כנס אילת לעיתונות שנערך השבוע בעיר הדרומית עמד בסימן המשבר הקשה שפוקד את העיתונות בישראל ואת מקצוע העיתונות. כמעט בכל אחד מ-30 הפנלים שנערכו במהלך ארבעת ימי הכנס, עלה הנושא של חוק לשון הרע, כחלק מגל חוקים אנטי דמוקרטיים שמועלים כעת בכנסת, הניסיונות להתערבות ממשלתית פוליטית במוסדות כמו רשות השידור, הטלוויזיה החינוכית , גלי צה"ל ובעקיפין גם העיתונות המודפסת. גם השתתפותו של ח"כ יריב לוין בפנל שהנחה עמית סגל מערוץ 2 לא צינן את הרוחות, זאת למרות שח"כ לוין ניסה לייצר לעצמו תדמית של ליברל שאין לו שום כוונה לפגוע בחופש העיתונות. השיא היה אמור להיות במליאת הערב הראשון של הכנס, שם אירח שלום קיטל, עורך ומנהל התכנים של הוועידה, את העורכים הראשיים של העיתונות היומית הכתובה והמשודרת. על הבמה ישבו זה לצד זה, באופן די נדיר, ניר חפץ, עורך מעריב, אבי וייס, מנכ"ל חדשות ערוץ 2 , יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10 , חגי גולן, עורך גלובס, יואל אסתרון, עורך כלכליסט, ושלמה בן צבי מו"ל מקור ראשון. על הבמה היה כסא ריק, שהיה שמור לאלדד קובלנץ, המנכ"ל החדש של החינוכית. קובלנץ העדיף להישאר לשבת בין ולצפות בדיון מאשר להשתתף בו, זאת על רקע הסערה שנוצרה סביב מינויו. בלט בהיעדרו בפנל העורך הראשי של הארץ אלוף בן. ולשאלה שהופנתה מצד הקהל אל המנחה, אמר שלום קיטל כי הוא הוזמן אבל "נבצר ממנו לבוא". אלוף בן אישר את העובדה הזו.
אפשר היה לצפות מאותה חבורה מכובדת לאמירה חזקה, מעודדת וחד ש משמעית בהתייחס לאותם נושאים שעלו לסדר היום.
אפשר היה לצפות מאותו פנל מכובד שמשהו מאווירת המחאה והאזהרה שליוותה את הכנס ייצא גם מפיהם. אבל במקום זאת קיבלנו מחזה מביש של חבורת אנשים שיושבים בצמתים המרכזיים הגדולים ביותר בתקשורת, הנראית יותר כחבורת אפרוחים מפוחדים, שרועדת מאמא התרנגולת שלהם, אותה תרנגולת שמשלמת להם את שכרם(לחלקם שכר עתק) ,לא לפני שהיא וידאה שהם מבינים ויודעים היטב מה מותר צהם ומה אסור.
אבל בכל זאת מדובר בכנס של אנשי תקשורת, אנשים בעלי רמה, באולם ישבו עיתונאים ועורכים בעבר ובהווה, אנשים שיודעים משהו על תקשורת ועל מה שנעשה. והנה הם נאלצו לצפות בחבורה, הזויה משהו שיצרה תמונה עגומה ואולי גם עצובה: שבעה עורכים, שבעה כלי תקשורת מרכזיים, וכולם מדברים באותה מנגינה, באותה שפה, וחדי העין אף אמרו שהם היו גם לבושים כמעט אותו הדבר.
רוב המשתתפים, מלבד קיטל ואסתרון שפה ןשם ניסו להשמיע קולות של "גברים" שלא מפחדים מכלום, ניסו לצייר תמונת מצב אידיאלית, ורודה. הטייקונים שמחזיקים במניות של כלי התקשורת שלהם לא מתערבים, לחצים היו ותמיד יהיו, הבעיה היא של הנלחצים ועד כמה הם יודעים לעמוד בלחץ, בישיבות מערכת לא עוסקים באינטרסים של בעל הון זה או אחר. במיוחד הפתיע אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות 2 . אצלו בעלי המניות מעולם לא התערבו. ודאי שלא. הם לא צריכים להתערב. כל עורך במדיות שלהם יודע היטב מהם גבולות החופש שלו. לא צריכים להגיד לו, ואם במקרה יתבלבל או יסטה מהם יותר מפעם אחת, ימצא את עצמו בלשכת העבודה.
חברות העורכים הראשיים (או אולי האפרוחים הראשיים?) מסכימה אכן מעורבות הטייקונים מעיקה אבל אם הבחירה היא בין עיתונים שנשלטים על ידי בעלי הון לבין מציאות ללא עיתונים שייעלמו, הבחירההיא בעיתונים עם שליטה של טייקונים. טוב או רע, זה עניין לאניני טעם. מכונת התקשורת חייבת לנוע, האזרחים ממילא לא מבינים למה בכלל חשוב שתהיה עיתונות חופשית. ובכלל, הכינו את הממחטות. אבי וייס, חישב ומצא שהזכיינים בשני הערוצים, הפסידו בשנה האחרונה 230 מיליון שלק. מצבם של הטייקונים כבר לא ממש מזהיר וספק אם הם ראויים בכלל לתואר טייקונים לאור המשברים הכלכליים באירופה ובעולם. ןבגלל שה חלשים מצבה של התקשורת קשה ויוסי מימן הודה בסיבות להתנצלות המבישה של ערוץ 10
שורה תחתונה: על במת מליאת כנס העיתונות היה צריך להושיב את בעליהמניות של כלי התקשורת, את נוחי דנקנר, מוזי ורטהיים, נוני מוזס ואחרים. במאה ה-21 הם אלו שכנראה מנהלים את התקשורת ולא ועדת העורכים האומללה שישבה על הבמה , קפואה, פוחדת ורועדת, שמא תרגיז חלילה את הבוסים בירושלים ובתל אביב. אם היה צריך להציג תמונה שתסמל את כנס העיתונות באילת, התמונה זו של ועדת האפרוחים ממחישה הכל