הגעתם לבלוג של יהודה קונפורטס. נעים להכיר.
יליד 1956 נשוי באושר לציפי ואב למיטל ורונן. המקצוע: עיתונאי. 29 שנה "על הכביש". לא עשיתי שום דבר אחר בימי חיי. למה הלכתי למקצוע הזה? כי זה היה החלום שלי מגיל צעיר. אחרי השחרור מהצבא, עבדתי בעבודות מזדמנות אבל חיפשתי במקביל כלי תקשורת שיסכים לבחון אותי. היו אלו יוסי גדעוני ועמוס אשרוב, מו"לים, יזמים צעירים ובעלי חברת אינדקס פרסומים שהחלו להוציא אז את אחד המקומונים הראשונים בתל אביב, "עיתון השכונות". זכיתי להיות הכתב שלו ולערוך אותו. אז נחשפתי לראשונה לארץ ישראל האחרת. לא היה מאושר ממני שבעקבות כתבה שכתבתי על משפחה במצןקה, המוסדות סייעו להם והצילו את ילדיהם. זו היתה ההתחלה.
במהלך כל עבודתי העיתונאית מאז ועד היום שילבתי כתיבה ועריכה במדיות השונות. התחלתי את דרכי כסטודנט באוניברסיטת ת"א, ככתב של מוסף הסטודנטים "דורבן" של ידיעות אחרונות.את העבודה הזו אזכור שנים רבות, הן בגלל המדיה החזקה שסייעה לי מאוד, וגם בגלל שעל מדשאות גילמן ושרת, הכרתי את רעיתי שתחיה ציפי.
במקביל כתבתי וערכתי בעיתונים מקצועיים, ושימשתי כתב של המוסף האלמותי של על המשמר "חותם" שהצמיח חלק מגדולי הכותבים בעיתונות כיום.(סבר פלוצקר, אמנון אברמוביץ, יגאל גלאי ועוד) עורך המוסף היה בנקו אדר ז"ל, שמנלחם בכל כוחו כדי שאקבל קביעות בעיתון של מפ"ם אבל העובדה שהייתי"עירוני" היתה בעוכרי. במקביל הייתי צמא ללמוד כל דבר שקשור בתקשורת. אז עדיין לא היו לימודים אקדמיים בעיתונות, ואת ההכשרה המקצועית שלי עשיתי במכללה לתקשורת המונים וללמוד מפיהם של ענקים כגן רמי אורן אריה אבנרי משה תאומים ברוך נדל ואחרים..מכולם למדתי עיתונות אמיתית, לוחמת וחוקרת מהי, ומכולם קיבלתי עידוד וקרדיט להמשיך בדרך הארוכה ולא פשוטה של כניסה לעולם התקשורת.
. ב-1981 סיימתי בהצלחה קורס עורכי חדשות של "מעריב" שנערך בבית סוקולוב והתקבלתי לעבוד בדסק המהדורות המקומיות. של העיתון. הייתי חלק מבועה ענקית שהתפוצצה בתקשורת בשלהי 1983 , כאשר דוביק לאוטמן יצא עם רשת המקומונים שלו רחוב ראשי כדי להתחרות ב עמוס שוקן עם שהוציא אז את חדשות, ואת מקומוני העיר המוצלחים. מעריב השקיע אלפי שקלים בהקמת רשת מהדורות בכל רחבי הארץ עם עשרות עורכים כתבים ולמעשה זה היה עיתון בתוך עיתון. בדיעבד זה היה פשוט טירוף. שנה לאחר הטירוף, כתבתי עבודת תחקיר עבור ספר העיתונאים של אגודת העיתונאים ב-1984 שבו ציטטתי את אחד הציטוטים היותר חזקים ששמתי מדב לאוטמן שאמר לי: הבנתי שאני צריך להמשיך לייצר גרביים ועמוס שוקן צריך לייצר עיתונים.
הכל קרס עם קריסת הבורסה וקריסתם של הבנקים הגדולים. לראשונה בחיי מצאתי את עצמי בסטטוס של "מפוטר", לאחר שמעריב החליט לפטר ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת 25 עורכים שעבדו במקומונים. את התקופה הזו לא אשכח כל חיי כי העיתוי היה מכונן עבורי. באותו שבוע נולד בני הבכור רונן. חזרתי לעבוד במעריב כפרילאנס, כעורך חדשות בדסק הלילה. היה זה בית ספר לעיתנות של ממש, זכיתי לעבוד לצידם של טייקוני תקשורת כגון עידו דיסנצ'יק, משה לרר ז"ל, עדה כהן ז"ל, רוני אשל יוסף חריף, שגם היה המרצה לתקשורת שלי בבר אילן. ורבים אחרים. וכן ולעבור על קצות האצבעות במסדרונות ליד ענקים כמו שלום רוזנפלד, טומי לפיד, והאיש היקר מכל שעזר ל הרבה לוי יצחק הירושלמי ז"ל. במקביל לעבודת הדסק חזרתי לעבוד בקבוצת אינדקס פרסומים שהוציאה בזמנו את עיתון השכונות. ,מוניתי כעורך בקבוצת התקשורת אינדקס פרסומים שם ערכתי וכתבתי במשך 10 שנים את כתב העת המקצועי "דפוס גרף", לענף הדפוס. התווידיתי לעולם מופלא של הוצאה לאור דפוס וגרפיקה אותו אני אוהב מאוד עד היום. ב-1985 , לאחר שסיימתי את עבודתי במעריב, עקב שינוי בשעו העבודה בדסק שלא ממש התאימו למי שעובד במישרה מלאה, עשיתי בדיעבד מעשה נועז ושלחי מכתב למתי גולן אז עןרך הארץ. לא הכרתי אותו ולא הכרתי איש בעיתון הארץ, אבל כזוג צעיר, הבנו רעיתי ואני מהר מאוד שמעבודה אחת בעיתונות אי אפשר להתקדם לשום מקום. החלטתי לשלוח מכתב תוך שאני משכנע את עצמי שהסיכוי שאקבל תשובה הוא קלוש מאוד. אבל טעיתי. להפתעתי הרבה אחרי שבוע קיבלתי טלפון ממתי גולן, שזימן אותי לראיון. רק אחר כך כשהכרתי אותו ידעתי איזה תעוזה היתה לי ואיזה מזל היה לי שקיבל אותי לראיון ולעבודה. התקבלתי לעבוד במישרה חלקית כעורך חדשות בעיתון הארץ גם כאן זכיתי לעבוד ליד טייקונים כגון משה ריינפלד, ד"ר בועז שפירא, משה ורדי, דן מרגלית ןגם אחיו ז"ל דודי מרגלית, גדעון לוי, גיא רולניק (אז עדיין חייל בגלי צה"ל) ,ניצן הורוביץ אריה חשביה, ועורכים ותיקים ששמם לא מוכר כלפי חוץ אבל מהם למדתי באמת עיתונות מהי ועריכת חדשות, המקצוע שעדיין אהוב עלי מאוד מכל המקצועות בכלי התקשורת.
כמובן שזכיתי לנשום אויר, או נכון יותר לעצור את נשימתי בכל פעם שחלף לידי "הזקן" גרשום שוקן הגדול מכולם. גם עם בנו, המו"ל עמוס שוקן היתה לי מערכת יחסים מיודדת ,אבל לא בהקשר לעבודה בעיתון הארץ. כשנה לפני כן, כעורך דפוס גרף זכיתי לקיים עם עמוס שוקן ראיון נדיר, שבו נגע בפרטים אישיים, ראיון שזכה לתהודה רבה בכלי התקשורת האחרים. שוקן כידוע ממעט מאוד לדבר עם עיתונאים ובפרט לו על חייו, על משפחתו ואחותו רחלי אידלמן אותה גם זכיתי להכיר במסגרת עבודתי במגזין הדפוס.
הרומן שלי עם הארץ הסתיים זמן קצר לאחר שמשה גל מונה לראש הדסק, והשנה היתה 1991 . מלחמת המפרץ הראשונה היתה בפתח, והעבודה בדסק פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע היתה בשעות הלילה מ5 עד חצות. רעיתי, שהלכה איתי לאורך כל הדרך הארוכה הזו, נשאה בבנטל גידול הבן הקטן, בשעות שאני עבדתי לפרנסתי בלילה, הטילה הפעם וטו ברור: או אני (כלומר היא) או עיתון הארץ. גרנו אז כבר ברעננה בדירה חדשה שרק עברנו אליה עם משכנתא ענקית שלא ידענו ממש מאיפה נחזרי אותה אבל האמנו שיהיה טוב. אולם, העובדה שאצטרך לסע בלילות מתל אביב הביתה אחרי העבודה בדסק,, כשטילים יעופו באוויר ממש לא נראתה לה. האמת גם לי לא ונאלצתי לסיים את עבודתי בעיתון שעם כל האווירה העכורה ששררה בו חלק מהזמן אהבתי לעבוד בו ואני זוכר אותו לטובה. וןלא רק. היה לי גם מזל. תודות למזג הרוח הלא רגוע של משה גל, זכיתי לקבל פיצויים, למרות שהייתי פרילאנס, שכן משה גל לא יכול היה להתאפק וזמן קצר לפני שתכננתי להודיע על סיום עבודתי שלח לי מכתב פיטורים בעילה חסרת שחר. המכתב עורר סערה רבה במערכת, בדסק, ואפילו אגודת העיתונאים בתל אביב התערבה.חנוך מרמרי, העורך דאז, הבטיח לסייע לי להתקבל לעבוד בכל מחלקה בעיתון אם אוכיח את עצמי. אבל הפעם היו אלו פיטורים שהיו נוחים לי ובכסף שקיבלתי החלפתי מכונית. במקביל המשכתי לכתוב בעיתונות היומית, לערוך מוספים, לנהל פנלים וכנסים, הנחיית אירועים וגם מצאתי זמן ללמד ביחידה ללימודי חוץ בטכניון, בקורס תקשורת ויחסי ציבור בהנהלתו של נח הלפרין הגדול מכולם.
לתחנה הנוכחית שלי, עורך ראשי של קבוצת אנשים ומחשבים, וסמכנ"ל תכנים הגעתי ב-1994 דרך משה (מושקה) שלו, עמית וידיד ותיק משנים. זכיתי דרכו להכיר את פלי הנמר (פלד) ואת רעיתו הקוסמת, דליה. נחשפתח לתחום חדש ומרתק, שמעולם לא הבנתי בו ולא למדתי אותו, אבל מייד גיליתי שבכל יום אני לומד משהו חדש, ועבודה עיתונאית היא עבודה עיתונאית בכל מדיה. אלו הם חלק מהתכונות היסוד שנדרשות מכל עיתונאי: ללמוד ולהתמצא בכל תחום שהוא מכסה או עוסק בו. רבים שואלים אותו כיום היכן למדתי מחשבים והם די מופתעים כאשר אני מספר להם שזה ממש לא היה באג'נדה שלי, כי אני טיפוס "הומני".
לפני שנה נחשפתי גם אני לטרנד הבלוגים, לא מעט בזכות ידיד הותיק אמיר שחר, שפתח עבורי את הבלוג הנוכחי ומאז אני כותב בו בכל פעם שיש לי מה לומר. אני מודה, שעד היום אני די מופתע כשאני מקבל תגובות מאנשים שקראו את הבלוגים שלי. זה אמיתי. זה עובד.
על מה אני כותב? על הדברים שאני עוסק בהם שנים. אנשים, חברה, חינוך, תעשיה, כלכלה, פערים חברתיים, אקטואליה והכל דרך ההבט של טכנולוגיה, והמחשבים. אבל תמיד קודם כל האנשים ואחר כך המחשבים כי בלי אנשים אין מחשבים, _וזה גם המוטו של העיתון שאני עובד בו).
ביו לבין אני משתשעש בקריירה טלוויזיונית במסגרת תוכנית מחשבים טוק טק המשודרת בערוץ המקומי בכבלים, בהפקת עיריית רעננה. אני יכול לציין בביוגרפיה שלי כי הייתי היזם והוגה הרעיון שלה, לפני 12 שנה, והיה לי מזל שאת הרעיון הזה זרקתי לידידי זאב בילסקי, ראש עיריית רעננה האגדי, שכבר אז החל להגשים את החלום להפוך את רעננה לעיר הייטק הראשונה בישראל. התוכנית משודרת אחת לחודש, מופקת באולפן הקהילתי של העירייה שהוקם על ידי תרומות, ומנוהל ביד רמה על ידי הבמאי והמפיק, ידידי שמוליק אללי. זכיתי לערוך ולהפיק את התוכנית במשך כמה שנים לצידו של מנחה התוכנית לובו ויזנר כישרון מולד בפני עצמו, ביחד הלכנו כברת דרך ארוכה הן באנשים ומחשבים והן בטלוויזיה.
מה הלאה? אני סבור שלמרות שכל הים הענק הזה של המידע המציף אותנן, למרות עידן הבלוגים, הטוויטר ועוד כל מיני באזים שבוודאי יתרגשו עלינו, אני עדיין מאמין במקצוע העיתונות הישן והטוב. . אני עדיין מאמין שיש יתרון למקצוענות, לאמינות, לשקיפות ותוכן טוב והצרכנים יודעים היטב להבדיל בין מדיה חובבנית לא אחראית לבין עיתונות אמיתית וטובה. אני מאמין שהגל העכור הזה שעובר על העיתונות המסורתית יעבור. הבועה הכלכלית שהתפוצצה בשנה שעברה והביאה את המשבר העולמי, הכניסה קצת פרופורציות לטירוף של מדיות האינטרנט שמשכו אליהם משקיעים הרפתקנים שלא הצליחו להחזיר את ההשקעות. אני מאמין שצריך להמשיך ולגדל דורות חדשים של עיתונאים על ברכי העיתונות הישנה" מבלי לדלג על הטכנולוגיה והקידמה. אני רואה בזה מעין שליחות פרטית שלי, ומקוווה לעסוק בכך בעתיד בצורה יותר ממוסדת, אחרי שאסיים את לימודי התואר השני שלי בתקשורת ומדעי המדינה. במסגרת עבודתי הנוכחית אני מעסיק מספר עורכים צעירים, מוכשרים, נועזים ויצירתיים, שמוכיחים לי שעדיין לא אבדה התקווה ואפשר לגדל כאן דורות חדשים של עיתונאים במובן האמיתי של המילה.
לא שיש לי עודף זמן פנוי, אבל בחודש נובמבר עשיתי צעד נוסף, או יותר נכון הגשמתי עוד מישאלה. חזרתי לספסל הלימודים והתחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המדינה, המחלקה לתקשורת בבר אילן, תואר שני. מצד אחד מאוד נהנה מצד שני, מבין שזה לא טיול בית ספר. צריך להשקיע הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. אבל זה אתגר. נעמוד בו כמובן בכבוד. מה שיותר משמח אותי שאני לומד באותה אוניברסיטה שבה בתי מיטל התחילה ללמוד: תואר ראשון במדעי החברה. בכלל אנחנו משפחה לומדת. רונן, הבן הגדול, התחיל שנה שלישית במדעי המחשב במכללת ת"א. הוצאה תקציבית לא פשוטה אבל למטרות טובות. שיהיה לנו בהצלחה.
לסיום. זהו אחד המאמרים הבודדים שבו כתבתי על עצמי. אני שייך עדיין לדור המיושן שסבור כי העיתונאי כותב ומדווח על החדשות אבל הוא לא יכול להיות נושא החדשות, לא נושא לכותרות ולא מיחצן את עצמו כל הזמן. אני אוסר על העורכים שלי לפרסם את תמונתי או כל פרט שלא קשור לעבודתי, מלבד שמי. אני מבטיח לכל מי שימשיך לקרוא את הבלוג שלי, שהסיפור שסיפרתי כאן הוא היחיד שידבר על עצמי ועל אני. מעתה והלאה, הבמה ממשיכה להיות שלכם הקוראים.
קריאה נעימה ו… אל תתביישו להגיב, להעיר, לבקר ולהציע.
שלכם
יהודה קונפורטס