ארכיון לנושא ‘מדיה’
אם ערוץ 2 רוצה לתרום באמת לא רק לשיח הציבורי ולעידוד היצירה המקורית אלא גם לבריאותם של אלו שעושים את הרייטינג(ובדיעבד גם של מנהלי הערוץ) וא חייב להכריז מייד על מיזם "כוכב נופל". כל מתמודד בתוכנית כוכב נולד, שרק מתחיל לטעום את טעם הזרקורים, ואת הריח המשכר של הרייטינג, חייב קבל שיעור אחד או שניים בלקחים שבפרשת טופזץ כל מתמודד שמגיע לשלב ריאלי בתחרות צריך לצפות במיקס ערוך ומעובד על חייו של דודו טופז, קצת בידור, קצת פליטות פה, הרבה מעשים טובים מחוץ לזרקורים, גום את הפרק האחרון בחייו.
זוהי מציאות שכל כוכב מתחיל, שרוצה להקדיש את מיטב שנות חייו בשואו ביזניס, צריך ללמוד את הלקח המר מפרשת טופז. כל כוכב נולד שעובר במעבדה האנושית של צביקה הדר וצוות השופטים, חייב להפנים בתודעה, שהעסק הזה מבוסס על הרבה מאוד אשליות, שקרים ותהילה של רגע. דקה לאחר שהזרקורים שמכוונים אליך בשידור חי כבים, אתה לא קיים למעשה. חשוב כמת.
אתה צריך להבין שזה מקום העבודה שלך ולא יותר. מזלך התמזל שמקום העבודה שלך קצת שונה ממקום העבודה הרגיל של רובנו, אבל עדיין מקום עבודה, פרנסה. החברים שלך צריכים להיות מעולם אחר לגמרי, המשפחה שלך צריכה להיות הבסיס הכי מוצק שיש לך, הכי יציב שאליו תוכל לחזור בכל שעה.
דודו טופז לא היה חריג בתסכול שלו. אחרי קריירה כל כך ארוכה ו מוכחת לא רצו אותו בערוץ זה או אחר. יש שורה ארוכה של אמנים לשעבר, כוכבי רייטינג שחיים כיום בתוכנו ואיש לא זוכר אותם. בניגוד לטופז הם גם חיים ללא שום בסיס כלכלי, מהיד אל הפה. אף אחד לא דואג לפרנסתם אחרי שהם סימו קריירה מזהירה זו או אחרת על במה או בטלוויזיה. מישהו זוכר איך שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי סיימה ת חייה? בדירה נידחת בתל אביב מבלי שאיש בכלל דאג לה?
אלו הם כללי המשחק האכזרי בתעשיה הזו. טופז ידע את זה, אבל לא יכל היה להשלים עם זה. למה? מה באמת התכוון? איך הוא הגיע למצב כזה? אלו הם דברים שכנראה לעולם לא נדע, מאחר והוא כבר לא יוכל להגן על עצמו. טופז גם חווה תופעה מאוד מכוערת ומוכרת בקהילית האומנים. כל עוד אתה כוכב זוהר הם יהיו החברים הכי טובים שלך, ברגע שאתה בצרה, הם מתרחקים ממך, מנתקים מגע. במקרה הטוב יצלצו לשאול מה נשמע, ואם אתה כבר מסובך בכלא, אז הם בכלל לא מכירים אותך ולא יודעים מי אתה. חבריו הרבים של טופז בארגון האומנים שחלק גדול מהם צמח ועלה לבמה בזכותו ועל גב הרייטינג שלו, הם אלו שצריכים לעשות חשבון נפש נוקב.
וגם התקשורת. לא בגלל אופן הסיקור את סיפור נפילתו של מלך הרייטינג. אלא באופ שהיא עצמה בנתה אותו במשך שנים, הררי יחצנוות מלוקקת ומזוייפת כדי להיות קרוב ל"שמש" ולזכות אולי בפירור מאבק כוכבים שמסתובבים ליד הכוכב.
כאבם של בני משפחת טופז מובן. הזעם של אחיו גם מובן. בסך הכל הוא זה שנשא בנטל הטיפול באח השורר והתקשורת לא ממש הקלה על חייו. אבל גם הוא, כמי שהיה לא מעט שנים בעסקי השואו ביזניס אמור לדעת מה משקלה של אותה תקשןרת בקריירה של אחיו. יכול להיות שברגעים אלו, הוא היה מעדיף שאחיו בכלל לא היה עולה לבמה ומתפרסם אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה. אבל היו גם ההיטפלויות הקטנוניות, שכל עיתונאי מקומי חולם להתהדר בהם. במקומון של מעריב זמן השרון פרסמה הדס שטייף קטע חצי רכילותי חצי חדשותי על טןפז. כאשר היה בפעם האחרונה בבית המשפט הוא נכנס בטעות לחדר שבו ישב עבריין צמרת עם עורכת דין יפה. טופז שלא הבין לאן נקלע פלט משהו על יופיה של עורכת הדין וסולק משם במהירות על ידי העבריין.אתמול ברשת הפייס בוק מדוע לא נקבר טופז מחוץ לגדר שררי התאבד. השבתי לה שדודו טופז לא ממש התאבד אלא הקדים את מותו בכמה שנים. הוא היה מחוץ לגדר בשנתיים האחרונות בגלל ה מעשים הנוראיים שעשה. עכשיו הגיע הזמן להחזיר אותו למקום שאליו הוא תמיד היה שייך.
נתי יעקבי, העומד בראש אגף מחקרי המדיה של קבוצת יפעת שניתח את קמפיין "הדוכיפת" אמר כי, סך כל האיזכורים היו שווי ערך לפרסום בכסף בשווי של יותר מ-11 מיליון שקל. המדד הזה של שווי ה-PR הוא אחד הכלים החשובים שיש למשרדי יחסי ציבור בבואם לשכנע לקוחות להשתמש בשירותיהם. בשנת מיתון כלכלי, עולה ערכם של אנשי תקשורת ויחסי ציבור מקצוענים שיודעים לספק ללקוחותיהם פרסום ויחסי ציבור לכאורה "חינם" באמצעי המדיה, שהם שווי ערך להרבה מאוד כסף שהם היו צריכים להשקיע אילו לא השתמשו ביחסי ציבור, או לחלופין ההוצאה לפרסום נטו הייתה גדולה יותר. בעולם העסקי מסחרי יש לא מעט ארגונים שיודעים להעריך זאת. לכן לא מפליא שהנהלת האיגוד בחרה להכתיר את רמי לוי, משיווק רמי לוי כמנכ"ל השנה. לוי הוא דוגמא מצוינת לכך שפעילות נכונה, מידתית, וגם אמיתית מביאה PR בשפע, מבלי ששילם אגורה אחת לפרסום או יחסי ציבור. התקשורת באה בעקבותיו, כי הוא עשה מעשה בפועל, שגרר תגובות מצד כל הרשתות הענקיות. לוי ממחיש את מה שמלמדים בשיעור ראשון בכל בית ספר ליחסי ציבור: סיפור טוב הוא תנאי לקמפיין מוצלח. ואם לוי לא סיפור צרכני טוב אז מה כן? הנה לפניכם חלומו הרטוב של כל יחצן מתחיל אחד האתגרים של העוסקים ביחסי ציבור הוא מערכת היחסים שלהם עם התקשורת. בעיני עיתונאים רבים מעמדו ותדמיתו של איש יחסי הציבור אינו מהגבוהים ביותר. במשך שנים, הוכשרו דורות של עיתונאים על בסיס ההנחה שכתיבת ידיעה מפי יחצן היא עבירה על חוקי המקצוע, וכי תפקידו של הכתב לגלות את האמת, ואסור לו אף פעם לסמוך על יחצן ודובר. זו כמובן הכללה גסה, ותמיד יהיו ותמיד יהיו קצוות לכאן או לכאן. לא מעט יחצנים "קנו" את התדמית הזו במו ידיהם ואין צורך לומר שגם לא כל העיתונאים דומים. כל עיתונאי מתחיל מכיר את הקולות הבוקעים מאחורי הטלפונים המייצגים תקציבאים או תקציבאיות המנסות למכור לך ידיעה או "סקופ", וכעברו 20 שניות אתה מייד מזהה שאין להן מושג בחומר שהן משווקות, הן בקושי יודעות עם איזה עיתון הן מדברות, או לחילופין הן מגייסות את הביטחון העצמי המופרז שלהן ושוטפות אותך בים של מידע מיותר, סופרלטיבים וסיפורים שגורמים לך להכניס אותן מייד לרשימת ה"מסוננים:" בסלולרי שלך במאמר מוסגר יורשה לי לומר כמי שעוסק במקצוע העיתונות כמעט 30 שנה, שהאקדמיזציה של המקצוע, כלומר חוגי התקשורת ה והעיתונות השונים שנמצאים כיום בכל אוניברסיטה או מכללה ,לא תרמו בהרבה להעלאת רמתם המקצועית של הבוגרים. הם אולי יודעים יותר תורה שבע"פ ,אבל בביצועים, הדרך עוד ארוכה ולמרבה הצער השוק הישראלי לא מספיק בשל כדי לאפשר מנגנוני סטאז' מקצועיים בדומה למה שנעשה כיום בעריכת דין וראיית חשבון. שם יש לזכור כי ההתמחות היא תוצאה של רגולציה, כלומר אלו הם מקצועות שברישוי, דבר שענף התקשורת בישראל לא הסכים לו ולא יסכים לו בעתיד מצד שני כולנו מכירים דוברים ויחסי ציבור שקנו לעצמם שם של מקצוענים אמיתיים, אמינים, שמכירים היטב את מפת המדיה, יודעים לספק את הסיפור הנכון לעיתונאי הנכון, בעיתוי הנכון, להיות עקשנים כשצריך, אבל לא מעבר לגבול הטעם הטוב ולבסוף לזכות בחשיפה. ויש גם תחום אחר פחות מדובר ביחסי הציבור והדוברות: מניעת פרסום, עמעום סיפורים או הסתת תשומת לב לכיוון אחר. בעגה הישראלית החדשה קוראים לזה ספינים. למרבה הצער לענף יחסי הציבור והתקשורת נכנסו בשנים האחרונות יותר מדי ספינולוגים שכל מה שהם יודעים זה לייצר ספינים בכל תחום, והשאלה אם זה קשור למציאות, אם זה נכון או לא, ממש לא רלבנטית.אין צורך לציין שהתקשורת עצמה אינה עשויה מקשה אחת. גם לתחום העיתונות והמדיה הצטרפו בשנים האחרונות עשרות פרחי עיתונות, בוגרי בתי ספר לעיתונות שצצים כמו פטריות אחרי הגשם, והם מנצלים את העובדה שהמדיה היום כוללת אינסוף אפשרויות, אתרי חדשות מקצועיים יותר ופחות, אתרי נישות מקצועיים, וכל מה שהעידן הרב ערוצי מספק לכולנו 24 שעות.לכאורה עבודת הכתב או היחצן קלה יותר היום בגלל ריבוי הערוצים, אבל היא קשה פי כמה מאחר והתחרות היא קשה ביותר על כל ידיעה ועל כל אייטם. זוהי מלחמה על תשומת הלב של העורך שלמרות שהבוסים שלו העשירו מאוד את העסקים שלהם, לפני המיתון וגם תוך כדי המיתון, אבל זה לא בא לידי ביטוי בעבודה היום יומית שלו, שנותרה מוטלת על כתפיו, 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה. קיצוצים זו מילה נרדפת לעבודה בתקשורת היום, פיטורים, או חילופי כוח אדם בין עורכים ועיתונאים וחיקים לבין עיתונאים צעירים המוכנים להסתפק בשכר נמוך מאוד, תמורת פרסום קרדיט במכובדים שבעיתונים, ובפועל הם הופכים את מקום העבודה החדש שלהם לסדנת התנסות בעולם המדיה, לומדים על חשבון המעסיק, או במילים אחרות "מתגלחים על חשבון הבעל הבית". התוצאות משתקפות יום יום ושעה שעה במדיות השונות ולא צריך עין מקצועית במיוחד, כדי למצוא את ההבדלים. הסבל הוא של כולנו.אם נחזור לרגע לתחרות האריה השואג. כאשר החל האיגוד בפרויקט היו לא מעט חששות. פירגון היא מצרך נדיר בחיי היום יום בענף הזה. התחרות היא קשה, יורדת מתחת לחגורה, ניידות העובדים ממשרד למשרד היא גבוהה, והיא בין היתר תוצאה של "גניבת עובדים"מיזם האריה השואג מראה לרבים שאפשר גם לפרגן. השיפוט של אנשי יחסי הציבור מבין השופטים הוא מקצועי והוגן. כמי שחבר בצוות השיפוט בשנים האחרונות, והוא בבחינת "אורח לרגע" אי אפשר שלא להתרשם מהמאמצים שעושים לא מעט יחצנים ותיקים כדי לעודד משרדים עמיתים לגשת ולתחרות וגם להכניס דם חדש. השנה יותר משנים קודמות בלטה נוכחות מעורבת של דוברים ואנשי יחסי ציבור ותיקים מאוד ופחות, בעלי משרדים מבוססים, לצד יועצי תקשורת ויחסי ציבור בראשית דרכם שאף זכו בפרסים.דוגמא אחת, קרובה לליבי(שלא הייתה בחומרים שהובאו לשיפוטי) היא הקמפיין של" מיני ממשלת הילדים של ישראל" שהיה בשנה שעברה בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת בישראל. את הקמפיין ניהל המשרד של רונן הלל, הנמנה על הדור הצעיר יחסית של משרדי יחסי ציבור שהצטרפו לענף בשנים האחרונות. דוגמא כיצד ניתן ליחצן אתר תיירות "מיני ישראל" על ידי שימוש מושכל בילדים "שגונבים את ההצגה" והשיג תוצאות מדהימות.באירוע האירוע השואג בלטו עדיין בהעדרם מספר לא קטן של מנהלי משרדי יחסי ציבור ותיקים וטובים ןגם פחות ותיקים, והתקווה היא שהם יגיעו בשנים הבאות.נראה שאם הם יתמידו בהעדרם הם עלולים להבין שהם מפסידים זירה חשובה שבין היתר נועדה לנטוורקינג ייחודי בין העוסקים ביחסי ציבור, דבר שהם אינם עושים כל השנה בדרך כלל.האינטרקציה הזו בין אנשי תקשורת מהמדיה, לבין יחסי הציבור תחת האיצטלה של תחרות פרסים משפרת באופן טבעי את מערך היחסים בין הדוברים ויחסי הציבור ללקוחותיהם- שהם במקרה זה אנשי התקשורת וגם הלקוחות שמשלמים להם. ככול שהרמה תהיה יותר גבוהה, ככול שקמפיינים דוגמת ה-13 שנבחרו, לצד רבים אחרים שבהחלט היו ראויים אבל מפאת קוצר היריעה אי אפשר היה להעלותם על נס, ככול שהרמה הזו תהיה גבוהה יותר התקשורת כולה כענף תרוויח. ויש גם הבדל נוסף: במדיה יש כמה תחרויות "מפורסמות" יותר,מו למשל התחרות של משרדי הפרסום, תחרות של איגוד המפרסמים ובוודאי יש עוד. אני לא יודע מה יש שם ומה אין, אבל הזיכרון שלי מלמד שבכל שנה בסיום הטקסים שם, מלבד מחיאות כפים יש מהומות ואפילו תביעות הדדיות.מדורי רכישות של הביצה הקטנה ששמה תקשורת מלאים בסיפורים עסיסיים והשמצות הדדיות. ככול שזה נראה כעת, החלק המכוער הזה של התחרויות נחסך מהאריה השואג וגם זה משהו בימינו.
ואלו הזוכים בתחרות
קמפיין השנה זהב – "החברה להגנת הטבע" – קמפיין הציפור הלאומית
נימוקי השופטים להענקת הפרס עבודה זו נבחרה כמשקפת בצורה הטובה ביותר את הצלחת פעילות יחסי הציבור. בקמפיין לא נעשה כל שימוש בפרסום או בקד"מ, ועל כן המודעות הגיעה מפעילות תקשורתית ופעילות יח"צ המקיפה קהל מגוון – מצה"ל עד תלמידי בתי ספר.
קמפיין השנה כסף – משרד בן-חורין אלכסנדרוביץ' – קמפיין גיוס תרומות מוח עצם עבור עמותת "עזר מציון".
קמפיין השנה ארד – משרד - LONE STARקמפיין מצודת האלה
* באות מופת זכה יצחק אלדן עבור פרויקט דרך עץ הזית של ישראל
הזוכים בפרס בקטגוריות השונות:
מוצרי צריכה – משרד שטרן-אריאלי- השקה מחדש של מותג השמפו והקונדישנר הרבל אסנס
שיווק – משרד טריואקס יועצים - CAR2GO
קמפיין ארוך מועד – "החברה להגנת הטבע" - הציפור הלאומית
קמפיין קצר מועד- משרד שטרן-אריאלי – בית פמפרס – לראות את העולם דרך עיני התינוק
קמפיין חברתי – משרד בן חורין אלכסנדרוביץ' – קמפיין גיוס תרומות מוח עצם עבור עמותת "עזר מציון".
מאבקים ומשברים – דוברת בית החולים סורוקה בבאר שבע, ענבר גוטר – בי"ח סורוקה במבצע "עופרת יצוקה".
קמפיין חינוכי – משרד רונן הלל תקשורת ויח"צ – מיני ממשלת הילדים של ישראל
קמפיין פוליטי – משרד איטל תקשורת – קמפיין בחירות הירוקים בראשל"צ
תקשורת – משרד - Com&senseסיקור מחקרי תקשורת
תיירות - LONE STAR- מצודת האלה
תרבות – דורית שמואלי – שירת העצבים 2008
טכנולוגיה – - MARKETOUCHחברת הסטארט-אפ BPC
גור אריה (עבודות סטודנטים)- אשר דהאן – המרכז לאמנות הפיתוי
ואלה הזוכים בציון לשבח:
מוצרי צריכה- משרד גיתם פורטר נובלי – במבה נוגט
שיווק – משרד בן חורין אלכסנדרוביץ'- מכון פסיכומטרי Smart!
קמפיין קצר מועד – משרד - LONE STARועידת הנשיא 2008
קמפיין חברתי – משרד גיתם פורטר נובלי – פסטיבל מרגישים בבית – שדרות
פרויקט חינוכי – משרד -LONE STARמצעד החיים
פוליטיקה – משרד -LONE STARביקורו של ראש עיריית לוס אנג'לס
תקשורת – משרד לימור אטד תקשורת - YAD2
תיירות - משרד חצב דה ויט - מסעדת דיאנה החדשה
תיירות- משרד טריואקס יועצים/חטיבת טרה טבע – מלון הילטון טאבה
מאבקים ומשברים – משרד דוד גולן יחסי ציבור - מאבק העובדים הסוציאליים
תרבות – ראש מערך קשרי עיתונות ודוברת אוניברסיטת תל-אביב – אורלי פרומר – פרס דן דוד
למנכ"ל השנה נבחר רמי לוי- מנכ"ל רשת 'שקמה' על שהשכיל לעשות שימוש נבון ביחסי ציבור לקידום עסקיו.
ליקיר האיגוד נבחר יחיאל אמיתי – דובר מזה 55 שנים.
כל המידע על הזוכים באחריות האיגוד הישראלי ליחסי ציבור.
מנכל השנה לוי עם סילביה בית הלחמי, יו
המידע על הזוכים הוא באחריות האיגוד הישראלי ליחסי ציבור
למה אני לא מצליח לפל מהכסא אחרי שקראתי את כל החומר בפרשת שריד, יו"ר ועדת השופטים של פרס ספיר?
פרשת דודו טופז, האירה בין היתר בזרקורי ענק את הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית השוואו
ביזנס. הכל ידעו כי פרגון וחברות אמיתית אין שם אבל בא מר טופז ובכמה אגרופים אלימים ודוחים הציף את הכל החוצה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות ועוד אלף סייגים, גם תעשיית ההוצאה לאור, הספרים והסופרים סובלת ממכת חוסר פרגון, תככים, שנאה, ובעיקר קנאה. הפתגם הידוע קנאת סופרים תרבה חוכמה ממש לא עובדת כאן ואם אתם רוצים הוכחה קראו, אם יש לכם כוח ,את כל העמודים שמרחו הארץ ומעריב בסוף שבוע סביב פרשה שנקראה "פרשת יוסי שריד". בהקשר של פרס ספיר שבוטל על ידי המממן שלו מפעל הפיס.
לא סוד הוא שהח"כ לשעבר שהוא גם איש ספר, וגם כותב ספרים והפלא ופלא יש מו"לים שמוכנים להוציא עבורו את הספרים, בין היתר מפני שהם "עושים עליו קופה" לא רעה בכלל, וגם הוא לא ממש מסכן ורעב ללחם, אם לא מספריו אז לפחות מהפנסיה שלו כחבר כנסת.
גילוי נאות: אינני קרוב משפחה של שריד, אינני נמנה על מקורביו ואפילו לא על החוג הפוליטי שלו. לצערי גם לא כתבתי ספרים ואין סיכוי שבקרוב הוא יקרא כתב יד שלי. אבל ככול שאני קורא שוב ושוב בפרטים אני לא מצליח ליפול מהכסא, מה שלא קורה לי כשאני בולע כל סיפור על שחיתות חוסר יושר והונאה.
למי שלא בעניינים: מפעל הפיס מקצה פעם שנה פרס על שם פנחס ספיר המנוח לסופרים חדשים שכתבו ספרים טובים, ובמסגרת המטרות החברתיות של מפעל הפיס, יש בהחלט סיבה לעודד ספרות מקור. בעידן שבו הריאליטי משחית כל פינה וכל אבן אין ספק שזה מפעל חשוב. פרס ספיר כבר קיים שנים רבות ואני לא זוכר ששמעתי עליו יותר מדי בשנים קודמות, מלבד אולי במסגרת הצצה מקרית במוספי הספרות המשמימים של העיתונים.( אני נמנה על אלו שמעדיפים קןדם לקרוא את הספרים ואח"כ לקרוא את הביקורת עליהם). השנה זכה מפעל זה ליחסי ציבור בלתי רגילים, הגדולים ביותר שידע אי פעם. ולמה? כי יושב ראש ועדת השופטים, יוסי שריד, שעושה את עבודתו בהתנדבות,כידוע, עמד בראש ועדה שבחרה בסופר איקס ולא בסופר וואי. ובעקבות הבחירה מעריב, העיתון שאני קורא כל בוקר מזה 20 שנה (לא קורא ידיעות) עשה "תחקיר" וגילה כי שיש קשר בין היושב ראש להוצאה לאור שהוציאה את הספר ולאחת העורכות שם, שהיא למרבה חוסר המזל שלה, הבת של גיסו וגיסתו של שריד. התחקיר גם גילה שבמשך תקופת הפרס שריד לא מנע מעצמו לקרוא ספרים, להתרועע עם סופרים ואפילו לשתות איתם קפה בקוקטיילים. המסקנה של מעריב היתה ברורה לחלוטין: ההחלטה על הפרס לא נבעה משיקולים מקצועייים. הסופר אלון חילו, והוא למרבה הבושה צריך להחזיר את הפרס.
מיותר לשאול את השאלה הבנלית האם בן דרור ימיני, עורך בכיר במעריב היה משחרר תחקיר ומשתלח בשריד אילו ההוצאה לאור היתה במקרה מעריב? תנחשו אתם את התשובה.
אז לא רק סופרים מתוסכלים יש לנו כאן ,שלא זכו ולכן חיפשו סיבות לאי הצלחתם והצליחו לפחות בדבר אחד: לפסול את זה שזכה, אלא עוד זירת קרב בין טייקוני התקשורת. חבל רק שבקרב הזה משלמים את המחיר האנשים הלא נכונים, הסופר שזכה וצריך להחזיר את הכסף, יתר המועמדים שעכשיו צריכים להוכיח שידיהם לא היתה בבחישת הסיפור הזה
אנחנו מדינה קטנה, חברה שבה כולם מכירים את כולם ולכן מידת החיכוך בנסיבות רבות היא יותר מסבירה. לפי ההגיון של תחקיר מעריב, שופטי כוכב נולד צריכים להתפטר מייד, חברי ועדת פרס ישראל שמוענק ביום העצמאות צריכים להיסגר בביתם,כי בוודאי ראו או דיברו עם מישהו מהמועמדים לפרס, השופטים בפרס תחרות רובינשטיין צריכים להפסיק ללכת לקונצרטים, מנהל תחרות הפרסום היוקרתית אפי, חייבים להתייצב מייד בלשכת העבודה כדי לחפש עיסוק אחר, והשרשרת לא תיגמר לעולם. בסופו של דבר נהיה מדינה עם הרבה מאוד תחרויות אבל בלי שופטים, בוודאי כאלו שעושים זאת על חשבון זמנם הפרטי ולא למחייתם.
בפרס שבו מקבלים סופרים צריכים לשפוט אנשים שכתבו או היו קשורים לכתיבה בימי חייהם. מאחר וועדת השופטים לעולם אינה מורכבת מאדם אחד, הטיעון שקרבה משפחתית של יו"ר הוועדה או שופט אחר למועמד זה אחר הוא טיעון מוזר וטעון הוכחה. הטוענים צריכים להוכיח לא רק חוסר היושר של אותו יו"ר, במקרה זה יוסי שריד, לכאורה אלא את יכולתו המופלאה להשפיע על כל חבר השופטים, אנשי מפעל הפיס וכל מי שהיה קשור לסיפור. מה הוא הבטיח להם בתמורה? מה הוא כבר יכול לתת להם? את הכסף שהוא לא מקבל? פרסום באחד מטוריו השבועיים? ולמה שהם בכלל ישמעו להמלצותיו ? וכי אין להם דעה עצמאית? הם לא יודעים לקרוא עברית? ואיפה היתה הנהלת מפעל הפיס? מה היא קיבלה בתמורה לכאורה מידיעות אחרונות שהספר שהודפס אצלו זכה בפרס?
פנחס ספיר ז"ל, האיש שעל שמו בחרו לקרוא את הפרס הזה ,בוודאי מחייך בקברו. הוא זה שהמציא את שיטת "הפתקים" הקומבינות והעסקנות, אבל כמו שופטי פרס ספיר, גם הוא לא לקח שום דבר לכיסו הפרטי ולא נהנה באופן פרטי משום פרס. הוא היה עסקן ציבור למען הציבור, וכל השאר ממש לא חשוב כל כך.
יוסי שריד לא זקוק להגנה של אף אחד אבל גם הוא, כמו בפרשת טופז להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאפשר להאיר על עוד פן מכוער בחברה הישראלית, חברה שלא מפרגנת, מלאת שנאה ויצרים וחברה שהקנאה בה ממש לא מביאה חוכמה בין סופרים
.לתגובות : yehudak@pc.co.il
כמו כן גלשו לטור היומי שלי ב-www.pc.co.il
לא קל להיתפס לתזה כזו, בהתחשב בעובדה שאין דבר שאינך יכול לקרוא היום מול צג המחשב. קריאת ספר למשך פרק זמן ארוך נחשבת לתופעה חריגה ומאפיינת "תולעי ספרים", שהם לעולם המיעוט בכל חברה. מהפכת האינטרנט קיימה דיאלוג חריף מאוד, ולעיתים אפילו קצת אלים, עם עולם הדפוס הקונבנציונאלי. היא הפילה קורבנות בנישות הדפסה של מגזינים, עיתונים ומוצרי דפוס ייחודיים, אבל היא לא חיסלה אותם, אלא שינתה את דרך הצריכה שלהם, ואולי גם את הנגישות אליהם.
בתוך המהפכה האינטרנטית הזו חיה לה בשקט מהפכת הדפוס הדיגיטלי. באמצעים ממוחשבים, מבוססי פיתוחים חדשניים (כולל אפליקציות שמוכרות לכולנו מעולם הדסקטופ ומעולם המיחשוב הארגוני), שחברו בעצם לעולם הוובי, וממנפות את עולם המו"לות. ענת הרינג, מנהלת תחום הספרים ב-HP אינדיגו, שעיסוקה פיתוח וייצור מכונות דפוס דיגיטליות לעולם הדפוס וההוצאה לאור, מסכימה לחלוטין עם האמירה שיריד הספרים הוא עוד הוכחה לכך שהשמועות על מותו של הספר המודפס היו מוקדמות מדי. שותף לדעה זו גם רן לנדוי, מנהל הפעילות של אינדיגו בשוק הישראלי.
הרינג אמרה, כי בניגוד לנישות מסוימות בעולם ההוצאה לאור, שוק הספרים ממשיך להיות סטטי. "הוא כבר לא צומח בקצבים שהיינו רגילים אליהם, אבל עדיין נושם ובועט", כדבריה. "עולם הווב פילח בצורה קצת יותר חדה את עולם המו"לות, ובהתאם – את עולם הדפוס, שהוא הפלטפורמה שם מדפיסים את הספרים. אלה מרגשים לא רק את הילדים, אלא גם את המבוגרים".
הנתונים האחרונים מראים שמתוך סך כל שלושת טריליון דפים של ספרים שמודפסים בעולם בשנה ממוצעת, 50 מיליארד הם בדפוס דיגיטלי, ושלושה מיליון מהם מודפסים בצבע. קצב הצמיחה של ספרים צבעוניים הוא כ-40% בשנה, אולם הרינג ולנדוי אמרו, כי באינדיגו – הקצב מהיר יותר. "ברור שבהדפסה צבעונית, הערך המוסף השולי של החיסכון בהדפסה גדול יותר מאשר בהדפסת שחור לבן", אמרה הרינג, "ולכן – עדיין קיימת נישה די גדולה של הדפסת ספרים במכונות הקונבנציונליות, אשר משרתות מו"לים שמדפיסים ללא צבע. עם זאת, נתח השוק שלהם הולך ויורד באופן טבעי אל מול האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט של עולם הדפוס הדיגיטלי, המשתלב כמו פרח בר יפה בשטח ירוק".
"אנו עדים לאורכי ריצה קצרים יותר בהדפסת מהדורות של ספרים (הכוונה היא למספר עותקים קטן יותר במונחי עולם הדפוס – י.ק.), והכי חשוב – אורך חיי המדף של ספרים מתקצר", אמרו. "ספרים שלא נמכרים בפרק זמן מהיר יחסית יורדים מהמדף", הוסיפה הרינג.
איך יוצרים באז לספר, כדי שיעוף מהר מהמדף? באמצעות פרסום באינטרנט, בפורומים, באתרי מכירות ישירות, וכמובן – על ידי מבצעי שיווק מקוריים, כפי שאנו רואים לאחרונה: "קנה ספר יחד עם קפה או גבינה, וקבל ספר שני במתנה", וכדומה.
כדי שספר יימכר מהר, יתאים למבצעי השיווק, יעלה במהירות על המדפים וגם יעוף משם בזמן, המו"ל זקוק לתהליכי הדפסה והפקה זריזים. כאן נכנס לתמונה הדפוס הדיגיטלי. "זיהינו נישה בעולם של צורך בסיפוק מהיר של לקוחות להביא את הספר במהירות למדף, במספר עותקים מוגבל יחסית", אמרה הרינג. "בשיטה הקונבנציונאלית של ההדפסה (אופסט), אין כמעט סיכוי לעשות זאת, וגם העלויות רבות. כאן נכנס הדפוס הדיגיטלי". לדבריה, ניתן היום לבצע תהליכי קדם דפוס והפקה באמצעות הווב, כשמספר העותקים לכל ספר בריצה על מכונות דפוס דיגיטליות הוא ריאלי ובהתאם לצורכי המו"לים, ומאפשר להם להוזיל עלויות, לחסוך שטחי מדף ולשרוד.
אבל מוצרי דפוס חדשים נולדו לא רק באינטראקציה בין הווב לדפוס. יש גם ספרים ומוצרי דפוס בהדפסה אישית מיוחדת. הדפוס הדיגיטלי הצמיח מו"לים בשירות עצמי, שיושבים בבית, כותבים ספרים, בלוגים או כל דבר שעולה על רוחם, שולחים אותם ללשכת שירות דיגיטלית, ובעלות לא גבוהה מדפיסים 20-50 עותקים לחלוקה אישית בין חברים או בקהילה מסוימת.
לדברי הרינג, זהו שוק שהולך ומתפתח בעולם, כמו גם בישראל. ברשת האינטרנט יש מספר רב של אתרים שזו פרנסתם. אחד מהם הוא אתר Blurb.Com. הפופולאריים ביותר בין הספרים בו הם ספרי בישול וטיולים ונופים. לצד זה יש נישה אחרת, שקשורה לספרי ילדים. על בסיס דמויות מפורסמות מעולם המדיה האלקטרונית, מדפיסים לילד ספר או חוברת עם הדברים שהוא אוהב, וזוהי מתנת יום הולדת נהדרת.
ומה קורה בישראל?
רן לנדוי אמר, כי בישראל – כמות ההדפסות הדיגיטליות נמצאת עדיין בשלבי צמיחה וגדילה, בגלל היקפו הקטן של הדפוס. כמו כן, קיים עודף כושר ייצור, שמאפיין את הענף מזה שנים וגורם להורדת מחירים קשה ביותר. בסך הכול, ההתקנות נמדדות בעשרות בודדות, כאשר קצב הגידול הוא כ-30% בשנה. גם המיתון לא היטיב עם הענף, ועל פי נתוני ההתאחדות לדפוס, בשנה שעברה נסגרו כ-15 בתי דפוס בישראל, שלא יכלו לעמוד בתחרות הקשה.
בשורה התחתונה: יריד הספרים הבינלאומי איכלס בתוכו, מו"לים רבים, שהספרים שלהם הודפסו על מכונות דפוס דיגיטליות. לא יהיה זה מפליא אם הן תהיינה מכונות של אינדיגו. ישראל נחשבת למדינה שפרצה דרך בתחום הזה בזכות החזון של בני לנדאו, המייסד של אינדיגו ובעליה, עד שמכר אותה ל-HP. כאשר פרצה החברה לשוק, ספרו את שנותיה בשנים בודדות, שכן בשוק הדפוס המקובל שיחקו ענקיות כגון היידלברג, זירוקס ואחרות. בכל שנה נפוצו שמועות על כך שהנה הנה הענקיות מתעוררות משנתן ונותנות פייט אמיתי לדפוס הדיגיטלי – אויב הדפוס המסורתי הישן. אבל השנים חלפו, הכפר הגלובלי גדל והתרחב, ובני לנדאו צוטט לא מכבר באחד המפגשים עם עובדים ולקוחות באמרו, כי בשנת 2012 תהיה אינדיגו חברת הדפוס הגדולה ביותר.
ומה עם חלום הספר הדיגיטלי שאותו נקרא במיטה? החברים באינדיגו אומרים שגם השמועות על מותו מוקדמות מדי. נכון הוא שהבאז הזה קצת התקרר, מן הסתם הקדים את זמנו, אבל יש לו עתיד, שבו HP תרוויח בכל מקרה: תוכל לקבל במייל או לרכוש בחנות הקרובה, מדיה דיגיטלית שעליה יהיה הספר. תרצה תקרא אותו, לא תרצה תוכל לשלוח אותו להדפסה למדפסת שלך או ללשכת השירות הקרובה לביתך. היום, זה קצת יקר, בעוד שני עשורים, מבטיחים יודעי דבר, כבר לא יהיה אפשר בלי זה. היכונו לארון הספרים הדיגיטלי.
שוק ה-IT געש ורעש השבוע. שני מנכ"לים פרשו, לכאורה בהפתעה, למרות שתכננו זאת מראש, ולגמרי לא במקרה, בעלי השליטה העיקריים של שתי החברות האלו, גילו עניין זה אצל זה, כדי לבדוק אפשרות למיזוג כלשהו. הידיעה שפורסמה לראשונה ב"אנשים ומחשבים" גרמה לסערה בשוק,. עיתון "הארץ" נכנס להיסטריה כשגילח את הידיעה הזו בעיתון מתחרה, מיהר לצטט "וגורם בכיר בתעשיה" שהכחיש את הידיעה ואמר כי היא שטויות במיץ עגבניות.
כותרות כאלו תמיד משעשעות אותי מחדש. כל עיתון שואף להביא ידיעות בלעדיות, ומדי פעם קוטף הישגים. משעשע אותי התגובה לעיתון מתחרה על סקופ של עיתון אחר. על פרגון, אין מה לדבר בישראל אבל לפחות לתת כבוד, קרדיט מינמלי לאלו שעובדים בעיתון המתחרה.
ה
ידיעה בדיילי מיילי, הניוז לטר היומי של אנשים ומחשבים, פורסמה ביום רביעי בבוקר. בדה מרקר התעוררו בבוקר לכותרת דרמתית זו ולא הבינו איך היא לא מופיעה אצלם. כל ניסיונותיהם לאתר את "המקור" בתוך אחת משתי החברות כמובן עלו בתוהו.
זה לא מנע מהכתב החרוץ שלהם לצטט גורם בטלדור שאמר כי הוא מגנה את המקור שהדליף את הידיעה. אז ככה:אם בטלדור או ]ONE1 יודעים מי המדליף, אז מדוע לא מטפלים בו? אם הם לא יודעים, אז מדוע לתקוף אותו? האמת היא אחרת. בשתי החברות יודעים שהידיעה נכונה, אבל כמובן שהם לא התכוונו שהיא תצא החוצה בשלב כל כך מוקדם. אסור לשכוח שמדובר בשתי חברות ציבוריות ואם המגעים היו כבר בשלים, מן הסתם הן היו מוציאות הודעה לבורסה.
כאמור יש התעניינות בין שתי החברות. זה עדיין לא אומר שייצא מזה מיזוג, כי מדובר בביזניס, מדובר בשתי חברות גדולות שיש להם נוכחות בשוק. גם לא ברור בכלל איך ייראה המיזוג, ולא ודאי שהוא יתבטא במזומנים או בהחלפת מניות. דבר אחד ברור: הוא יביא ליייעול בשתי החברות שזקוקות לזה בדיוק כמו החברות האחרות במשק. מיזוג הוא מילה נרדפת לפיטורי ייעול, במקום שיש אגפים זהים בשתי החברות. המגמה הזו מורגשת בכל העולם, וגם בישראל. ב-ONE1 התפטר אודי וינטראוב, ואת מקומו תפס הבעלים. בטלדור התפטר דורון ספיר, ובמקומו מונה אריה רימיני מהחברה עצמה. ב-EMC ישראל קודם יוסי פיקל לתפקיד בכיר במטה החברה, וכפי הנראה לא יבוא מחליף במקומו במישרה מלאה. המגמה שקופה: בעלי המניות רוצים לראות כמה שפחות הפסדים. הם מוותרים על מנכ"לים שתפקידם הוא רק לנהל, לנווט ולחפש עסקים חדשים, שם נרדף לתפקיד בלתי ביצועי בעליל ומבקשים מהם להפשיל שרוולים, ולהתחיל ללכלך את הידיים. המיזוג בין טלדור ל-ONE1 , אם אכן ייצא לפועל, יביא גם הוא לחיסכון הוצאות שכר נוספות בשתי החברות.גם באופן מעשי, מי שמכיר את עדי אייל, בעל השליטה ב-ONE1 יודע היטב שהוא לא ממש מתכוון להישאר בתפקיד זה זמן רב ולכן הידיעה על מיזוג אפשרי עושה שכל.
השמועות על המיזוג מייצגות גם את הצד החיובי של המיתון, שתמיד נתפס כדבר רע, כמזוהה עם קריסות ומיתונים. בענף ה-IT זה לא קרה עד כה. מי שזוכר את זה היטב הוא אלדד בר אדון, כיום שותף בחברת אימפורב העוסקת בתיווך בין חברות בענף שרוצות להשביח את שורת הרווח שלהם וגם להכין את עצמן למיזוג או רכישה. בבר אדון מזכיר כי המותג ONE1 במתכונת שהיא קיימת היום נבנה בין היתר על ידובשיא המיתון הקודם, מהסיבה הפשוטה שמיתון הוא הזדמנות מצויינת לחזק את החזקים, למזג אל החזקים חברות לאו דווקא מהחמישיה הראשונה, אלא חברות מהחמישייה השניה, שהמחירים שלהם מספיק אטרקטיביים כדי שהן יכולות לעלות על שלחן המו"מ. בר אדון מרחיק לכת ואומר כי לא יתפלא שאם בתום המיתון לא רק שיהיו מיזוגים, אלא שתקום צלע שישית, שלא בהכרח היא תהיה מספר 6 ברשימה ואולי תהיה מספר 3 או 4 , כדבריו.
.jpg)
אלדד בר אדון. עונת הקניות הכי טובה.
" כמי שעוסק מזה כמה שנים בהשבחת פעילותן של חברות, הן כדי לסייע להם לשגשג וגם כדי שתהיינה להיות על המדף, בבוא העת, סבור בר אדון, שהגיעה העת לצאת למסע קניות. יש כבר בשוק חברות ששווה לבדוק אותן,
ואם נחזור רגע לביצה התקשורתית: המשבר הכלכלי משפיע כמובן על כל מערכות העיתונים והוא בא לידי ביטוי בהחרפת התחרות ביניהם, חציית גבולות אתיים וקידוש כל מטרה. אין שום פסול בתחרות, רק יש לקוות שמי שמנהל אותה ישמור על עצבים חזקים, שפיות וקרדיט מינמלי לעיתון מתחרה, שעומדים מאחוריו שלושה עורכים שלכל אחד הם כמה עשרות שנים נסיון בעיתונות הכתובה, ואפשר להניח, לפחות ברמת ההגיון, כי העיתון לא היה יוצא בכותרת כל כך דרמתית ללא בדיקה מוקדמת. חברים, תירגעו.