטנה יחסית, 3Par. רכישות נוספות היו זו של EMC את GreenPlum, אורקל (Oracle) את סאן (Sun) ועוד.
בשוק מסתובבות שמועות על חברות נוספות שמעורבות במיזוגים ורכישות. למשל, סיטריקס (Citrix) עשויה להיות מעוניינת ב-VMLogic, ואפילו סימנטק (Symantec) עלתה על מדף המכירה, כאשר אחת המועמדות לרכישתה היא HP – בגלל רכישת אינטל את מק'אפי. גם על רד-האט (RedHat) נאמר שהיא עשויה להימכר ואפילו נכתב שסאפ (SAP) מגלה בה עניין, למרות הכחשות גורפות משני הצדדים.
הסיבות למרוץ החימוש המטורף הזה הן רבות. אחת מהן היא, שהחברות הגדולות שרדו את המיתון עם הררי מזומנים והשקעה ברכישה היא דרך טובה להשביח את ערך המניה. סיבה נוספת, היא הטכנולוגיה המתחדשת בקצב מהיר – שלא מאפשר לחברות להספיק ולהמציא פתרונות משלהן. לרוב, הדרך הכי טובה להדביק את הפערים היא באמצעות רכישות.
סיקור אירועי הרכישות והמיזוגים מתמקד בדרך כלל בפן הפיננסי ובצדדיהן של הרוכשות או הנרכשות. המגזין CIO, שניתח את גל המיזוגים הזה, מעלה היבט נוסף ולא פחות חשוב: זה הלקוחות של החברות הנרכשות, או ליתר דיוק המנמ"רים באותם הארגונים, שזה עתה השקיעו הרבה כסף במוצר של חברה X, שבבוקר למחרת נרכשת. ההמלצה הכללית והמתבקשת היא להיות ערניים – ובמעמד בדיקת המוצר, לבדוק האם אין שמועות על שינוי בעלות אפשרי בעתיד.
למרבה הצער, כותב המגזין CIO, יותר מדי ארגונים וקטנים ובינוניים מבוססים על מוצרים של חברה אחת. רבים מהם אוהבים להיות חלוצי טכנולוגיה, ולרכוש מוצרים של חברות קטנות ו\או צעירות – גם בזכות החדשנות וגם בזכות השירות האישי יותר. למרבה האירוניה, אלו הן גם הסיבות שהחברות הגדולות רוצות לבלוע את הקטנות.
בדרך כלל כשמתבצעת רכישה, כל הלקוחות מקבלים מכתבים בנוסח "הכול ימשך כרגיל". אבל אין זה סוד שכעבור ארבעה חודשים, שום דבר כבר לא מתנהל כמו קודם, ואת המחיר משלמים הלקוחות, כמובן. כך, למשל, צוין באותו מאמר ב-CIO, שלקוחות סאן מתלוננים כבר זמן רב שמאז הרכישה על יד אורקל, עלויות התמיכה הרקיעו שחקים, ואין להם עם מי לדבר. "אתה משקיע מאה אלף דולרים בחומרה. בעבר יכולת לקבל שירותים משותפים של סאן שעלו כ-10% עד 14% מסך כל ההוצאה, אבל אז באה אורקל והתחילה לתת את השירות ישירות ללקוחות תמורת 22%", מתלונן אחד הלקוחות. נכון הוא שבאופן אידיאלי לקוחות כאלו היו צריכים לחפש אלטרנטיבות, אבל זה לא פשוט כל כך – תלוי באיזה מצב הם היו קודם מבחינת חוזי תחזוקה ושירות, ומהי היכולת של הארגון להחליף פלטפורמות. זהו כאב ראש לא קטן שנוחת על המנמ"ר מבלי שהוא יכול להתכונן לכך מראש.
המלצה נוספת היא לעקוב מקרוב אחר החברות הגדולות – להבין לאיזה כיוון הן הולכות, מי המתחרות, מי מועמד לרכישה וכו'. בהמשך המאמר מובאים שורה ארוכה של ציטוטים ממנהלי טכנולוגיות בארגונים שרכשו מוצרים של חברות שבאחרונה עלו לכותרות בגלל רכישה או מועמדות לרכישה.
אין ספק שמועלית כאן סוגיה מעניינת, שכרוכה גם במדיניות ניהול סיכונים. בעת בחירת אסטרטגיית IT וספק, חשוב מאוד לדעת פרטים רבים ככול האפשר על יציבותו ומיצובו בשוק. חברות שרוכשות חברות אחרות לא "מתאבדות" כדי לרצות את הלקוחות של החברה הנרכשת. הן יתנו לך שירות, אבל גם יחפשו כל דרך כדי להוציא ממך עוד כמה דולרים. אתה, כמנמ"ר, צריך לדעת לשרוד ולהחליט לאן להוביל הלאה את הארגון.
השורה התחתונה: מיזוגים ורכישות יכולים להיות טובים לבעלי מניות, מועילים למנהלים ועובדים – אך לא טובים במיוחד ללקוחות, שמאבדים כתובת מוכרת לטיפול ותחזוקה. אלו הם מסוג הדברים שמדירים שינה מעיניהם של מנמ"רים ומנהלי טכנולוגיות וכדאי לעשות את המקסימום כדי להימנע מכך