ארכיון לנושא ‘מדיה’
בתוכנית "האח הגדול",בערב ההדחה של אשר סימוני, הדוור חובש הכיפה מטבריה, שודר קטע משיחה שניהל אשר עם אחד מדיירי הבית. נושא השיחה היה יגאל עמיר. סימוני אמר בשידור, בפריים טיים, לעיני מיליון וחצי צופים כי הוא שותף להערכה שרצח רבין הוא קונספירציה של השב"כ וכי הוא משכנע שעמיר איננו הרוצח האמיתי.
והארץ לא געשה אז.מה שעניין את תושבי מדינת בובלין היה האם סימוני יודח, הפגישה שלו עם אשתו ובתו שנולדה בעת שהיה בוילת הריאליטי. אף אחד לא העלה לדיון את הסוגיה, כיצד בכלל מאפשרים לשדר קטע כזה, מה עושה אחד כזה במשחק שאמור לייצג את מיטב ההוויה הישראלית, ולמה לא הודח מייד אחרי שפלט את המשפטים הדביליים האלו. נזכרתי באפיזודה הזו, כאשר קראתי את הסערה שפרצה סביב הראיונות שלא שודרו עם יגאל עמיר
מערכות העיתונים של יום שישי בבוקר וטובי הפרשנים השחיתו אלפי מילים כדי להביע את זעזועם. הפרומו בערוץ 10 גרר את יתר הערוצים לשלוף מהארכיונים ראיונות דומים שנערכו בעבר עם הרוצח, אבל נגנזו.
בסוף אותו יום החליטו שני הערוצים לוותר על הקרנת הסרט. ראשית יש לברך אותם על כך. כל מי שמכיר את המדיה יודע שזו החלטה לא קלה . אבל עצם העובדה שהפרשה עוררה סערה בעוצמה כזו מלמדת שפרשת רצח רבין טרם הופנמה בחברה הישראלית. התגובות אליה הן תגובות אמוציונליות, די טבעיות, כלפי מי שביצע את הרצח, לצד תמיהות על החידלון הגדול של השב"כ דאז שלא רק שלא הצליח למנוע את הרצח, אלא אפילו לא הצליחו לפצוע את הרוצח שלא לדבר על חיסולו המיידי. כי זה דינו של רוצח, כל רוצח, בוודאי יגאל עמיר.
אבל הרוצח זכה למשפט הוגן, לכל הדעות , ויש יאמרו יותר מדי הוגן. תנאי השירות שלו בכלא זהים לכל האסירים ברמתו, יש לו אשה וילד בבית, וחוץ מדי וי די ופלייסטיישן יש לו בתא הכל. הוא אפילו יכול לכתוב ספר וללמוד לתואר ראשון,(להמשיך את מה שהתחיל לפני הרצל).
סגירתו מאחורי סורג ובריח לא הצליחה להטמיע בקרב חלקים שונים בציבור הישראלי את המשמעות האמיתית של רצח ראש ממשלה. לאחר הרצח נערכו ויכוחים אין סופיים בין השמאל לימין על הגורמים שהסיתו והביאו את עמיר לרצח. גם אם נכונים דבריו בהקדמה לראיון ששודר ביום חמישי בערוץ 10 לפיו מנהיגי האומה הם אלו שעודדו אותו לרצוח, אין כמובן לקבל את זה. הדיון בנושא הזה מיצה את עצמו וברור שהיו גורמים בימין הקיצוני, הסהרורי, ששיתפו פעולה עם הרוצח, בהבדל מרוב אנשי הימין שסולדים ומוקיעים את הרצח והרוצח. אחרי הרצח דובר על הפקת לקחים בהקשר של הדמוקרטיה, חיזוקה והטמעת מורשת רבין בקרב בני הנוער והצעירים. בנושא הזה החברה הישראלית כולה נכשלה כישלון חרוץ. מאחורי יגאל עמיר עומדים כמה מאות תומכים, שעושים פעולות שונות, שקטות וגלויות על מנת לתת לגיטמציה לויכח האם הוא בר חנינה, אחרי שריצה את עונשו או לא? לכולם ברור שכעת זה ממש לא רלבנטי, אבל בעוד 20 שנה, כשאף אחד לא יודע מי יהיה הנשיא ואיזו ממשלה תהיה, אין לאיש בחברה הישראלית היום שום ערובה שאכן הנושא הזה הוא טאבו.
עצם העובדה שעיתונאית צעירה, מעלה על דעתה שאם רעיתו של הרוצח תצליח להגניב ראיון איתו, טלפונית, זה יחשב כהישג עיתונאי, מלמדת לא רק על התנהלות לקויה במערכת החדשות של ערוץ 10 וערוצים אחרים אלא על השבר הגדול בחברה הישראלית. רצח ראש הממשלה עדיין אינו טאבו, דבר שאסור שהוא יחזור על עצמו. הוא עדיין נתפס כרצח איום ונורא אבל עדיין רצח. עמיר נתפס כרוצח שפל, ומעמדו דומה ליתר הרוצחים שמאכלסים את בתי הכלא בארץ. העונש שקיבל עדיין מוגדר כ"חוב" לחברה שהוא צרך לשלם על מעשיו, וחוב הוא דבר שנגמר יום אחד. ואחרי שיגמר, לא יהסס עמיר לעמוד על זכויותיו ךלהשתחרר לקבל חנינה וכדומה. החברה הישראלית אינה מספקי חזקה, לכודה, ונחושה כדי לסכל כל יוזמה כזו. ולמה לא? אם אשר הדוור מטבריה מקבל גושפנקא מעורכי הריאליטי של בובלין, לומר את דעתו על הרצח והרוצח, ואף אחד לא קם, אפילו לא מדיירי הבית(תחת המעטה של פוליטיקלי קורקט, רחמנא לצלן) ולצאת החוצה ולהיות סלב אמיתי– אז כל מי שסבור שיגאל עמיר עשה את מה שעשה ממניעים אידאולוגיים, רק מקבל חיזוק לדעתו.
ההיסטריה סביב השידור שלא היה גם חרגה מכל פרופורציה. אנו חיים בעידן הרב ערוצי שבו תחנות השידור הן רק סוכן אחד של העברת מידע בקנה מידה רחב. מולם יש אינסוף ערוצים חלופיים,. כבר כיום המדיות האלו מתקשות להתחרות ברשת האינטרנט, בערוצים כמו יו טיוב, בלוגים, רשתות חברתיות,פורומים, טלפונים סלולריים ועוד ועוד. לא אתפלא אם באחד מהערוצים האלו, או במדיות שפועלות מחוץ לגבולות ישראל, נראה את ה"הראיון המלא" שלא שודר בערוצים או התמליל המלא עם חלאת האדם הזו. הבלוג של יגאל עמיר, או בקרוב הספר, הם עניין של טיימינג, יזם חסר מעצורים, ומוציא לאור, במדינה מערבית, שיוציא את הגיגי הרוצח לאור. אם עשו את זה להיטלר, למה שלא לגיאל עמיר? קצת מזועזעים מההשוואה, צודקים אבל, אנו חיים בעידן ללא גבולות. הכל אפשרי והכל יתכן, כי זה בידינו.
וגם כלי התקשורת, העיתונות, צריכים לעשות חשבון נפש. לראות עד היכן התחרות יכולה לגרום לטירוף מערכות בלתי נתפס. לבדוק את שרשרת ההחלטות שמתקבלות במקרים כאלו. שהרי לא יעלה על הדעת שמערכת חדשות לא תשלח למשימה כזו כתב מבלי שתיידע את כל בכיריה ותקבל אישורים מכך.
טעם לפגם, משני, ביחס לסיפור הזו הוא שהראיון בוצע בניגוד לחוקים החלים על אסירים בשב"ס. כלי תקשורת ממלכתי, לא יכול להיות שותף לפעולת גרילה, שבמיקודה עומד דריסת חוק וסדרי שלטון. חובת העיתונאי היסודית להביא מידע, כל מידע בזמן ובמהירות אינה כוללת בשום אופן שיתוף פעולה עם מרואיין שעובר בגלוי על החוק, על אחת כמה וכמה עם המאזין בצד השני עונה לשם יגאל עמיר. טוב שמנהלי הערוצים חסכו מאיתנו הבחילה הזו בליל שבת. יש לקוות שהפרשה רקתתחזק את המאמצים להפנים את הקו האדום מאוד שמציב רצח רוה"מ בישראל ובכל מדינה דמוקרטית. בשבוע הבא שוב נהיה עדים לשורה של אירועים לזכרו של יצחק רבין ז"ל. לא כך חשבו אלו שיזמו את יום הזיכרון הזה, ש-13 שנה אחרי הלילה הנורא ההוא, שהרצח הוא עוד אייטם ששווה לקפוץ מעליו מעל הגדר, כדי להביא את סיפורו של הרוצח. עצוב.