ארכיון ל- ספטמבר, 2010
העיתון" מעריב" הקדיש את מוסף שמחת תורה שלו לעיתון החברתי "הפטיש" שהחל להופיע בסוף שנות ה-80 .מחווה מיוחדת למיזם חד פעמי, שהיה הרבה יותר מסתם עיתון.
הפטיש נוסד על ידי בן דרור ימיני,היום כתב ופרשן בכיר במעריב ובעבר פעיל חברתי. במאמר המערכת מסביר בן דרור את הרקע להקמת העיתון: "תחושה משותפת של צורך בשינוי חברתי". אל ימיני הצטרפו פעילי שכונות מוכרים כגון עופר בורנשטיין, שהיה המו"ל והכוח המניע של העיתון וכתבו בה סופרים ואנשי רוח שכבר אז היו מוכרים, כגון הבמאי בני תורתי, ועיתונאים כגון חני קים, שוש מיימון, ענת סרגוסטי, שוש גבאי, כולם הפכו מאורח יותר לעיתונאים מוכרים שנושאים עד היום את הדגל החברתי. העיתון שימש במה לניגוח פוליטי של המימסד המאוס על כל מי שהפערים החברתיים העלו לו את החלסטרה. העיתון התיימר להביא את זעקתם של הדפוקים, של המקופחים. המותקף הכי מושמץ היה כמובן ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט צ'יץ. האיש שחווה לא מעט הפגנות ומהפכות וגם חתום על נסיונות לשקם את השכונות,(פרויקט שיקום השכונות). בהמשך הגיליון מובאים ראיונות עם אנשים מהעבר הרחוק, ראובן אברג'יל, מייסד הפנתרים השחורים, פרופסור סם שלום שטרית, שלחם בפערים שיצרה מערכת החינוך,וחי כיום בכלל בניו יורק. והיתה גם ויקי קנפו, שלא ממש שייכת לאותם אנשים שעיתון הפטיש ייצג אבל השתלבה יפה במשבצת של המחאות. ויש גם שיחזור של הראיון המפורסם עם זוהר ארגוב, שבימים המעטים שבהם היה מפוכח ולא מסומם, סימל את המאבק החברתי האמיתי בישראל. הוא זה שבעזרתו נפרצו המחסומים המזרחיים אצל שדרי התוכניות ברדיו והגל המזרחי קיבל לגיטימיות במהירות שיא.
אפשר להסתכל על עיתון הפטיש בשני מימדים: הראשון הוא קודם כל המימד התקשורתי. בנושא זה אין ספק שהחבורה שהתלכדה סביבו הוציאה מוצר בעל רמה איכותית גבוהה, עם מסרים ויצירתיות נדירה, שלא קיימת היום. היתה זו עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.
היתה זו עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.
עיתון השכונות בת"א
אבל הצדק ההיסטורי מחייב לומר שה"פטיש" לא היה העיתון הראשון שניסה להוציא לאור את זעקת המקופחים. הרבה שנים לפני כן, איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 הוציאו שני צעירים, ילידי שכונות דרום ת"א, יוסי גדעוני ועמוס אשרוב עיתון שנקרא " השכונות בת"א".(כיום הם המו"לים והמנכ"לים של הוצאת אינדקס מדיה,קבוצת תקשורת ופרסום גדולה וותיקה) אז עדיין לא היו מקומונים, העיתונות בארץ ישראל היתה ממוסדת, אשכנזית, כמו גם המדיה הממלכתית. עיתון השכונות שימש כמקומון של כל תושבי דרום ת"א ובעיקר שכונת התקווה, שם נולדו, נערכו וגוועו מרבית המחאות החברתיות בישראל. השכונה שנאבקה במשך שנים בתדמית השלילית שלה.הוא היה ביטוי רשמי למחאה קולנית, מאוזנת, אמיתית נגד המימסד ובעיקר נגד האטימות שלו.
היתה לי הזכות אז כעיתונאי צעיר, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני, כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ, ראיתי והכרתי את המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת המקרו. אל האנשים הפשוטים, שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעיירייה, במוסדות הרוווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה ,הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת. חלקן הכירו לי תודה במשך שנים, אח"כ כשכבר הייתי בתפקידים אחרים בתקשורת.
היתה לי הזכות, כעיתונאי צעיר אז, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ ראיתי והכרתי את המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת המקרו. אל האנשים הפשוטים, שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעיירייה, במוסדות הרוווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת.
אבל גורלו של עיתון השכונות לא היה שונה מעיתון הפטיש, כמעט 20 שנה אח"כ. גם עיתון השכונות נכשל בסופו של דבר. מצוקה וזעקות של דפוקים לא יכולים להיות כלכליים. בין בחירות לבחירות הוא נוצל על ידי המפלגות השונות לתפוס שוב פעם טרמפ על תושבי השכונות. הופעת המקומונים על ידי המו"לים הגדולים, ייתרה את הופעת העיתון הזה, בדיוק כמו שעיתו הפטיש לא זכה לשום תמיכה מהעיתונות הממוסדת. הוא זכה להרבה סימפטיה והוקרה תקשורתית אבל לא מעבר לזה. אף מו"ל ממוסד לא העז להכניס תחת כנפיו את העיתון הלוחמני הזה. כמו הפטיש גם עיתון השכונות לא הוציא לרחובות אף מובטל ואף מקופח והוא לא שינה במאומה אף מדיניות מוכוונת אנטי חברתית. במבחן התוצאה,
למה נכשלה עיתונות הנישה
עיתונות הנישה הזו שהפטיש, השכונות, ועוד הרבה מיזמים מקומיים וסקטוריאליים שפעלו בישראל ונכשלו, מייצגת את המציאות של הקיפוח החברתי בישראל של שנות ה-2000 שאינה שונה מהקיפוח החברתי של שנות ה-50 .וזו הזווית השניה שבה ניתן להסתכל על עיתון הפטיש, הזווית ההיסטורית של הקיפוח.
בחברה הישראלית של שנות ה-2000 הפערים הולכים וגדלים, העשירים נעשים עשירים יותר ואילו העוני מקבל מימדים אחרים. אולי אין אנשים רעבים ברחובות, ואין ילדים חסרי בית, אבל יש מעמד שלם, של אנשים שלא יכולים לגמור את החודש, של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות מעבר לדברים הבסיסיים שהם חיייבים כדי לחיות. מה שהחל שכמחאה חברתית אמיתית, אירועי ואדי סלים, ואח"כ היה למאבק המפורסם של הפנתרים השחורים, עם אמרתה האלמותית של גולדה מאיר,"הם לא נחמדים" התמסד בצורות שונות וגווע לחלוטין. בעשורים האחרונים לא ראינו מאבקים חברתיים המוניים מלבד מחאות סקטוריליות כגון נכים, אמהות עובדות, נשות שוטרים וכדומה. במציאות הישראלית קשה לראות שיחזור של לוחמים כמו צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל ואחרים. הקיפוח בישראל מתוייג עם השקפות פוליטיות שקשורות בביטחון ומדיניות חוץ. הימין שמייצג את המתנחלים והציבור הדתי ומפלגות הלוויון שלו גורף גם קולות אלו שמקופחים חברתית. השמאל, שבין בחירות לבחירות מצליח להוכיח לתושבי השכונות שהוא מסוגל להיות איתם, נבעט ביום הדין ליד הקלפיות. המקופחים מנציחים את הקיפוח שלהם במו ידיהם ואת זה שום עיתון לא יכול לשנות.
העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו, מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר הפכו היום לפריפריה והקיפוח התמסד. מכבסת המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס בפייס בוק , מחאה שפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל.
המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול להיגרם למימסד הוא הלבנתנו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלווויזיה.כיכר העיר נשארה ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.
העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו, מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר הפכו היום לפריפריה והקיפוח התמסד. מכבסת המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס בפייס בוק , מחאה שפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל.
בשורה התחתונה: הפערים והקיפוח החברתי לא מתו לא בגלל כשלונם של עיתוני הפטיש ודומיהם. המחאה החברתית לא מרימה ראש כי המקופחים מנציחים את הפערים ואת הקיפוח, על ידי זה שהם שמים בראש סדר העדיפויות את הדגל הביטחוני ולא הדגל החברתי ביום שהם יבינו שהם טועים, אולי אולי יש סיכוי למהפכה חברתית אמיתית בישראל. ועד אז נמשיך להתגעגע לאנשים טובים באמצע הדרך שניסו בכלים ובדרכים שלהם לזעוק את זעקת הקיפוח ואי השוויוניות, ולמרות שנכשלו הם רשמו עוד ציון דרך בתולדות המאבק החברתי פוליטי כלכלי של הישוב בארץ ישראל שמאז 48 מנסה לבנות כאן מדינה.
המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול להיגרם למימסד הוא הלבנתנו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלווויזיה.כיכר העיר נשארה ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.
מחאה חברתית בישראל: ההפגנות עברו לפיייס בוק?
אתם מתפשרים על הפרטיות שלכם מדי יום ובמודע, רק מטעמי נוחות ועל מנת ליהנות מהטבות שונות שתקבלו כתוצאה מגלישה ברשת האינטרנט", כך אמר כריס גופלקרישנאן, מנכ"ל אינפוסיס (Infosys), חברת שירותי המיחשוב הגדולה בהודו, בשיחה שקיים עם מנהלים טכנולוגיים באוניברסיטת MIT שבארה"ב. "המצב כיום הוא שהפרטיות אינה מוגדרת במדויק – כל אחד מפרש אותה בצורה אחרת. לכן, אנו עדים להפרות בוטות של הפרטיות, שנובעות מים של מידע שאנו נותנים מרצוננו". גופלקרישנאן קרא לגולשים לקבוע לעצמם כללי פרטיות מוגדרים, כדי להפוך את המושג לקניין הפרטי והאישי שלהם.
מנכ"ל אינפוסיס, הנחשבת לאחת מחברות מיקור-החוץ הגדולות בהודו, מעריך שבתוך עשור יהיו בעולם 50 עד 60 מיליארד רכיבים שמחוברים לרשת. "כל הרכיבים האלו יהיו חכמים ויספקו שלל מידע אודותינו. הם ישמשו למטרות חיוביות – שכולנו נהנה מהן, אך גם למטרות שעלולות להזיק לנו", הזהיר.
אחת הדוגמאות שסיפק גופלקרישנאן להדגשת דבריו, היא תהליך פשוט לכאורה של הזמנת כרטיס טיסה באמצעות הטלפון הסלולרי. "בעת ביצוע ההזמנה אתם משאירים טביעת אצבע דיגיטלית שתאפשר, למי שירצה בכך, לעקוב אחריכם עד לרגע הנחיתה ביעדכם", אמר המנכ"ל. הוא הוסיף, כי שיא התופעה הזו מתבטא ברשתות החברתיות.
בחלק האחרון של דבריו הביא מנכ"ל אינפוסיס דוגמאות לתועלות שתפיק האנושות כתוצאה מאותם רכיבים דיגיטליים שיציפו את הרשת. למשל, חיישן שיוכל לחסוך 10% מצריכת החשמל שלנו, מבלי שנצטרך לעשות פעולה כלשהי, או רכיב שיידע לנתב נכון את מערך האחסון שלנו וכך לחסוך בעלויות.
אז תפסיקו לקטר בשיחות סלון של יום שישי על אבדנה של הפרטיות. היא לא אובדת מעצמה, כל אחד מכם מוותר עליה יום יום מרצונו החופשי רק כדי להנות מהדברים הטובים הרבים שיש ברשתות החברתיות ובקהילות הפתוחות למיניהם.*חומר למחשבה.
הלחץ של הנהלות הארגונים לצמצם את תקציבי ה-IT, לצד הצורך להגביר את היצירתיות במסגרת התחרות הקשה בשוק והמרדף אחר הלקוחות, הביאו את הארגונים להיחשף בצורה חזקה ביותר לתפיסת הוויקי (Wiki). המדובר בשיטה לבניית מאגרי מידע ואתרים, שהמאפיין המרכזי בהם הוא שהתוכן נכתב על ידי הגולשים באמצעות כלים מתאימים שמופקדים בידיהם.
הרשתות החברתיות הפכו להיות פופולריות במיוחד בשנים האחרונות. ככל שהתופעה התרחבה, החלו ארגונים להסתכל על הרשתות ועל הקהילות שלהם בצורה יותר רצינית. הכוח של ההמונים איים לחלוף מעל הארגונים, מציאות שהביאה את המנמ"רים להבין בצורך להיחשף אליה. המנמ"רים שמו בצד את האגו, את דעותיהם האישיות בנושא, חלקן מבוססות על חוויות מהבית, בראותם מה הילדים שלהם עושים ברשת החברתית. או אז הם התגייסו לסייע לארגונים שלהם להגיע ללקוחות היכן שהם נמצאים.
מציאות זו מקבלת אישוש בסקר השנתי של InformationWeek, המדרג מדי שנה 500 ארגונים המשקיעים בצורה יצירתית ומועילה ב-IT שלהם למימוש טוב יותר של האסטרטגיה הארגונית. לא פלא שהחברה שדורגה במקום הראשון השנה, הצליחה ליישם בצורה מושכלת ויעילה את היישומים הרלבנטיים מהרשתות החברתיות לטובת לקוחותיהם.
עוד עלה מהסקר שערך העיתון, כי המנמ"רים דיווחו שהם נאלצו לתת מענה הולך וגובר למשתמשים הפנימיים שלהם, שגם הם כבר נמצאים עמוק בפעילות ברשתות החברתיות, מקדמים את האסטרטגיה הארגונית ביוזמות עצמאיות ואחרות, ומבקשים כלים תומכים לצורך כך. מצב זה מחייב את הארגונים לחשוב מחוץ לקופסה. זוהי החדשנות במיטבה ואותה מחפשים המנמ"רים והארגונים שלהם. הנה כי כן, הנתונים מדברים בעד עצמם: 72% מהמנמ"רים יישמו השנה בארגונים שלהם כלי וויקי לעומת 42% מהם שעשו זאת בשנה שעברה.
כלל המגמות שצוינו משתלב עם מגמה נוספת: שילוב כלים אנליטיים, והטמעת כלי BI בקרב יותר ויותר לקוחות וארגונים. האתגר המרכזי הוא להשקיע את המשאבים בתחום זה בצורה חכמה, תוך מציאת האיזון בין צורכי הלקוח למטרות העסקיות של הארגון. מנמ"רים שהצליחו לפתח את התחום, הם אלה שהצליחו להביא את הארגונים שלהם לצמרת רשימת ה-500 של ה-InformationWeek.
שיטפון הניידות שנחת על העולם עם הטלפונים החכמים, הוא עוד מגמה. הניידות הולכת להיות הדבר החם הבא בכל הארגונים. מציאות בה מיליארד יישומים למכשירי ה-iPhone כבר הורדו מהרשת, מחייבת את כל המנמ"רים להביט קדימה. אלא שעולה מהסקר של השבועון האמריקני, כי רק 22% מ-500 הארגונים המובילים הורידו יישומים לטובת ההיבטים העסקיים של הארגון, או פיתחו יישומים כאלה בעצמם. אמנם זהו אחוז לא גדול, אך הנתון משקף גידול משמעותי לעומת 15% מהארגונים שעשו זאת בשנה שעברה.
הסקר, המסכם את שנת 2010, מבטא את האווירה האופטימית ששררה השנה בקרב כל הארגונים, בכל הקשור לגידול בתקציבי ה-IT ולהשקעות עתידיות. בישראל, הציפיות דומות למדי. בשבוע הבא, כאשר "אחרי החגים" כבר יהיה מאחורינו, יסתערו כולם על הרבעון הרביעי, הקריטי בכל שנה.
גם בישראל נדרג ונכתיר, כמדי שנה, את הארגונים המצטיינים בפרויקטי IT למיניהם. תחרות ITAwards 2010 תתקיים בחודש דצמבר. תהליך איסוף הפרויקטים המתמודדים בארגונים הסתיים בחודש שעבר. גם השנה זכינו למבול פרויקטים בעלי אופי חדשני. בשבוע הבא יתיישבו 45 השופטים של התחרות למיין ולדרג את הפרויקטים, בתחילה ברשת ולאחר מכן באופן פרונטלי. כך נדע מיהם הארגונים המובילים במשק, שהשכילו לשלב בין השקעה בטכנולוגיה לבין הישגים עסקיים מוכחים.
פורסם ב: על סדר היום www.pc.co.il
כנס הענק שמארגנת אורקל (Oracle) מדי שנה, Oracle OpenWorld, מרשים תמיד בעוצמה ובדרמה שלו. אחת הדרמות השנה היתה ללא ספק הופעתו הפומבית הראשונה של מארק הארד כנשיא אורקל העולמית – שבועיים בלבד לאחר שמונה לתפקיד.
באופן בלתי מפתיע בעליל, כמה ימים בטרם נחשף רשמית מינויו החדש הארד, פורסם, כי עורכי הדין שלו ושל HP הגיעו להסכם פשרה בעניין התביעה שהוגשה נגדו. אבל בעוד שהפשרה הייתה צפויה, חלק מפרטיה היו מעט מפתיעים, ולדעת אנליסטים – אפילו מרחיקי לכת. כך, במסגרת ההסכם, התחייב הארד להמשיך ולשמור על האינטרסים של HP גם בתפקידו הבא, ולא לנצל את המידע שברשותו על החברה כנגדה.
חוקי הצינון בארה"ב אומנם שונים מאלה שבישראל, אבל הסמיכות של הפרישה מ-HP, חתימת הסכם הפשרה והנחיתה במשרדי אורקל – כל אלו הובילו לגל של השערות. הפרשנות החמה ביותר כעת היא שהחיבוק החם שהעניק לארי אליסון להארד, לא נובע רק מיחסי חברות אישיים, אלא מהווה את השלב הראשון במהלך אסטרטגי מרחיק לכת אפילו במושגים של אליסון: רכישת HP. נשמע הזוי? כן. בלתי מציאותי? לא בהכרח.
רשת הטלוויזיה MSNBC פרסמה בסוף השבוע הערכה של בלוגר מהאתר IBTimes, שניתח את השתלשלות האירועים מהרגע פרישתו של הארד ועד להצטרפותו לאורקל. המסקנה שעולה בידו היא שאליסון מתעניין ברכישת HP. צריך לזכור, מציין מחבר המאמר, שאורקל רוצה להיות חברת התוכנה הארגונית מספר אחת – זו שיש לה הכל: גם תוכנה וגם חומרה.
העובדה שהארד שחרר את ההצהרה האבהית הזו, לפיה הוא ימשיך לדאוג לחברה שאותה מנכ"ל עד לא מכבר, אינה מקרית. כל מי שמכיר את האנשים הבכירים האלו יודעי שכל מילה שהם אומרים נבדקת בשבע עיניים. פליטת פה היא לא דבר שאליסון היה עובר עליו לסדר היום.
רוב אנדרל, אנליסט בכיר בעמק הסיליקון המשמש כפרשן כלכלי של כמה עיתונים חשובים בחוף המערבי, אמר, כי "לארי אליסון ידוע כמי שהולך כל החיים בין קצה הגבול שבין שפיות לטירוף מוחלט – וזה בימים הטובים שלו. הוא מאמין שהוא מסוגל לעשות הכל".
כפי שנכתב בטור זה לא מכבר, היעד הסופי של לארי הוא יבמ (IBM). אבל כדי להגיע הכי קרוב לענק הכחול ולהכות בו חזק ככול האפשר, הוא חייב לסלק מדרכו את HP. אליסון מעולם הסתיר את תפיסת העולם שלו, לפיה שוק ה-IT יעבור תהליך של קונסולידציה בדיוק כפי שענף הרכב עבר. לארי רוצה להרוס את ההגמוניה של יבמ – ולהפוך למתאגרף היחיד מולה.
אבל רכישה אפשרית של HP תעשה לאורקל הרבה יותר מאשר "רק" לקרב אותה ליבמ. HP היא חברה בעלת נוכחות חזקה מאוד בשוק החומרה – ובעיקר בשרתים. בזכות כך, אורקל תוכל להעצים את הפתרונות שלה בתחומי הרשתות, האחסון ושרתי השורש של האינטרנט, ש-HP היא שחקנית מרכזית בהם.
בסוף השבוע צוטט אליסון באמרו, כי הוא מאוד מתעניין בחברות שמייצרות מעבדים. AMD ו-Nvidia הוזכרה שם כמי שמוצאות חן בעיניו וגם חטיבת המעבדים של יבמ על הכוונת. במקום אחר צוטט אליסון כשדיבר על אילו חברות הוא לא רוצה לקנות. כך, אמר, הוא לא יקנה חברות ענק שמתמחות בשירותי IT מקצועיים, כי זה לא הביזנס שלו.
השאלה האחרונה שנותרה בלתי פתורה היא עניין הכסף. HP היא דג גדול. האם חברה של 90 מיליארד דולרים מסוגלת לרכוש חברה של 130 מיליארד דולרים? הרצון קיים והמטרה ברורה – אך האם אליסון יצליח לשכנע את בעלי המניות והבנקים שזה מעשי? נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא קיים אנליסט רציני בעמק הסיליקון שיכול לתת תשובה ברורה לשאלה הזו. כולם רק זוכרים שמר אליסון רכש בחמש בשנים האחרונות לא פחות מ-65 חברות.
כתוב בעיתון:" בשנת 2013 עלול להתרחש פיצוץ ענק של אנרגיה מהשמש, שעלול לשתק את כדור הארץ, השמיים יהיו אדומים, האינטרנט ייפול וכדור הארץ יוותר מנותק"( ישראל היום, מהדורת ערב חג) בחישוב פשוט זה ממש עוד מעט: כ-28 חודש, 640 ימים. ויש לי כ עוד כל כך הרבה דברים לכתוב ולעשות. יאללה קדימה,
אין זמן. חג שמח