העיתון העין השביעית פרסם השבוע  את אחת הידיעות ההזויות ביותר שקראתי באחרונה, הקשורות למקצוע העיתונות.  העיתון סיפר שעורכת העיתון כלכליסט, גלית חמו, הורתה לכתביה, שיום אחד בשבוע (יום רביעי) הם לא  יפרסמו ידיעות של משרדי יחסי ציבור ודוברים אלא ידברו עם המקור עצמו. המטרה: ל"אלף" את הכתבים ללא להעתיק ידיעות של משרדי  יחסי ציבור אלא לבדוק ולדבר לפחות עם מקור אחד. כמובן שמתבקשת השאלה "ומה היתר הימים? מותר להעתיק?זה בסדר?"

הממשלה חדשה-ישנה שקמה על קידוש הדגל היציבות הפוליטית, יכולה וצריכה להגביר את פעילותיה כדי לסייע ל-"קטר של המשק". זהו החמצן המרכזי של כלכלת המדינה, שבזכותו נוכל להתקדם מהר יותר.

הממשלה החדשה, בראשות הקואליציה החזקה שהוקמה הבוקר, נועדה לדברי מקימיה להחזיר את היציבות הפוליטית לממשל בישראל. אולם, יציבות פוליטית צריכה להתכתב היטב גם עם יציבות כלכלית-חברתית.אחד הנכסים הגדולים של הכלכלה הישראלית הוא ענף ההיי-טק, שרבים נוהגים לכנות אותו "הקטר של המשק". זאת, לאור העובדה שכמחצית מסך כל הדולרים שמוזרמים למשק, המהווים אוויר לנשימה, מקורם בענף זה ובהון האנושי שלו. בשלוש שנים האחרונות עשתה הממשלה הנוכחית מספר צעדים, שרמזו כי היא מבינה שתשתית הטכנולוגית של ישראל ותהליכי הגלובליזציה הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות המשק והחברה. המיתון הכלל עולמי, קריסת המטבעות והכלכלות הגדולות באירופה סייעו להידוק הקשר בין תעשיית ההיי-טק לממשלה.

כך, למשל, הוקמה לראשונה בכנסת שדולה לקידום חברת הידע ותעשיית מערכות המידע בישראל, בראשותו של חבר הכנסת רוברט אילטוב, סגן יו"ר מפלגת ישראל ביתינו. אילטוב הצליח לרכז סגל לא מבוטל של מנהלים בתעשייה, אשר הגיעו מספר פעמים לכנסת וקיימו דיונים מועילים. בעקבות זאת, הוכנסו בתקציב המדינה הדו-שנתי מספר סעיפים שקשורים לעידוד ההשקעות, תיקון חוק המו"פ ועוד. אבל זה כמובן לא מספיק.

האתגר העיקרי שאותו מציבים התעשיינים – פתרון הידלדלות ההון האנושי בענף ההיי-טק, רחוק מאוד ממימושו. ראשי איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה – הן היו"ר היוצא יהודה זיסאפל והן הנוכחי אלישע ינאי, אמנם הגיעו להסכמות עם ראשי האוצר והתמ"ת לגבי מימון מסגרות של הכשרת צעירים מהפריפריה ללימודי מחשבים והנדסה, אך הן נשארו  על הנייר בלבד.

המציאות הגלובלית הלוטה בערפל השפיעה על היקף ההשקעות הזרות בישראל. רק אתמול (ב') פרסמנו פה את אזהרתו של ד"ר אראל מרגלית, מייסד ומנכ"ל קרן JVP, לפיה ענף ההיי-טק המקומי מתחיל לאבד גובה [1]: על אף שהוא נחשב למגזר המוביל במשק הישראלי, חלקו היחסי בתל"ג וביצוא התעשייתי פחת. קרנות הון סיכון, המממנות העיקריות של סטארט-אפים חדשים, מתקשות לגייס כסף. ללא כסף – אין חברות סטארט-אפ, שהן הבסיס לענף.

אזהרתו של מרגלית מתיישבת עם דיווחים לא מעטים שפורסמו באחרונה, לפיהן תקציב ההשקעות של המדען הראשי, שאמור לתת ליזמים את החמצן הראשון בדרך אל החדשנות, קטן מדי. זאת, דווקא כאשר גל הביקושים לסיוע מהמדען הראשי עולה. זאת ועוד, התקציב הרשמי של המדען הראשי בישראל במגמת ירידה: התקציב של 2012-2011 היה נמוך ב-11% מהתקציב ב-2010. יש לקוות, כי תקציב המדינה לשנה הבאה יכלול תוספות משמעויות לתקציב.

אך הבעיה היא לא רק כספית. התעשיינים מתריעים על היעדר עתודה של מהנדסי העתיד. מזה כעשר שנים הפער בין מספר המהנדסים המסיימים כל שנה את לימודים לבין מה שהתעשייה צריכה עומד על כ-5,000 איש, כאשר החישוב לוקח בחשבון את כל המחזורים הקיימים ואת הסיכוי שלהם לייצר מהנדסים. אחד הגורמים המשפיעים על כך הוא כמובן היעדר השקעה בחינוך הטכנולוגי. בדו"ח האחרון של מבקר המדינה הועברה ביקורת על המספר המועט של המחשבים בבתי הספר, אבל לא נאמר דבר על כך שבשנת 2012 יותר ממחצית דור המחנכים בישראל לא מצויד במחשב נייד.

נכון, נעשו פעולות רבות בשנתיים האחרונות, לרבות הכרזתו של שר החינוך על תוכנית שנועדה להתאים את מערכת החינוך למאה ה-21 – אבל המציאות נשארה כפי שהיא. בפועל, החינוך הטכנולוגי מיישם תפישות שזמנן עבר. יתרה מכך: מרבית תלמידי ישראל עדיין לומדים בכיתות שבהם יש לוח וגיר. עם זאת, ישנן יוזמות של אנשי תעשייה וחינוך, המנסות לשפר את המצב הקיים. כך, לדוגמה, נולד המיזם "מחשב לכל מורה", בהובלתו של אורי בן ארי, לשעבר סגן נשיא לשיווק של נס טכנולוגיות.

פן אחר שהממשלה הנוכחית החלה לטפל בו היא שיפור השירות לאזרח. השר מיכאל (מיקי) איתן, המופקד על תחום זה, הספיק להניח את התשתית לתחילת הפעילות הרבה שדרושה בנושא. לא מדובר רק בטכנולוגיה, אלא בשינוי תפישות ארגוניות, ביעור הבירוקרטיה הרסנית והיכולת לספק שקיפות ומתן כוח לאזרחים. לכן, אין זה מפתיע שאחת ההחלטות המשמעותיות ביותר של הממשלה הזו היא הקביעה, כי המידע הוא רכוש הציבור [2]. כעת, כל שנותר הוא ליישם זאת. יש לקוות שהחמצן שקיבלה הממשלה החדשה יספיק בכדי לקדם התהליך החשוב הזה.

השורה התחתונה: הממשלה חדשה-ישנה שקמה על קידוש הדגל היציבות הפוליטית, יכולה וצריכה להגביר את פעילותיה כדי לסייע ל-"קטר של המשק". זהו החמצן המרכזי של כלכלת המדינה, שבזכותו נוכל להתקדם מהר יותר.

ממציא הדפוס הדיגיטלי ומי שייסד את חברת אינדיגו, פורץ דרך שוב בענף הדפוס, בני לנדא, יכריז בתערוכת הדפוס הבינלאומית דרופה 2012 שתיפתח ביום חמישי הקרוב על מכונת דפוס דיגיטלית חדשה, המבוססת על טכנולוגיית דפוס חדשה הנקרא ננוגרפיה. הטכנולוגיה מיושמת כרגע באופן בלעדי של ענקית הדפוס היפנית קומורי. בסוף השבוע הכריזו שתי החברות על שת"פ שייחשף כאמור לראשונה בתערכת הדפוס הבינלאומית דרופה, שתיפתח בום חמישי הקרוב בדיסלדורף שבגרמניה. היתרון המרכזי של ננוגרפיה הוא בכך משתמשת בדיו מבוסס-מים. היא משלבת את התכונות המוכרות של של הדפוס הדיגיטלי עם התכונות והמהירות של דפוס האופסט דבר שאמור להגביר את התחרות מול הדפוס הקונבנציונלי, ולייתר במרבית המקרים את השימוש בדפוס האופסט.
על בסיס שותפות האסטרטגית עם קומורי היפנית, לנדא תספק לקומורי את טכנולוגית ההדפסה הננוגרפית ואת הדיו הננוגרפי של לנדא, שהם לב לבו של תהליך ההדפסה הננוגרפי.

לנדאו, שמכר את אינדיגו ל-HP לפני 10 שנים והקים את מעבדות לנדאו ברחובות כפרויקט פילנתרופי, עוסק מא בפיתוח טכנולוגיות חדשות לעולם הדפוס הדיגיטלי.
לנדא שכר כבר לפני שנה שטח בהיקף של אלפי מטרים בתערוכת הדרופה, אולם עד לסוף השבוע האחרון שמר בסודיות רב מה הוא עומד להציג שם. נוכחתו של לנדא גרמה לשמועות רבות בענף ובעיקר היצרניות הגדולות של הדפוס הרואות בדרופה כמקום המרכזי להכרזות ופריצת דרך בענף.

בכנס מקדים שערכה הנהלת מרכז הירידים בדיסלדורף בחודש פברואר, קומורי ולנדא לא השתתפו שם, והנהלת היריד סירבה לרמוז אפילו מה תציג לנדא. בסוף השבוע, כמה ימים לפני פתיחת שערי התערוכה, הודיעו החברות קומורי ולנדא קורפורייישן מרחובות על השת"פ ביניהן.

בני לנדא, מייסד, יו"ר ומנכ"ל חברת לנדא אומר: " קומורי היתה הראשונה שנחשפה לטכנולוגיה שלנו והראשונה שחלקה את החזון שלנו. על כן אני שמח באופן מיוחד שקומורי הוכרזה כשותף הגלובלי הראשון שאתו נחלוק את ההזדמנויות העצומות בשוק הזה".

הדפוס הננוגרפי של לנדא עושה שימוש במזרקי דיו ליצירת הדמות הדיגיטלית על גבי מצע ההדפסה בתהליך הפועל במהירויות גבוהות ביותר והמייצר מוצר מודפס בעל עמידות מרשימה לשחיקה ולשריטות. יש לציין בעיקר את יכולת ההדפסה שלו על גבי כל מצע מן המדף, החל מנייר מצופה או בלתי מצופה, ועד לקרטון ממוחזר, החל מהדפסת עיתונים וכלה בחומרי אריזה גמישים מפלסטיק – כל זאת ללא צורך בטיפול מקדים או בציפוי מיוחד – וללא צורך בייבוש בסוף התהליך.
בנוסף ליתרון בנושא העלויות הרי שההדפסות הננוגרפיות הנן בעובי של 500 ננומטרים בלבד – כמחצית מעוביו של הצבע במוצרי דפוס האופסט – ולכן ניתן לייצר באמצעות הדיו הננומטרי של לנדא מוצר מודפס בעלות הנמוכה ביותר לדף בהשוואה לתעשייה כולה. כל זאת בתהליך מבוסס-מים, חסכוני באנרגיה וידידותי לסביבה.

© כל הזכויות שמורות לאנשים ומחשבים

http://informationworld.co.il/Gilion30years/   

   במלאת 30 שנה לאנשים ומחשבים הפיקה מערכת אנשים ומחשבים גליון מיוחד בם 247 עמודים, המהווה למעשה את תעודת הזהות של  תעשיית ה-ICT , תעשיה אותה מלווה העיתון מאז 1981 ברציפות. העיתון הוא גם ביטוי למפעל חיים של הזוג פלי (הנמר) ודליה פלד  המנהלים קבוצת מדיה שיש לה עיתונים, פורטל יומי, וזרוע כנסים, אירועים, הדרכה ולימודים, פורומים מקצועים. קהל היעד העיקרי הוא C3 LEVEL  CIO  CEO CFO  קהילת מנהלי וסמנכלי המיחשוב במשק הישראלי.  לקריאת הגליון כולו  נא הקליקו http://informationworld.co.il/Gilion30years/    אפשר לקבל עם עותקים  מודפסים של הגליון על פי דרישה, בפנייה למערכת אנשים ומחשבים.

קריאה נעימה

יהודה קונפורטס, עורך ראשי ומנהל התכנים של הוועידות

 הממשלה  קיבלה לא מכבר החלטה שהוגדרה  ובצדק, היסטורית. לראשונה קבעה ממשלה בישראל שכל מידע שקשור לכל אחד מאיתנו ומידע שמבוסס על הצטברות נתונים הקשורים לאנשים, הוא רכוש הציבור. חד וחלק. כלומר החל מהיום יש לכל אחד ואחד מאיתנו, לגשת לפקיד הממשלה במשרד ולבקש ממנו  שיפתח בפניכם את כל התיקים, יעביר לעיונכם את כל המאגרים  המצויים בידיו והקשורים אליכם ישירות. החל מהיום, לכאורה, אנחנו יכולים לדרוש מכל משרד ממשלתי, כולל  משרד רוה"מ, גופים ותאגידים הסמוכים לשלחן הממשלה, לפתוח בפני  הציבור את כל הפרוטוקולים של דיוניהם, לחשוף, להסביר ולנמק כל  החלטה שמקבלת ויש לה השלכה לגבי כל אחד ואחד מאיתנו או לגבי ציבורים שלמיםמיקי איתן. "אדוני הפקיד, המידע  הזה הוא שלי ורק שלי"

נופך ההיסטורי  שקשור להחלטה זו קשור יותר בחלק האופרטיבי בהחלטה. הממשלה  קבעה כי יש לעשות הכל כדי שהמידע הזה יהיה נגיש לנו, האזרחים. כלומר, לא מדובר פה על מהלך שבו אנו נפנה לפקיד מסויים, נבקש לממש את החלטת הממשלה, והיישום נתון לשיקולו. לא עוד. "אדוני הפקיד, התיק  האישי שלי שיושב על שלחנך הוא שלי, ורק שלי, ואתה, שמנהל אותו, עושה זאת בזכותי וכל עוד אני מסמיך אותך לנהל או לגעת בו.". 

ההחלטה היא חלק מהצעת חוק שעליה נאבק השר איתן] במסגרת תפקידו כשר הממונה על שיפור השירות לאזרח. ההחלטה  היא חלק ממדיניות שהממשלה החליטה לאמץ שכוללת בין היתר הצטרפות  ליוזמות  של ממשלות נאורות בעולם, המאמצות את עקרונות המימשל הפתוח ואם עקרונות הקוד הפתוח בפיתוח כל  כלי וכל מימשק שיש לו נגיעה ליחסי אזרח מימשל.

שיפור השירות אינו נמדד  רק ברמת האדיבות של פקיד זה או אחר, שעונה לך לטלפון. גם זה חשוב, וגם פה יש הרבה מה לשפר. אבל שיפור שירות לאזרח הוא היכולת של המימשל להתעלות מעל עצמו ולהפקיד בידי האזרח כלים  פשוטים שבאמעותם הוא יוכל  לקבל כל מידע שמעניין  אותו, הקשור  אלו או לנושאים שיכולים להיות להם השפעה עליו. זוהי חלק מתרבות השקיפות, שעולם מערכות המידע והמיחשוב הציף מחדש ואיפשר לממשלות ולהנהלות של ארגונים לפקח ולבקר טוב יותר את  עצמם ואת האחרים. בהצהרתה שהמידע הוא רכוש הציבור, הלכה הממשלה צעד אחד קדימה.

היא  מגייסת לעזרתה  את האזרחים, את הלקוחות של כל משרדי הממשלה והגופים הציבוריים, כדי שנוכל לפקח טוב יותר על עבודתה של  הממשלה. אם לכל אזרח באמת יהיה כלי אמיתי, נגיש שבו הוא יוכל  לעייין בפרוטוקלים של ועדות, הנהלות או כל דיון שנעשה  בתוך המשרדים,  אזי הוא יוכל לבקר הרבה מאוד תהליכים והחלטות שמתקבלות בחדרי חדרים ולא תמיד יש להן הסבר מניח את הדעת.  עד כה, המידע הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו ניהלו המשרדים השונים את עבודתם והיתרון שלהם היה שהם יודעים יותר מאיתנו. החל מאתמול הסיפור הזה  עומד להסתיים. בעידן שבו הכל  פתוח, (ולא רק פיתוח כלים בסביבת קוד פתוח) נגישות למידע היא נדבך נוסף בחיזוק הדמוקרטיה בכל מדינה ובפרט בישראל. 

. פירושה של החלטת הממשלה מאתמול היא ש מעתה, תהיה הפרדה בין שליטה על ברז התקציב לבין שליטה על הברז של המידע. את המידע יואילו כל הפקידים והמנהלים לשחרר, לחשוף אותו לאור השמש, להוכיח לכל אחד שאין להם מה להסתיר ולהעמיד את זה לביקורת הציבור, הלקוחות.

קל מאוד לסתור את האופטימיות שנובעת מהחלטת הממשלה מאתמול בטיעון, ריאלי מאוד, שהכל טוב  ויפה, השאלה היא מי יאכוף את ההחלטה הזו, מי יוודא שאכן היא תיושם.  נכון, מדינת ישראל אינה מצטיינת ביישום החלטות, חוקים  ותקנות. יש יותר מדי בעלי אינטרסים שיעשו הכל  כדי לטרפד את החוק או לא לאפשר את יישומו המלא. אבל, כמו כל מהפכה בהיסטוריה, צריך להתחיל מנקודה מסויימת. מדובר פה בתהליך ארוך שאת פירותיו נראה בעוד זמן רב. הוא לא יקרה ביום אחד. הוא לא יקרה מעצמו ובדרך למימושו עוד צפויים מאבקים מלאי יצרים מצד ארגוני זכויות האזרח, אנשים פרטיים  ומחוקקים, כדוגמת השר איתן, שבמשך שנים נאבקים למען מטרה זו. העובדה שאותם אנשים הם במיעוט, לא צריכה לדכא אף אחד מהקוראים. המידע יוצא מהמרתפים והוא בדרך לחזור להיות רכושו של הציבור, על כל המשתמע מכך. 

  אחת לשנה מפרסמים אמצעי  התקשורת  את טבלת השכר של הבכירים במשק. הם עושים זאת בעקבות הדוחות הכספיים שכל החברות הציבוריות מחויבות  לפרסם עד סוף חודש מארס. הדוחות של העונה הזו עם דוחות לרבעון הראשון של 2012 וסיכום שנת 20111 . בתוך הדוחות האלו יש סעיפים, חבויים בד"כ המלמדים על עלויות השכר של  חמשת בעלי התפקידים הבכירים בחברה. זוהי העונה שבה שוב מדברים רבות  על הפערים העצומים שיש בחברות אלו, בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר. זה היה אחד  הנושאים של המחאה  החברתית שהיתה פה בקיץ שהובילו לדוח טרכטנברג, שהובילו לכל מיני מסקנות והצעות חוק שהעמידו את כל הטייקונים  במצב לא  נוח. טענות הנגד לטרוניות שנשמעות  בעקבות פרסום הדוחות האלו, היא שהמנכ"לים העשירים המתוגמלים היטב, עובדים בחברות שיש להן בעלי מניות. וכל עוד המנכ"ל מצליח להשביח את ההשקעה של בעלי המניות, כלומר להגדיל את חשבונות הבנק שלהם, הם מוכנים לתגמל אותו  בחזרה ביד נדיבה. בחברות שהתוצאות העסקיות שלהן חיוביות, היד נדיבה עוד יותר ולפעמים  נדמה לך שהשמיים הם הגבול. 

  וזו בדיוק  הבעיה. השיקולים של בעלי המניות הם פיננסים בלבד. כאשר הם בוחנים מתן הטבות לצוות הניהול, הם לא ממש מתחשבים בשביעות הרצון של הלקוחות מהחברה, מהתדמית שלה, מאיכות השירות.  למשל, בודדים מהם ירימו טלפון למרכד השירות של החברה, וימתינו כאחד הלקוחות דקות ארוכות  עד שמוקדן מותש ועצבני יענה להם.  כל עוד אין שום קשר בין איכות השירות, שביעות רצון הלקוחות, כל עוד הלקוחות ממשיכים לשלם את המחירים הגבוהים בד"כ שחברות אלו גובות. במצגות למשקיעים ובמסעי פרסום ינאמו בעלי החברה נאומים חוצבי להבות על  חשיבות השירות ועל  " הלקוח במרכז"

 לא  במקרה  חלק משיאני השכר  הם  מנכלים ממגזר התקשורת.. חברות הכבלים, הסלולר, התקשורת בכלל, הן דוגמא מצויינת לכך. כמעט רובן סיימו השנה ברווח, בעלי המניות של אותן חברות  מיהרו לתגמל את מנהליהן ברוחב לב. זאת  למרות שידוע הוא שרמת השירות ואיכות השירות בחברות אלו ירד פלאים בשנתיים האחרונות. לאף אחד מהמנהלים שלהם אין שום סיבה אמיתית להשקיע דולר אחד נוסף בשיפור השירות. במרבית המגזרים, כבלים, סלולר וטלפוניה נייחת אין ממש תחרות. יש דיבורים פתיחת שווקים,  אבל זה עדיין לא מורגש.

דוגמא מוחשית   למציאות היא  סטלה הנדלר, מנכ"לית הוט שדורגה במקום הראשון בטבלת שיאני השכר לשנת  2011 . כל  הדברים הטובים, ברמה הפיננסית שקרו לחברה זו, נזקפים לא מעט לזכותה. היא  אכן קיבלה חברה במצב לא טוב והפכה אותה לחברת תקשורת ממוצעת, שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל האם השיפורים, השינויים הארגוניים באו לידי ביטוי בשיפור השירות ללקוח? מה פתאום. ההיפך הנכון.

 ולא במקרה. הרגולציה שהשר כחלון מפעיל עליהם, המאמצים שלו לפתוח את השווקים כדי להוריד מחירים, נתקלים  בתגובות אלימות מצד  בעלי החברות  האלו. מצמצמים מוקדים, מתחילים לגבות כסף עבור שירותים שהיו ניתנים בעבר, סוגרים תוכניות הטבה ומנסים למכור לך שירותים שבעבר בכלל לא היית  חולם לשלם עליהם. בעלי המניות של חברות התקשורת, כמו הגז, כמו  יצרניות המזון, יכולים להרשות לעצמן להתנהג כך.

דוגמא מוחשית   למציאות היא  סטלה הנדלר, מנכ"לית הוט שדורגה במקום הראשון בטבלת שיאני השכר לשנת  2011 . כל  הדברים הטובים, ברמה הפיננסית שקרו לחברה זו, נזקפים לא מעט לזכותה. היא  אכן קיבלה חברה במצב לא טוב והפכה אותה לחברת תקשורת ממוצעת, שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל האם השיפורים, השינויים הארגוניים באו לידי ביטוי בשיפור השירות ללקוח? מה פתאום. ההיפך הנכון.  אבל  אין לנו   תלונות רק להוט ולבעלי המניות שלהם. זוהי תרבות הניהול בישראל של  שנת 2012 .    SHOW ME THE MONEY ושהלקוח ימשיך להמתין על הקו.

יש תכונה ישראלית צברית שלעולם לא ניגמל ממנה. אנחנו חייבים להכניס את האף שלנו לכל מקום להביע דעה ואפילו להתנשא. באופן הצפוי ביותר, זה מה שקרה, דקה אחרי שהמחבל מטולוז התאבד, וחסך מהצרפתים פריצה לבית,שהיתה מסכנת את הלוחמים הצרפתים.

 "הצרפתים נכשלו" "אצלנו זה לא היה קורה" "להמתין 30 שעות כדי להרוג מחבל:? " "טוב, אי אפשר לבוא בטענות אליהם, אין להם ניסיון כמו שלנו"…  אלו היו רח התגובות ששמענו  בסוף השבוע מפי "מומחים" לשעבר, קצינים במיל וכאלו שלא שווים מיל, שנתבקשו להביע את דעתם על פרשת המחבל מטולוז.

המעודנים יותר, הסבירו לקורא ההדיוט שיש הבדל בין מצב שבו מחבל נמצא לבד בבית לבין זה שיש לו בני ארובה. כאילו שאחד מהפרשנים היה שם באמת ובדק את  המבנה וידע מה יש למחבל בתוך הבית או הבניין. "היינו מפילים עליו את הבניין" התבטא "גבר" אחר שנשאל .

כל כך ישראלי. כל כך מאוצ'יסטי.

והנה עכשיו מתברר ש"התכשיט "הזה בילה בישראל בשנה שעברה, נתפס על ניסיון דקירה ושוחרר. כלומר הוא נכנס או יצא דרך השערים הרשמיים של ישראל, נבדק ונשלח לדרכו, או חמק מעיניהם של  חיילים במחסומים, העשויים כנראה מאותו DNA של אותם "מומחים" במיל, קצינים ולוחמים לשעבר, עטורי אותות מלחמות.

לא אתפלא אם יקומו עכשיו חכמים צרפתים ויגידו "אצלנו זה לא היה קורה"… ואם הם ירצו עוד יותר להרגיז אותנו, הם יזכירו לנו שעד לפני שנה היה לנו חייל, אזרח צרפתי בשבי מחבלים לא פחות מסוכנים מאותו מחבל מוטולוז במרחק שאינו עולה על  המרחק מפריז לטולוז.. לא זכור להם שכוחות צה"ל כיתרו את הבית בו היה וניסו לשחררו?

אז איך אומרים אצל הילדים "יותר טוב על תתחילו איתנו".

חלק מהפרשנים טוענים כי הצרפתים רצו אותו "חי" ולכן נמנעו מלהיכנס פנימה. לא בטוח בכלל. בשביל מה הם צריכים אותו חי? כדי שבעוד כמה שנים ינהלו מו"מ עם חוטפים שיבקשו לשחררו? ההיגיון שלהם אומר, שבכל מקום שאפשר להגיע לתוצאה הסופית בדרך ללא דם וללא פגיעות בנפש (של השוטרים הצרפתים) צריך למצות את זה.

אצלנו הפתיל קצר. היד על ההדק קלה. זה לא רק בצבא, זה גם בחיים האזרחיים. אנחנו  רוצים לראות דם, במיוחד לאור הדרמה התקשורתית בשידור חי שהצרפתים סיפקו "הגיבורים" הישראלים רוצים לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה ולספר בשיחות סלון ומעל שערי המוספים של העיתונים איך "דפקנו " את המחבל הזה. משל היינו בסרט מתח ובאמצע  הגיבור משנה את העלילה והורס לנו את הכל. הישראלים היו צובאים על הקופות של בית הקולנוע ודורשים " את הכסף בחזרה בבקשה".

הצרפתים, כמו האירופים, עדיין לא התעוררו מההלם של קיני טרור שגדלו אצלם בבית. הם מתייחסים לזה כמו למי שמגלה חרק ענק בסלון שלו. הוא יודע שהוא לא רוצה אותו אצלו וצריך לחסלו, אבל  אם הוא נעלם מעצמו זה  עדיף,  מאשר להתחיל לרדוף אחריו.  הם נחושים בדעתם לגרש את הטרור מעל אדמתם. אין להם חלומות להיות השוטר של העולם. יכול להיות שהם התעוררו מאוחר מדי, אבל זה עדיין לא אומר שהחיילים שלהם נחושים להתאבד בכל פעם שיהיה להם עסק עם מהגר מטורף שרוצח אנשים סתם כך.

גם התגובות לפני החיסול של המחבל היו ציניות . "איך זה לא חיסלו אותו קודם". ?

לא היה חסר שביבי היה מצלצל לסרקוזי ואומר לו "גבר, רוצה עזרה? תיכף שולח לך כמה מחסלים ישראלים ליגה לאומית. ההוצאות עלי, חבר"

בעיתון הארץ של יום שישי האחרון(25.2 ) פורסמה מודעה בעמוד הראשון, שאפשר לומר עליה במילים עדינות: מאוד לא שגרתית. המודעה היתה מטעם ועד העובדים של עיתון הארץ שמומנה על ידי אגודת העיתונאים. בעיתון הארץ מתקיים סכסוך עבודה מזה כמה חודשים, בעקבות כוונת המו"ל, עמוס שוקן, לערוך שורה של  שינויים וצמצוצים בעיתון. בין היתר נסגר מוסף הספורט כמוסף עצמאי, חלק ב' אוחד עם חלק א' וכעת נסוב המאבק על פיטורי הגרפיקאים של העיתון. עמוס שוקן טוען כי השכר שמשולם להם  גבוה מדי, וכי ממילא רובם מגיעים לעבודה בעיתון לזמן קצר, עד שהם מתקדמים למקום אחר. יש באמירה זו גרעין של אמת, אין זה סוד שלעבוד כגרפיקאי בעיתון יומי אינה פסגת המקצוע של צעירים וצעירות שזו מלאכתם. ההשראה המקצועית אינה בשיאה, כי בסך הכל מדובר בטבלואיד שיש לו כללי עיצוב  ועימוד קבועים, שעות העבודה אינן מהנוחות ביותר. אז מה נשאר? התגמול. מאז ומעולם שכרם של גרפיקאים בעיתון לא היה בסולם הגבוה של בעלי השכר בתקשורת, בהשוואה לעובדי דפוס או עיתונאים למשל. שוקן מצביע על עובדה שהם באים לזמן קצר ובורחים,  ולכאורה לא מבין למה הם בורחים? האם לא עדיף למקום עבודה, לשמור על גרען של גרפיקאים קבועים, שיתוגמלו כראוי, ולא יתפתו לכל הצעת עבודה שתוצע להם בחוץ, ובלבד שתהיה גבוהה בעוד 500 שקל ממה שהם מקבלים?

עמוס שוקן הוא מו"ל ותיק, איש תקשורת מנוסה. אי אפשר לייחס לו חוסר חוכמה או אי הבנת המקצוע. כמי שקיבל בירושה את אחד העיתונים הייחודיים בעולם ובודאי בישראל הוא מתמודד כבר שנים עם הסוגיה: כיצד לשמור על  העיתון שהוא ללא ספק ספינת הדגל של העסקים שלו, ומצד שני איך להתמודד עם העובדה שהבייבי השני שלו, דב מרקר, מהווה עוגן כלכלי יציב ומניב. אף אחד לא מתכחש למציאות כיום דה מרקר נושא על גבו את עיתון  הארץ  ושניהם ביחד סובלים מהירידה המתמדת במספר קוראי העיתונות המודפסת.

ולכן שוקן מנסה להחזיק את "מת חי" הזה ששמו עיתון הארץ, עם מינימום הוצאות, כדי לא לאבד את הקהל הנאמן שלו, שלמרבה הצער, במציאות התקשורתית של היום אין לו שום אלטרנטיבה. עמוס שוקן מבקש ליישם את הסלוגן האלמותי" ללכת עם ולהרגיש בלי.

אבל עיתון אינו חזייה ועובדים אינם ברגים במכונת ייצור שאפשר להזיז אותם לאן שרוצים. נכון הוא שבשני העשורים האחרונים מצבם של העיתונאים וכל עובדי המדיה הולך ומחמיר. ההפצה של  אתרי האינטרנט, החדירה של הטכנולוגיה המאפשרת לכל אחד לפתוח כלי תקשורת, המצוקה הכלכלית שמחייבת את העיתונים "המסורתיים" להיות  תלויים בבעלי מאה שלא מהססים גם להכתיב את הדעה, כל אלו הפך את מקצוע העיתונות לאחד המקצועות המופקרים ביותר  מבחינת זכויות, תנאי עבודה ויכולת בכלל לבצע את המשימה אף אחד לא מוכן להתייחס למקצוע העיתונות כל מקום עבודה, ולעיתונאים כאנשים שעובדים קשה, ולעיתים קשה  מאוד, בכל יום, כדי להביא פרנסה הביתה. נכון שיש  במקצוע הזה  הרבה מאוד הילה, אבל כמו כל הילה היא לא אמיתית, מזוייפת. חייהם של עובדי התקשורת מורכבים וקשים לא פחות מכל אזרח אחר.  העובדה ששמם מופיע בעיתון בכל בוקר, לא  עוזרת להם מול מנה הבנק שמסרב להתעלם מהמינוס שלהם. את המציאות הזו מנצלים כל המו"לים, כולל עמוס שוקן.  הם יודעים שיש עודף היצע של עיתונאים שמוכנים לעבוד בשכר נמוך, ואלו תופסים את מקומם של עיתונאים  ותיקים שמושלכים החוצה, בגילאים מתקדמים יחסית, ללא כל זכויות והגנה. עיתון הארץ ידע בעבר שורה של מאבקים של העיתונאים כמו גם עובדי הדפוס והמדיה מול עמוס שוקן. זה האחרון לא היססס בשנת ה-80 וה-90 לעקוף שביתות שיזמו הוועדים ולהדפיס את  העיתון במקומות אחרים. כולנו זוכרים את המאבטחים והמטוסים שחגו בשמיים מעל בית הדפוס שהחל להדפיס בזמנו את עיתון חדשות ז"ל.

לכן שוקן מנסה להחזיק את "מת חי" הזה ששמו עיתון הארץ, עם מינימום הוצאות, כדי לא לאבד את הקהל הנאמן שלו, שלמרבה הצער, במציאות התקשורתית של היום אין לו שום אלטרנטיבה. עמוס שוקן מבקש ליישם את הסלוגן האלמותי" ללכת עם ולהרגיש בלי.

כעת מלאכתו של שוקן כמו גם מולים אחרים קלם יותר. מרבית העיתונאים הם בחוזה אישי, רובם לא ששים אלי קרב, כי הם רוצים לגמור את החודש ולהחזיר משכנתא, ולכן שוקן מעז לבצע שינוייים ארגוניים,  תוך שהוא יודע היטב  שהתגובה לא תהיה עדינה. .

בעבר מקצוע העיתונות היה מוגן על ידי ועדי עובדים חזקים ואגודת העיתונאים. המציאות שתארנו קודם, החלשת כוח המיקוח של  העיתונאים, סרסה לחלוטין את אגודת העיתונאים כמי שאמורה להיות גם האיגוד המקצועי של כל העוסקים בתקשורת.

 המודעה שפורסמה בהארץ ביום שישי היא ללא ספק חריגה והשאלה היא  תהיה סנונית ראשונה בדף חדש של מאבק מקצוכי שאגודת העיתונאים ב תקח על עצמה. נכון, רבים מאיתו לא תמימים  לפני כמה חודשים הוקם אגודת עיתונאים חדשה, חלופית לאגודה של בית סוקולוב,  בסיועו   של מזכיר ההסתדרת עופר עיני. נראה שהתחרות כבר עושה את שלה, והאגודה בתל אביב מיהרה להרים את הכפפה של עובדי הארץ ולצאת למאבק גלוי מול ההלהת העיתון.  יש גם במהלך הזה  ביטוי יפה של סולידריות בין כל עובדי המדיה. בעולם הגדול ובאירופה, כל העובדים במדיה, מעיתונאים ועד עובדי דפוס  כבר מאוגדים מזמן באיגוד מקצועי אחד. בישראל מסיבות היסטוריות התהליך הרבה יותר איטי. הכנסת הגרפיקאים תחת חסות אגודת העיתונאים היא משב  רח רענן באופק האפור והמדכא שמלווה את המציאות התקשורתית  בישראל 2012 . .