שני עיתונים מובילים בני יורק,  ניו יורק טיימס  ופורבס  חושפים בתחקיר ענק שמתפרסם היום כיצד חברת אפל מתעללת בפועלי הייצור העובדים במפעלים שבהם מייצרים את מחשבי הלוח של החברה.* בשנתיים האחרונות מתו שם לא פחות מ-23 פועלים שנפגעו מחומרים רעילים* -במקרים שבהם בני אדם מאבדים את חייהם על מזבח הטכנולוגיה, על הלקוחות להצביע ברגליים

המאבק , אינו מקרי וגם לא חדש. לפני  שלוש שנים נחשפו לראשונה תנאי ההעסקה של הפועלים בסין. כעת מפרסמים שני העיתונים, בצעד אמיץ ביותר את כל הפרטים מסביב לפרשה. 

 לא מדובר פה על עוד מאבק של איגוד מקצועי נוסח ההסתדרות, ששומר על זכויות העובדים – אלא על מותם של 23 פועלים סינים בנסיבות מזעזעות, כאשר את חלקם לא ניתן היה בכלל לזהות. לדעת רבים, זהו אחד הצדדים המכוערים ביותר של הגלובליזציה.

השווקים הפתוחים, היעדר הגבולות הפיסיים והצורך לעמוד בתחרות הקשה, מוליכים חברות ענק אל מפעלים במזרח, המתאימים עצמם באופן מלא לצרכים הספציפיים של הלקוח. החברות הללו אמנם מקפידות מאוד על האיכות והאריזה של המוצרים, אולם לא טורחות כלל לבדוק את תנאי העסקתם של העובדים בפסי הייצור. לכאורה אין בזה חידוש, שהרי המזרח הפך כבר מזמן לרצפת הייצור של תעשיות האלקטרוניקה, המיחשוב וההיי-טק העולמיות. כך, באותו המפעל מייצרים מוצרים דומים להפליא, כאשר מה שמבדיל ביניהם הוא בעיקר המותג, האריזה וכמובן המחיר.

בעידן האינטרנט, הניידות והפס הרחב, כמעט שאין צורך להגיע באופן פיזי למפעל ולפקח על הייצור. אולי זו הסיבה לכך שהדאגה לעובדי הייצור מעולם לא היתה בראש מעיניהם של המנהלים בחברות הגדולות. אך כל זה משתנה כשמתחילים לזרום חזרה למערב סיפורים על העסקה בתנאים מחפירים ויותר מדי מקרי מוות בלתי מוסברים. מדובר בהזנחה מודעת של מנהלי המפעלים, שאמורים לדעת שליטוש אבק אלומיניום ממכשירי iPad אינו מסייע לבריאות. מדובר בתנאים שיד האדם יצרה אותם, והיא זו שגם מסוגלת לתקן אותם. אלא שהתיקון כנראה כרוך בעלויות שהופכות את הייצור באותם המפעלים ללא כדאי – והרי מי רוצה לאבד לקוח כמו אפל? לכן, הפתרון האכזרי שנבחר, הוא לסכן את חיי הפועלים ולקוות שהם ישרדו את יום העבודה שלהם בשלום.

תנאי העבדות המודרנית של הפועלים במפעלים האלה, הפכו לנורמה שהשלטונות הרגילו את ההמונים לחיות עימה. אבל הנורמה הזו, גם אם מקובלת בסין, לא יכולה לעבור בשלום את ההנהלות של חברות מערביות כמו אפל. אף אחד שם לא רשאי שם ללכת לישון בשקט כשהוא יודע שבאותם רגעים ממש פועל סיני חסר ישע מסכן את חייו, רק כדי שהמכירות של המוצרים שלו יעלו.

התחקיר שערך הניו-יורק הטיימס ומאמר המערכת שפרסם פורבס, ראויים שניהם להערכה והערצה. מצבה של העיתונות בימים אלו קשה ביותר, ואפל היא ללא ספק אחד המפרסמים הדומיננטיים ביותר בשוק. על כן, פרסום תכנים שכאלה הופך לקשה שבעתיים.

אסור לשכוח שיש גם מימד אקטואלי לפרסום: הכנס של ראשי הבנקים העולמיים בדאבוס שבשוויץ. הכנס מרכז אליו מדי שנה לא רק את בכירי הכלכלנים ברחבי העולם, אלא גם את ראשי התנועות החברתיות הבולטות. אי אפשר הרי לחשוד בניו-יורק טיימס שהוא מצדד בדעתם של המפגינים הקיצוניים, הרואים בגלובליזציה אסון, אבל הוא ללא ספק תרם להם תרומה חשובה.

הטכנולוגיה נועדה, בין היתר, לשרת אנשים – ובוודאי שלא נועדה להרוג את יוצריה. במקרים שבהם היא גורמת לכך, על הלקוחות להצביע ברגליים.

  מפעל ייצור בסין.* מי מהם ישרוד את היום?

 
חברת המחקר העולמית גרטנר (Gartner) קיימה השבוע אירוע מיוחד ללקוחותיה הישראליים, במהלכו נחנך באופן רשמי הסניף החדש של החברה בארץ, לאחר 25 שנה בהן יוצגה גרטנר על ידי חברת קומטק, בבעלותו של ברוך גינדין. המרצה המרכזי באירוע היה פיטר סונדרגארד – סגן נשיא בכיר ומנהל המחקר העולמי בגרטנר, שסקר באופן מקיף את שוק ה-IT, סיפר על המגמות בישראל ובעולם והסביר על הטכנולוגיות החמות בשוק. כמה שעות לפני האירוע, הופיע סונדרגארד במסיבת עיתונאים של חברת המחקר, שם פרש את עיקרי משנתו.

מעבר לתחזיות על צמיחת השוק הישראלי, שממשיך לגדול בקצב הגבוה פי 1.5 מהתל"ג, ובנוסף להמלצות הטכנולוגיות החדשות, האיר האנליסט זווית מעניינת, הוליסטית מעט, לגבי היעד אליו מועדות פניהן של ספקיות ה-IT המסורתיות ואיך הן צריכות להתנהל אל מול העולם החדש. סונדרגארד התכוון לספקיות הענק, כגון HP, סאפ (SAP), אורקל (Oracle), יבמ (IBM), מיקרוסופט (Microsoft), סיסקו (Cisco) וגם השתיים הנוספות, שנחשבות ל-"צעירות" יותר – גוגל (Google) ואפל (Apple).

אם נלך אחורה כמה שנים נראה, כי מגמות כמו ענן, וירטואליזציה וכדומה, "תפסו" את הספקיות הגדולות לא ממש מוכנות. המעבר לענן, והפיכתו לטרנד מרכזי בסדר היום של המנמ"ר, לא ממש התאים למודל התמחור של החברות הגדולות. ב-יבמ, למשל, פעלו במשך כשנתיים תחת חזות שהענן לא ממש מטריד אותם, כי "זו מגמה שתחלוף". בפועל, הם פיתחו פתרונות וסיפקו כלים לכל מי שביקש, כי המציאות הכתיבה שאם לספקיות הגדולות אין פתרון, יש מספיק חברות קטנות ולא מוכרות שיכולות למלא את החלל.

כעת הענן עומד בראש סדרי העדיפויות של החברות הגדולות, המנסות לנגוס בנתחי השוק ההולכים וגדלים. זאת, למרות שבכל העולם – ובמיוחד בישראל – הענן עדיין לא נכנס במלוא העוצמה לשוק הארגוני. אם סוקרים את היצע הפתרונות בתחום, מגלים כי לספקיות המסורתיות שמנינו, אין בהכרח יתרון טכנולוגי על חברות אחרות. הגידול של החברות האלו, אם כך, נובע בעיקר מרכישות ומיזוגים. הנחת העבודה הבסיסית היא שמנמ"ר של ארגון גדול יעדיף ללכת לענן (אם וכאשר) עם החברות המסורתיות והגדולות.

סונדרגארד מציין, כי המנמ"רים מסתכלים מהצד, ועדים לתופעה במסגרתה ריבוי הרכישות והמיזוגים בחברות הגדולות, הופך אותן לסופרמרקט של מוצרים – שחלקם אפילו מתחרים זה בזה. כך, הוא אומר, הן לא מייצגות בהכרח את המיטב בשוק. באופן זה ייווצר מצב שהבידול בין החברות הגדולות ילך וייעלם, והן תהפוכנה לרשתות סופרמרקט של מוצרים מסוגים שונים, שם התחרות, כידוע, היא בעיקר על מחיר בעיקר.

מצבן של הספקיות מתגלה כגרוע אף יותר, כשמדברים על טרנד הניידות – שנחשב עד לא מכבר לתחום נפרד. כניסתן של חברות כמו גוגל ואפל לעולם המובייל והרשתות החברות, הפכה את ענף ה-ICT למקשה אחת, שכוללת חיבורים ישירים בין כל המרכיבים. בנקודה זו, למרבית החברות הגדולות אין פתרונות מובנים. היחידה שפרצה לעולם הזה היא סאפ, עם הרכישה הדרמטית של סייביס (Sybase) לפני למעלה משנתיים, שמנהליה הבינו לאן צועד העולם. גם במובייל, כמו בענן, לכל אחת מהמתחרות יש פתרונות – אבל לא כאלו שממצבים אותן בעיני המנמ"ר כמובילות בתחום.

הרשתות החברתיות עדיין מהוות סוג של נעלם בהיבט התרומה לעולם העסקי. פייסבוק (Facebook), למשל, כבר מוכרת כפלטפורמה ליצירת קשרים מכל סוג שהוא, אבל עדיין לא הצליחה להוכיח את ה-ROI העסקי שלה.

השורה התחתונה: שלוש המהפכות הטכנולוגיות הגדולות של העת האחרונה – מיחשוב ענן, מובייל ורשתות חברתיות, יזעזעו בעתיד הקרוב את מפת ספקיות פתרונות ה-IT. חברות רבות שנחשבות כיום לענקיות, יאלצו להתמודד עם אתגרים חדשים ומורכבים – במיוחד כשקהל היעד העיקרי שלהם, ה-CIO, כבר לא יהיה הקניין היחיד של IT בארגון. חומר למחשבה.

הפוליטיקה הישראלית, משוועת לכוחות חדשים, צעירים, כאלו שלא באים מתוך המסגרות הקיימות, כאלו שמוכנים לסתום את האף  לצלול אל מעמקי הפוליטיקה הלא נקייה, במיוחד כאשר מדובר בבית הזכוכית שליד קריית הממשלה.

 

 המערכת הפוליטית געשה השבוע, בגלל שתי דמויות חדשות  שהחליטו להכנס לזירה  הציבורית ולהתמודד על מקום בכנסת, לקראת הבחירות הבאות. השתיים נועם שליט מצד אחד, ויאיר לפיד מהצד השני. על אף שלכאורה  אין קשר בין שני האירועים, התגובות בציבור  על המהלכים היו מעט דומות. המכנה המשותף ביניהם: אם אתה מחליט להכנס לפוליטיקה אתה  צריך להסביר, להצטדק,  להסביר, למה החלטת ללכת למהלך הזה. מה פתאום?

האחד, יאיר לפיד, מוכר כמעט בכל בית  בישראל. את הרייטינג שלו הוא צבר בזכות מקומות עבודתו, רשות השידור, ערוץ 2 , אולפן שישי וידיעות אחרונות. הוא אינו העיתונאי הראשון ולא האחרון שהגיע למסקנה שמקיטורי ליל שישי, המבוססים בין היתר על הטורים שלו בעיתון ועל הופעתו בטלוויזיה, לא  ישתנה דבר. הוא מבין, שאם יש סיכוי לשנות משהו בחברה הישראלית, צריך לעשות זאת במקום שבו קובעים את מרבית אורחות חיינו: הכנסת. הוא ראה את המחאה החברתית בקיץ שהוציאה רבע מיליון איש לרחובות גוועה עם הגשם הראשון שגירש את כל   יושבי המאהלים, בעזרתם הלא אדיבה של  פקחי עת"א, שליחיו של חולדאי. כאיש תקשורת הוא מבין טוב מאוד שמהפכות, במדינה דמוקרטית, נעשות בקלפיי.  עכשיו מבקשים ממנו להסביר, לתרץ, להוכיח שידיו נקיות,  ושהוא לא ניצל את אולפן שישי לקידום מסע הבחירות  שלו.  אלו שמעלים טענות אלו, שוכחים שבאולפן של לפיד ביום שישי  התראיינו בין היתר  חברי כנסת פוליטקאים בהווה וכאלו שרוצים  להיות בעתיד, וגם הם ניצלו את  כשרונו של לפיד כמראיין לקדם אג'נדה משלהם. אז מה כל ההבדל? באיזה צד של הכסא אתה יושב באולפן?. לפיד כמו מגישים אחרים יגידו לך שבצד השני, כמרואיין, לפעמים יותר קל. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, במיוחד אם אתה בשידור חי.  . 

המתמודד השני, נועם שליט, סופג טונות של ביקורות, אמוציונליות ופוליטיות על החלטתו להצטרף למפלגת העבודה. גם שליט, כבש את המסך, של ערוץ 2 וערוצים אחרים, למרבה הצער בנסיבות טרגיות. אם תשאלו אותו, הוא בוודאי  יגיד לכם שהוא היה מעדיף לצבור רייטינג בנסיבות אחרות, ולא רק הוא.  גם הוא צריך להסביר, אבל ההסברים שלו גולשים כבר למשהו מאוד מאוד אמוציונלי,  טרגי, בעיקר מצד המשפחות השכולות. אין זה סוד שהחזרת שליט הביתה לוותה במחלוקת  אמיתית בתוך החברה הישראלית.  מחלוקת שעדיין לא הסתיימה ובוודאי יהיו לה השלכות.  עם משפחות שכולות אסור להתווכח. צריך לקבל את הביקורת שלהן בהכנעה, בשקט ובהרכנת ראש. הן אולי הציבור היחיד שיש לו זכות להגיב כפי שהגיב. אבל צריך  להיות ברור: גלעד שליט לא  צריך להצטדק על כך שהצלחנו להוציא אותו חי מהשבי החמאס. אף אחד בעולם לא צריך  להצדיק את העובדה שהוא חי. כתוצאה מכך, משפחת שליט מרגישה שהיא חבה חוב ענק לחברה הישראלית. האשראי הוא עצום, חסר תקדים, בלתי ניתן להשבה לעולם.

עכשיו מבקשים ממנו להסביר, לתרץ, להוכיח שידיו נקיות,  ושהוא לא ניצל את אולפן שישי לקידום מסע הבחירות  שלו.  אלו שמעלים טענות אלו, שוכחים שבאולפן של לפיד ביום שישי  התראיינו בין היתר  חברי כנסת פוליטקאים בהווה וכאלו שרוצים  להיות בעתיד, וגם הם ניצלו את  כשרונו של לפיד כמראיין לקדם אג'נדה משלהם. אז מה כל ההבדל? באיזה צד של הכסא אתה יושב באולפן?.

הדרך שאזרח יכול לנסות להחזיר סוג של חוב כזה לחברה הישראלית היא באמצעות  עשייה ציבורית. התנדבות בביטוח לאומי, כפי שהציעו כמה  נשמות טובות לנועם שליט, תעזור לאדם אחד או שניים. פעילות פוליטית ציבורית, אם וכאשר ייבחר, יכולה להציל אלפי אנשים שזקוקים למתנדבים. שליט האבא התחייב שלא לערב את סיפור בנו בקמפיין הפוליטי, ואין לו סיבה. זה לא קשור. את ההחלטה על שחרור בנו קיבלו ראש הממשלה ודרגים פוליטיים בכירים. משפחת שליט לא קבעה את תג המחיר ואם תשאלו אותם, אפשר היה להחזיר את בנם גם לפני חמש שנים, במחיר דומה או אפילו זול יותר.ואם עוד יותר תדובבו אותם, הם יספרו לכם ששמעו מפי אנשי צבא, מומחים, שהם לא  מבינים מדוע צה"ל לא החזיר את שליט הביתה, שעה אחרי שנחטף. 

עם משפחות שכולות אסור להתווכח. צריך לקבל את הביקורת שלהן בהכנעה, בשקט ובהרכנת ראש. הן אולי הציבור היחיד שיש לו זכות להגיב כפי שהגיב. אבל צריך  להיות ברור: גלעד שליט לא  צריך להצטדק על כך שהצלחנו להוציא אותו חי מהשבי החמאס. אף אחד בעולם לא צריך  להצדיק את העובדה שהוא חי.

וכאן מגיעים למכנה המשותף הסמוי בין שליט ולפיד. שניהם לא  צריכים להסביר למה הם נכנסו לחיים הציבוריים.  הפוליטיקה הישראלית, משוועת לכוחות חדשים, צעירים, כאלו שלא באים מתוך המסגרות הקיימות, כאלו שמוכנים לסתום את האף  לצלול אל מעמקי הפוליטיקה הלא נקייה, במיוחד כאשר מדובר בבית הזכוכית שליד קריית הממשלה. לפיד ושליט, ויתרו כל אחד על הרבה דברים בעצם ההודעה שלהם ללכת לפוליטיקה. הדרך היחידה לומר את  דעתנו עליהם היא  בקלפי, ביום הבחירות.  מותר לחלוק, מותר  להתווכח, אסור לבקש הסברים מדוע אתה חי, ולמה יש לך בן שחזר מהשבי.  

 המסחר האלקטרוני עלה לכותרות בשבוע האחרון, על רקע חשיפת פרטי האשראי של לקוחות ישראליים. אמצעי התשלום המקובל בשיטת מסחר זו, הוא באמצעות כרטיס אשראי. אבל למרות הבאזז הגדול, המסחר האלקטרוני עדיין לא תפס בכל העולם. מתוך כשני מיליארד בני אדם שמחוברים כיום לרשת האינטרנט, קובעים מחקרים כי רק 5% מהם מבצעים קניות ברשת. בישראל המספרים ודאי נמוכים יותר. אחד החסמים הוא כמובן החשש של צרכנים לחשוף את מספרי כרטיסי האשראי שלהם באינטרנט – וזאת למרות אמצעי האבטחה שמציע הספק והביטוח שמציעות חברות האשראי.

פרשת ההאקר הסעודי יצרה הזדמנות פז לחברת סטארט-אפ ישראלית בשם PlugWallet, שפיתחה ארנק אינטרנטי ייחודי מבוסס מזומן, שאינו מצריך שימוש בכרטיס אשראי ו/או חשבון בנק, ופונה ללקוחות שחוששים מחשיפת פרטי תשלום ברשת. איך זה עובד? הלקוח שרוצה לקנות ברשת – אבל לא רוצה לחשוף את פרטי כרטיס האשראי שלו, מקבל מהחברה התקן פיסי הדומה לדיסק-און-קי, באמצעותו הוא מתחבר למערכת ניהול חכמה שפותחה על ידי החברה.

לדברי צביקה שחף, סגן נשיא לשיווק ב-PlugWallet, התקן האבטחה הפיסי מייצר למעשה סיסמה חד-פעמית מתחלפת, שאינה ניתנת לשימוש חוזר, שכפול או העתקה, ובכך מחזקת את יכולת ההזדהות של המשתמש הבלעדי בחשבון. "מעבר לשיטות הזדהות הקיימות כיום, הכוללות שם משתמש וסיסמא, מוסיפה PlugWallet אלמנט אבטחה נוסף, ובכך מקטינה את יכולת ההונאה וגניבת הזהות".

 טעינת הארנק של PlugWallet נעשית במזומן בנקודות תשלום, המספקות שירותי Pre-paid עד לסכום מקסימלי של 5,000 שקלים (השירות מיועד לתשלומים קטנים יחסית) והתשלום בפועל מתבצע בחנויות מורשות. כך, הלקוח שרוצה לקנות ברשת מפקיד כסף מזומן בחשבון כלשהו שרק הוא יודע את פרטיו. בעת הרכישה הוא מתחבר באמצעות ההתקן אל החשבון שלו ומבצע את העברת הכספים באמצעות PlugWallet.

הפרויקט יצא לדרך בשנה שעברה ועורר התעניינות בקרב גורמים רבים. למעשה, PlugWallet עובדת כמו כל חברת אשראי, כאשר היא גובה עמלות מבתי העסק, אולם על פי החברה מדובר בעמלה מופחתת.

עמוס רון, יו"ר PlugWallet, מסביר כי הארנק האלקטרוני יכול להוות פתרון גם עבור ילדים וקטינים. כך, הוריהם יכולים להפקיד בידיהם כסף, עם פיקוח מראש, כדי שיוכלו לבזבז אותו בקניות ברשת בצורה בטוחה. המבחן האמיתי יהיה כמובן בשוק העולמי ובתחרות עם ענקיות הסליקה והמסחר האלקטרוני.

 השורה התחתונה: אין ספק שפרשת חשיפת פרטי האשראי הפנתה זרקור על שני נושאים מרכזיים. האחד הוא החשיבות של אבטחת המידע ועד כמה קל לפרוץ לאתרים שלא שומרים על הכללים המינימאליים. הנושא השני, הוא יצירת באזז ענק סביב נושא המסחר האלקטרוני. היו מי שלא השתמשו במסחר האלקטרוני עד היום בשל החשש לחשוף את פרטי האשראי שלהם, אולם כעת – בעזרת הסטארט-אפ הישראלי החדש, יתכן ויהיה להם קל יותר לקנות את הספר הבא שלהם באמזון (Amazon).

 כנס המיחשוב בשלטון המקומי שהתקיים היום (ה'), נערך זו השנה החמישית ברציפות, בשיתוף עם איגוד המנמ"רים ברשויות המקומיות. בכנס הראשון בסדרה עוד דנו המשתתפים בשאלת חשיבות מערכות המידע ברשויות המקומיות, אולם הכנס של היום הפך את הדיון בסוגיה הזו למיותר. כך, מערכות המידע ברשויות המקומיות הפכו לחלק בלתי נפרד מפעילותן. ראשי ערים הבינו שמערכות המידע מהוות כלי שבעזרתו, בין היתר, הם יוכלו להציג לבוחרים עשייה והצלחות מוכחת ולעקוב טוב יותר אחר הרשות שלהם.

 ההשקעות במערכות המידע אפשרו גם לחסוך כסף, ולאור מצבן הפיננסי הרעוע של הרשויות המקומיות, אין ספק שזהו פקטור חשוב ביותר. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בהגברת התחרות בין החברות המספקות פתרונות מיחשוב לשוק הזה. אם עד לפני כמה שנים התחלק שוק המיחשוב המוניציפאלי בין שלוש-ארבע חברות, הרי שהכנס השנה חשף מציאות חדשה, שבה שחקנים רבים שבעבר לא הביעו עניין במגזר המקומי, הגיעו לכנס והציבו בו ביתן. הם פגשו מאות מנמ"רים ועובדי IT בשלטון המקומי שהתעניינו במה יש להם להציע.

חדירת המיחשוב לרשויות המקומיות הוכיחה לעובדים שלא רק שה-IT לא מוביל לפיטורי עובדים, אלא שהוא אף תורם להגדלת כוח האדם והתעסוקה. דוגמאות מוחשיות לכך נתן מנכ"ל עיריית תל אביב, מנחם לייבה, שהוכיח בנאומו איך בתוך עשור, הובילה ההשקעה האדירה בפרויקטי הליבה בהגדלת כח האדם. זה נובע בעיקר מעבודה ממוקדת של הנהלת העירייה, שלא רק מדברת על האזרח במרכז, אלא גם עושה בפועל. כך, השקיעה הנהלת עיריית תל אביב במערכות תקשורת עבור מחלקות כמו גביית חנייה, גביית מיסים וכדומה. כתוצאה מכך גדל כוח האדם במחלקות הללו פי שלושה לפחות, והתוצאות באו לידי ביטוי בצמצום הגרעון העירוני.

 מהצד השני, האינטרנט, רוחב הפס והחדירה המהירה של הטלפונים החכמים, הביאו לכך שהרשויות המקומיות הגדילו מאוד את הנוכחות שלהן ברשתות החברתיות, כמו פייסבוק (Facebook). כבר בבחירות הקודמות ניצלו לא מעט ראשי ערים את הפלטפורמה הזו כדי להעביר דרכה מסרים לבוחרים שלהם. ד"ר אזי לב און, ראש המכון לחקר ניו-מדיה מהמרכז האוניברסיטאי אריאל, אמר בסוף הרצאתו בכנס, כי אחד הנושאים שצריך יהיה לחקור בעתיד, הוא שילוב קמפיינים מקומיים ברשתות החברתיות.

 פייסבוק משמש גם להוצאת קיטור ולביטוי של דעות התושבים על הרשות – ויש רשויות שמאפשרות לעשות זאת בצורה חופשית, כמעט ללא צנזורה (למעט תכנים שגובלים בעבירה על החוק). רשויות שלא אפשרו זאת, התעוררו בוקר אחד וגילו שאזרחים פרטיים הקימו אתרים עצמאיים תחת השם והלוגו של הרשות, ועושים בהם כרצונם.

 ד"ר עדי קפליוק
משתתפי הכנס שמעו הבוקר מפי ד"ר קפליוק, כי עד היום משרד הפנים לא מכיר במנמ"ר כמקצוע רשמי ותיקני שחייב להיות בכל רשות

.נושא מרכזי נוסף עמו מתמודדות הרשויות המקומיות מזה שנים, הוא ממשל זמין. השכל הישר אומר שמן הראוי לשתף את הרשויות בכל הקשור בשירות לאזרח, שהרי הרשות המקומית מהווה מיקרוקוסמוס של השלטון המרכזי. בעיות בתשתיות החשמל, התחבורה או אפילו החינוך, מופנות כולן ישירות לפתחו של ראש העיר, למרות שאין לו בהכרח שליטה עליהן. לפני כשנתיים החל איגוד המנמ"רים ברשויות המקומיות במגעים עם הממשלה ליישום שיתוף פעולה. בעקבות זאת הוקמו ועדות משותפות ואפילו השר מיכאל (מיקי) איתן היה מעורב. הבוקר, בפתיחת הכנס, נאלץ ד"ר עדי קפליוק – מנמ"ר עיריית גבעתיים ויושב ראש פורום המנמ"רים ברשויות המקומיות, לבשר כי בפועל לא נעשה דבר.

פייסבוק משמש גם להוצאת קיטור ולביטוי של דעות התושבים על הרשות – ויש רשויות שמאפשרות לעשות זאת בצורה חופשית, כמעט ללא צנזורה (למעט תכנים שגובלים בעבירה על החוק). רשויות שלא אפשרו זאת, התעוררו בוקר אחד וגילו שאזרחים פרטיים הקימו אתרים עצמאיים תחת השם והלוגו של הרשות, ועושים בהם כרצונם.

כרמלה אבנר, מנהלת ממשל זמין במשרד האוצר – שזו אינה ההופעה הראשונה שלה בכנס מוניציפאלי, אמרה בתגובה כי הממשלה פתוחה לכל רעיון והצעה, ויש לה כבר לא מעט שיתופי פעולה עם הרשויות המקומיות. הבעיה, כמובן, היא הרבה יותר עמוקה ונובעת מהעובדה שעדיין יש אנשים בממשל המרכזי שלא מעריכים נכונה את חשיבותן של הרשויות המקומיות – וזה בא לידי ביטוי בהרבה מאוד תחומים. כך, למשל, משתתפי הכנס שמעו הבוקר מפי ד"ר קפליוק, כי עד היום משרד הפנים לא מכיר במנמ"ר כמקצוע רשמי ותיקני שחייב להיות בכל רשות. ראש עיריית אריאל, רון נחמן, ששלח לפני כחודשיים מכתב בנושא לשר הפנים, אלי ישי, טרם קיבל תשובה. פקיד בכיר במשרד אמר למי שאמר בתגובה, כי למשרד יש דברים דחופים יותר לעשות.

 השורה התחתונה: כנס המיחשוב בשלטון המקומי 2012 הוכיח, כי המיחשוב ברשויות המקומיות הוא עובדה קיימת – למרות ועל אף משרד הפנים. כמו בהרבה נושאים אחרים, נראה שגם כאן פקידים במשרד והשר שבראשם לא ממש מחוברים למציאות.

© כל הזכויות שמורות לאנשים ומחשבים

 איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה יבחר השבוע יו"ר נשיאות חדש במקומו של יהודה זיסאפל – יו"ר קבוצת בינת, שמסיים את תפקידו. זיסאפל יסיים שבע שנות פעילות ציבורית, מתוכן שלוש כיו"ר ארגון בוגרי הטכניון וארבע כיו"ר איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה. האיגוד, כידוע, מייצג את תעשיות ההיי-טק הישראלית, שמנתה בשנה שעברה כ-3,000 חברות טכנולוגיות, המכניסות כ-23 מיליארד דולרים מדי שנה למשק הישראלי – כמעט מחצית מסך כל היצוא.

 יהודה זיסאפל. הממשלה לא  אטומה אבל לא עושה מספיק.(צילום: קובי קנטור)

זיסאפל, שיהיה מרצה אורח בכנס השנתי של האיגוד – "חזון או חלום", שייערך בתחילת פברואר בהפקת אנשים ומחשבים, מסיים את תפקידו עם הרבה סיפוק של עשייה, אבל גם עם לא מעט דאגה ואפילו אכזבה. נדמה שהמסר המרכזי אותו משדרים תעשייני ההיי-טק בשנים האחרונות, לפיו על הממשלה להשקיע יתר בחינוך הטכנולוגי, לא ממש נקלט. את החלל הזה עדיין ממלאים התעשיינים, מתוך דאגה לעתיד הענף ולעתידה של מדינת ישראל כולה. עם זאת, לכולם ברור שגם זה עלול להיעצר יום אחד.

 בניגוד לכלכלנים ופרשנים שונים, סבור זיסאפל שהמיתון של 2008 עדיין כאן ורחוק מאוד מלעזוב אותנו. "אנחנו מצויים בעיצומו של משבר כלכלי חריף שנמשך מאז 2008, ואנו רק הולכים ושוקעים בו. הכספים הרבים שהבנקים בעולם שופכים לא יעזרו. המיתון החריף שמשתולל באירופה חייב להשפיע על המשק הישראלי, כי הרזרבות הולכות ונגמרות".

 לדברי זיסאפל, מציאות זו מעלה שוב לסדר היום את החשיבות של ההיי-טק בעיני העולם בכלל וישראל בפרט. "בעולם ממשיכים להעריך אותנו – עובדה שחברות בינלאומיות ממשיכות להשקיע בישראל; אבל כלפי פנים, הממשלה ממשיכה להתעלם מהענף ולא משקיעה מספיק בחינוך, כדי לגדל פה את דור העתיד של ההיי-טק. המשבר הוא תוצאה של העדר מודעות".

אתם מדברים על כך כבר כמה שנים, האם הממשלה אטומה?

"אני לא יודע אם היא אטומה, אבל היא בוודאי לא עושה מספיק. תהליך ההכשרה בתעשיית ההיי-טק הוא ארוך. 'גידול' של מהנדס לוקח זמן. בניגוד למגזרים אחרים, שהם תלויי הון בעיקר, תעשיית ההיי-טק בנויה על ההון האנושי. בלעדיו, אין תעשייה".

אם ההיי-טק הוא עתיר כוח אדם, מדוע אתה צופה שהאבטלה תגדל?

"האבטלה תגדל במשק בכלל, לא בהכרח בהיי-טק, וזה היתרון שלנו. אלא שאם לא נדאג שיהיו עובדים בהיי-טק, אז היתרון יהפוך לחיסרון. כוח האדם בהיי-טק מוקפא כבר הרבה שנים והכל מתחיל ונגמר במערכת החינוך. לצערי אני צופה שאם המגמה לא תשתנה, תעשיית ההיי-טק תצטמק, כי כבר כיום כמות הפורשים מהתעשייה גדולה יותר מכמות המצטרפים. כשהתחלתי בפעילות הציבורית, מספר בוגרי חמש יחידת מתמטיקה בתיכונים היה כ-8,000. היום מספר בוגרי חמש יחידות הוא 6,500, כלומר שכמות המהנדסים יורדת – וזה אומר הכל".

איך בכל זאת התמודדתם אתם, התעשיינים, עם הבעיה הזו, מעבר להתראות ואזהרות?

"אני לא יכול להקים אוניברסיטה. עשינו את כל מה שאפשר לעשות מבלי להחליף את הממשלה, כמובן. השקנו מספר תוכניות שמטרתן להזרים דם חדש להיי-טק, כדי להתגבר על התהליך הארוך של הכשרת כוח אדם מקצועי ומעולה. תוכנית אחת היא 'אופקים להיי-טק', שעיקרה גיוס אנשים מהפריפריה ללימודים אקדמיים ושילובם בתעשייה כמה שיותר מהר. זוהי תוכנית נפלאה, שיש בה הרבה ציונות: לוקחים צעירים שאין להם שום סיכוי להגיע ללימודים אקדמיים ומצליחים להכשיר אותם כמהנדסים. אתה רואה את הילדים האלו ולא יכול שלא להתרגש. גיבשנו תוכנית משותפת עם הממשלה. הרעיון היה להכשיר 1,000 עד 1,500 מהנדסים בשנה. קיבלנו הרבה הבטחות, אבל בפועל הצלחנו להכשיר בין 200 ל-300 צעירים בלבד. כל הכשרת תלמיד כזה עולה כ-120 אלף שקלים".

והממשלה לא עוזרת?

"את מרבית המימון אנו מגייסים מתרומות. כל כספי הסיוע שהממשלה התחייבה להעביר אלינו תקועים איפשהו. הסיוע היחיד שאנו מקבלים הוא בשילוב התלמידים במכינות, שמקבלים מימון ממשרד הביטחון. הקצב הוא איטי. המחזור הבא של בוגרי תוכנית זו יסיים בעוד שנתיים את לימודיו בטכניון – וזה המון זמן.

 תוכנית שנייה שיזמנו נקראת '45 פלוס' ועוסקת בהסבת אקדמאים בגילאים אלו כדי שישתלבו בתעשייה. ישבנו עם האוצר, וכעת אנו מצויים בתוכנית פיילוט שתיערך בטכניון. בתום הפיילוט נחליט לאיזה כיוון ללכת.

 פעילות נוספת שנעשתה במהלך הקדנציה שלי היתה גיוס עולים מהנדסים צעירים, בעיקר בתחום התכנות. היופי בתוכנית הזו שהיא מוכיחה שזה לא נכון שמהנדסים צעירים רק בורחים לחו"ל – חלק מהם רוצים לבוא לארץ אחרי שבילו כמה שנים מעבר לים. חשוב להבין שאנחנו מחפשים תמיד את הכי טובים, ואת אלו אתה מקבל בארץ בעיקר מהאוניברסיטאות. אין לנו את הלוקסוס להתפשר, כי על זה בנוי כל העסק שלנו".

אתם מדברים על כך כבר כמה שנים, האם הממשלה אטומה?"אני לא יודע אם היא אטומה, אבל היא בוודאי לא עושה מספיק. תהליך ההכשרה בתעשיית ההיי-טק הוא ארוך. 'גידול' של מהנדס לוקח זמן. בניגוד למגזרים אחרים, שהם תלויי הון בעיקר, תעשיית ההיי-טק בנויה על ההון האנושי. בלעדיו, אין תעשייה".

 אתה מיואש?

"לא. אני מקווה שהממשלה תתעשת. יש לנו תוכניות חומש שהגשנו לממשלה. כולן אושרו, אבל הביצוע והזרמת המשאבים נעשית באופן איטי מאוד. אין כל כך עם מי לדבר".

לא במקרה בחר מבקר המדינה לטפל בנושא ההערכות לחירום בדו"ח שחיבר על הרשויות המקומיות. הרי אותם עסקים במגזר העסקי, הפרטי וגם הציבורי, שוכנים בשטחים מוניציפאליים. לרשות המקומית יכולה – וצריכה – להיות השפעה מרכזית על היערכותם לשעת חירום. האינטרס הראשון של כל ראש עיר הוא לוודא שהשגרה בעירו מתקיימת, ושמעבר לביטחון האישי, התושבים יכולים גם להתפרנס ולחיות בשלווה.

בתוכנית "יומן הבוקר" של קול ישראל ששודרה היום (ד'), נשאל השר מתן וילנאי – הממונה על הגנת העורף, לתגובתו על דו"ח מבקר המדינה בנושא הרשויות המקומיות. אחד מסעיפי הדו"ח עסק בחוסר מוכנותו של העורף לשעת חירום, בדגש על נושא המקלטים. תשובתו הראשונית של השר הייתה צחוק גדול. כאשר ניסה המראיין, יעקב אחימאיר, לברר מה מצחיק כל כך – שהרי מדובר בנושא קריטי, השיב השר וילנאי, כי המקלטים הם הבעיה הקטנה ביותר בחוסר ההערכות של העורף.

אפשר להרים גבה נוכח התגובה המוזרה של השר. הוא בהחלט כשל באופן שבו הגיב. עם זאת, הדברים שאמר נכונים לחלוטין: המקלטים הם באמת הבעיה האחרונה. מוכנות העורף הרי לא נמדדת במקלטים – שהרי אותם אפשר לבנות מחר בבוקר במידה והמדינה תחליט שזה פתרון קסם. ונניח שיבנו מקלטים – מה אז? הנחת העבודה של המדינה היא שיש להרחיק את שעת החירום כמה שיותר מהעורף ולשאוף לחזור לשגרת חיים במהירות האפשרית. כלומר שכאשר תישמע צפירת ההרגעה, אם וכאשר חלילה וחס נידרש לכך, הציפייה היא שכולנו נלך לעבודה וננסה להמשיך לחיות חיים רגילים עד כמה שאפשר.

כאן מתחילה הבעיה המרכזית והחמורה באמת. במציאות הנוכחית, שמשתקפת בחלקה בדו"ח המבקר, הסיכוי שנוכל להגיע למקום העבודה שלנו למחרת מקרה חירום הוא קלוש ביותר. הסיבה לכך פשוטה ולגמרי לא מצחיקה, אדוני השר: רוב מערכות המיחשוב והמידע בחלק גדול מהמגזרים במשק, כלל לא ערוכות לשעת חירום. כך, טיל אחד ישתק חלק גדול מהחיים במדינה: בנקים יעבדו במתכונת חלקית, מרכולים לא יוכלו לקבל או להוציא סחורה, ועוד לא דיברנו על ההשלכות של טרור קיברנטי.

זה לא שהארגונים לא מודעים לכך – הם כן, אבל הבעיה היא תיאום, פיקוח וניהול ההערכות לשעת חירום. כיום אין שום גוף מוסכם שתפקידו להנחות, לתרגל או אף לכפות בדרך כלשהי על המגזר העסקי להיות ערוך לשעת חירום בהיבט מערכות המידע והמיחשוב. הטיעון של מדינה דמוקרטית, שבה לא ראוי שזרועות הביטחון יתערבו בשיקוליהם של הגופים העסקיים, הוא נכון בחלקו. הרי כאשר קריית שמונה מופגזת, ותושביה יושבים במקלטים במשך ימים שלמים, ובשעות ההפוגה המעטות – כשהם רוצים ללכת למרכול הקרוב או לבית המרקחת, הם מגלים שכל החנויות משותקות – המגזר העסקי כבר אינו פרטי. המגזר הפרטי משרת את האוכלוסיה ובשעת חירום מעמדו הוא בדיוק כמעמדם של מגזרים אחרים שפועלים על פי תקנות שעת חירום.

אך הויכוח אינו רק על רגולציה. המנמ"רים בארגונים הגדולים במשק יודו ברגע של כנות, שאמנם יש להם תוכניות מגירה, ושהם עשו פה ושם DR – אבל הם לא יכולים להתחייב לכך שהכל יעבוד כשורה ברגע האמת. אי-ההערכות הטכנולוגית היא תוצאה של חוסר עשייה משווע בשורה ארוכה של תחומים, שהשר לענייני העורף לא מודע אליהם כלל.

המנמ"רים בארגונים הגדולים במשק יודו ברגע של כנות, שאמנם יש להם תוכניות מגירה, ושהם עשו פה ושם DR – אבל הם לא יכולים להתחייב לכך שהכל יעבוד כשורה ברגע האמת. אי-ההערכות הטכנולוגית היא תוצאה של חוסר עשייה משווע בשורה ארוכה של תחומים, שהשר לענייני העורף לא מודע אליהם כלל.

לא במקרה בחר מבקר המדינה לטפל בנושא ההערכות לחירום בדו"ח שחיבר על הרשויות המקומיות. הרי אותם עסקים במגזר העסקי, הפרטי וגם הציבורי, שוכנים בשטחים מוניציפאליים. לרשות המקומית יכולה – וצריכה – להיות השפעה מרכזית על היערכותם לשעת חירום. האינטרס הראשון של כל ראש עיר הוא לוודא שהשגרה בעירו מתקיימת, ושמעבר לביטחון האישי, התושבים יכולים גם להתפרנס ולחיות בשלווה.

אלא שהממשלה מתייחסת בזלזול אל הרשויות המקומיות. היא רואה בהן בן חורג, שצריך כל הזמן להשתיק, כדי שלא יפריע. למרות ואולי בגלל זאת, יש רשויות שכבר לקחו אחריות ושוקדות על תוכניות עצמאיות לשעת חירום, שכוללות טיפול גם בנושא מערכות המידע והמיחשוב. סביר להניח שרוב הרשויות היו רוצות לעשות זאת, אך כשמערכות המיחשוב שאמורות לתפעל את העיר הן בנות 30 שנה, למה אפשר לצפות?

השורה התחתונה: הבעיה מתחילה ומסתיימת במשילות ובשליטה. כאשר הממשל המרכזי ממנה שר לענייני עורף שאומר בשידור חי שהוא למעשה פיקציה, שהרי אין לו שום סמכויות, משרד או עובדים, אז מה לנו כי נלין שכאשר הוא נשאל על המקלטים הוא צוחק בצחוק גדול. נקווה שהצחוק הזה לא יהפוך לבכי.

  ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בראשותה של ח"כ רונית תירוש, תקיים בתחילת החודש הבא דיון בנושא תשתית הפשע המאורגן באינטרנט – Darknet, וכיצד מדינת ישראל מתמודדת איתה, או יותר נכון – לא מתמודדת.מדובר בתופעה חמורה שמרסקת לחלוטין את התפיסה הבסיסית לפיה רשת האינטרנט מבוססת על עקרון השקיפות. כולנו יודעים שאפשר לגנוב זהויות ולבצע שורה ארוכה של עבירות חמורות, אבל בסופו של דבר, עם קצת שיתוף פעולה בין גורמי האכיפה, ניתן לאתר את העבריינים המבצעים את זממם ברשת האינטרנט.

 לא כך ברשת Darknet. אל תנסו לחפש אותה בגוגל (Google), ותשכחו מכל הטריקים שאתם מכירים כדי לאתר שמות דומיין לרשת הזו, היא רשת סגורה, מחתרתית לחלוטין, ורק החברים בה יודעים את הסיסמה והדרכים להגיע אליה. יש לה חוקים משלה, כללי מסחר ומטבעות עצמאיים. היא משרתת לא רק את עולם הפשע המאורגן, אלא גם פדופילים, רוצחים וסוחרי סמים. היא בינלאומית ויש לה עוגן חזק מאוד בישראל, אבל רק מעטים יודעים על קיומה. ההתעלמות ממנה, שנבעה מחוסר רצון לתת לה פומבי, לא יעילה יותר. בידי גורמים שונים שמכירים את התופעה יש מידע על מעשי פשע מחרידים ופעולות טרור בינלאומיות שנעשו בחסות הרשת החשוכה הזו.

 אל תנסו לחפש אותה בגוגל (Google), ותשכחו מכל הטריקים שאתם מכירים כדי לאתר שמות דומיין לרשת הזו, היא רשת סגורה, מחתרתית לחלוטין, ורק החברים בה יודעים את הסיסמה והדרכים להגיע אליה. יש לה חוקים משלה, כללי מסחר ומטבעות עצמאיים. היא משרתת לא רק את עולם הפשע המאורגן, אלא גם פדופילים, רוצחים וסוחרי סמים

 ח"כ תירוש יזמה את הדיון, בין היתר, בעקבות תחקיר של תוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" של ערוץ 10 ששודר בשבוע שעבר. תחקריני התוכנית הצליחו בעזרת מומחים להשיג גישה אל הרשת ונחשפו לחומרים מזעזעים, שרק קמצוץ קטן ממנו שודר, מסיבות מובנות.

 באותה תוכנית השתתפה ח"כ תירוש שאמרה, כי היא מזועזעת מהמראות שנחשפו. "ראיתי שורת אתרים מטרידים במיוחד, ובהם פורום הפדופילים הישראלי, אתר ישראלי להזמנת סמים עד הבית, אתרים בינלאומיים לסחר בנשק, סחר באיברים ואפילו אתרים של רוצחים שכירים שפתוחים להזמנות מרחבי העולם", אמרה תירוש.

 איך זה עובד?

במסגרת התחקיר הוסבר, כי Darknet פועלת על גבי תשתית שנקראת Tor, שנועדה במקור לאפשר גלישה ללא השארת עקבות למתנגדי משטר במדינות שמפקחות על האינטרנט. את השיטה הזאת מנצלים עבריינים מכל העולם כדי לשתף תמונות עירום של קטינים ולסחור בסמים, נשק ואיברים – מבלי שהמשטרה יכולה להתחקות אחר זהותם. בדיון בוועדה ישתתפו גם נציגי המשטרה וד"ר נמרוד קוזלובסקי, מומחה בתחום המשפט וטכנולוגיית המידע, שגם התראיין לכתבה ששודרה בערוץ 10.

אחד הדברים אותם תרצה הוועדה לשמוע, הוא כיצד רשויות האכיפה בישראל, בדגש על המשטרה ומשרד המשפטים, מטפלות בבעיה. על פי הרושם שנוצר מצפייה בתחקיר של ערוץ 10 התשובה היא שלא נעשה דבר. על מצבה של היחידה המשטרתית לחקירת פשעי מחשב, המסונפת מזה מספר שנים ליחידת להב 433, כבר דובר רבות. למרות שלאחרונה גדלה מצבת כוח האדם של היחידה, הרי שמספר החוקרים בה עדיין לא מאפשר מלחמה אמיתית בפשיעה הקיברנטית. בתוך המשטרה ישנם גורמים הסבורים, כי המלחמה בפשיעה ברשת אינה שונה ממלחמה בפשיעה רגילה, והעבירות שמבוצעות ב-Darknet הן עבירות חמורות אשר יש לחוקרים את הכלים להתמודד איתן.

 אבל הבעיה היא שמדובר ברשת גלובלית, שיש לה שלוחות בישראל במימדים בלתי ניתנים לשיעור. לדברי ח"כ תירוש, מעבר לטיפול המשטרתי המקומי, יש טיפול ברמה הבינלאומית שמדינת ישראל משום מה אינה שותפה לו.הסיבה לכך היא שמדינת ישראל אינה חתונה על אמנת בודפשט, העוסקת בשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה באינטרנט. אמנה זו מכילה שני חלקים עיקריים, כאשר הראשון עוסק בחוקים הנוגעים לפשעי אינטרנט, ואילו השני – מכונן חוקים שיאפשרו שיתוף פעולה מהיר בין רשויות החוק. למעלה מ-40 מדינות הצטרפו לאמנה זו, אך מדינת ישראל, כאמור, אינה ביניהן. ח"כ תירוש אומרת שבעבר נעשו ניסיונות להעביר חקיקה בכנסת שתצרף את ישראל לאמנת בודפשט אבל ללא הועיל, וגם סוגיה זו תתברר במסגרת הדיון בוועדה.

 שורה תחתונה: הפשיעה ברשת מתרחשת לא רק על התשתיות הגלובליות הפתוחות, אלא גם ברשת מחתרתית המקשרת בין העבריינים ומסמנת להם את המטרות, כאשר פרטיהם של הקורבנות הפוטנציאליים, כלומר כל אחד מאיתנו, חשופים לכל והם מטבע עובר לסוחר. מ-פ-ח-יד

כנס אילת לעיתונות שנערך השבוע  בעיר הדרומית עמד בסימן המשבר הקשה שפוקד את  העיתונות בישראל ואת מקצוע העיתונות. כמעט בכל אחד מ-30 הפנלים שנערכו במהלך ארבעת ימי הכנס, עלה הנושא של חוק  לשון הרע, כחלק מגל חוקים אנטי דמוקרטיים שמועלים כעת בכנסת, הניסיונות להתערבות ממשלתית פוליטית במוסדות כמו רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית , גלי צה"ל ובעקיפין גם העיתונות המודפסת.  גם השתתפותו של ח"כ  יריב לוין בפנל שהנחה עמית סגל מערוץ 2 לא צינן את הרוחות, זאת למרות שח"כ לוין ניסה לייצר לעצמו תדמית של  ליברל שאין לו שום כוונה לפגוע  בחופש העיתונות. השיא היה אמור להיות  במליאת הערב הראשון של הכנס, שם אירח שלום קיטל, עורך ומנהל התכנים של הוועידה, את העורכים הראשיים של העיתונות היומית הכתובה והמשודרת. על הבמה ישבו זה לצד זה, באופן די נדיר, ניר חפץ, עורך מעריב,  אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2 , יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10 ,  חגי גולן, עורך גלובס, יואל אסתרון, עורך כלכליסט,  ושלמה בן צבי מו"ל מקור ראשון. על הבמה היה כסא ריק, שהיה שמור לאלדד קובלנץ, המנכ"ל החדש של החינוכית. קובלנץ העדיף להישאר לשבת בין ולצפות בדיון מאשר להשתתף בו, זאת על רקע הסערה שנוצרה סביב מינויו. בלט בהיעדרו בפנל העורך הראשי של הארץ אלוף בן. ולשאלה שהופנתה מצד  הקהל  אל המנחה, אמר שלום קיטל כי הוא הוזמן אבל "נבצר ממנו לבוא". אלוף בן אישר את העובדה הזו.

אפשר היה לצפות  מאותה  חבורה מכובדת לאמירה חזקה, מעודדת וחד ש משמעית בהתייחס לאותם נושאים שעלו לסדר היום.

אפשר היה לצפות מאותו פנל מכובד שמשהו מאווירת המחאה והאזהרה שליוותה את הכנס ייצא גם מפיהם. אבל במקום זאת קיבלנו מחזה מביש של חבורת אנשים שיושבים בצמתים המרכזיים הגדולים ביותר   בתקשורת, הנראית יותר כחבורת אפרוחים מפוחדים, שרועדת  מאמא התרנגולת שלהם, אותה תרנגולת שמשלמת להם את שכרם(לחלקם שכר עתק)  ,לא לפני שהיא וידאה שהם מבינים ויודעים היטב מה מותר צהם ומה אסור. 

אבל בכל זאת מדובר בכנס של אנשי תקשורת, אנשים בעלי רמה, באולם ישבו עיתונאים ועורכים בעבר ובהווה, אנשים שיודעים משהו על תקשורת ועל מה שנעשה. והנה הם נאלצו לצפות בחבורה, הזויה משהו שיצרה תמונה עגומה ואולי גם עצובה: שבעה  עורכים, שבעה כלי תקשורת מרכזיים, וכולם מדברים באותה מנגינה, באותה שפה, וחדי העין אף אמרו שהם היו גם לבושים כמעט אותו הדבר. 

 רוב המשתתפים, מלבד קיטל ואסתרון שפה ןשם ניסו להשמיע  קולות של "גברים" שלא מפחדים מכלום, ניסו לצייר תמונת מצב אידיאלית, ורודה.  הטייקונים שמחזיקים במניות של כלי  התקשורת שלהם לא מתערבים, לחצים היו ותמיד יהיו, הבעיה היא של הנלחצים ועד כמה הם יודעים לעמוד בלחץ, בישיבות מערכת לא עוסקים באינטרסים של בעל הון  זה או אחר. במיוחד הפתיע אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות 2 . אצלו בעלי המניות מעולם לא  התערבו. ודאי שלא. הם לא צריכים להתערב. כל  עורך במדיות שלהם יודע היטב מהם גבולות החופש שלו. לא צריכים להגיד לו, ואם במקרה יתבלבל או יסטה מהם יותר מפעם אחת, ימצא את עצמו בלשכת  העבודה.

 חברות העורכים הראשיים (או אולי האפרוחים הראשיים?)  מסכימה  אכן מעורבות הטייקונים מעיקה אבל אם הבחירה היא בין עיתונים שנשלטים על ידי בעלי הון לבין מציאות ללא עיתונים שייעלמו,  הבחירההיא בעיתונים עם שליטה של טייקונים. טוב או רע, זה עניין לאניני טעם. מכונת התקשורת חייבת לנוע, האזרחים ממילא לא מבינים למה בכלל חשוב שתהיה עיתונות חופשית.  ובכלל, הכינו את הממחטות. אבי וייס, חישב ומצא שהזכיינים בשני הערוצים, הפסידו בשנה האחרונה 230 מיליון שלק. מצבם של הטייקונים כבר לא ממש מזהיר וספק אם הם ראויים בכלל לתואר טייקונים לאור המשברים  הכלכליים באירופה ובעולם. ןבגלל שה חלשים מצבה של התקשורת קשה ויוסי מימן הודה בסיבות להתנצלות המבישה של ערוץ 10

שורה תחתונה: על במת מליאת כנס העיתונות  היה צריך להושיב את  בעליהמניות של כלי התקשורת, את נוחי דנקנר, מוזי ורטהיים, נוני מוזס ואחרים. במאה ה-21 הם אלו שכנראה מנהלים את  התקשורת ולא  ועדת העורכים האומללה שישבה על הבמה , קפואה, פוחדת ורועדת, שמא תרגיז חלילה את הבוסים בירושלים ובתל אביב.  אם היה צריך להציג תמונה שתסמל את  כנס העיתונות באילת, התמונה זו של ועדת האפרוחים ממחישה הכל