ארכיון למחבר
החודשים האחרונים התאפיינו בגל רכישות משמעותי. רק בחודש האחרון, למשל, התבשרנו על אינטל (Intel) שרכשה את מק'אפי (McAfee) – עסקה שגרמה להרמת גבות אצל לא מעט אנשים. במקביל, דל (Dell) ו-HP מנהלות קרב מאסף על חברה קטנה יחסית, 3Par. רכישות נוספות היו זו של EMC את GreenPlum, אורקל (Oracle) את סאן (Sun) ועוד.
בשוק מסתובבות שמועות על חברות נוספות שמעורבות במיזוגים ורכישות. למשל, סיטריקס (Citrix) עשויה להיות מעוניינת ב-VMLogic, ואפילו סימנטק (Symantec) עלתה על מדף המכירה, כאשר אחת המועמדות לרכישתה היא HP – בגלל רכישת אינטל את מק'אפי. גם על רד-האט (RedHat) נאמר שהיא עשויה להימכר ואפילו נכתב שסאפ (SAP) מגלה בה עניין, למרות הכחשות גורפות משני הצדדים.
הסיבות למרוץ החימוש המטורף הזה הן רבות. אחת מהן היא, שהחברות הגדולות שרדו את המיתון עם הררי מזומנים והשקעה ברכישה היא דרך טובה להשביח את ערך המניה. סיבה נוספת, היא הטכנולוגיה המתחדשת בקצב מהיר – שלא מאפשר לחברות להספיק ולהמציא פתרונות משלהן. לרוב, הדרך הכי טובה להדביק את הפערים היא באמצעות רכישות.
סיקור אירועי הרכישות והמיזוגים מתמקד בדרך כלל בפן הפיננסי ובצדדיהן של הרוכשות או הנרכשות. המגזין CIO, שניתח את גל המיזוגים הזה, מעלה היבט נוסף ולא פחות חשוב: זה הלקוחות של החברות הנרכשות, או ליתר דיוק המנמ"רים באותם הארגונים, שזה עתה השקיעו הרבה כסף במוצר של חברה X, שבבוקר למחרת נרכשת. ההמלצה הכללית והמתבקשת היא להיות ערניים – ובמעמד בדיקת המוצר, לבדוק האם אין שמועות על שינוי בעלות אפשרי בעתיד.
למרבה הצער, כותב המגזין CIO, יותר מדי ארגונים וקטנים ובינוניים מבוססים על מוצרים של חברה אחת. רבים מהם אוהבים להיות חלוצי טכנולוגיה, ולרכוש מוצרים של חברות קטנות ו\או צעירות – גם בזכות החדשנות וגם בזכות השירות האישי יותר. למרבה האירוניה, אלו הן גם הסיבות שהחברות הגדולות רוצות לבלוע את הקטנות.
בדרך כלל כשמתבצעת רכישה, כל הלקוחות מקבלים מכתבים בנוסח "הכול ימשך כרגיל". אבל אין זה סוד שכעבור ארבעה חודשים, שום דבר כבר לא מתנהל כמו קודם, ואת המחיר משלמים הלקוחות, כמובן. כך, למשל, צוין באותו מאמר ב-CIO, שלקוחות סאן מתלוננים כבר זמן רב שמאז הרכישה על יד אורקל, עלויות התמיכה הרקיעו שחקים, ואין להם עם מי לדבר. "אתה משקיע מאה אלף דולרים בחומרה. בעבר יכולת לקבל שירותים משותפים של סאן שעלו כ-10% עד 14% מסך כל ההוצאה, אבל אז באה אורקל והתחילה לתת את השירות ישירות ללקוחות תמורת 22%", מתלונן אחד הלקוחות. נכון הוא שבאופן אידיאלי לקוחות כאלו היו צריכים לחפש אלטרנטיבות, אבל זה לא פשוט כל כך – תלוי באיזה מצב הם היו קודם מבחינת חוזי תחזוקה ושירות, ומהי היכולת של הארגון להחליף פלטפורמות. זהו כאב ראש לא קטן שנוחת על המנמ"ר מבלי שהוא יכול להתכונן לכך מראש.
המלצה נוספת היא לעקוב מקרוב אחר החברות הגדולות – להבין לאיזה כיוון הן הולכות, מי המתחרות, מי מועמד לרכישה וכו'. בהמשך המאמר מובאים שורה ארוכה של ציטוטים ממנהלי טכנולוגיות בארגונים שרכשו מוצרים של חברות שבאחרונה עלו לכותרות בגלל רכישה או מועמדות לרכישה.
אין ספק שמועלית כאן סוגיה מעניינת, שכרוכה גם במדיניות ניהול סיכונים. בעת בחירת אסטרטגיית IT וספק, חשוב מאוד לדעת פרטים רבים ככול האפשר על יציבותו ומיצובו בשוק. חברות שרוכשות חברות אחרות לא "מתאבדות" כדי לרצות את הלקוחות של החברה הנרכשת. הן יתנו לך שירות, אבל גם יחפשו כל דרך כדי להוציא ממך עוד כמה דולרים. אתה, כמנמ"ר, צריך לדעת לשרוד ולהחליט לאן להוביל הלאה את הארגון.
השורה התחתונה: מיזוגים ורכישות יכולים להיות טובים לבעלי מניות, מועילים למנהלים ועובדים – אך לא טובים במיוחד ללקוחות, שמאבדים כתובת מוכרת לטיפול ותחזוקה. אלו הם מסוג הדברים שמדירים שינה מעיניהם של מנמ"רים ומנהלי טכנולוגיות וכדאי לעשות את המקסימום כדי להימנע מכך
במשך שנים נתפס החינוך הטכנולוגי כילד החריג של מערכת החינוך, או אם תרצו – החצר האחורית של מערכת החינוך. גם פריחת ההיי-טק לא שיפרה את התמונה בהרבה. מספר התלמידים שפונה ל-4-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה ירד בהתמדה. את הנזקים ספגו קודם כל היחידות הטכנולוגיות בצבא, שמתקשות לגייס את המוחות המבריקים שיובלו את שדה הקרב הקיברנטי העתידי. כל שר חינוך הרבה לדבר על חשיבות החינוך הטכנולוגי, אבל כאשר הדבר הגיע למתן תקציבים, עולם כמנהגו נהג וראשי מנהל המדע נאלצו להסתדר עם מה שיש. אמנם בכל שנה הגדילו להם את התקציב, אבל זה לא היה מה שיוביל מהפכה.
כנראה שהתמזל מזלו של ד"ר רימון, ובמשמרת שלו השתנו דברים כבר בשנה הראשונה. שר החינוך, גדעון סער, קיבל מראש הממשלה, בנימין נתניהו, כמיליארד שקלים – נתח מכבד מתוך שלושת המיליארדים שקוצצו לכאורה מתקציב הביטחון לטובת התאמת מערכת החינוך למאה ה-21. עבור ד"ר רימון, מדובר על 420 מיליון שקלים עבור תיקשוב 220 בתי ספר, ו-260 מיליון שקלים עבור 60 כיתות מדעיות ותוכנית כוללת להוספת עשרת אלפים תלמידים למצבת לומדי המקצועות הטכנולוגיים בתוך חמש שנים.
יש לברך על השינוי הבולט שחל במדיניות המשרד, אבל כולנו יודעים שתקציבים אינם פתרון קסם. בתולדות המיחשוב במערכת החינוך בישראל כבר נשפכו מיליוני שקלים שלא הניבו את התוצאות הרצויות. כך, המיחשוב בבתי הספר נכנס בדלת האחורית – בצורה לא מבוקרת וללא חשיבה מעמיקה. המציאות כיום היא שיותר מדי בתי ספר בארץ נראים בדיוק כפי שנראו לפני 20 ו-30 שנה. אם יש שם מחשבים, או אולי כיתות מחשבים, הרי שהם פועלים לרוב ללא תגבור של מורים וללא תוכנית עבודה מסודרת.
כאן אנו מגיעים לחזון התיקשוב הנוכחי של השר סער. אם לשפוט לפי התוכנית שפרש ד"ר רימון, נראה, כי יש סיכוי שהמהפכה הזו שיוצאת לדרך כעת, תביא לתוצאות יותר בולטות. אחת הסיבות הוא דבריו של רימון, לפיהם הטיפול בכל בית ספר יהיה פרטני. לא רק השקעה בתשתיות, לא רק בחיבור לאינטרנט – אלא עבודה מעמיקה ויסודית שתידרש מצד הצוות החינוכי שיוכיח, כי הוא בשל לעבור לסביבת למידה מתוקשבת, כיאה לבתי ספר במאה ה-21.החזון של השר גדעון סער קרוב מאוד: עד סוף 2012 יתוקשבו 220 בתי ספר. מחשב יוצב בכל עמדת לימוד וכמובן שכל מורה יקבל מחשב נייד במסגרת הפרויקט שמובילה קרן אתנה, וממומן בחלקו הגדול על ידי אזרחים ותורמים. עכשיו מבקש ד"ר רימון לראות את התמונה הכוללת, ולתקשב לא רק את החדרים של בתי הספר – אלא גם את האנשים. אם יצליח בכך, הרי שניתן יהיה לקוות שבעוד 10 שנים יצאו לשוק בוגרי תיכון שהחלו ללמוד את אחד ממקצועות הריאליים והמדעיים כבר בכיתה ז', כי בניגוד לעבר היה שם מישהו שדאג לספר להם למה זה חשוב.
יש הרבה סיבות לקוות שהמהפכה של משרד החינוך וד"ר רימון תצליח, כי היא תשפיע על החברה כולה, ובעיקר על הדור הצעיר שיוכל סוף-סוף לעלות על הקטר שמוביל את המשק.
אתמול (ב') הצטרפה רעננה לפרויקט בטקס חגיגי, שכמוהו נערכו בשלוש השנים האחרונות ב-180 יישובים בארץ, בהם קיבלו 5,000 מורים מחשבים ניידים. המהפכה הזו מתרחשת בשקט ובאיטיות, אבל בנחישות, ולא תהיה זו הפרזה לומר שהאחראי הישיר לה הוא אורי בן ארי.
אבל הטקס ברעננה היה בכל זאת שונה. לגבי בן ארי הוא מהווה מעין סגירת מעגל אישית, ולמען הגילוי הנאות, גם עבור כותב שורות אלו.
אורי בן ארי
באי הטקס אתמול שמעו שלידתו של פרויקט מחשב לכל מורה הייתה בעיר רעננה. היה זה בשנת 2005 כאשר אורי בן ארי, אז סגן נשיא נס, חיפש דרך מקורית לשפר את רמת החינוך בישראל. בן ארי סבר – אז כמו היום – שאחת הדרכים לכך היא שיפור מעמדו של המורה, שנמצא בשפל, עובדה שמשליכה מן הסתם על כל מה שקורה במערכת החינוך.
בן ארי חשב לעצמו שבמאה ה-21, אין כמעט סקטור שירותי במשק שבו אין לאחרונת המזכירות מחשב אישי. ללא זה היא הרי לא תתחיל לעבוד. ורק למורים בישראל, אלו שאמורים להתמודד עם תלמידים המתקדמים מהם מבחינה טכנולוגיות, אין מחשב אישי.
הרעיון המקורי היה לקיים שעשועון בערוץ הטלוויזיה המקומי של רעננה, ולשתף בו מורים ומחנכים, אבל בפגישה שנערכה זמן קצר לאחר מכן, בלשכתו של זאב ביילסקי, אז עדיין ראש עיריית רעננה, ובהשתתפות נחום חופרי, אז ראש אגף החינוך והיום ראש העירייה, הועלה הרעיון להרחיב את המיזם לפרויקט שבו כל המורים בישראל יקבלו בתוך כמה שנים מחשב נייד אישי דרך בתי הספר. רעננה, שהייתה אז בשיא תנופת ההיי-טק שלה, נתפסה כמקום הטבעי שממנו יותנע הרעיון.
בן ארי החל לגלגל את הפרויקט ברמה הארצית. הוא הבין כבר אז שני דברים בסיסיים: האחד, ללא שיתוף פעולה בין כל הגורמים במערכת החינוך, ובהם הסתדרות המורים, משרד החינוך, גורמי פיקוח וניהול ברשויות ובמשרד, שום דבר לא יזוז. השני, את הכסף הוא יצטרך לגייס מהתעשייה, מתורמים וגופים שונים שנושא החינוך בראש מעייניהם.
כך הוקמה בשנת 2006 קרן אתנה. בן ארי פרש בינתיים מנס, הקים חברה עצמאית משלו בשם יו.בי.איי ונצ'רס, אבל המשיך במלוא המרץ בפעילותו כדי לממש את החזון: להעניק למורי ישראל מחשב נייד. כל כך פשוט, אבל בראשית הדרך היו יותר מדי אנשים שגם אם אהבו את הרעיון – לא האמינו שאפשר לממשו.
היישוב הראשון היה ירוחם. עמרם מצנע שמע על הפרויקט, עלה על האופנוע שלו ודהר לתל אביב. עוד בטרם שמע את כל הפרטים אמר: "אני בפנים". מאז מוצא את עצמו אורי בן ארי, יחד עם הצוות שעובד איתו, בראשותה של דפנה תמיר, מנהלת קרן אתנה, נע ונד ברחבי ארץ ישראל, מיישוב ליישוב ומעניק את המחשבים למורים.
בן ארי הדגיש לא פעם שמדובר כאן על פרויקט שיש לו לוח זמנים מאוד מוגדר: הוא החל ב-2007 ויסתיים ב-2012. עד אז, על פי התוכנית של קרן אתנה, 60 אלף מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בישראל יהפכו את המחשב הנייד לחבר הכי טוב שלהם. משרד החינוך הודיע כבר כי הוא מקצה משאבים לא מעטים לתיקשוב החינוך. אלו משתלבים באותם בתי ספר שפרויקט מחשב נייד לכל מורה כבר נמצא בהם או אמור להגיע אליהם.
בטקס אתמול ברעננה קרא בן ארי לשר החינוך, גדעון סער, לתקן את החזון שלו ולסיים את המיחשוב ב-2012 ולא ב-2016. בעולם המחשבים, מסביר בן ארי, ארבע שנים זה נצח. כל התוכנית לא תהיה רלוונטית אם ימשכו אותה כל כך הרבה זמן. עכשיו הכדור אצל גדעון סער, שצריך למצוא תקציבים מתאימים לכך. ומה הלאה?
כנגזרת מהפרויקט נולד רעיון לפרויקט חדש: "אמץ בית ספר". לדברי בן ארי, "במסגרת הפרויקט אנו קוראים לאנשי עסקים לחזור אל עיר הולדתם, לאמץ בית ספר ולתרום למען קידום והעצמת המורים באותו בית ספר או עיר".
בן ארי מאמין שיש מספיק אנשי עסקים, מנהלים ובכירים בתעשייה ובתעשיות אחרות שבוודאי זוכרים לטובה את בית הספר שלהם, או את בית הספר שבו ילדיהם למדו, והם מוכנים לסייע ולתרום להעצמת המורה בבית הספר. הרעיון נמצא כרגע בשלבי גיבוש, אבל בן ארי משוכנע שגם את זה יוכל לממש. למעשה, הוא לא רואה דרך אחרת.
כל אופציה אחרת שלא תקדם את רמת התיקשוב במערכת החינוך פירושה קריסה מוחלטת של המערכת, מורים שימצאו את עצמם לא מחוברים ולא מסוגלים להתמודד עם תלמידיהם, שכבר כיום מביאים מהבית את הקידמה והטכנולוגיה. בן ארי מסכים לדעת רבים שחושבים שאת המשימה הזו המדינה צריכה לקחת על עצמה. התעשייה והאנשים הטובים שהולכים איתו מראים את הכיוון, והם יכולים לסייע, אבל אם קידום מעמד המורה ודרכו שיפור מערכת החינוך לא יהיה בראש סדר העדיפויות הלאומי, מצבנו יהיה לא טוב, בלשון המעטה.
בחודש פברואר השנה מונה ד"ר גבי אביטל לתפקיד המדען הראשי במשרד החינוך. אביטל הוא ד"ר לאווירונאוטיקה ובטרם מונה לתפקיד המדען הראשי היה מנהל תחום אווירונאוטיקה במפעל של אלביט. בעבר היה מעורב בפרויקטים ביטחוניים וזכה בפרסים. הישגיו של אביטל עד כה נמדדים במספר הכותרות הרעשניות שהוא הצליח לייצר, יחסית לזמן הקצר שהוא בתפקיד. בחודש פברואר השנה, סמוך למינויו, הכריז מלחמה באחת המוסכמות המדעיות היותר פופולאריות תורת דארווין. הוא הקים עליו את כל הקהילה המדעית, שנציגיה מיהרו להזהיר את השר סער מפני מינויו של אביטל לתפקיד המדען. אבל כישוריו האחרים שלא ידועים לציבור וקשריו הידועים עם השר, דרך מפלגתו, הם אלו שהביאו למינויו בכל זאת.
ב-2004 הוא פרסם מאמר במעריב שבו כינה את המחשבים"קללה טכנולוגית ו"עכברים מפלסטיק". ביום שישי האחרון, ארבעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד הוא חוזר על מופע האימים שלו, בראיון ענק שזכה לכותרות בגודל 72 פונט במעריב. http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/149/958.html?hp=1&loc=3&tmp=8357#
בין היתר אמר אביטל באותו ראיון לשלום ירושלמי, שהמחשבים במערכת החינוך הורסים את הילדים שלנו, לא פחות ולא יותר, ושאין צורך להתאמץ כדי לעודד תלמידים לגשת לבחינות בגרות 4-5 יחידות במתמטיקה, חלק ניכר מהתלמידים יכולים להסתפק ב-3 יחידות…".
רק חודשיים לפני כן התראיין אביטל לאחד מהעיתונים המקוונים של המגזר הדתי, שם שיתף את קוראיו במציאות העגומה של מערכת החינוך: רק 8 אחוזים מבוגרי תיכון נגשים לבחינות בפיסיקה או כימיה, 10 אחוזים הולכים ל4-5 יחידות. המשמעות היא חמורה גם בהיבט של מחסור בכוח אדם בשוק בעוד 10 שנים. המדען גם קבל על כך שרוב הציבור הדתי לא פונה ללימודי מתמטיקה ופיסיקה וגם לא להוראה. אז מה עושה המדען הראשי כדי לשנות את המציאות? בינתיים רק מדבר ומרגיז חצי עולם.
מחשבים בכיתות? מחשבים למורים ככלי עזר? על פי אביטל זה אסון ממשי, והם שם כי זה גחמות של אנשי אקדמיה שרוצים להכניס את הקידמה לכיתות ולהשריש אותה בקרב ילדים קטנים. רוצים ללמוד חשבון? "שיקחו נייר ועיפרון".
מעניין שהשר שמינה אותו גדעון סער לא שמע עדיין על האסון המתרחש במערכת החינוך שלו. בראיון לישראל היום, אמר סער בין היתר כי בשנתיים הקרובות מערכת החינוך להשקיע 420 מיליון שקל בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 . " בתוך זמן קצר לא יהיה יותר לוח וגיר" המטרה היא לשלב את הטכנולוגיה בכיתות. סער דיבר על הפערים שקיימים בין מה שקורה בכיתות הלימוד ורמת המיחשוב של המורים לבין הסביבה המתוקשבת של התלמידים בביתם. הפערים האלו יוצרים חלק גדל מבעיות במערכת החינוך, בתדמית המורה שמפחד מטכנולוגיה ועוד.
לאלו שרוצים בכל זאת לסנגר על המדען הפטפטן, יש כמה נימוקים בארסנל: האחד,זה נכון שהמחשבים נכנסו למערכת החינוך בצורה לא מבוקרת. אבל ד"ר אביטל אמור לדעת שהסיבה לכך היא שקובעי המדיניות בממשלות קודמות לא השכילו לראות את העתיד ולא יכלו לעצור את הקידמה. באין שר בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. כל בית ספר, כל רשות, מצאה לעצמה את הפתרונות השונים כיצד להכניס את המחשבים למערכת החינוך.האם תפקידו של המדען כקובע מדיניות במשרד לחסל את המחשבים, או לוודא שאכן הם יוכנסו בצורה מסודרת? על פי הראיון במעריב ד"ר אביטל היה מעדיף שהמחשבים יעופו לו מהעיניים. המציאות הזו מתקיימת בחלקה באזורים נרחבים בארץ, שם קיים הפער הדיגיטלי, שהוא חלק בלתי נפרד מהפער החברתי כלכלי בחברה הישראלית.
ד"ר אביטל יודע היטב שבישובים מסוימים, המאופיינים בשכבה סוציו אקונומית גבוהה, כלל לא יעלה על דעתם של ההורים לפתוח את שנת הלימודים ללא תוכנית מסודרת של שילוב המחשבים בחינוך. בחלק מבתי הספר, מחשב נייד לכל תלמיד זה סטנדרט. בישובים אחרים, שם המודעות נמוכה יותר ימשיכו התלמידים לגדול ולסיים את מערכת החינוך, ללכת לבתי ספר תיכוניים מבלי שתהיה להם הזדמנות שווה להיחשף לסביבה המתוקשבת שילדי רמת אביב, רעננה, חיפה וסביון זוכים לה, לא בגלל שבמשרד החינוך יש מדען ראשי שדואג לעתיד הדור הצעיר פה אלא בגלל שלהוריהם יש כסף.
גם לגבי השטות שפלט בעניין 3 יחידות? גם כאן יש כאלו שיאמרו שזאת המציאות ומספיק לטייח , ומה יש להלין על המדען האמיץ? הם צודקים. אכן מרבית התלמידים בישראל לא רוצים ללכת ל5 -4 יחידות. במקצועות הריאליים. האם זה באמת מפני שהם לא מסוגלים? לא. חלקים גדולים מהם נדחפים על ידי הוריהם לחפש את החיים הקלים, לסיים אצת הבגרות בממוצע גבוה,מצב שהמדען הראשי מאוד אוהב אותו כי על זה הוא נמדד בין היתר, ולעזאזל השאיפה למצוינות, להתגבר על מכשולים. חנוך לנער על פי עצלנותו ועל פי האידיאולוגיה של מערכת החינוך שלו.
המדיניות שד"ר אביטל דוגל זה היא מתכונת להנצחת הבערות בהכוונה ממשלתית, על ידי פקידים ומדענים ראשיים מומחים לתעופה שהבנתם בניהול מערכת חינוך דומה להבנה שיש לתלמידים בהפעלת מטוס.
ההתפתחות של הרשתות החברתיות והשימוש בהן במסגרת שעות העבודה יצרו אתגר ניהולי לא פשוט בקרב ארגונים המעסיקים מאות ואלפי עובדים. על אחת כמה וכמה חמורה הבעיה בכל מה שקשור לעובדי ציבור. האם הם רשאים לנהל בלוגים? מה מותר להם לכתוב? מתי בכלל מותר להם לשוטט ברשתות חברתיות, לעשות LIKE או לענות לטוקבקים. עובדי משרדי ממשלה שמפעילים ממשל זמין חשופים לאינסוף גירויים והתכתבויות עם גורמים שונים, יש להם דעות פוליטיות משלהם, מה מותר להם לכתוב ואיפה הגבול. על שאלות אלו ואחרות מנסה להתמודד הממשל האמריקני. לפני כמה שבועות פרסמה סוכנות הOSC שהיא המקבילה לנציבות שירות המדינה בישראל, מדריך מיוחד לעובדי מימשל אמריקנים, המגדיר במדויק מה מותר להם ומה אסור להם ומתי בכל מה שקשור לרשתות חברתיות.
המדריך למעשה משמש כעדכון להוראות התקש"יר האמריקני שנועדו לקבוע את כללי ההתנהגות של עובדי מדינה בארצות הברית, שנכתבו לפי 71 שנה ולא עודכנו על רקע העידן החדש של ה מדיה החברתית.
כך למשל פקידי ממשל מורשים לפרסם מאמרים בבלוגים שבהם יש התייחסות לחברי מפלגות או להביע דעות פוליטיות, אולם רק מעבר לשעות העבודה שלהם.חל איסור מוחלט לעשות זאת בשעות העבודה המקובלות. הם יכולים להיות און ליין עם חבריהם , רק מעבר לזמן שהם בתפקיד רשמי, ולעשות LIKE לא בזמן העבודה.
אסור לעובדי מדינה להשיב על תגובות וטוקבקים שמגיעים אליהם תוך כדי עבודתם והם צריכים לעשות זאת בשעות הערב. המדריך אוסר לחלוטין על פקידי ציבור בכל דרג להתחזות תחת שם אחר באחת מהמדיות החברתיות ולנהל דו שיח בנושאים שקשורים למדיניות ממשל או נושאים פוליטיים.
משרדים וסוכנויות שיש להם שירותי מימשל זמין, חל איסור על עובדי המשרד להביע לדעות פוליטיות גם אם נשאלים על כך, וכך גם ברשתות פנימיות של הממשל, בוודאי לא בשעות העבודה. בכל מקרה חל עליהם איסור מוחלט לעשות פעילות פוליטית כל שהי בעד מועמדים או נושאים אלו או אחרים בזמן העבודה כולל פעולות התנדבות והתרמה.
המדריך כמובן לא עונה על מספר שאלות מרכזיות שעולות מההנחיות החדשות: ראשית מהן שעות עבודה מקובלות? מה דינו של עובד ש"לוקח" את העבודה הביתה ועונה לדואר אלקטרוני מעבר לשעות העבודה המקובלות? וכמובן אין כאן תשובה ממשית לשאלה יותר מרכזית: כיצד האח הגדול האמריקני מתכוון לאכוף את ההנחיות החדשות. האם זו משימה חדשה שתוטל על ה-FBI?
שילוב מדיות חברתיות בעבודת פקידי מדינה ועובדי ציבור יהיה אחד הנושאים שידונו בו בכנסE-GOV2010 של אנשים ומחשבים שייערך ב-19 באוקטובר 2010 במרכז הכנסים אווניו.http://www.thepeople.co.il/Index.asp?CategoryID=82&ArticleID=1300