ארכיון ל- יוני, 2010
ביום ראשון הקרוב אמורים נועם ואביבה שליט להתחיל לצעוד, מביתם שבמצפה הילה אל בית רוה"מ בירושלים. האהדה שלה הם זוכים מהציבוור הרחב מחממת את הלב. סקר שערך ידיעות אחרונות אתמול הראה, ש-72 אחוזים מהציבור בעד החזרת שליט בכל מחיר. חבר הכנסת יעקב כץ, שהתראיין הבוקר בקול ישראל, אמר שכאבא הוא מזדהה עם משפחת שליט האצילה ,אבל לטענתו מדינה צריכה לעבוד לפי השכל ולא הרגש. שחרור המחבלים לטעמו, ולטעמם של לא מעטים שתומכים בו, יביא לרצח ישראלים רבים בידי אותם מחבלים שישוחררו.
העמדת המשוואה הקשה הזו בין הדרישה להחזרת שליט לבין המחיר מטעה ומסיתה את הויכוח מהעיקר.
בני משפחת שליט וכל ההמונים התומכים בהם, אינם מתערבים במחיר שישראל צריכה לשלם..למחיר שנקבע ובגללו המו"מ תקוע כבר חצי שנה, אחראים באותה מידה ישראל והחמאס. זה טיבו של מו"מ. אם אכן היה כזה. אבל גם אם נלך על המוטיב של השכל ורגש הרי שהשכל של משפחת שליט ומרבית הציבור בישראל אומר כי, מדינה שביום שני העלתה לחלל לווין ריגול מהמתקדמים בעולם, מדינה שהצבא שלה נחשב לטובים שבעולם, בוודאי במזרח התיכון, לא יודעת היכן נמצא חייל במרחק שעתיים נסיעה מת"א, באזור שבמשך שנים היה בשליטתנו. זוהי מדינה שמפחדת מ-400 רוצחים, כאילו שכל האחרים בחמאס הם צדיקים והם רק ממתינים לבואם של האסירים כדי לצאת לפיגועים וכאילו שבזמן שאותם רוצחים יושבים כאן, לא היו פיגועים מסוג זה או אחר. השכל של משפחת שליט לא מצליח להסביר איך כיצד מדינה שיש לה את שירותי הביטחון הטובים ביותר לא הביאו את המודיעין הדרוש כדי לשחרר את החייל.
ועדיין בענייני שכל. מבחן התוצאה הוא המבחן הקובע. ,ארבע שנים הם זמן מספיק ארוך שאיפשר הן לאולמרט והן לנתניהו לקבל החלטות. ההסתתרות מאחורי תג המחיר מסתמכת על הזיכרון הקצר של הציבור שלא יודע שגם בעבר שילמנו מחיר "יקר" עבור חיילים חטופים ולמרבה הצער גם עבור גופות. תמונת המצב היום, ככול שאנו יודעים, היא שתג המחיר ידוע. הוא לא השתנה בחצי השנה האחרונה ולא ישתנה.
ככול שחולף המן הוא יעלה. החמאס לא זקוק לצעדת מחאה של משפחת שליט ומאות אלפי האוהדים שלהם, כדי להעלות או להוריד את המחיר. בוודאי אחרי פרשת המשט שגבתה מישראל מחיר מדיני כבד ביותר, השיא שלו היה אמש כאשר שר החוץ ליברמן ביטל בהרף עין את הסגר המדיני על עזה לאחר שהסגר הפיסי מתמוסס. עד לפרשת המשט היה גלעד שליט הנכס העיקרי שהיה בידי חמאס, ובזכותו הוא הפך לפרטנר למו"מ עקיף עם ישראל והעולם. ככול ששליט מוחזק יותר שנים בכלא כוחו של החמאס עולה. החזרתו לישראל תשמיט כל בסיס לקשר איתו ויתכן שגם עם העולם. המחיר ישאר אותו מחיר והדבר היחיד שעוד יכול לשנות את המשוואה הזו הוא מהלך בלתי שגרתי שמדינת ישראל תעשה, מה שלא עשתה עד היום.אבל מי ערב לנו שמה שלא נעשה לפני ארבע שנים ואולי היה חלון הזדמנויות חד פעמי, יצליח כעת?
כל הדברים האלו אינם מעניינים את אביבה ונועם שליט. הם שלחו את בנם החייל לצבא מתוך הכרה, שיכול להיות שהוא יסכן את חייו אבל יכול להיות שאם יפול בשבי, מדינת ישראל תעשה הכל כדי לשחררו. מבחן התוצאה מוכיח שלא נעשה כנראה הכל.
פרשת שליט משדרת מסר אחר, קשה ביותר לכל המתגייסים העתידיים: מדינת ישראל לא יודעת להתמודד עם כאב של משפחות שבנם נמצא בשבי. מדינת ישראל מתמודדת מצויין עם השכול,, עם האבדן, עם טקסי זיכרון, עם ניחומים ונאומים למשפחות השכולות ביום הזיכרון.. משפחת. שליט יוצאת לצעדת החיים שלה, כדי שלא להצטרף למשפחות השכול. אף אחד בעולם לא עושה את זה מרצונו.
ואם נחזור לרגש והשכל: ממשלה אכן צריכה לעבוד לפי השכל אבל היא אינה יכולה להיות אטומה לגמרי לרגש. הצעדה ביום ראשון אמורה להזכיר למנהיגים שלנו שהם לא מנהלים אבנים וקוביות על לוח שחמט אלא מדינה שיש בה בני אדם, שרוצים את הדבר הבסיסי ביותר שכל הורה רוצה: לקבל את הילד בחזרה. וכל השאר פשוט לא מעניין אותם.
מכרז כוח האדם לשירותי מיחשוב בממשלה שוב עלה על שרטון. בעקבות תלונות שהגיש מספר ספקים מעכב האוצר את פרסום הוראות השעה לחשבים במשרדים,. התלונות הגיעו בעקבות חשיפת פרוטוקולי ועדת המכרזים. הספקים שלא זכו טוענים כי יש חשש שחלק מהחברות שזכו לא עמדו בתנאי המכרז בנושא הערבויות וגובה ההנחות.
יהעולם נחלק בימים אלו לשני מחנות: אלו שהחליטו שהם רוצים את ה-iPad ואלו שעדיין לא ממהרים לרוץ לחנויות. אתמול (ה') פורסמה ברוב כלי התקשורת ידיעה לפיה אפל (Apple) מכרה יותר משלושה מיליון מכשירי iPad ב-80 ימים – מה שהביא את המתמטיקאים שבנינו למסקנה שבכל שתי שניות נמכר מכשיר אחד.
בינתיים, המפעלים שמייצרים את מכשיר הפלא החדש הזה אינם עומדים בביקוש, ובארצות הברית צריך להצטרף לרשימת המתנה כדי ליהנות מהזכות לרכוש את המכשיר. אבל כמו כל המצאה טכנולוגית, מה שמכריע את הכף הם לא יכולות השיווק של היצרן – אלא דווקא היישומים מצד שלישי. מאז שהמכשיר יצא לשוק, פותחו עבור ה-iPad לא פחות מ-11 אלף יישומים – מה שמחזק את הטענה של מומחי השוק בארצות הברית, כי ה-iPad הוא פה כדי להישאר.
אם לא די בכך, בשבוע שעבר התקבלה הוכחה נוספת לכך שהמהפכה הדיגיטלית הזו צפויה להישאר עמנו לאורך זמן. היה זה בכנס כלכלי גדול שנערך בניו-יורק, בו השתתפו נציגים בכירים של המו"לים הגדולים בעולם. אלו, כזכור, הפגינו אי-נחת גלויה כאשר החלו לצאת מכשירים דיגיטליים לקריאת ספרים ועיתונים. הטענה שלהם היתה, שזה עלול להרוס תעשיות שלמות וכי מרבית הקוראים עדיין אוהבים את הדפוס. הטענות האלו לא נמוגו, אך אם קוראים את מה שחלק מהמו"לים אמרו בשבוע שעבר בניו יורק, אפשר להגיע למסקנה שנפל להם האסימון והם הבינו סוף-סוף שאי אפשר לעצור את הטכנולוגיה הזו. כך, על פי הכלל הוותיק, אם אינך יכול להלחם בהם – הצטרף אליהם.
בכנס המדובר דיברו אנשים כמו דונלד גראהם – מנכ"ל וושינגטון פוסט, קרוליין רידי – מנכ"ל סיימון ושוסטר, ויוויאן שילר – מנכ"ל NPR, שרה צ'וב – נשיאת קונדה נאסט דיגיטל ועוד. הפאנל שבו השתתפו נועד להעריך את שוק מחשבי הלוח. הנה כמה ציטוטים נבחרים.
שילר מ-NPR: "זה [ה-iPad] בהחלט מכשיר טרנספורמטיבי … אין ספק שיצרנים אחרים יבואו עם גרסאות אחרות של מחשבי לוח, אבל הרעיון מרגש באמת. אין ספק שהוא ישנה את הדרך שלנו לעשיית עסקים בעתיד. לא הייתי מתערבת נגד אפל".
קרוליין רידי, מנכ"ל סיימון ושוסטר: "אני בהחלט מסכימה שזה שנוי גדול בתעשיה. ה-iPad הוא הקורא היחיד שמאפשר שילוב הגיוני בין טקסט ווידיאו. זו הפלטפורמה היחידה שבה ניתן יהיה לייצר ספרי לימוד דיגיטליים לילדים, הכוללים ויזואליזציה – שהיא מרכיב חשוב מאוד בימינו".
משתתף נוסף, יעקב וייסברג – The Slate Group, אמר, כי "הצדק ההיסטורי מחייב לומר שמי שפרץ את הדרך למהפכה הזו הוא מכשיר הקינדל (Kindle) של אמזון (Amazon). עם זאת, חייבים להודות שה-iPad הוא משהו מיוחד. בעיני, הוא עדיין צעצוע גדול. בטווח הקרוב אני צופה מכירות מרחיקות לכת, אבל בטווח הארוך אני קצת סקפטי – דווקא משום שמדובר באפל – שכב עשתה כמה טעויות בעבר עם הצלחות גדולות שלה, וכבר היינו בסרט הזה".
לדעתה של המו"לית שרה צ'וב, "ה-iPad הוא מהפכני כי הוא משנה את הדרך בה לקוחות חושבים על תחום הניידות והאופן שבו הם נגשים לטקסטים. השאלה היא אם אנו, המו"לים, מתרגשים מזה או לא והאם אנחנו יכולים לעמוד בדרישות של הלקוחות לעשות דברים קצת אחרת".
הדברים של המו"לים, אם כן, מייצגים את תמונת המצב האמיתית בעולם הדיגיטלי של היום: ה-iPad מבשר על מהפכה מסוימת, שחלק גדול ממנה ישפיע על עולם הספרות והעיתונות. כותב שורות אלו סבור שכשם שהווידיאו לא חיסל את תעשיית הקולנוע – אלא רק שינה אותה, וכשם שהאינטרנט לא חיסל את הניירות במשרדים – כך ה-iPad לא ישמיד את תעשיית המו"לות. עם זאת, אין ספק שהוא יכנס לפנתיאון של המכשירים שחוללו מהפכה במאה ה-21.
חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.
על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.
אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.
בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.
במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".
דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.
השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".
לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.
התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.
אז מה בכל זאת עושים?
נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.
צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.
השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.
מי אמר שאין נוסטלגיה מאחורי הטכנולוגיה. ממציא בשם ג'ק ז'ילקין פיתח מערכת להסבת מכונות כתיבה ישנות למקלדות USB. והן יכולות לשמש כמקלדות USB למחשבי Mac או PC. http://www.pc.co.il/?p=34152
"בעזרת מתאם הן יכולות לשמש גם כמקלדות פיזיות למחשבי iPad", מבטיח זילקין, שמציע את יצירות הרטרו תמורת סכום של 400 עד 600 דולרים (בהתאם לדגם המקורי של מכונת הכתיבה). זילקין ישמח להסב גם את מכונת הכתיבה הישנה שלכם למקלדת USB, או למכור לכם תמורת 150 דולרים ערכה להסבה עצמית של המכונה.הידיעה גרמה לי להתרגשות דבר שהוא נדיר כמי שעוסק רוב שעות היום בקריאה וכתיבה על טכנולוגיה, מחשבים ומערכות מידע. .
אני שייך לדור שמכונת הכתיבה הייתה חלק מחייו הבוגרים. את הקריירה העיתונאית שלי אני חייב לגוש הפלדה האפור שהשמיע קולות של מפעל בטון, עליו כתבתי את הכתבות הראשונות שלי כעיתונאי צעיר ובזכותה התחלתי להתפרנס מכתיבה.
את מכונת הכתיבה הראשונה שלי קניתי בשנת 1979 זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל. לא היה לי כסף לקנות מכונה חדשה (אז היה אז מוצר יקר) וקניתי אותה ב"ליסינג" ,בחנות מכשירי אלקטרוניקה ברחוב אלנבי פינת יהודה הלוי בתל אביב. אז גם התחלתי את הקריירה שלי בעולם העיתונות, כפרילאנס, ומשכר הסופרים שקיבלתי הפרשתי כל חודש כדי לשלם עבור שכירת המכונה. מדי חודש הייתי מתייצב בחנות, משלם במזומן לבעל החנות.
לימים הוא גילה שאני כותב בעיתונים,(ידיעות אחרונות ועל המשמר) ואז למעשה הוצעה לי עסקת הברטר הראשונה (בעצם חצי ברטר). באותם ימים נתבקשתי לעשות סקר שוק עבור המוסף הכלכלי "ידיעות אחרונות" בנושא מחשבונים מדעיים, שהיו חצי ממוחשבים במושגים של היום. הם שימשו בעיקר סטודנטים ותלמידי תיכון מדעיים ואנשי אקדמיה. בחנות הזו שבו הייתי שוכר את מכונת הכתיבה, מכרו את כל סוגי מחשבונים ומכונת חישוב חכמות (בדיעבד היו אלו יה ראשית ימי הגאד'טים עליזים). בתמורה לחשיפת שמו של בעל החנות כמומחה בתחום וכיבואן ראשי של מוצרים (כגון טקסס אינסטרומנט, פיליפס ואחרים,). בתמורה, הוא הציע לי שבמקום לשלם שכירות עבור מכונה בכל חודש ,אקנה מכונה, יד שנייה כ"חדשה," בתשלומים חודשיים,עם אחריות, במחיר הנחה משמעותי ביותר. המכונה היתה גם קטנה, קומפקטית ומתקדמת בכמה דורות מהמכונה הישנה ששכרתי ממנו בליסינג.(בסופו של דבר הכתבה לא פורסמה,משיקולי העורך….שלא ידע כמובן על ה"דיל"). אבל אני זכיתי למכונת כתיבה משלי, שבעזרתה צעדתי את צעדי הראשונים בעולם התקשורת. כמו כולם, איפשהו בשנות ה-90 נכנעתי לטכנולוגיה ועברתי למעבד תמלילים. באמצע עוד היה לי "רומן" עם מכונת כתיבה חשמלית באחד ממקומות העבודה שלי, ( אם תרצו זה היה ה"ביטא" של עיבוד התמלילים) אבל מהר מאוד נאלצתי להתיידד עם "המחשב" שבמשך שנים היה בעיני לא אחר מאשר גולם שיודע לעשות בדיוק את מה שמכונת הכתיב הישנה והטובה שלי יודעת לעשות, רק "נקי" יותר, בלי ניירות מסורבלים, טיפקס, נייר פחם להעתקה.
מדי פעם, בסתר, כשהשימוש במעבד תמלילים לא היה ממש נפוץ ולא היה נחוץ ועדיין הדפיסו כל דבר (מי חשב אז על אינטרנט בכלל) הייתי מתגנב בשקט אל מכונת הכתיבה הישנה שלי ומדפיס עליה כתבות ומאמרים. כבר אז הבנתי שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, אין תחליף וגם לא יהיה תחליף לדעתי לעולם לעופרת היצוקה, לקולות של מקשי המכונה. למילים אז ללא ספק היו משמעות אחרת. כל מילה שהודפסה, עברה "סינון" טבעי במוח, כי בניגוד להיום כל מילה הייתה כרוכה במאמץ, שחייב אותך לחשוב. כיום המקלדת מפיקה מילים במהירות הבזק, מילים שלא פעם עדיף שלא היו נכתבות בכלל…
אלא שהזמן והחיים עשו את שלהם, ויום אחד מצאתי את עצמי אורז את המכונה הישנה וחברתי לחיים. ומאפסן אותה אי שם בבוידם. שם שוכנת לה שם אחר כבוד עד היום. מדי פעם הייתי משתעשע ברעיון שאולי יבוא יום וניפגש שוב, אם כי לא יכולתי לדמיין את עצמי חוזר להדפיס על מכונת כתיבה בעידן שבו ה-PC היה המלך.
לימים כשהתחלתי לעסוק יותר בתחום הטכנולוגי הבחנתי מדי פעם בעובדה שהייישום הפופולארי ביותר במחשב שמרבית בני האדם משתמשים בו הוא עיבוד תמלילים, אקסל, וכמובן אינטרנט ותקשורת. במשך שנים אהבנו "לשנוא" את ביל גייטס ואנשיו על שמכרו לנו חבילות "אופיס" עם אלף ואחד יישומים שאין סיכוי שיום אחד נדע להפעיל אותם, וכל מה שאנו רצינו בסך הכל זה לשלוח מסמך וורד או מייל לחבר שלנו.
זו גם הסיבה שטרנדים שרצים בשנים האחרונות כמו מיחשוב ענן וSAAS תופסים כמו אש בשדה קוצים. הרעיון הבסיסי הוא שלם עבור מה שאתה צריך ואל תקנה את מה שאתה לא צריך. מרבית האנשים קונים מחשב בשביל עיבוד תמלילים ועבור זה הם מוכנים לשלם. עכשיו הם יכולים לרכוש מכונת כתיבה ישנה ולהפוך אותה למקלדת USB . אני יכול לנחש שזה לא יהיה ממש אותו הדבר אבל עבור הדורות שגדלו אל תוך מכונת הכתיבה גם זה משהו.
קצת היסטוריה: מה זה מכונת כתיבה
האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה פותחת את ההסבר על מכונת הכתיבה בהגדרה הבאה:"מכונת הכתיבה היא הגרסה המקורית, הפשוטה שאינה צורכת חשמל של עיבוד התמלילים הנפוץ כיום באמצעות מחשב ומדפסת."
תולדות מכונת הכתיבה החלה במהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג במאה ה-15, הביאה לעולם את הדרך להדפיס תמלילים באמצעות הנעה של אותיות בודדות היצוקות בעופרת כדי ליצור משפטים ופסקאות. לאחר שיפורים ושכלולים, יוצר ב-1867 האבטיפוס הראשון של מכונת הכתיבה השימושית המוכרת לנו כיום, וממציאיה הם כריסטופר שולז וקרלוס גלידן. שולז רשם עליה פטנט במדינת ויסקונסין שבארצות הברית ומכר את זכויות הייצור שלה לחב' רמינגטון, שהוציאה ב-1874 לשיווק את הדגם הראשון שהחל להיות מיוצר בייצור המוני.ממש באותן שנים ניסה תומאס אדיסון לייצר מכונת כתיבה הפועלת על מנגנונים חשמליים, אך לא הצליח לשווקה להמונים.מכונת הכתיבה "כדורית" של יבמ בעלת מקלדת דו-לשונית וראש בעברית היתה אחד המוצרים הפופולרים ביותר עם ראש הדפסה "כדורית" השכלול האחרון של מכונת הכתיבה נרשם על ידי חברת אוליבטי ב-1978, באיטליה, ועל ידי חברת קסיו ביפן שהוציאו לשוק את מכונת הכתיבה עם הזיכרון הפנימי, שמאפשר לה לזכור תבניות וטקסטים קבועים להקלדה.בשנות ה-90 כבר נפוצו המחשבים ומעבדי התמלילים, שהעבירו מהעולם את מכונת הכתיבה.
כיום כשסוקרים אל העולם המתוקשר, הפתוח והגלובלי קשה מאוד לתאר אותו ללא התרומה החשובה של מעבד התמלילים והמחשב האישי. החיים מחייבים אותנו לזרום אבל הם לא יכולים למחוק את הגעגועים למכונת הכתיבה הישנה שיש לרבים מאיתנו אם לא בבוידם אז אי שם באחת הפינות בלב.