מנכ"לית אינטל (Intel) ישראל, מקסין פסברג, הגישה ביום ב' השבוע לנשיא המדינה, שמעון פרס, את דו"ח האחריות התאגידית של אינטל העולמית לשנת 2010. הדו"ח כולל, בין היתר, פרקים נרחבים על הפעילות החברתית של ענקית השבבים בארץ. אין זו הפעם הראשונה שבה אינטל מגישה דו"ח מן הסוג הזה, אולם על רקע האירועים שהתרחשו פה בקיץ האחרון, ובראשם מחאת האוהלים ושתי הפגנות הענק בתל אביב, מקבלים חלקים מסוימים בדו"ח משמעות אחרת – בעיקר לגבי העתיד.

אינטל היא חברה מעניינת בהקשר זה, משום שמפעלי הייצור העיקריים שלה בישראל ממוקמים דווקא בפריפריה – בקריית גת. נכון שהקמת המפעלים נעשתה בהשתתפות המדינה ועל פי החוק, אבל התרומה של הפעילות הכלכלית של אינטל וחברות אחרות שפועלות בקריית גת שווה הרבה יותר מאשר הסכומים הכספיים שכל אחד מהצדדים – אינטל וממשלת ישראל – השקיעו.

אולם תרומתה של אינטל לא מסתכמת "רק" בהקמת מפעלים בפריפריה ובייצוא בהיקף מיליארדים. כך, המדיניות של החברה בישראל, מחייבת את כל עובדיה לקחת חלק בפעילות חברתית לאורך כל השנה. כך, על פי הדו"ח, מפעילה אינטל מספר תוכניות בתחום החינוך, למשל, כמו פרויקט "לומדים עם אינטל" – שבו לקחו חלק למעלה מ-350 אלף תלמידים עד כה. פעילות נוספת בה מעורבת החברה, היא הכשרת מורים במסגרת תוכנית "לומדים וחושבים עם טכנולוגיה", שמאז השקתה עברו בה למעלה מ-30 אלף מורים.

בדברי ההסבר לדו"ח, מציינת פסברג, כי רק בתחום החינוך תרמה אינטל 17.5 מיליון שקלים לקהילה, וכעת היא משתפת פעולה עם משרד החינוך במסגרת התוכנית הרב-שנתית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. כל הפעולות האלו נעשות בעזרת עובדי החברה מכל המחלקות, שעל פי הדו"ח תרמו ב-2010 כ-52,000 שעות לקידום הקהילה.

ג'יין שואו, יו"ר דירקטוריון אינטל"אחריות תאגידית כבר אינה אופציה עבור מנהיגים בחברות עסקיות".

מתוך דבריה של המנכ"לית אנו למדים, למשל, כי עובדי החברה היוו את הקהילה הגדולה ביותר שסייעה לשיקום נזקי השריפה בכרמל, והם ממשיכים בפעולות בנושא גם בשנת 2011. זאת, לצד תרומות כספיות שניתנו בשם העובדים על ידי אינטל העולמית ואינטל ישראל.

המחאה החברתית שפשטה בארצנו בחודשיים האחרונים, עסקה במספר נושאים במקביל: מצוקת הדיור, חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים והגברת תשומת הלב לשכבות החלשות. הפרופיל הכללי של התומכים במחאה הוא הדור הצעיר יחסית שמשתייך למעמד הביניים. המחאה הזו הצליחה לשנות את אופי השיח הציבורי בישראל, שהפך לחברתי הרבה יותר. זהו שיח שאם ימשך, הוא עשוי להפוך רבים מאיתנו להרבה יותר רגישים לזולת.

בלהט הוויכוחים והמחאה, סומן "מחנה הטייקונים ובעלי החברות הגדולות במשק" כאחד מאויבי המהפכה. אבל בתוך אותם טייקונים שעוררו את זעמם של המפגינים (לא מעט בצדק), קיים מגזר שלם של תעשיינים, שפועלים בחלקם בתעשיית ההיי-טק והאלקטרוניקה – אותו מגזר שמעסיק מאות אלפי עובדים בישראל. אינטל היא אחת החברות שנמנות על מגזר זה, והתרומה שלה ושל חברות דומות לה, צריכה להיות מודל לשינוי החברתי שיבוא לידי ביטוי, כך מקווים כולם, במסקנות של ועדת טרכטנברג – התוצר הישיר של המהפכה האחרונה.

תדמיתה של חברה יקבע בעתיד הלא רחוק, לא רק על סמך רווחיותה ורמת התגמול של העובדים שלה, אלא גם ברמת רגישותה לחברה שמסביבה ותרומתה לקהילה. בהקשר זה, אין מתאים יותר מאשר לצטט את ג'יין שואו, יו"ר דירקטוריון אינטל, שאמרה כי "אחריות תאגידית כבר אינה אופציה עבור מנהיגים בחברות עסקיות".

ביותר מדי מוסדות חינוך בישראל שוכבים להם המחשבים בצד ומשמשים כעציצים ● זו בעיה, אפילו חמורה, ויש לעשות את המקסימום על מנת לטפל בה – אך זה עדיין לא נותן לחתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סולומן, את הלגיטימציה לומר שהמחשב לא תרם ללמידה בישראל ● חומר למחשבה

עיתון הארץ פרסם בסוף השבוע ידיעה לפיה חתן פרס ישראל לחינוך, פרופסור גבי סולומון, סבור שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופסור סולומון, כזכור, קיבל את הפרס ב-2001, והוגדר אז כדמות בעלת מוניטין בינלאומי בתחום. פרופסור סולומון מצוטט בכתבה, כאומר שישנה התלהבות מהטכנולוגיה החדשה, אבל שוכחים שקודם כל צריך להשקיע במורים. בהמשך, מביא סולומון לדוגמה את נושא הכיתות החכמות, שלטענתו הן מתוחכמות מדי ולא משרתות את המטרה הברורה שלהן.

הכותרת של המאמר עוררה, כצפוי, גלים רבים. התגובה הראשונית היתה פליאה ואף כעס: כיצד איש חינוך מוערך כל כך יכול לומר בעשור השני של המאה ה-21 שמחשבים במערכת החינוך לא תורמים דבר. נושא המיחשוב במערכת החינוך אמנם ידע עליות וירידות, ואפשר לומר שרק בשנים האחרונות קיבל התחום הכרה רשמית. הפעם האחרונה שבה הממשלה התייחסה באופן רשמי לנושא, היתה בתוכנית מח"ר 98, אותה הגה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. על הביצוע היה אמון ד"ר שמשון שושני, אז מנכ"ל משרד החינוך. אלא שכבר אז נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו לכישלון התוכנית, שמטרתה היתה לחולל שינוי במערכת החינוך. הכנסת המחשבים לכיתות לא לוותה בהכשרות מתאימות, המורים לא מיהרו להשתמש והמחשבים הפכו לעציצים בכיתות.

מאז זרמו מים רבים בנהרות ישראל. התפתחות ההיי-טק וצמיחתה של תעשיית מחשבים, הזרימו אל המערכת הצעות לשיפור את רמת הוראת המחשבים. ראשי המערכת הבינו, כי התכנים הם אלו שיחוללו את השינוי, למד טיפול מתאים במורים. כך, האגף לחינוך טכנולוגי יזם והפעיל שורה ארוכה של פרויקטים בתחום התיקשוב, ובעיקר בתחום התוכן – כדי לתגבר ולעודד את בתי הספר להתאים את עצמם למציאות העכשווית. אבל זו היתה רק טיפה בים. סביר להניח שאילו היו בידי האגף תקציבים נוספים, התמונה היתה נראית אחרת.  בבתי הספר בהם מיחשוב הכיתות צלח, ביצעו פעולות משולבות של החדרת הציוד, התאמת תכני הלימוד, טיפול במורים והדרכת תלמידים. אך אותם בתי ספר הם מיעוט.

פרופסור עוזי מלמד, איש חינוך מוערך גם הוא, עוקב אחר ההשפעות של פרויקט "מחשב לכל מורה" של קרן אתנה – במסגרתו מחולקים מחשבים ניידים למורים ברחבי הארץ, בתנאי שיעברו הדרכה בנושא. בסקר האחרון שערך פרופ' מלמד, עלה, כי השימוש במחשב שינה משמעותית את התנהגות התלמידים כמו גם את רמת ההוראה.

פרויקט "מחשב לכל מורה" אינו הפרויקט היחיד הפועל כיום במערכת החינוך. המשותף לו ולשאר הפרויקטים, הוא שכולם נבעו מיוזמה פרטית – ולא הגיעו ממשרד החינוך. הסיבה, היא כמובן תקציבית, אבל תקציב הוא בסך הכל ביטוי לסדרי עדיפויות. כבר דובר בטור זה רבות על כך שהמדע והמיחשוב אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנטרת "הבעיות הביטחוניות" מכסה על הכל, כולל על אי-העשייה של אלו שצריכים לעשות.

אם לא די בכך, אמירות דוגמת זו של פרופסור סלומון, עושות עוול לגורמים רבים – כולל משרד החינוך – שדווקא כן מנסים לשפר את המציאות. כזה הוא למשל האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך.

אך לפני שמתנפלים על הפרופסור וחתן פרס ישראל, כדאי לקחת את דבריו בפרופורציה, שהרי אין שום יסוד לערער על תועלת המיחשוב במערכת החינוך. כך או כך, צריך לעשות את הדברים הנכונים שיובילו לכך שהמיחשוב יעמיק עוד למערכת החינוך, כדי שבוגריה יהיו מוכנים לחיים. גדעון סער, שר צעיר וחדש, מנסה להרים את הכפפה ולבצע את המהפכה. יש לקוות שיצליח.

ארבעת השרים שהשתתפו בכינוס לשיפור החינוך, לא צריכים שדולה כדי להציל את מערכת החינוך הירודה שלנו ● הם צריכים להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה, ובעזרתו האדיבה של שר האוצר שטייניץ – אחד מחברי אותה שדולה, להתחיל להניע דברים ● הגיע הזמן להפסיק לדבר 

הכנסת אירחה שלשום (ג') את ראשי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, במסגרת כנס שיזמו חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואברהם מיכאלי (ש"ס). מטרת הכנס היתה הקמת שדולה למען החינוך בישראל. כך, סביב שולחן אחד ישבו כל ראשי האוניברסיטאות והמכללות בארץ – מחזה נדיר לכשעצמו, שכן ברוב ימות השנה הם נאבקים זה בזה על תקציבים, סטודנטים ויוקרה.

הכנס רשם נוכחות שיא חדש, כשאירח לא פחות מארבעה שרי ממשלה: שר החינוך – גדעון סער, שר האוצר – ד"ר יובל שטייניץ, שר המדע – דניאל הרשקוביץ והשר לענייני מיעוטים – פרופ' אבישי ברוורמן. בנוסף, נכחו באירוע שניים מחתני פרס נובל, לרבות הכלה הטריה, פרופ' עדה יונת.

הרבה דברים חשובים וכואבים נאמרו בכנס, רובם כבר נדושים: שמערכת החינוך בישראל צברה הישגים רבים בשנות קיומה של המדינה, אבל בעשורים האחרונים היא נמצאת בצלילה מתמדת; שהתקציבים מצטמקים בכל שנה; שהמוסדות האקדמיים המסורתיים נמצאים על סף קריסה כלכלית וכו'. מה בכל זאת היה החידוש? הרעיון להכין תוכנית חומש לשיפור החינוך הגבוה, שתלווה במשאבים מתאימים. רעיון ראוי לברכה.

כל מי שישב בכנס ידע היטב שהבעיה המרכזית של מערכת החינוך המדעי בישראל היא סדרי העדיפויות. זה כבר שני עשורים שהנושא לא נמצא בסדר העדיפות הלאומי, למרות שהוא צריך ואפילו חייב להיות. פרופסור משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, שנכח בכנס, ציין, כי התנאים בישראל להכשרת מדען כמעט ולא קיימים. בהעדר תקציבי מחקר, אמר, נשלחים הדוקטורנטים ללימודים בארצות הברית, וכולנו יודעים מה קורה לרובם – הם לא חוזרים לישראל.  התוצאה, הסביר פרופ' קווה, היא שסגל החוקרים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות הולך ומזדקן.

לדברי נשיא בר אילן, איש המפתח בסיפור הזה הוא פרופסור מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בישראל, שאמור להוביל את המהפכה אותו רוצה הפורום לבצע. לדבריו, מספר אנשי הסגל האקדמי בישראל ירד מ-4,700 ל-4,300 בעוד שבכל מדינות ה-OCED המספרים עולים.

 האווירה בכנס תאמה את האווריה בה נמצאת ההשכלה הגבוהה במדינה. גם הפוליטיקאים הפנימו שהבעיה אינה המוסדות או דרך התנהלותם, ושהתייעלותם היא לא בהכרח הפתרון. התייעלות לא תוביל לשום הישג מדעי, אם איכות התלמידים לא תשתפר במהירות.

ארבעת השרים שישבו בכנס לא צריכים שדולה כדי לשפר את מערכת החינוך הירודה שלנו; הם צריכים לממש את סמכויות הביצוע שלהם: להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה ובעזרתו של אחד מחברי השדולה – שר האוצר שטייניץ, שמקורב מאוד לאקדמיה, להתחיל להניע דברים. למשל: להפשיר תקציבים למחקר, לשפר את שכר המרצים, להגביר את שיתוף הפעולה עם התעשייה ולנצל את הידע שלה. העיקר: להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. ויפה שעה אחת קודם.

בסוף חודש אוגוסט 2007, בשלהי קיץ ירושלמי חמים, התכנסו בלשכת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרת החינוך – פרופ' יולי תמיר, ראשי הסתדרות המורים וארגוני המורים, ועימם אורי בן ארי – נשיא ויזם קרן אתנה. הסיבה למסיבה: השקת פרויקט מחשב לכל מורה במערכת החינוך בישראל. דברים יפים נאמרו שם, הבטחות פוזרו לכל עבר והשמחה הייתה גדולה.

בין הנוכחים בטקס היה גם ניר ברקת, אז אחד המתמודדים על ראשות עיריית ירושלים וחבר מועצת העיר. ברקת רשם לעצמו, שאם וכאשר ייבחר לראשות העיר, זה יהיה אחד הפרויקטים שהוא יאמץ. בסוף השבוע האחרון, ביום ה' ליתר דיוק, בטקס חגיגי ומיוחד שנערך באולם מועצת העיר של ירושלים, קיים ברקת את הבטחתו, והגשים את חלומם של רבים. 1000 מורים בחינוך היסודי בירושלים יצויידו במחשבים ניידים. הם  יעברו קורסי הכשרה, ויתאימו את תוכנית הלימודים לעידן הדיגיטלי. ברקת אמר בטקס כי הוא לא מסתפק בזה. הפרויקט ישולב עם פרויקטים אחרים לתקשוב החינוך כגון מחשב לכל ילד, פרויקט סנונית של  האוניברסיטה העברית ועוד.

ירושלים אם כן עלתה על מפת המהפכה השקטה – המתוקשבת, שעוברת על מערכת החינוך. זו מהפכה שברבות הימים, כאשר ייכתבו דברי ימיה, הפרק הפותח יספר כיצד היא החלה מהשטח: מיוזמה פרטית, מחלום של אנשים טובים באמצע הדרך, שנמאס להם לקטר בימי שישי בערב בשיחות סלון, על מערכת החינוך הירודה שלנו, על המורים שאינם רלוונטיים וכו'.

אורי בן ארי, היום נשיא  קרן אתנה המריצה את הפרויקטף היה האיש שהגיע למסקנה שמספיק לקטר והגיע הזמן לעשות. לבן ארי, אז בעל תפקיד בכיר בנס טכנולוגיות, היה רעיון פשוט: כדי שמערכת החינוך תעלה על פסים מתוקשבים, צריך, קודם כל, להכניס את המורה לעידן המתוקשב. איך עושים זאת? מעניקים לו כלי עבודה שנקרא מחשב נייד. כל מי ששמע את הרעיון, לא היה צריך הסברים. הרי לכל פקידה מתחילה מצמידים מחשב כיום, כי בלעדיו היא לא יכלה לעבוד. לכל מנהל קונים כלי רכב ומחשב נייד – ורק את המורים ממשיכים לשלוח לחזית הקשה ביותר, לקרב על נפשם של ילדינו, עם תחמושת וכלים מהעבר.

ספק אם כאשר הגה את הרעיון, האמין בן ארי עצמו לאילו עוצמות הוא יגיע ואת דמיונם של כמה אנשים הוא יצית, מה שיפתח את הלב וגם את הכיס (גילוי נאות: כותב שורות אלו היה שותף לחזון הראשוני, שהיה צריך להתממש בעיר אחת בארץ, ורק אם היה מצליח – או אז לשכפלו הלאה). אבל החיים הובילו את בן ארי והצוות שהלך עימו, למחוזות אחרים. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל ענק, שיכול לחולל מהפכה של ממש בחייהם של המורים, ובאופן ישיר להשפיע על התלמידים.

הטקס בלשכת ראש הממשלה אולמרט בירושלים, היה אבן הפינה הראשונה להגשמת החלום. קדמו לו שנתיים של תפירה הדוקה ליעד השאפתני: להעניק ל-60 אלף מורים בחינוך היסודי מחשב נייד, לצד הדרכה ותחזוקה. אולם כדי להגיע ליעד, בן ארי הבין שיש להושיב זה לצד זה את נציגי הסתדרות המורים, את משרד החינוך, וגורמים נוספים. כנגד כל הסיכויים המהלך עבר בהצלחה. ועדות ההיגוי התכנסו פעם אחר פעם. המוטיב המרכזי במשחק היה לשים את האגו בצד, לתת לכל אחד את המרחב שלו, על מנת לממש את היעד.

 היה חשוב מאוד שיהיה לפרויקט מימד פדגוגי. המחשב שמקבל כל מורה – הוא רק סמל. הוא משדרג את מעמדו האישי, אבל הופך אותו לבן שיח שווה ערך לתלמידיו בכיתה. זהו דבר שאינו מובן מאליו בעשור האחרון: ילדים יוצאים מהבית אחרי שבילו ערב שלם מול המחשב באינטרנט, שם הם נחשפים לעולמות תוכן וידע אותם לא יקבלו לעולם בכיתה. המפגש בבוקר המחרת עם המורה יכול להיות מדכא לעיתים.

 מאז טקס ההשקה, הממשלה התחלפה, אבל הפרויקט המשיך לרוץ. בן ארי גיבש סביבו צוות של חולמים ואנשי ביצוע, שהחלו לנדוד ברחבי הארץ, ולהדביק בחלומם ראשי ערים וישובים. הראשון היה אלוף (מיל') עמרם מצנע בירוחם. הוא ראה את החזון, התלהב ומיד הורה לחלק מחשבים למוריו. אחריו באו עוד 13 ראשי ערים, בזה אחר זה. המימון כולו הגיע מתורמים ומקרנות, כמו גם מיהודים בחו"ל. השיטה עובדת: כל ראש עיר או ישוב מתקנא בעמיתיו, ורוצה לכבד גם הוא את מוריו במחשב נייד. לקנאה מתלווה סיוע בגיוס תורמים.

 לא להאמין, אבל פרויקט מחשב לכל מורה מתנהל עד כה, כמעט בלא מימון ממשלתי או ציבורי. הממשלה, דרך משרד החינוך, הסתדרות המורים – הם בבחינת תומכים, אבל גם נתמכים. כך, הפך המחשב הנייד לזרז שמאיץ תהליכי תיקשוב אחרים בכיתה.

 במסגרת מחקרי המעקב הפדגוגים, נדהמו החוקרים לראות שבכיתות מסוימות, היקף ההפרעות ובעיות המשמעת ירד פלאים. הילדים מרותקים לתכנים שהמורה מציג להם על גבי מקרן. והיה אם במהלך השיעור הם לא הבינו משהו, אין הם צריכים להמתין למחרת. דואר אלקטרוני נשלח למורה ומייד הם, או הוריהם, מקבלים תשובות.

 סוף דבר: שנתיים לאחר שעלה לאוויר, מחשב לכל מורה עונה להגדרה של מהפכה. הוא החל מהשטח, ומתבצע על ידי מתנדבים ואזרחים במימון פרטי כמעט לחלוטין. אבל כדרכה של מהפכה, היא צריכה להגיע לשלב של מימוש החזון שהציבה לעצמה. הגיעה העת שהממשלה תתעורר, תפסיק למחוא כפיים בכל פעם שעיר נוספת נכנסת לפרויקט, ושתתחיל "ללכלך את הידיים".

 הרעיון שמתגלגל הוא חקיקת חוק, שיחייב לתת לכל מורה מחשב נייד, בדיוק כמו שנותנים לו לוח וגיר. את התקציב צריכה המדינה למצוא. היא אינה יכולה להסתתר מאחורי התשובה "אין כסף". בראש משרד החינוך עומדים היום גדעון סער, שר מבטיח וצעיר, ולצידו ד"ר שמשון שושני, מנכ"ל ותיק ומנוסה. יש להם את הברק בעיניים, אבל הם צריכים לשים את הסכין בין השיניים. מתחת לאפם מתחוללת מהפכה שקטה: מהפכת התיקשוב. זו החלה בכך שנתנו לכל מורה במתנה מחשב נייד בדרך לכיתה. אם הם לא ייטלו כעת את מושכות המהפכה, היא תתחולל בלעדיהם ואף תשאיר אותם מאחור. ויפה שעת אחת קודם.

 כל מי שהיה אי-פעם תלמיד או הורה לילדים, יודע ש-"חינוך חינם" במדינת ישראל הפך כבר מזמן ליקר מאוד. קניית ספרי לימוד בכל תחילת שנת לימודים, למשל, מהווה כיום את אחד הסיוטים הגדולים ביותר של הורים, כמו גם גורם דומיננטי לחור נוסף בתקציב המשפחתי.

 בנושא הזה מגלים פרנסי משרד החינוך, כמו גם מנהלי בתי הספר, יצירתיות ללא גבול. ספרים במקצועות שדבר לא השתנה בהם ב-50 השנים האחרונות, נכתבים בכל פעם מחדש, כדי לספק פרנסה למו"ל או למפקח לשעבר שיצא לגמלאות וכעת החליט לחבר ספר לימוד. רשימת ספרי הלימוד שהורי התלמידים נאלצים לקנות מדי קיץ, כוללת ספרים שרק למשרד החינוך והמחברים הפתרונים מדוע נדרשת להם מהדורה חדשה. ההורים והילדים שבויים בידי הרשימות המרוכזות שכל בית ספר מוציא, והמשימה השנתית היא לרוץ ולחפש את הספרים האלו ולשלם כמעט כל מחיר שבעל החנות במקום המגורים יכול להרשות לעצמו לדרוש.

 אך יתכן שהטכנולוגיה, והאינטרנט בתוכה, יצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הזו, ולאפשר להורים רבים בישראל לרכוש לילדיהם ספרים מיד שניה, שעונים ברמת התוכן לדרישות מערכת החינוך, אבל זולים קצת יותר. המדובר ברעיון בו מעורב בין היתר איש ההיי-טק הוותיק פיני סביון, כיום יזם עצמאי וחבר מועצת עיריית נס ציונה. זהו פרויקט שנקרא BookMarket, והרעיון מאחוריו מאוד פשוט: אספקת ספרי לימוד משומשים, אך עדכניים ברמת התוכן. אלו ספרים שהיו בשימושם של תלמידים ובדרך כלל אין להם מה לעשות איתם אחרי שנה או שנתיים.

 לדברי סביון, כל הספרים עוברים שיפוץ פיסי, נכרכים מחדש ונמכרים בהנחה של עד 60% לתלמידי בתי ספר בכיתות א' עד ט'. כל הספרים מותאמים לתוכנית הלימודים של משרד החינוך על פי הרשימות שבתי הספר מוציאים, בהבדל אחד: הם חוסכים מההורים הרבה כסף.

 הפרויקט רץ זו השנה השנייה ועד כה הצטרפו אליו 68 בתי ספר מרשויות שמוכנות ללכת על הרעיון, אם כי הן אינן מעורבות בצד המסחרי שלו, אותו מנהלים אנשי הפרויקט. מאחורי BookMarket ניצבת מערכת אינטרנטית שבפיתוחה הושקעו למעלה ממיליון שקלים. כך, לרשות התלמידים וההורים עומד פורטל אינטרנט והרעיון הוא שכל הורה או תלמיד שנרשם באתר, מתחייב לספק למנהלי המיזם את ספרי הלימוד הישנים שלו. בתמורה, הוא יוכל להיכנס לסבב שבו יקבל ספרי לימוד המתאימים לשנתון הרלוונטי לו.

 "המערכת מכילה הרשמה ותשלום באמצעות האינטרנט – כולל היסטוריית תשלומים, החלפת ספרים, רכישת ספרים והחלפתם", מסביר סביון. "בנוסף, המערך הלוגיסטי של החברה עוסק בניהול כמויות ענק של ספרים והעברתם מלקוח ללקוח. לצורך כך הוקמה מערכת ממוחשבת הכוללת קליטה, מיון והנפקת סלי הספרים באמצעות מערכות קליטה וניפוק ניידים המחוברים אונליין למערכת הניהול הלוגיסטית. זאת, לצד מערכת CRM שהותאמה במיוחד לצרכי הפרויקט".

 סביון מפרט ומסביר, כי "המערכת מחוברת בממשק ישיר לתוכנת SAP Business One ותנועת האינפורמציה עוברת אונליין בין מערכת הניהול למערכת ה-ERP. תוכנה נוספת שמשתמשים בה בפרויקט היא מנהל-4U".

 למותר לציין, כי הרעיון אהוד מאוד על הורים, תלמידים וגם רשויות מקומיות. אבל לא רק. בשבוע שעבר נפגש עומר קריזה, מנכ"ל פרויקט BookMarket, עם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) והציג אותו בפניה. מיכאלי, כידוע, היא גם אמא במשרה מלאה לשמונה ילדים, שבוודאי חוותה בתחילת השנה את חוויית רכישת ספרי הלימוד לילדיה – עובדה שוודאי סייעה להתלהבותה מהרעיון. כך, בתום הפגישה עם מנהלי BookMarket, הודיעה כי תפנה לשר החינוך בדרישה לאמץ את הרעיון ולהפוך את הפרויקט לארצי. לתפיסתה של ח"כ מיכאלי, המדינה היא זו שצריכה לממן את רכישת ספרי הלימוד.

 הנה עוד דוגמה מהחיים שמוכיחה כיצד שילוב של מיזם מבוסס רשת יכול להיות כלי צרכני אמיתי שיחסל אחת ולתמיד את התופעה המכוערת הזו שקרויה שוק ספרי הלימוד, ותסייע להפוך את המושג "חינוך חינם" לקצת יותר אמיתי.

 ( פורסם לראשונה באנשים ומחשבים 24.9