יהודה קונפורטס – בלוג

ארכיון ל- יולי, 2010

   מרץ השנה היה חודש עקוב מדם בדרכים. בין היתר, התרחשה בו התאונה המזעזעת בצומת הנגב, בה נספו ארבעה בני משפחת אטינסקי-גמליאל, לרבות שתי ילדות פעוטות. התאונה זעזעה רבים, בין היתר כיוון שאבי המשפחה, ששהה בארצות הברית, לא היה מסוגל להגיע להלוויית אשתו ושתי בנותיו. מאוחר יותר הוא התראיין אצל יאיר לפיד וסיפר עד כמה התאונה שברה אותו.

 הטרגדיה נגעה במיוחד לליבו של אורי קידר, לשעבר מנכ"ל עיריית רעננה ודמות ציבורית מוכרת. נושא תאונות הדרכים מטריד אותו כבר כמה שנים. גם כשהיה מנכ"ל העירייה, בעת שזאב בילסקי עמד בראשה, היה קידר שותף למיזמים שונים שנועדו להלחם בנגע הזה. "התאונה הזו זעזעה אותי והביאה אותי למסקנה כי חייבים לעשות משהו", אמר קידר.

 נתונים סטטיסטיים על תאונות הדרכים הקטלניות, העלו מציאות מזעזעת: בעשרים השנים האחרונות 10,500 אנשים קיפחו את חייהם בתאונות. "המדובר ב-500 הרוגים לשנה, יותר מ-40 הרוגים בממוצע לחודש, בין הרוג לשניים מדי יום", אומר קידר, "אני קורא לזה טבח, לא פחות ולא יותר".

 המלחמה בתאונות נעשית בדרכים שונות על ידי גופים וארגונים רבים, לצד המאבק מצד גורמי האכיפה. אבל המסר, קובע קידר, כנראה לא מספיק חזק, לא מספיק מזעזע: "כמה ימים אחרי תאונות מחרידות, כגון התאונה של משפחת אטינסקי-גמליאל, כולם מדברים על הצורך בזהירות בדרכים. חצי יום לאחר התאונה אתה רואה פה ושם אנשים שנוסעים יותר לאט, אבל הנושא נשכח במהירות. עוברים הלאה".

יחד עם ידידו, ח"כ בילסקי, שעוסק בכנסת בין היתר גם במלחמה בתאונות דרכים, יזם קידר כנס בבית לוינשטיין, לשם הוזמנה כל הצמרת העסקית והחברתית של ישראל. דיברו שם על הצורך להגביר את המעורבות הציבורית במאבק בתאונות הדרכים ורעיונות שונים הועלו במהלך האירוע. "אחרי הכנס ישבתי עם עצמי וחשבתי", אמר קידר, "דיבורים זה לא מספיק, הגיע הזמן לעשות מעשה. אם אנחנו לא נעשה את המעשה – שום דבר לא ישתנה".

קידר החליט לתקוף את הנושא מהזווית הבסיסית הפשוטה ביותר: מחאה המונית של ציבור הנהגים הבריאים ושלמים (עדיין), שיצהירו על מחויבות אישית לנהוג בזהירות ולשמור על חוקי התנועה. "זו אינה מחאה נגד מישהו מסויים או נגד הממשלה", מסביר קידר, "אלא מחאה נגד המציאות הנוראית של הקטל בדרכים". 

קידר הדפיס, על חשבונו, כמות גדולה מאוד של סרטים אדומים, עליהם מצויין הנתון המזעזע של 10,500 ההרוגים מתאונות דרכים בעשרים השנים האחרונות. קידר מתכוון להדפיס עוד כמויות ענקיות. הוא מבקש כעת ליצור קהילה ענקית של נהגים, מכל גיל ומכל מקום, שיתלו את הסרט האדום על מכוניותיהם. "לסרט האדום יש קונוטציות מאוד ברורות", אומר קידר, "ומעבר לצבע שלו, אני רואה בנכונות של נהגים לבוא ולקבל את הסרט האדום, לתלות אותו על מכוניתם, כמעין ברית בלתי כתובה שבה הם מחוייבים לזהירות בדרכים". בנוסף, קידר הדפיס פליירים עם הכותרת "או שנתחיל להיות 'סרוטים' או שנגמור הרוגים", ובהם פרטי מידע על מספרי ההרוגים בכבישים. 

"רק מחאה המונית וקולות זעקה אמיתיים, יכולות לחולל את השינוי במציאות שנגזרה עלינו", מאמין קידר. היעד שלו ברור ושאפתני: לחלק שני מיליון סרטים אדומים, שיהיו על כל מכונית ויבלטו בכביש. הוא מאמין שהמעשה ישיג את האפקט הנדרש. כביש מהיר ובו מכוניות רבות עם סרטים אדומים, חייב להשפיע על אופן הנהיגה של נהגים רבים. 

הפצת הסרטים היא משימה לא קלה. קידר עומד על כך שענידת הסרט תהיה אקטיבית, ותיעשה באופן יזום על ידי הנהגים עצמם. הוא לא מאמין בחלוקה המונית בצמתים, ללא הסבר ורקע. בשבועות האחרונים הוא מקדיש שעות רבות מזמנו הפרטי, כדי לשכנע גופים וארגונים שונים שיש להם ציי רכב גדולים, או מקומות בהם מגיעים נהגים רבים, דוגמת תחנות דלק, להפיץ את הסרטים. להמשך הפעילות קידר מחפש מתנדבים, שמוכנים לצאת למחאה שנועדה להציל חיים.

קבוצת   אנשים ומחשבים www.pc.co.il  מצטרפת אף היא לקמפיין של קידר. בכנס המנמ"רים החצי-שנתי, הנערךך בפעם השביעית, שיתקיים ב-19 ביולי במרכז הכנסים אבניו, יחלקו מתנדבים מאות סרטים אדומים לבאי הכנס, שיתבקשו לתלות אותם על מכוניותיהם. גם קציני רכב של חברות היי-טק ייחשפו לקמפיין על ידי מתנדבים ופעילים שנרתמים לרעיון של קידר.

פרטים נוספים  http://www.facebook.com/seretadom 

 תחום מיקור-החוץ מלווה את ארגוני ה-IT מזה עשור. רעיון העברת אחריות התפעול והביצוע בתחום ה-IT לספקים המתמחים בכך, הפך להיות מודל נפוץ, כאשר לנגד עיניי הארגון עומדים שיקולי התייעלות וחיסכון.

עם זאת, ההאטה בשוק הביאה לכך שהתחום כמעט וקפא. עכשיו, כאשר מתחילים להתאושש, תחום מיקור-החוץ לובש צורה חדשה. כך, בעוד חמש שנים יתכן ובכלל נשכח את המושג "מיקור-חוץ" ונדבר במקומו על מיחשוב ענן, SaaS וירטואליזציה ועוד.

התחזית הזו היתה אחת התובנות המרכזיות בכנס Outsourcing 2010 שנערך היום (ה') בהרצליה. בין כל הדוברים הייתה הסכמה, כי הדור הבא של שירותי מיקור-החוץ יהיה מיחשוב ענן. עם זאת, הגדיר זאת יפה מוטי אשכנזי מ-HP, כשאמר שהמעבר לענן לא מבטיח גן עדן במערכת היחסים שבין הספק ללקוח. רוצה לומר: אסור לשגות ולחשוב ש-SaaS יבטל את כל הקשיים שהיו קיימים מאז ומעולם ביציאה למיקור-חוץ.

וכדי שלא נשכח מה היה, קיבלנו בתחילת היום את הרצאתה של גלית פיין מ-STKI, שאמרה כי ב-2009 נושא מיקור-חוץ לא נמנה על סדר העדיפויות של המנמ"רים בישראל. אחת הסיבות לכך, ציינה, היא כמות גדולה מדי של מרירות ואכזבה בקרב ארגונים רבים שיצאו למיקור-חוץ לפני כן. פיין אף הרחיקה לכת ואמרה, כי בישראל קיימת בעיה תרבותית: חברות בינלאומיות לא מצליחות להפנים את המתודולוגיות הגלובליות שפותחו בעולם. משהו לא תופס פה בשוק הישראלי והחריקות לא מעטות.

מצד שני, ברור היום יותר מתמיד שבמקרים לא מעטים, אין לארגונים ברירה אלא לצאת למיקור-חוץ. בנוסף, הזכירה פיין, ידוע הוא שמיקור-חוץ הפך להיות חביבם של מנהלי הכספים בארגון, ולכן בעתיד הנהלות ידרשו הסברים ממנמ"רים שלא שקלו מעבר לענן או למיקור-חוץ.

ההרצאה שתפסה את כולם מהנהנים בראשם לאות הזדהות, היתה ללא ספק הרצאתו של צביקה ישראלי. ישראלי, כיום יועץ עצמאי, בילה שנים רבות מחייו המקצועיים מהצד השני של המתרס – כספק בנס טכנולוגיות. הבוקר הוא יכול היה להרשות לעצמו לומר דברים רבים שבתור ספק הוא לא התאפשר לו לומר. למשל, הוא דיבר על פערי ציפיות במערכות היחסים שבין ספקים ללקוחות – פערים שבמקרים רבים לא ניתן לגשר עליהם.

משפט אחד מתוך המצגת של ישראלי תמצת את הכל: "בדיקת שפיות הפרויקט מול המטרות שלו". זו אולי השורה התחתונה בכל הסיפור הזה: בהיסטוריה הארוכה של פרויקטי מיקור-החוץ במדינת ישראל היו הרבה מאוד מצבים של חוסר שפיות – הן מצד הספקים שלקחו על עצמם פרויקטים מבלי שהם יכלו לעמוד בהם, והן מצד הלקוחות – המנמ"רים – שלא הבינו לעומק את העובדה שזה שאתה מוציא החוצה פרויקט, לא אומר שאתה מוציא החוצה את האחריות.

בנוסף, בישראל גם אין תרבות גירושים. אחד המשתתפים דיבר על בנקים בארצות הברית שהפסיקו את חוזה מיקור-החוץ שלהם עם ספקים ענקיים ועברו לעבוד בבית. בישראל קרו מקרים בודדים כאלו, אך הם עברו בדרך כלל בבתי המשפט.

וישנה עוד נקודה שבוודאי יחקרו אותה ההיסטוריונים של הענף: איך זה שמכרז כוח האדם של הממשלה שינה לגמרי את תחום מיקור-החוץ בישראל? כיצד ייתכן שספקים נלחמו אחד בשני על מי ייתן את המחיר הנמוך יותר, כאשר את המחיר האמיתי – רמת התעריפים בשוק – ישלמו כולם, בין אם ירצו בכך או לא. השוק העסקי ממתין לראות כיצד הממשלה תצא מהמכרז הזה, כיצד היא תעצב מחדש את שוק המיקור-חוץ, ולאן כל זה יוביל.

השורה התחתונה: תחום מיקור-החוץ לא נעלם והשמועות על מותו היו מוקדמות מדי. במקום, הוא רק אורז את עצמו באריזה חדשה יותר בשם מיחשוב ענן. כך, מיקור-החוץ ימשיך להכיל בחובו את כל היתרונות והחסרונות שהיו בו עד היום, וכמו תמיד – כדי לצאת ולחזור בשלום, אסור לשכוח את הלקחים והעקרונות.

 ערוץ 2 שידר אתמול(יום שישי 2.7 ) כתבה מרגשת במיוחד באולפן שישי של יאיר לפיד, על חייו ומותו של התינוק סהרון, שנפטר ביום העצמאות האחרון והוא בסך הכל בן שנה וחצי. סהרון נולד כאח תאום בלידה שנראתה רגילה, להורים צעירים ומאושרים מחולון. בגיל 8 ימים הבחינה אמו בבליטה מסויימת בלחי שלו וכמו כל אמא דאגנית פנתה לבית החולים. הרופא בבית החולים איכילוב בחן בתחילה שמדובר בגידול קטן שפיר שחולף עם השנים. הודעות ההרגעה שלו פעם  אחר פעם להורים המודאגים, לא תאמו את מה שהם ראו על פניו של סהרון. הגידול נראה רחוק מאוד מלהיות לא  אלים. הרופא, שהוגדר כמומחה אזורי באחד מבתי החולים באזור המרכז, המשיך באבחונים האופטימיים שלו . היום בדיעבד התברר כי באף אחד מהפעמים, כאשר זוג ההורים האצילי והנפלא של סהרון התייצבו אצלו, לא חשב לרגע  שמא יש לפנות לרופא אונקלוג, שכנו למחלקה בבית החולים, או לשלוח את ההורים להתייעצות מומחה.

 הבשורה המרה הגיעה כשלושהחודשים לאחר הולדתו של סהרון. הגידול התברר כממאיר, אלים, ומהר מאוד הרופאים החלו להכין את ההורים לגרוע מכל. סהרון לא ישרוד. בד בד עם ההתמודדות הקשה מכל, לטפל בילד שגווע לך מול העיניים, התעקשו ההורים להכניס מצלמה לחייהם. הם ביקשו שצוות ערוץ 2 ילווה את מהלך הטיפול בסהרון המתוק שנכנס לנשמה של כל אחד שצפה בכתבה.

יאיר  לפיד העיר בתחילת האייטם  ובצדק כי ההתלבטות היתה קשה.  עד מה מצלמה יכולה להיות חודרנית איפה הגבול שבו אומרים די עד כאן כי מדובר בסופו של דבר בילד קטן, במשפחה פרטית ובסיפור טרגי.  בדיעבד מדובר בתסריט שהיה ידוע מראש;  ליווי תינוק בן  יומו אל מותו הצפוי.

הכתב שי גל ערך כתבה יפה, עניינית, כאשר מלבד המסרים המזעזעים שלה, הוא העביר את המסר של ההורים, שדרשו את  נוכחות המצלמה: הם רוצים לומר לכל מי שרואה אותם ונתקל בסיטואציה דומה: אל תרפו לכו לכל רופא מומחה שאתם רואים,  בצעו חוות דעת שניה ושלישית,  אל תחכו.

  טענת  ההורים היא שאילו היו הולכים לרופאים מומחים ברגע שגילו את הבלוטה בלחייו של סהרוני הקטן, אולי, אולי אפשר  היה להצילו. הכתבה קשה לצפייה אבל היא  ללא ספק העבירה את המסר. היא נוגעת במציאות מוכרת בכל העולם. הגבול הדק מאוד בין אבחנה לא  נכונה על סמך מידע קיים לבין רשלנות רפואית לשמה.  

 בארצות הברית מתים כל שנה  בין 40 ל-100 אלף איש כתוצאה מטעויות רפואיות בעיקר מרשמי תרופות לא נכונים. יותר מאשר בתאונות דרכים, מחלת האיידס ופעולות איבה.  בישראל, ההערכה היא שבכל שנה מתים כ- 300 בני אדם כתוצאה מטיפול רפואי שבדיעבד לא היה נכון. המקרה של סהרון הקטן  שייך לקטגוריה הזו. האם הייתה פה רשלנות רפואית או לא, העובדות יקבעו בבית המשפט אם וכאשר המשפחה תחלט ללכת לערכאות.  מניעת התופעה קשורה במערכת היחסים בין הרופא לחולה,   עד כמה המטופל  נותן אמון ברופא ועד כמה הרופא קשוב למטופל שלו.

דו"ח שנעשה בארצות הברית על איכות הבריאות הראה כי הרופאים לא  עושים מספיק כדי להיות קשובים  למטופלים ולקרובי משפחה. הם לא מוסרים את המידע המלא ולא מרבים לשלוח מטופלים לחוות דעת שנייה ושלישית.

המוסד הזה של SECOND OPINION  היה מאז ומתמיד בשולי הרפואה הקונבנציונלית בישראל כמו בעולם. בשנים האחרונות הוא נכנס יותר למודעות בין היתר מפני שקופות החולים והחברות המבטחות את החולים בביטוחי מישנה משלימים, מאפשרות ללכת לרופאים מקצועיים,במסגרת הקופה במגבלות ועל פי הסדרים מיוחדים. אבל עדיין השימוש במנגנון זה לא פשוט, אינו טריוויאלי, ובתחומי מחלות מסויימים, אתה  מגלה שאם אתה רוצה באמת חוות דעת מקצועית אמיתית  מרופא שנחשב, עליך להיפרד מכמה אלפי שקלים, וזאת  מבלי לזלזל חלילה ברופאים שקופות החולים עובדות איתם. רוצה לומר חווות הדעת המקצועיות היו ונשארו בתחום של הרפואה הפרטית שהיא תמיד נחלתם של בעלי האמצעים. ההורים של סהרון הקטן כנראה לא היו כאלו אבל  המעציב מכל שלאורך כל הדרך לא נמצא הצדיק האחד, בזמן הנכון שיפנה אותם לחוות דעת מקצועית. מבלי להיכנס לפרטי התיק, ההיגיון אומר שאילו בשבוע הראשון בו אבחן הרופא מבית החולים את המחלה של סהרון הוא היה שולח את ההורים אל אונקולוג, אולי, המציאות הייתה שונה.

כאמור סהרון אינו הראשון ואינו האחרון. הנושא של רשלנות רפואית  הוא אחד הנושאים היותר פופולרים באתרי אינטרנט ברשת. חיפוש מהיר בגוגל יוביל אתכם למספר לא קטן של אתרים

אחד מהם הוא  למשל  "אתר המשפט" של עו"ד יונתן דייויס, שבו אפשר למצוא חומר רקע ומידע מגוון על הנושא  של רשלנות רפואית.

http://www.med-law.co.il/ShowDoc.asp?MenuID=300&LangCode=Heb#A 

 להלן כמה ציטוטים נבחרים מהאתר "רשלנות רפואית היא תקלה רפואית שנזק בצידה הנגרמת כתוצאה מטעויות בטיפול או כתוצאה מהפרת חובת הזהירות המוטלת על הרופא אשר גרם לנזק על פי דין."

רשלנות רפואית מאופיינת בתקלות בכל שטחי הרפואה כאשר הבולטים בהם:

• טעויות באיבחון המחלה.
• איחור בגילוי האבחנה וכפועל יוצא בטיפול במחלה.
• איבחון רשלני.
• טעויות בטיפול רפואי.
• טעויות במתן תרופות ובמינון המתאים.
• טעויות בניתוחים אשר גורמים לנזק בלתי צפוי.
• העדר הסבר ותקשורת לקויה בין מטפל ומטופל.
• נזקים שנגרמים במעקב הריון או סביב הלידה. 
•  טעויות עקב כשלים במערכת ותקשורת לקויה בין מטפלים.

 אחת השאלות שהאתר מתמודד איתם  היא האם יש בסיס לתחושה בציבור שהרופאים הם מעין גילדה המגנה על עצמה? עוד דייויס: אכן קיימת תופעת הכחשה של המערכת הרפואית שאין תופעות של רשלנות רפואית ואם נגרם נזק הרי הוא נגרם כתוצאה מגורמים שלרפואה לא הייתה שליטה עליה. תופעת ההכחשה הטבעית מצטרפת לחשש של רופאים שאם יחשפו את הטעויות שהקולגות שלהם ביצעו יבולע להם מבחינה מקצועית. בנוסף, יש חשש שגילוי הטעויות עלול להגביר את מספר התביעות ולכן הרופאים מציעים פתרונות של פיצוי ללא אשם. סיבות אלה ואחרות גורמות לתחושה שרופאים מחפים אחד על השני אם כי ראוי לציין שיש כיום יותר פתיחות מבעבר.

 במקרים של תביעה בגין רשלנות רפואית יש להוכיח שהרופא כשל בטיפול שנתן, הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו, ושהיה עליו כרופא סביר לצפות את אשר קרה כדי למנוע את הנזק. כמו כן על התובע להוכיח שקיים קשר סיבתי בין התנהגותו הרשלנית של הרופא לבין הנזק הנטען

יש לבחון קיום חובת הזהירות לאור נורמות ההתנהגות הנדרשות מהרופא הסביר, בהתחשב בתפקידו ובחובותיו של הרופא כלפי החולה. המבחן אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה,על פי הידע העדכני. מכאן שיש לבדוק מה היה הידע העדכני לצורך הענין.

  תוופעה נוספת היא ניגודי אינטרסים בין המעסיקים והמבטחים של הרופאים בביטוחי אחריות מקצועית. לגופים אלה בעלי אינטרסים שונים מהרופאים, למשל לקופת החולים, יש שיקולים כלכליים לספק תרופה מסוימת ולא להכניס תרופה אחרת לסל הבריאות. לעומת זאת, על הרופא המטפל מוטלת חובה כלפי המטופל לגלות לו את קיומה של התרופה החילופית וקופת החולים לעיתים מטילה חיוב על הרופא לא לגלות את קיומה של התרופה החילופית. כך מצוי הרופא בניגוד עניינים בין נאמנותו למעסיק וחובתו האתית והחוקית כלפי המטופל.

 

 עו"ד דורון כספין, נציג ההורים של סהרון ז"ל אמר בתגובה לערוץ 2 כי ידוע  הוא שתביעות על רשלנות רפואית נתקלות בחומות אטומות של המערכת הרפואית אבלה הוא מקווה שהפעם רשויות הבריאות יחרגו ממנהגן ויאפשרו למשפחה לנהל תביעה ולבדוק את העובדות.

בית החולים מגבה בינתיים  את הרופא וטוען כי פעל לאורך כל  הדרך כפי שהיה צריך. התביעה בוודאי לא תחזיר את סהרון להוריו. נחמתם, אם יש כזו היא שיש לו אח תיאום ועוד ילד. ויש להם גם עוד תקווה אם מישהו שצפה בכתבה או קרא את הסיפור ילך עכשיו לחוות דעת שנייה בכל נושא רפואי שהוא  טרוד בו, יכול להיות שהוא מציל את חייו את חיי קרובי משפחתו. חומר למחשבה.

שבוע  העבודה של עובדי ההיי-טק ברמת החייל בתל אביב היה הפעם מגוון מתמיד. לצד בתי הקפה, המסעדות והפאבים שמקיפים את בנייני ההיי-טק, פגשו העובדים חמורים שנשאו את השלטים "אל תיתן לאחרים לעשות כסף על הגב שלך". יוזמת הקמפיין היא חברת גו מיליון (Go-Million), הפועלת בתחום הלימודים וההכשרה ליזמים. הבחירה שלה בחמורים עבור הקמפיין המקורי, שנחשב לנועז בנוף ההיי-טקי, לא היתה מקרית – כולנו הרי משתמשים במושג "עובד כמו חמור", ובמקרים רבים, אפילו בגוף ראשון.

סביר להניח שעובדים רבים שראו את החמורים, נזכרו בתלוש המשכורת שלהם והגיעו למסקנה שיכול להיות שהם כבר לא במקצוע הנכון. המיתון האחרון הוכיח, כי היכולת של חברות לשרוד, תלויה קודם כל ברמת הגמישות הניהולית שלהן, שמאפשרת לנייד ולפטר עובדים. באופן עובדתי, החברות ששרדו את המיתון היו החברות שפיטרו עובדים, ביטלו מישרות והשטיחו עצמן.

הצד השני של המטבע הזה הוא שעובדים רבים מצאו את עצמם חסרי כל זכויות. החוזים הנחמדים עליהם חתמו כאשר התחילו לעבוד בחברה, היו טובים לאותה תקופה, אך הם לא כללו הרבה מאוד דברים, כמו למשל תנאים סוציאליים. אחת הסיבות לכך היא שדפוס העבודה בהיי-טק מחייב התמסרות טוטאלית לתפקיד, ולכן לרבים כלל אין זמן להסתכל ימינה ושמאלה.

כך, המיתון הותיר לא מעט עובדים עם זכויות חסרות, מה שהוסיף עוד כמה לקוחות לעורכי דין ומומחים ליחסי עבודה. בשנתיים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לאגד את עובדי ההיי-טק. עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, דיבר על כך רבות והוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. המעסיקים, באופן טבעי, לא אוהבים את זה, אבל סביר שהם יחיו עם זה, שהרי אף אחד לא באמת מאמין שהתארגנות עובדים במאה ה-21 תתבטא רק בשביתות ובמהומות.

במגזר הממשלתי המצב חמור יותר, בעיקר בגלל שיטת העסקת עובדי מיחשוב על בסיס "קוסט-פלוס". גם שם היתה התארגנות מוצלחת של עובדים ששכרו עורך דין, והקבוצה הזו מנהלת כעת מו"מ עם נציבות שירות המדינה. אם העובדים הללו יצליחו, תהיה זו מהפכה של ממש, שלא בטוח שמשרד האוצר ידע להתמודד איתה.

במקביל, הודיע ח"כ איתן כבל (עבודה), כי מיד לאחר פגרת הקיץ של הכנסת, הוא יקים את שדולת עובדי ההיי-טק של ישראל. "זו לא תהיה עוד שדולה למען ההיי-טק", הסביר כבל בתשובה לשאלתו של ח"כ מאיר שטרית ,שתמה כמה ארגוני היי-טק צריכים להיות במדינה אחת. ח"כ כבל אמר, כי הכוונה היא לטפל במאות עובדים שמנוצלים על ידי מעסיקיהם, מקבלים שכר מינימום (כן, יש כאלו בהיי-טק, תתפלאו) ובכל פעם שהם קוראים בעיתון על שכר בכירי החברה שלהם ותוצאותיה העסקיות – הם מרגישים כמו חמורים.

גם בעלי מקצועות מבוקשים בהיי-טק סובלים מזליגת תעריפים. מכרז בתי התוכנה של החשב הכללי עשוי (או עלול – תלוי מי קורא) להיות אירוע מכונן בעבור התעריפים בשוק, אם אכן יתממש. מנהלי ארגונים רבים עוקבים בעניין רב אחר הנעשה במכרז, ולאף אחד אין ספק שאם אכן התעריפים שמוצעים בו יתממשו, צפויים עובדים רבים לקבל פניות מהנהלה שלהם להורדת שכר. כך, נראה, המיתון אמנם הסתיים רשמית – אבל השגשוג והפריחה עדיין רחוקים.

השורה התחתונה: האנלוגיה בין חמורים לעובדים אולי קצת מעליבה, אבל משקפת את המציאות הקשה שלא כולם מודעים אליה. התארגנות היא המפתח לשמירה על הזכויות.