ארכיון לנושא ‘מדיה’
הממשלה מובילה בימים אלו קמפיין רחב היקף בכל המדיות, כולל על שלטי האוטובוסים, תחת הכותרת "אל תפגעו בפרנסה שלי". המודעות מבוססות על תמונות של דמויות ישראליות טיפוסיות, שאמורות לעבוד על הרגש שלנו. סטודנטית מסכנה שצריכה לממן את לימודיה אבל לא יכולה לעבוד בשטיפת רצפות כי איזה הודי עב בשר תפס את מקומה,אב לארבעה ילדים, עם עיניים כבויות שבתשדיר בטלוויזיה מספר שהיו לו חיים טובים, מסיבה כלשהי הפסיק לעבוד (לא בגלל עובד זר) ועכשיו הוא מחפש עבודה ולא מוצא, כי פיליפני/סיני/ הודי/ פלשתיני/ תופס את מקומו. המעסיק מעדיף את העובד הזר, כנראה בגלל שהוא מוכן לעבוד בשכר נמוך יחסית.
העדפת כחול לבן הייתה תמיד ערך עליון וחשוב.היא בדרך כלל מתקשרת להרגלי קניה של הצרכן הישראלי שלפעמים מעדיף תוצרת חוץ על פני מוצרים ישראלים.הח"מ ניהל בשנה שעברה קמפיין, מעל דפי עיתונו, אנשים ומחשבים, שקרא למנהלים בשוק הארגוני בישראל להעדיף מוצרי תוכנה כחול לבן, כדי לסייע לבתי התוכנה שנפגעו מהמשבר הכלכלי.
אבל כאשר מדברים על תעסוקה, על עובדים, הצגת העובדים הזרים כאילו הם אחראים לכל הצרות של המובטלים הישראלים, היא מקוממת, מעוותת ומעוררת מחשבות לא נעימות על ההיסטוריה של העם היהודי. גזענות היא אחד היסודות שבזכות ההוקעה שלה חזרנו למולדת שלנו אחרי 2000 שנות גלות, שם סבלנו משנאת חינם.
כולנו יודעים היכן עובדים אותם "עובדים זרים" לא חוקיים. תמצא אותם בשדות הקטיף של הערבה, בחצר האחורית של מסעדות, בתי קפה, בביצוע עבודות פיסיות קשות, במדמנות זבל ובמקומות הכי נמוכים שאפשר רק לחשוב עליהם. לא הייתם רוצים להיות במקומם בשום תנאי.
אותם מעסיקים שמעסיקים את אותם עובדים זרים, נאלצו לעשות זאת כי יש שורה של עבודות שאף ישראלי לא יהיה מוכן לעשות אותם, גם אם המעסיק הישראלי ישלם לו פי 2 מאשר לעובד הזר. יש ענפים שלמים במשק הישראלי שמבוססים על עבודה זרה. עד לשנות האינתיפאדה הראשונות, זה היה עובדים מהשטחים.הפיגועים, החרפת המצב הביטחוני גרמו לצמצום משמעותי של אותם עובדים כי מעסיקים חשש לשכור אותם. ואז החל זרם בלתי פוסק של יבוא עובדים זרים לישראל. במקור הוא נועד לאותם ענפים שבהם "מותר" להעסיק עובד זה, סיעודי, חקלאות, בנייה ועוד. אז מה קרה פתאום? האם הציונות, שנושאת את ערך העבודה העברית, חזרה לבעבע בדמם של אותם מובטלים מסכנים?
צריך לשים את העובדות על השולחן. בישראל יש בעיית אכיפה על מעסיקים של עובדים זרים לא חוקיים. השלטונות כבר ניסו את כל השיטות היצירתיות, ונכשלו כישלון חרוץ בגלל ביקורת ציבורית. על הפרק עומד עתידם של ילדי הזרים שכל אשמתם שנולדו להורים שהגיעו לארץ כחוקיים ובגלל פטירת בעל הבית שלהם או נסיבות אחרות, הפכו פתאום לבלתי חוקים. זכותם להתפרנס בדיוק כמו כל אחד אחר, ואין שום סיבה שזה יהיה על חשבון שום ישראלי. זו הצגת שווא של מוח מעוות שמנסה לגרוף רווחים על חשבון שנאת חינם לזרים. יש בארץ הזו שורה ארוכה של עבודות, מישרות ותפקידים שבהם לעולם לא תמצא בהם עובד זר, אבל עדיין קשה לגייס אנשים כי הם לא נחשבים ל"סקסים".
גם המדינה משחקת כאן משחק כפול ומכוער. מצד אחד היא רוצה לצמצם את מספר העובדים, אבל מצד שני מעלימה עין מדלת מסתובבת של שורה ארוכה של עובדים ועובדות זרים שנכנסים לארץ, ואף אחד לא עושה משהו באמת.
אז עובדים כחול לבן, כן בהחלט. עבודה עברית,- למה לא, אם יש כאלו שירצו לעשות זאת הם ימצאו. מעסיקים שעברו על החוק- הענישו אותם.אבל השאירו את העובדים הזרים הלא חוקיים האלו לנפשם. רובם עובדים בתנאים מחפירים, דרכונם נלקח על ידי המעסיק שמנצל כל מה שהוא יכול כדי להחזיק אותם אצלו, כי הוא יודע שאם מחר הם ייעלמו, אף עובד עברי לא יחליף אותם.
ועוד משהו: ברחבי העולם עובדים עשרות אלפי ישראלים במדינות שונות ללא אישור. שערו לעצמכם שממשלת בריטניה הייתה יוצאת מחר בקמפיין שאומר שמי שמעסיק ישראלים גוזל את פרנסתה של אלמנה בריטית עם חמישה ילדים שאין מה לאכול? האם היינו עוברים על זה בשקט?
עבודה עברית? הצחקתם אותי..
השבוע שחלף מסתמן כשבוע של פרשיות. מהדורות החדשות הפכו למהדורות החשדות. החל מפרשת הולילנד, שכנראה אנו רק בקצה קצה הקרחון שלה וספק אם בכלל נוכל להגיע בסיבוב הזה לאמת כולה, פרשיית הזובור שעשה אהוד ברק לגבי אשכנזי (כבר ראינו שפרידות, זה לא הצד החזק שלו) וכלה בפרשייה העסיסית שעשתה את הלילה לכל עורכי החדשות: פרשת ענת קם. ייאמר מייד: אם הילדה הזו, עשתה את מה שעשתה ועברה על החוק, עליה להיענש על כך אין שום ויכוח ויהיה העונש אשר יהיה. השאלה היא עניין של פרופורציה.
מכאן והלאה הדיון צריך להתקיים בשני מישורים: המישור התקשורתי, בגלל העובדה שאת המסמכים שהיא גנבה, לכאורה, נמסרו לעיתונאי, ובהבט הביטחוני- שהוא המעניין יותר: תוכן המסמכים, שסיייעו לעיתון הארץ לחשוף פרשיה לא פחות חמורה : כיצד קצינים בכירים בצה"ל מצפצפים על בג"צ בכל מה שקשור לחיסול מבוקשים בשטחים . בהיבט התקשורתי אין ספק שנגרם כאן נזק חמור לתדמיתה של התקשורת ולמקצוע העיתונות בכלל, והפעם זה ממש לא מגיע לנו. מדובר בסיטואציה שכמותה קורות כל יום ובכל שעה ולא רק במגזר הביטחוני. זכות הציבור לדעת אינה זכות שהיא נתונה לבחירה על ידי הציבור, שכן הציבור יודע את מה שהוא קורא ושומע, הוא לא יודע את מה שמסתירים ממנו. והדברים שהמנגנונים השונים, ממשלה, צבא, משרדי ממשלה וכדומה, הם מגוונים. הציבור לא יכול לדעת כמה דברים שהוא קורא עליהם בעיתון, ומסייעים לו ומעניקים לו אינפורמציה חשובה, מקורם במסמכים "לא רשמיים". אילו כלי התקשורת היו מסתמכים רק על מידע של דוברים, כלי התקשורת בישראל היו נראים כמו פרדבה או יומון העם בסין העממית.
אילו השב"כ היה מסתפק בבקשת מעצר לענת קים, מעצר בית או פיסי, ולא היה שולח את העומד בראשו, יובל דיסקין, כדי לדרוש בהיסטריה את צו איסור הפרסום, ספק רק אם היום ואתמול כלי התקשורת היו עוסקים בכך בהרחבה. הכתבה פורסמה לפני חצי שנה, היא עברה את כל האישורים של הצנזורה, כולל המסמכים שצולמו במכתב, ענת קם אינה הראשונה ואינה אחרונה שנעצרת בהוראת השב"כ, כלי התקשורת היו עוסקים בכך באותו יום ובכך היתה מסתיימת הפרשה. אבל החלטתו של ראש השב"כ לנצל את סמכותו ולדרוש צו איסור פרסום, סיבכה את כל הפרשה, הוציאה אותה מכל פרופורציה, גרמה לבלבול בציבור, שקיבל מסרים מעוותים על הפרשה, על עיתון הארץ ועל הבחורה עצמה. אין ספק שכאשר יירגעו הרוחות,הממונים על הסברה ותקשורת בשב"כ יצטרכו להסביר לו ולפיקודיו, פרק בתולדות התקשורת החדשה, עידן המידע, חוסר היכולת כמעט למנוע כל מידע, המסווג ביותר, גם אם יוציא אלף צוו איסור פרסום.
ההסברים שנתן אתמול יובל דיסקין, לאחר שהפרשה שוחררה מצו איסור פרסום, לא היו משכנעים.אין לאיש ספק כי מניעיו היו אמיתיים והוא אכן ניסה לא לפגוע בחופש העיתונות. אבל מבחן התוצאה הוא בדיוק הפוך. חופש העיתונות נפגע, מעמד העיתונות ספג מכה קשה ואפשר היה למנוע זאת.
לפן התקשורת יש פן נוסף: עיתון הארץ, והעיתונאי אורי בלאו, ששוהה בלונדון, וטרם ידוע מתי יחזור לישראל. מבלי שאנו יודעים את כל הפרטים, על פניו נראה שעיתון הארץ היה יכול לתרום להרגעת הרוחות אילו עמוס שוקן היה מורה לאורי בלאו לחזור מייד הביתה, להתייצב לחקירה ולסגור את הפרשה. אסור לשכוח שבמקור לשב"כ לא היו טענות נגד בלאו, כי כפי שציינו, הכתבה אושרה על ידי הצנזורה, והויכוח כרגע על מסמכים שהגיעו לידיו ולטענת השב"כ אסור שישארו בידיו. בלאו, בלאו לא ייחקר על הפרסום ועל פי הפסיקה לא חייב להסגיר את מקורותיו, אבל הוא חייב לציית לחוקים ולנציגי החוק במדינת ישראל. חופש העיתונות אינו מותיר את העיתונאי מעל לחוק, וזו נקודה שהיא מאוד מאוד בסיסית עבור כל מי ששולח את ידו במקצוע התקשורת. העבודה מאפשרת לך נגישות וחשיפה למידע ולמצבים שאנשים רגילים לא נחשפים להם, אתה נגיש למוקדי מידע וכוח חשובים. אם אתה לא יודע את הגבול הדק העובר בין חובתך העיתונאית שמובילה אותך לבצע פעולות שונות, לבין חובתך האזרחית כשומר חוק, אתה כנראה במקצוע הלא נכון.
בכלל תוך כדי הסיפור הזה התגלעו פה יריבויות מקצועיות בין הצנזורה למערכות הביטחון,השב"כ ומערכות אחרות. ביום חשיפת הפרשה עשו אנשי הצנזורה את מה שהם כמעט ולא עושים שנים: הופעה בכלי התקשורת, טלפונים לעיתונאים כדי להסביר חזור והסבר שבמקרה הזה הם, הצנזורה אינם הילד הרע. וזה נכון.
עכשיו, אחרי שהפצצה כבר שוחררה, המהומה בעיצומה, מחכים כולם למהלך הבא בהצגה המיותרת הוא והעצוב מכל שאף אחד לא יודע מה תהיה המערכה הזו. האם הפרקליטות תגיש כתב תביעה נגד קם? יש לה בכלל ראיות? מה היא תעשה עם בלאו לא ירצה לחזור לארץ? הוא אזרח חופשי, לא ברח מהארץ, אין נגדו שום צו מעצר והוא לא מואשם בשום דבר כפי שנאמר בתחילת המאמר הזה, כל עיתונאי היה עושה את אותו דבר שעשה בלאו. חוקר, בודק, מפרסם רק לאחר אישור הצנזורה. האם מדינת ישראל תוציא צו הסגרה נגד עיתונאי? רק זה מה שחסר לנו בימים אלו.
אז מה היה לנו פה? ילדה בת 21 שפעלה בחוסר שיקול דעת, ועכשיו מואשמת בריגול, פרקליטות שנסחפה קצת בחומרת הההאשמות נגד ענת קים ויש לקוות שמישהו שם יתעשת ויחזיר את הסיפור שלה לפרופורציה, כי זה בדיוק מה שקרה כאן, איבדנו את העשתונות.
הטוקבקים הם הביטוי הישיר למהפכה תקשורתית שמתחוללת לנגד עינינו בשנים האחרונות ● כך, תקשורת ההמונים הפכה להיות דו-סטרית, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים ● יש לאפשר שיח תרבותי ברשת, אך מנגד יש לשמור על כללים בסיסיים, שאחד מהם הוא מניעת הסתה ● את הטוקבקים אי אפשר לעצור, אבל אפשר בהחלט לנווט אותם נכון יותר ● לתשומת לב הקוראת דורית בייניש
דבריה של השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, אשר הפנתה אצבע מאשימה כלפי הטוקבקים המסיתים נגד בתי המשפט, הפנו שוב את הזרקורים לוויכוח ישן על תופעת הטוקבקים.
הטוקבקים הם הביטוי הישיר למהפכה תקשורתית שמתחוללת לנגד עינינו בשנים האחרונות. תקשורת ההמונים הפכה להיות דו-סטרית, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם ה-ICT, שהטוקבקים הם חלק בלתי נפרד ממנה.
זכות התגובה לצרכני התקשורת הייתה קיימת מאז ומתמיד, והיא הופיעה בפורמטים שונים. זו זכות התגובה של קוראים או מאזינים, והיא הפכה לאחד מיסודות של חברה חופשית ודמוקרטית. הטוקבקים פרצו לעולם בזכות הטכנולוגיה, זו המאפשרת לקורא להגיב בזמן אמת על חדשות, אירועים וכל מה שעומד על סדר היום. במהותם, הטוקבקים מסמלים את אחד מיסודות הרשת: כתיבה ישירה וכמעט שלא מצונזרת, מיידית, ללא סינון וללא עריכה. הם חלק מתרבות דיגיטלית עכשווית, שמאפשרת לכל אדם באשר הוא, להביע את דעותיו – מעצבנות וקיצוניות ככל שתהיינה – כל עוד אין בדבריו אלה משום עבירה פלילית.
הטוקבקים מיישמים עקרון חשוב נוסף המצוי באינטרנט: האנונימיות. כל אחד יכול להביע את דעתו, להעביר מסרים – מבלי הצורך בחשיפה של פרטיו. התחזיות לשני העשורים הקרובים מלמדות שעולם התקשורת שייך כולו לגולשים. הם אלו שיכתיבו מה הם מעדיפים, הם אלו שיהוו את הבסיס למידע שכלי התקשורת משדר או כותב, והם גם אלו שיציפו את השרתים של כלי התקשורת בתגובות ובהערות. כך, הם יתווכחו ביניהם, יאירו צדדים, ישבחו או יקטלו כותב זה או אחר. כל עיתונאי וכל כותב הגון, יודו כי הטוקבקים הם אחד הדברים הראשונים שהם מביטים בהם בכל רגע, גם אם לא נעימים ומעצבנים.
מכאן, עולה השאלה עד כמה אפשר לתת חופש כתיבה לכל מי שיש לו מקלדת ועכבר בהישג יד. כשמדברים על תרבות הכתיבה, צריך לעשות אבחנה בין התרבות שמקובלת בישראל לבין זו שבשאר העולם המערבי. ההבדלים הם לפעמים שמיים לארץ. טוקבקים בעיתון של המדינה, שלו גם אתר נפוץ ביותר, מצליחים בכל פעם להפתיע: עד כמה נמוך אפשר לרדת. זוהי תרבות שיח אלימה, שנראה כאילו הגיעה היישר מהשכונות הנידחות של הפה. זו תרבות המבטאת חוסר סובלנות ובוטות, המאפיינות את השיח הציבורי בישראל.
הציצו נא מדי פעם, בטוקבקים באתרי החדשות בישראל, ואחר כך עשו זאת בתקשורת הבינלאומית, והשוו ביניהם. לא צריך להיות חוקר מדעי המדינה כדי לגלות את ההבדלים. אין המדובר בכך שמעבר לים אין גולשים גסי רוח, אלימים, או כאלו שמנצלים את האנונימיות כדי לנגח מוסדות, פוליטיקאים וגורמים אחרים מאלף ואחד סיבות. אז מה הוא ההבדל ? בהשקפת העולם של אלו שאמורים לסנן את החומרים. אלה הם העורכים המאשרים, או לא, את התגובות. בעשותם כך, הם קובעים את הרמה של השיח התקשורתי שיתפרסם.
הטענה לפיה הטוקבקים אינם מסוננים - לא נכונה. שהרי כל עיתון חייב לוודא שבפרסום טוקבק זה או אחר, אין הוא עובר על חוקים מסויימים. כך, כל שנותר לקבוע הוא מתי למנוע פרסומה של תגובה, ומתי לאפשר ולאשר את הופעתה. השאלה הזו עומדת כעת במוקד הוויכוח, בעולם העיתונות ובקרב הציבור.
ההרגשה היא שבערוצי תקשורת מסויימים הגענו לכאלה תהומות של שפל, ירדנו כל כך למטה, ואז החלה לה מגמה של "חזרה בתשובה". משמע, סינון קפדני יותר, מניעת פרסום של דברי הסתה, גם אם הם נכתבים על ידי "אחד שיודע הכל" או "אזרח ישראלי", ושאר הכינויים ההזויים הללו. נראה כי כלי התקשורת הגיעו למסקנה, כי הדרך להחזיר את תרבות השיח, גם באינטרנט, היא על ידי צנזורה עצמית במובן החיובי של המילה. טייקוני התקשורת מבינים שאם הם לא יעשו זאת, או אז המחוקק יעשה זאת במקומם.
במושב הכנסת הקודמת כבר עלו כל מיני הצעות לחקיקה שתשים מעצורים על גלגלי התקשורת. ההצעות נמשכות גם בכנסת הנוכחית. אותם חברי כנסת שעושים זאת, עלולים להמשיך בניסיונותיהם. אם הם יצליחו, חקיקה שלהם עלולה להכניס את ישראל ברשימת אותם מדינות שסוגרות את השאלטר על האינטרנט, ונהיה כאן דוגמת איראן וסין.
כבוד השופטת העליונה בייניש: הסתה נגד שופטים היא דבר פסול וחמור מאוד, אבל מכאן ועד קריאת עליהום על כל תרבות הטוקבקים – הדרך ארוכה וגם לא מציאותית. הפתרון, כמו בעולם המשפט, הוא במציאת איזון. יש לאפשר שיח תרבותי, חופשי ופורה בכל ערוץ תקשורת אפשרי, אולם מנגד יש לשמור על כללים בסיסיים, שאחד מהם הוא מניעת הסתה. את הטוקבקים אי אפשר לעצור, אפשר לנווט אותם נכון יותר.
לפעמים קצת קשה להאמין באיזו מהירות חולף הזמן. ביום ד' האחרון, ה-18 בנובמבר 2009, מלאו 28 שנים לגיליון הראשון של אנשים ומחשבים. מייסדי העיתון והקבוצה, העומדים בראשה עד היום, הם דליה אסיא-פלד ופלי הנמר (פלד). את הרעיון להפקת עיתון המוקדש לקהילת ה-IT הישראלית יזם פלי הנמר, שזמן קצר לפני פרסום הגיליון הראשון פרש מעבודתו כמנהל ביבמ (IBM) ישראל. אז, ב-1981 – ימי טרום ההיי-טק, הסטארט-אפים והאקזיטים, זה לא היה דבר מובן מאליו.
הנמר חבר לרעייתו דליה, המו"לית והמנכ"לית המשותפת של אנשים ומחשבים – שכבר אז עמדה בראש חברת הוצאה לאור פעילה, וביחד הפיקו השניים את הגיליון הראשון שראה אור, כאמור, ב-18 בנובמבר 1981. אנשים ומחשבים חולק בתערוכת מחשבים שנערכה בבנייני האומה בירושלים ומאז לא הפסיק העיתון להופיע אפילו פעם אחת.
עיתון המוקדש כולו לענף המיחשוב הישראלי התקבל בזמנו בהפתעה – בקהילה עצמה כמו גם בקרב אנשי המדיה המקומיים. כך, אנשים ומחשבים היווה פריצת דרך, בכך שהיה עיתון הנישה הראשון בישראל שהופיע בצורה סדירה ובפורמט טבלואיד – בתחילה כדו-שבועון ואחר כך כשבועון שפורסם בהתמדה במשך כ-27 שנים, וכעת, בהתאם לאופי המדיה של היום, ממשיך להופיע כירחון. למותר לציין, כי בכל אותן שנים הופיעו בישראל מספר רב של מגזינים, שבועונים וירחונים – ורובם נעלמו.
כבר מתחילת דרכו של אנשים ומחשבים, הגדירו לעצמם המו"לים תחום מוגדר לכיסוי: היי-טק, מחשבים ובעיקר מערכות מידע – תחום חדש יחסית, שכמעט ולא זכה לכיסוי בשום מדיה אחרת בישראל. אנשים ומחשבים היה שבועון עצמאי בבעלות פרטית, שאינו שייך לאף אחד מקבוצות המו"לים של העיתונים הגדולים, וכך נותר עד היום.
שלושה חודשים לפני שאנשים ומחשבים ראה אור, ב-12 באוגוסט 1981, הכריזה יבמ על המחשב האישי הראשון. ה-PC החל להשתרש לאט-לאט גם בשוק הישראלי, בעיקר בקרב חברות וארגונים מוטי-טכנולוגיה. לצידו של המחשב האישי, התפתח תחום מערכות המידע, אך בניגוד ל-PC הוא לא זכה לתיעוד ולהתייחסות במעט מוספי המחשבים והעיתונים שהופיעו אז.
28 שנים לאחר היווסדו, ניתן בהחלט לומר שאנשים ומחשבים יצר תחום כיסוי חדש בנוף העיתונות הישראלי, ונתן במה מכובדת ומתאימה למה שאנו מכנים כיום ענף ה-ICT. בראייה היסטורית, אין זה מפתיע כלל שקבוצת אנשים ומחשבים היא זו שהגתה את התואר מנמ"ר – מנהל מערכות מידע ראשי, ששגור היום בפי כל. אגב, רבים סבורים, כי המילה "מנמ"ר" קשורה בדרך כל שהיא לתורת הנמר של פלי, אולם האמת היא שאותה תורה הופיעה מאוחר הרבה יותר בהיסטוריה של קבוצת אנשים ומחשבים. למרות זאת, אם תרצו, כדאי שמנמ"ר טוב יהיה גם נמר.
אבל התרומה המרכזית של הזוג פלד ל-ICT בישראל היא העובדה, שאנשים ומחשבים הפך להיות הקול הבלתי מעורער של הענף, שצמח וגדל יחד עם העיתון. למעשה, לא תהיה זו הפרזה לומר שאנשים ומחשבים היו שותפים להקמת קהילת ה-ICT, על ידי כך שנתנו לה במה והפכו להיות השופר הראשי שלה. ראשי תעשיית ה-ICT בארץ, כמו גם גורמים בממשלה ובמוסדות הציבור, התבטאו לא פעם ואמרו שקשה מאוד לדמיין את הענף ללא הפעילות של אנשים ומחשבים. גם לנו קשה מאוד לדמיין את זה.
כמה שנים לאחר פרסום הגיליון הראשון של אנשים ומחשבים, הגיע פקס-עיתון – עיתון ה-IT הראשון למנויים, שהיה פריצת דרך בעצמו, ונשען על טכנולוגיות שהיו חדשניות באותה תקופה. אותו פקס-עיתון השתדרג עם השנים והפך ל-DaliyMaily – הניוזלטר המקוון היומי, שמהווה קריאת חובה לכל מי שפועל בענף. הרייטינג של DailyMaily, אגב, מורגש היטב עד היום, בעיקר בזכות התגובות המיידיות להן זוכה צוות העורכים והכתבים מדי יום. במקביל, החל לפני כשנה לפעול פורטל החדשות אנשים ומחשבים, שלראשונה מספק דיווחים חיים ויחודיים אודות הענף – מסביב לשעון.
ייחוד נוסף של אנשים ומחשבים, לפחות בעיני כותב שורות אלו, הוא היכולת שלו לשרוד תוך שמירה קפדנית על כללי האתיקה הבסיסיים והפרדה מוחלטת בין ידיעות חדשותיות, טורי דעה ותוכן שיווקי. לכולם יש מקום תחת המטריה של אנשים ומחשבים, אולם עקרון השקיפות, המהימנות והדיוק מנחים את כל העורכים והכתבים העובדים איתנו מאז ועד היום.
כידוע, קבוצת אנשים ומחשבים מנהלת פעילות ענפה גם מעבר למדיה. למעשה, אנו – במערכת העיתון – מהווים חלק מזרוע גדולה ומקצועית שמפיקה גם כנסים, אירועים, ועידות, פורומים מקצועיים וימי עיון. הכנסים שמפיקה אנשים ומחשבים משמשים כבר שנים רבות כזירת העסקים המרכזית בה נפגשים הספקים, המנמ"רים ובעלי התפקידים האחרים בענף. פורום הבכירים, C3, כמו גם 11 הפורומים האחרים של אנשים ומחשבים, מהווים מסגרת אינטימית למפגשי בוקר מקצועיים, בהם נוכחים מאות אנשים בענף. כאן באה לידי הביטוי התרומה שלנו, באנשים ומחשבים, ליצירת קהילת ה-ICT בישראל – קהילה תוססת ודינמית, שתרומתה למשק הישראלי חשובה ביותר. המדובר בקהילה שמוכיחה בכל פעם מחדש שהיא אוהבת אתגרים, מניעה חידושים ורודפת הצלחות.
תחילתה של השנה ה-29 לקיומה, מוצאת את קבוצת אנשים ומחשבים בתקופה מרתקת – תקופה שבה העיתונות הממוסדת שנולדה על ברכי הדפוס והנייר, נאבקת על קיומה אל מול העיתונות האינטרנטית, שהכניסה לחיינו סגנון חדש, דינמי וצעיר. זהו סגנון, חייבים להודות, שלא תמיד מניב פירות חיוביים. בשנה הבאה נתחיל לחגוג את שנת ה-30 של הקבוצה, וההכנות – בעיצומן. בינתיים, נמשיך לעמול יום-יום ושעה-ושעה עבורכם, ולספק לכם דיווחים, כתבות, כנסים, אירועים, פורומים ועוד הרבה הפתעות, כדי שיהיה למה לחכות.
מאחר ובמובנים רבים, יום ההולדת של אנשים ומחשבים הוא גם יום הולדתה של תעשיית ה-ICT הישראלית, נאחל לכולנו מזל טוב ואריכות ימים.
הכותב הוא העורך הראשי של קבוצת אנשים ומחשבים משנת 1995
שערו לעצמכם שאתם ממהרים להגיע לרכבת שתוביל אתכם ליעדכם. נתקעתם בלי כסף, את כרטיס האשראי שלכם השארתם בבית,מה אתם עושים? אם אתם תושבי אנגליה, סביר להניח שעד סוף השנה תוכלו לשלוף את הטלפון הסלולרי שלכם, ולרכוש באמצעותו כרטיס לרכבת,לאוטובוס וכל אמצעי תחבורה ציבורי אחר ולסע בשלום. לצורך כך תצטרכו לצייד את הטלפונים הניידים שלכם בכרטיס חכם ייעודי, שכבר זמין לשימוש. אין צורך להגיע לתחנה או למקום מכירת כרטיסים, אפשר לעשות זאת מכל מקום ולסע בשלום.
על פי בדיקה של רשויות התחבורה באנגליה, היישום הסלולרי הזה עשוי לחסוך 2.6 מיליארד יורו בשנה בכך שהיא תגביר את השימוש בתחבורה ציבורית, מאחר והחסם של הצטיידות בכסף מזומן או תשלום בכרטיס אשראי במכונות אוטומטיות עדיין מהווה שיקול רציני בהחלטה של נוסעים רבים האם לקחת את הרכב הפרטי או להשתמש בתחבורה הציבורית.
ומה בישראל? אצלנו עדיין נמשיך לרכוש בכסף מזומן או במקרה הטוב באשראי כרטיסים לתחבורה הציבורית. אצלנו נוסע שיוצא מנהריה ורוצה להגיע למרכז ת"א, יצטרך לקנות שלוש פעמים כרטיסים, פעם אחת בדרך מביתו לתחנת הרכבת, בפעם השניה לרכבת עצמה ובפעם השלישית מתחנת הרכבת בת"א ליעד הסופי. בישראל מדברים על מהפכת כרטיס חכם מזה שש שנים.
ביוני 2003 יצא שר התחבורה דאז אפרים סנה בהודעה לעיתונות חגיגית על יוזמה חדשה למכרז בינלאומי להפעלת כרטיס חכם בתחבורה הציבורית בישראל לישמוש בכל האוטובוסים והרכבת. התוכנית הייתה מבוססת על שתי זרועות עיקריות: איתור אחר טכנולוגיה שעל בסיסה יפותחו הכרטיסים החכמים, והזרוע השניה הקמת מסלקה מרכזית שתנפיק מספר סוגים של כרטיסים על כרטיס החכם ותנתב את החיובים בין חברות האוטובוסים. שש שנים לאחר ההכרזה הרשמית, לא השתנה הרבה. לאחר מאבקים רבים הצליחו כל גורמי התחבורה להחליט כי התקן של הכרטיסים יהיה קליפסו, תקן בינלאומי מוביל, אבל עובדה זו סייעה בהרבה. סלע המחלוקת היה ונשאר עד היום, לגבי הקמת המסלקה המרכזית. בתוכנית העבודה של משרד התחבורה לשנת 2008 נאמר בין היתר כי המשימה מספר אחת היא גיבוש ויישום צעדי מדיניות לעידוד התחבורה הציבורית וביניהם הפעלת כרטיס חכם במתכונת ארצית בתחבורה הציבורית.
שר התחבורה הנוכחי, ישראל כץ, מפרסם בדף הבית של משרד התחבורה את תוכניות הפעילות העיקרית שלו, שכוללת כמובן את השימוש ת בתחבורה ציבורית, הקמת רשות ארצית שתנהל את התחבורה הציבורית.
בשבוע הבא (15.9 ) יתכנס פורום המפעילים של התחבורה הציבורית בישראל, במסגרת כנס E-GOV2009 . גם השנה יפתח את הכנס אלכס לנגר, מישנה למנהל הכללי של משרד התחבורה, ששוב ידבר בווודאי על הכרטיס החכם בתחבורה הציבורית. לפני שנתיים, דובר על מכרז גדול שרכבת ישראל החלה בו שכולל גם מעבר לכרטיסים חכמים. המכרז היה אמור להסתיים מזמן, אבל תקוע בגלל אלף ואחת סיבות שאינן קשורות לעניינו. בשנה שעברה הכריז לנגר כמו גם ראשי המשרד האחרים, כי המדינה נחושה בדעתה להקים מסלקה מרכזית כדי לאפשר את יציאת פרויקט כרטיס חכם לדרך. לנגר לא יוכל להיות כנראה איש בשורות. הנסיון להושיב לשולחן אחד את כל המפעילים כדי להגיע להסכמה בנושא המסלקה נכשל פעם אחר פעם. בתחילת הדרך הפנו אצבע מאשימה כלפי הממונה על ההגבלים העסקיים שלא ממש "אהב" את הפגישות המעטות והלא פורמליות שנערכו בזמנו בהשתתפות נציגי אגד, דן ומפעילים אחרים. אחר כך, משהממונה הבהיר כי אינו מתכוון לפעול אם וכאשר יגיע המפעילים להסכם, החלו לחפש אחר חברה בינלאומית שתקים את המסלקה. אף אחד לא קם, ואף חברה בינלאומית לא מיהרה לבוא לישראל.
בשטח ממשיכה כל חברה לחפש לעצמה פתרונות לכרטיסים חכמים. חברת קווים הכריזה בשנה שעברה על יישום חכם של כרטיסים חכמים בכל הקווים שלה. חברת קווים היא אחת הזכייניות שקיבלה רישיון להפעלת תחבורה ציבורית בעקבות מגמת ההפרטה שמשרד התחבורה נלהב ממנה כבר כמה שנים ודוחף אותה בכל הזדמנות. הכרטיס החכם עובד יפה בכל קווי השירות של קווים אבל עדיין לא מתקשר עם חברות אחרות. גם חברת דן נמצאת בהליכי פיתוח ויישום של כרטיסים חכמים בקווים שלה, ובאגד יש יוזמות ותוכניות ארוכות טווח ליישום הרעיון, אולם החברה מסרבת לחשוף את התוכניות שלה. משרד התחבורה לא מצליח לכפות את מרותו על המפעילים וככול שההפרטה מתרחבת כך מוטת השליטה של המשרד נחלשת וחסרת שיניים.
יכול להיות שהפתרון כרגע הוא שראשי המשרד יקחו יום חופש ב-15 לספטמבר ויבואו להשתתף בכנס המפעילים שמתכנס מדי שנה במסגרת כנס E-GOV . הסיבה: לכנס השנה מגיעה משלחת מכובדת מאוד של בכירים מפעילי תחבורה ציבורית באירופה ובעיקר צרפת, שיש להם קשרים ענפים בשוק הישראלי. בין היתר הם יוכלו לפגוש בכירים ממדינות כמו ריגה, סרביה, צרפת ואחרים, ולשמוע מהם על פרויקטים בתחבורה הציבורית שנעשו במדינות שלהם, כולל כרטיסים אלקטרונים לתשלום בתחבורה הציבורית, כרטיסים חכמים ועוד. כמו כן ישמעו באי הכנס את נציגי רכבת ישראל, שיביאו בוודאי עם תירוצים משכנעים למה המכרז שלהם טרם הסתיים.
אז לפחות אם כרטיסים חכמים לא יהיו לנו אולי הפקידים יהיו חכמים יותר.