ארכיון ל- מאי, 2010
הפרשה המביכה של גניבת מבחני הבגרות במתמטיקה לא הייתה עולה לסדר היום בצורה בולטת כל כך, אילולא היא שידרה מסר לרבים מאיתנו, שאת אשר יגורנו הגיע. ההתפרקות הכוללת מערכים, מגבולות, פריקת העול מכל מסגרת ומשמעת, השפל שבו נמצאים המורים, ההורים של הילדים ומערכת החינוך בכלל.
בואו נודה על האמת. כולנו היינו ילדים, כולנו העתקנו בבחינות, כולנו שיחקנו במשחקי חתול ועכבר מול המורים שלנו, כחלק מתהליך ההתבגרות. גם בתקופתנו עשו הילדים את כל מה שביכולתם כדי לגלות מה יהיה במבחן.אולם ההבדל בין אז והיום הוא שהיום נעלמה הבושה. מקרים בודדים של תפיסת מעתיקים היו זוכים לתגובות חריפות ביותר. ילדים שניסו לעסוק במשחקים מסוכנים אלו, ידעו היטב את תג המחיר. לא זו המציאות כיום.
לכן אין ספק שהמעשה שעשו מי שעשו, (טרם ברור אם ההדלפה הייתה מאחד המבוגרים או תחכום אופייני של ילדים) הוא חמור מאוד. מערכת החינוך נקטה בשני צעדים מידיים מתבקשים: פניה למשטרה, מאחר ויש כאן חשד לפלילים- (גניבה היא גניבה ולא משנה מה גונבים) ומצד שני הערכות מיידית לקיום בחינות הבגרות במועדן. סביר להניח שאחת מהמטרות של אותם גונבי הבחינה הייתה לשבש את קיום הבחינה כדי לזכות בעוד כמה ימים להתכונן. אסור היה למשרד החינוך להיכנע למזימה זו, מה גם שלו היו מבטלים את הבחינה היה בכך כדי להעניש את הכלל, כמה עשרות אלפי תלמידים, על לא עול בכפם. אבל אחרי שתסתיים בחינת הבגרות הזו, ואחרי שהמשטרה תסיים את חקירתה, בהקדם, צריכים במשרד החינוך לעשות הערכת מצב, להפיק לקחים ולהתעשת הדיון צריך להיות בכמה כיוונים
זהירות מודיעין. ראשית ברמה ה.לוגיסטית: ההערכות לבחינות בגרות נעשית כבר עשרות שנים באותה שיטה. מעורבים בה מספיק גורמים חיצוניים ופנימיים שבעידן הדיגיטלי של היום יכולים בקלות לשים יד על כל מבחן ולעשות איתו כרצונם. חבל מאוד שרק אחרי חשיפת המקרה המביך הזה, טרחו במשרד החינוך לעשות את מה שמתבקש בכל ארגון קיקיוני שיש לו מידע חסוי ועליו לשמור אותו. הערב פרסם משרד החינוך הודעה לעיתונות שבו בישר לנו כי חשיפת ההדלפה, אודות לתושייתו של המורה האמיץ, נערך המשרד, תוך זמן קצר, לקיים את בחינת הבגרות כמתוכנן, מחר, יום ג' ה- 25.05.10 .במסגרת הערכות המשרד, נכתבו שאלוני בחינות חדשים שיועלו מחר לאתר אינטרנט מיוחד . מנהלי בתי הספר יורידו את שאלוני הבחינה באמצעות קוד וסיסמא. אילולא נחשפ הסיפור יש רבים מאוד בציבור שהיו משוכנעים שהשיטה הזו של הצפנת המידע והעברתו בדואר אלקטרוני רק למורשים כבר קיימת שנים. ולא היא.זה מה שקורה כאשר הפירמידה במערכת החינוך מתהפכת לחלוטין והתלמידים הרבה יותר מתוחכמים ממוריהם וממנהלי המערכת. למשרד יש מספיק משאבים, ידע ואנשים שאילו היו שואלים לדעתם היו פורשים לפני ראשי המשרד שורה של שיטות להגן על המבחנים מפני הדלפות. טובות יותר מהשיטות הנהוגות כיום.
אבל ההעתקות הן רק סימפטום, כמו שחום גבוה בגוף אינו המחלה אלא רק הביטוי שלה וכדי לרפא את החולה צריך לטפל במחלה. המחלה היא שיטת הבחינות, העומס הבלתי אנושי שמוטל על תלמידי תיכון במירוץ אל הבגרות. השנתיים האחרונות של הלימודים בבתי הספר הגבוהים הפכו להיות תעשיה בפני עצמה, שמתפרנסים ממנה מאות אנשים, אם על ידי שיעורים פרטיים, אם על ידי אבחנונים והקלות למיניהם. האמא היהודייה תעשה הכל, אבל הכול כדי שהילד שלה יקבל הקלות בבחינה.
מזה שנים מדברים במערכת החינוך על צמצום מספר הבחינות. אם בעבר היתה הבגרות מפתח ראשי לכניסה לעולם האקדמי או לעולם העבודה, הרי שהיום ערכה ירד מאוד. ראשי המוסדות האקדמיים אינם מסתירים את חוסר שביעות רצונם מרמת בחינות הבגרות והציונים וממציאים שיטות סינון חדשות משלהם, כגון מבחני הפסיכומטרי, סיוט ושערורייה בפני עצמה. הגיע הזמן שהעומדים בראש מערכת החינוך כיום יתפסו יוזמה ויובילו לשינוי. גדעון סער, שמשום מה נעלם מאז פרסום הפרשה, משדר פתיחות ורצון עז להטביע את חותמו על המערכת. מנגד, ד"ר שושני, סוס ותיק, שמכיר את המערכת מצוין, מסוגל לחולל שינוי שראשיתו בתפיסה ואחריו הביצוע. צמצום הבחינות יחזיר במעט לבית הספר את המטרה האמיתית שלשמו הוא קיים: להעשיר דעה, לחנך לערכים ולפתוח לילדים את הראש.
נקודה נוספת למחשבה היא מקצוע המתמטיקה. מאז ומעולם זה היה מקצוע שלגבי תלמידים רבים הוא סיוט. כל מומחי החינוך אומרים שזה אינו מחייב המציאות. אפשר וחייבים לשנות את מתכונת הלימודים במקצוע זה ולהפוך אותו לחביב התלמידים. זהו מקצוע ליבה שאי אפשר בלעדיו (למרות שסגן השר ליצמן סבור שהחרדים לא זקוקים לכך) אבל בגלל הלחץ שהוא מכניס את התלמידים, הוא הפך לגבי רבים מהם שנוא נפשםץ וכאשר שונאים משהו, עושים הכל כדי להלחם בו, ואחת התופעות היא גניבת הבחינות.
פרנסי משרד החינוך צריכים לשנות דיסקט, להבין וללמוד היכן באמת נמצאים התלמידים שלהם. בית הספר, הכיתה כבר מזמן אינה האכסניה היחידה שבה ילדים קונים דעת ומידע, לא תמיד חיובי. הדרך לשלוט בהם הוא להכנס לזירות שבני הנוער מסתובבים שם.ברשתות חברתיות, באס אם אסים, בבלוגים ובסלולר. לשם כך המורים המנהלים ואנשי החינוך עצמם צריכים ללמוד לחיות בעולם הזה, לגלוש ולמצוא שם את תלמידיהם ובעזרת הכלים האלו לנסות ולחנך את בני הנוער.
במקביל, אסור בשום פנים ואופן לתת למישהו להבין שהמערכת מתייחסת לפרשה זו כאל מעשה קונדס של ילדים. כאן צריכים הממונים על כך במשרד להציג יד קשוחה, אפס סובלנות, הענשה חמורה על כל פעולה שיש בה אפילו רמז לקראת נסיון לקבל ציון שלא כדין.
בסופו של יום עם כל הצער שבפרשה מערכת החינוך צריכה ויכולה לצאת מחוזקת מסיפור מביך זה. העתקות, גניבות, סטיות ברמות שונות תמיד היו ותמיד יהיו, אסור בשום אופן להפוך אותם לספורט לאומי או לנורמה, ובמקביל צריך לטפל בשורשים של אותה מחלה. ויפה שעת אחת קודם.
"נקודת מפנה 4", התרגיל הגדול של פיקוד העורף שהחל אתמול (א') וששיאו יהיה ביום ד' בתרגול הירידה למקלטים, נועד לבדוק את המוכנות של צה"ל, משרדי ממשלה, גופי סמך ממשלתיים והרשויות המקומיות – בעת חירום. התרחישים הם מגוונים וכוללים גם את האיום הגדול ביותר – נפילות של אלפי טילים בכל הגזרות במדינה.
איום זה מרחיב את התרחישים שקרו בעבר, בעת מבצע עופרת יצוקה ומלחמת לבנון השניה, ונובע מהערכה כי כל אזורי הארץ יהיו חשופים לטילים, לרבות ובמיוחד האזור שבין גדרה לחדרה. קברניטי מערכת הביטחון ושרי הממשלה חוזרים ואומרים, כי המבחן בתרחישי אימה אלו, של הפגזות בלתי פוסקות, הוא היכולת של המשק להמשיך ולתפקד. במלחמת לבנון השנייה התמזל מזלנו ורק אזור הצפון הופגז. במבצע עופרת יצוקה, הטילים נפלו על עוטף עזה, בואכה באר שבע. מרכזי העסקים של ישראל המצויים באזור המרכז המשיכו לעבוד, פחות או יותר.
בתרחישים שמתורגלים השבוע, אילו יתממשו, המציאות תהיה שונה במעט. כאן יעמוד למבחן חוסנו של המגזר העסקי, ויכולתו להמשיך לתפקד. זה המקום בו מערכות ה-IT מקבלות משנה תוקף. אין היום ארגון עסקי המסוגל לתפקד בלא מערכות מיחשוב, תקשורת וקשר לאינטרנט. עולה השאלה, האם מערכות המיחשוב של המגזר העסקי, זה שצריך לתת שירותים חיוניים לאזרחים שיהיו תקועים במקלטים, האם הוא מוכן ועשה את כל שצריך כדי להגן על המידע שלו ועל תשתיות המיחשוב שלו? האם הוא יכול לאפשר לאזרחים להמשיך לקנות מצרכים במרכול הקרוב, לקבל את השירותים בסניף הבנק הקרוב, או לקבל שירותים חיוניים מהרשות המקומית וממשרדי הממשלה?
התשובות לשאלות אלו אינן מבשרות טוב. בועז דולב, לשעבר מנהל ממשל זמין ומנהל פרויקט תהיל"ה, מעריך שלמרות שקיימות תוכניות מגירה רבות ואף שנעשו צעדים שונים ליישם DRP במערכות ה-IT של משרדי הממשלה – הרי שהמוכנות עדיין רחוקה להיות משביעה רצון. "יש שיפור רב במודעות אצל כל הארגונים, כולל במגזר העסקי", אמר דולב לאנשים ומחשבים, "אבל במציאות עדיין יש רק התחלות של דברים".
לגבי המגזר העסקי, דולב העריך שבגופים קריטיים כמו אלה שבמערכת הבנקאית, קיימת מודעות רבה יותר משאר המשק. אבל ביתר הארגונים, המצויים במגזרים כמו קמעונאות, שירותים רפואיים, מסחר, מזון ועוד – המציאות מדאיגה יותר. זה לא רק DRP. מדובר בהערכות של גופים שיכולים למצוא פתרונות חלופיים לעובדים שלא יכולים להגיע לעבודה, אבל יכולים – בעזרת בעבודה מרחוק – להמשיך ולהפעיל את המערכות. מדובר בחברות המספקות שירותים חיוניים, או מגזרים שעובדים לייצוא, ועוד שלל גופים וארגונים שהשבתת מערכות ה-IT שלהם תסב נזק כבד, תפעולי או עסקי.
הבעיה המרכזית, לדעת דולב, היא היעדר תרגול של הנושא, כיוון שאין גורם כלשהו הכופה על המגזר העסקי לעשות כך. זאת ועוד, באזורים שספגו בעבר טילים, בצפון הארץ ובדרומה – יש להניח שהמודעות גדולה יותר ויותר פתרונות ממומשים שם. "בטווח האזור שבין גדרה לחדרה", קבע דולב, "המצב עגום מאוד ומדאיג". למרות זאת, דולב מותיר מקום לתקווה, אף אם היא נחמת עניים: "אני בטוח שבמקרה של התממשות תרחישים שכאלה, נוכל להמשיך לתפקד, כי אנו אלופי העולם באילתורים".
גם ד"ר עדי קפליוק, מנמ"ר עיריית גבעתיים ויו"ר פורום המנמ"רים ברשויות המקומיות, אינו אופטימי במיוחד. למרות זאת, הוא קובע, כי יש בהחלט שיפור במצב כיום לעומת העבר: "בכל המכרזים החדשים שהוציאו הרשויות המקומיות", אמר ד"ר קפליוק, "כולל בגבעתיים, יש משקל רב לנושא ה-DRP. זה תהליך שאורך זמן. כיום, בנקודת הזמן של התרגיל שמתקיים השבוע, עדיין לא הכל מושלם, אולם זה בהתהוות. להגיד לך שאני רגוע? לא".
ד"ר קפליוק פסימי הרבה יותר לגבי רמת הניהול של מערכי החירום של הרשויות. יש לו ביקורת על רח"ל, רשות חירום לאומית. לדבריו, עד היום – כולל בתרגיל השבוע – היא לא תרגלה מערכת חדשה שמצויה ברשויות המקומיות, שמטרתה לבקר ולנהל את פעילות מוקדי החירום העירוניים. רח"ל אינה מאפשרת לרשויות להפעיל את המערכת, שהחליפה מערכת ישנה וכבר הוטמעה. "הסיבות לא ברורות", אמר ד"ר קפליוק, "הייתי מצפה שבשנת 2010 המערכות האלו כבר תהינה זמינות ומוכנות. בשל העדר האישור, ברשויות רבות, כולל בגבעתיים, עדיין רבים עובדים עם ניירות ולא עם מערכות ממוחשבות". ד"ר קפליוק מצביע גם על העובדה שמערכות ה-IT של גופי החירום וההצלה עדיין אינן מדברות ביניהן בצורה מלאה.
השורה התחתונה: תרגיל החירום יתרגל את מוכנות האזרחים בירידה למקלטים או לחדרים ממוגנים, אבל הוא אינו בוחן היבט חשוב – המוכנות של העורף הכלכלי להמשיך לתפקד בשעות חירום. הגופים האמונים על כך בממשלה צריכים לתת את דעתם על כך ולתרגל גם את הפן החשוב הזה. ויפה שעת אחת קודם.
מקצוע מערכות המידע עבר בשני העשורים האחרונים תהפוכות רבות, הן מבחינת הפונקציות שאותו ממלא המנמ"ר בארגון והן בהשכלה הנדרשת ממנו. רבים מהדור הראשון של מנהלי מערכות מידע הגיעו מיחידות המיחשוב הצה"ליות, וממר"ם בראשן. הם שילבו את הידע שלהם עם תואר אקדמי באחת האקדמיות, מתחום מדעי ההנדסה, או מדעי המחשב.
עם השנים, כאשר תפקידו של המנמ"ר הפך להיות מרכזי יותר ויותר בארגון, לצד כניסת דור חדש של מנהלי מערכות מידע, בלט הצורך במענה אקדמי לצרכים המיוחדים של תפקיד המנמ"ר. בשנים האחרונות התגבשה התובנה שכדי לענות לצורכי התעשיה בעשורים הבאים, יש צורך בהקמת מסלול לימודים ייחודי שיעניק תואר אקדמי רשמי למקצוע המנמ"ר.
אחד המוסדות שהחליט לטפל בנושא הזה הוא המכללה האקדמית תל אביב יפו. זו הוקמה בשנת 1994 ביוזמה משותפת של אוניברסיטת תל אביב, עיריית תל אביב והמועצה להשכלה גבוהה. במכללה לומדים כ-3,000 סטודנטים והיא מקיימת בתחומיה, בין היתר, לימודים לתואר ראשון ושני במדעי המחשב. בשנתיים האחרונות החלה המכללה להפעיל מסלול חדש – תוכנית לתואר ראשון במערכות מידע. החל משנת הלימודים הבאה יעמוד בראש התוכנית ד"ר ישע סיון, מומחה לממשק שבין טכנולוגיות המידע לבין אנשים.
xיון עשה את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד, בנושא תקנים המקשרים בין עולמות העסקים, הטכנולוגיה והידע. סיון לימד בעבר בהרווארד, בטכניון, באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, ובשנים האחרונות התמחה בעולמות הווירטואליים, דוגמת סקנד לייף, ואף חיבר ספר, "העולם הבא, מדריך למשתמש, סקנד לייף כמבוא למטא-וורס". בין לבין הוא שולח את ידו גם בפעילות בתעשיה, הוא ניהל חברת תוכנה והקים קרן הון סיכון. ד"ר סיון, שיחל רשמית את תפקידו באוקטובר, שוחח עם אנשים ומחשבים על מקצוע המנמ"ר הנוכחי והעתידי, ועל תוכנית הלימודים החדשה.
כיצד אתה מגדיר את תחום מערכות המידע ואת תפקיד המנמ"ר?
"תחום מערכות מידע עוסק בקשר בין מערכות המידע לבין משתמשים וארגונים. ארגונים קטנים וגדולים, מקומיים ורב-לאומיים, במגזר הפרטי והציבורי, מעסיקים אנשי מערכות מידע ברמות שונות. עם הצמיחה בשימוש, מתעדכן גם התפקיד של אנשי מערכות מידע – מן הקלאסי אל המודרני. התפקיד הקלאסי הוא של ניהול התשתית של הארגון: משכורות, מלאי, כוח אדם, וכו' התפקיד הנוכחי הוא של ניהול התפעול והמוצרים של הארגון, כגון שרשרת הספקים (SCM), הלקוחות (CRM), השיווק (למשל באינטרנט), וניהול הקשר הפנימי (מערכות תקשורת, סקייפ, שיתוף ידע, וכו').
התפקיד המודרני של מערכות מידע מטפל בהיבטים נוספים, דוגמת טכנולוגיות כגון אינטרנט, תקשורת ניידת, ומיחשוב ענן. כדי להבין את משמעות התפקיד, ניתן להסתכל על תעשיות שלמות שהשתנו בזכות מערכות מידע: תעשיית המוסיקה, העיתונות, הרפואה, ניהול השירות ועוד. כולם התפתחו על ידי מערכות מידע. בארגונים רבים, מערכות מידע הן ליבו הפועם של הארגון, כי הן אחראיות הן על תפעול שוטף והן על מימוש מוצרים ושירותים בעתיד".
מה החשיבות של תחום מערכות המידע ביום יום?
"מערכות המידע היום נוגעות בכל דבר, בכל מוצר, כל שירות שאנחנו מקבלים. לכן, הביקוש למקצועות מערכות מידע צפוי לגידול המהיר ביותר בין השנים 2011-2020. נתונים של הלמ"ס האמריקני מלמדים שחמישה מתוך עשרים המקצועות הצפויים לגידול הגבוה ביותר בשנים הבאות, הינם מקצועות הקשורים במערכות מידע. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל מלמדים ששכר העבודה במקצועות שרותי מיחשוב, בהם עוסקים אנשי מערכות מידע, הוא מן הגבוהים ביותר".
מה צריך לדעת כדי להיות איש מערכות מידע מצוין?
"אני מאמין שאנשי מערכות מידע צריכים להכיר לעומק מחד את מערכות המיחשוב ומאידך את המערכות העיסקיות. כדי ליצור ערך.עליהם להכיר את מערכות המיחשוב עצמן, את התרבות של המחשב, הרשת, התקשורת. את הדינאמיקה של פיתוח מערכת, התחזוקה שלה, טיפול בבאגים, וניצול נכון של משאבים. שנית, עליהם להכיר היטב את הסביבה הארגונית. את עולם העסקים. את השיווק, ההתנהגות הארגונית הפנימית, הדינאמיקה התחרותית, את שוק ההון והדינאמיקה של בעלי מניות. הכרות כוללת עם שני התחומים תזמן אפשרויות רבות לשולטים בהם".
מה כוללת התוכנית המיוחדת לתואר ראשון במערכות מידע?
"לתוכנית יש מספר עקרונות בסיסיים שמובילים אותה. הכשרה בסיסית מעמיקה בתחומי מדעי המחשב וניהול, תוך חיבור לתעשייה המקומית בארץ. הכרות עם הדינאמיקה של חדשנות ויכולת להוביל בבטחה חידושים. הובלה ועבודת צוות – הן יכולת להוביל ולקבל החלטות והן יכולת להשתלב בארגונים בצוותים קטנים וגדולים. דגש על 'לומד עצמאי' שיוכל להתמודד עם העדכונים התכופים. רב לאומיות – דגש על תרבויות, שפות ואנשים מן העולם. חיזוק שפות זרות ככלי לביטוי וללמידה".
למי מיועדת התוכנית ובאילו תפקידים מעניינים עשויים הבוגרים להשתלב?
"התוכנית מיועדת הן לסטודנטים חדשים, שרואים את עתידם במקצוע מערכות המידע בעידן החדש שלו, והן למנמ"רים מכהנים שרוצים להרחיב את תחומי הידע שלהם,ולאפשר לעצמם להציע את עצמם לתפקידים בכירים בארגון בעתיד כגון מנהל מערכות מידע ראשי (CIO). תפקידי המנמ"ר כוללים קביעת צורכי המידע של הארגון, רכישת מערכות מידע ומחשבים שיענו על צרכים אלה, העסקה והכשרה של כוח אדם של מערכות מידע וניהול שוטף של המערכות המיושמות".
הרשות הפלסטינית הכריזה כי היא תחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות. מעבר למימד הפוליטי שלא ממש מפתיע אף אחד, לא ברור איזה תועלת תצמח לפלשתינים מהטלת חרם שכזה? מה החלופות שהם ייצרו לעצמם? שהרי אין זה סוד צבאי ביטחוני שבמפעלי המזון בהתנחלויות, עובדים בעיקר עובדים מהשטחים, ואם הפלשתינים לא יקנו את המוצרים של המתנחלים, אז מן הסתם יפטירו אותם ולא יהיה להם מה לאכול, וכשלא מה יהיה לאכול לא צריך את הרשות שתגיד להם לא לקנות.
אין זו ההחלטה המטופשת היחידה שמנהיגי הפלשתינים מקבלים. קשה להאמין שהם גם יוכלו לאכוף את ההחלטה הזו.חרם צרכנים הוא דבר מורכב, קשה מאוד לכפות אותו, כי אף אחד לא אוהב שיגידו לו מה לאכול או לשתות.
אבל גם בצד הישראלי החוכמה הפוליטית והתבונה הציבורית יוצאים לחופשה מדי פעם. עוד בטרם הספיקה הרשןת לסיים את ההכרזה על החרם כביכול, מייד קפצו נציגי הימין הקיצוני בכנסת ודרשו שישראל תגיב בכל הכוח. חוץ מאשר להציע להכניס טנקים לשטחים כדי לבדוק שכל אם ערבייה תקנה ירקות כחול לבן, הם הציעו כמעט הכל. הפעלת סנקציות נגד הרשות, חקיקת חוקים בכנסת שאוסרים להחרים תוצרת ישראלית, לעקב להם כספי מיסים שמגיעים להם וכמובן, להפסיק מייד את השיחות הישירות עם אבו מאזן.
ראשי המתנחלים מסבירים כי התגובה שלהם נועדה למנוע הדרדרות שפירושה חרם על תוצרת ישראל בכלל, ולא רק כחול לבן. חבר הכנסת זאב אלקין אמר בראיון בקול ישראל כי בארצות הברית חוקקו מזמן חוק שאוסר על החרמת תוצרת ישראלית ולא יעלה על הדעת שישראל לא תאכוף את החוקים בבית שלה. מנגד קוראים המתנחלים לצאת בקמפיין לקנות כחול לבן כדי למנוע התמוטטות של המפעלים בשטחים.
אז ככה: עצם התגובה ההיסטרית מחזקת את ידי אלו שלא אוהבים אותנו בעולם וכאלו יש הרבה, שישראל אינה מתכוונת לסיים את הכיבוש בשטחים ואינה מעוניינת בשלום. אם הכלכלה של חלק ממפעליה תלויה בכלכלה הפלסטינית, המצב גרוע יותר ממה שזה נראה. שוב נצטרך להסביר שין לנו אחות, שכן בפועל המציאות אינה כזו. סך הכל התוצרת החקלאית שמיוצרת בשטחים עבור השטחים לא יכולה להפיל שום מפעל תעשייתי בישראל.
אבל המתנחלים אינם מסתפקים בקריאות היסטריות לסנקציות. הם דורשים שהממשלה תצא בקמפיין להעדיף כחול לבן. אבל לא כחול לבן כולל של כל מפעלי התעשיה בישראל אלא כחול לבן כתום, זה משעבר לקו הירוק.. ועל כך צריכה לקום זעקה כללית של כל התעשיינ ים. הארץ מלאה במפעלים הפזורים בעיירות פיתוח וישובי ספר הסמוכים לקווי העימות. במשך שנים הם מבקשים ובצדק להעדיף כחול לבן על פני תוצרת זרה. זה לא תמיד עוזר אבל גם לא מזיק. אז אם בעקבות ההצהרה הפוליטית הטיפשית של הפלסטינים להחרים תוצרת ישראלית מסויימת ייצא מאבק ציבורי לחיזוק הכחול לבן, נודה לרשות הפלסטינית על השירות הטוב שהיא עשתה לנו.
. אבל בשום פנים ואופן אסור לאפשר לשאת את שם הכחול לבן לשוא. דין פועל באריאל כדין פועל באופקים או בקריית שמונה. לשניהם מגיע להתפרנס ולמכור את התוצרת שלהם לישראלים.
ישראל, בראשות נתניהו מובילה קו של שני עמים לשתי מדינות שתי מדינות, פירושו, מדינה שבה אזרחים פלסטינים יהיו חופשיים לבחור איזה מוצרים לקנות או לא. מדינת ישראל צריכה לחזור לעצמה ולדאוג שהתוצרת שלה תהיה מספיק חזקה בתוך שטחי ישראל, ולדאוג שאלו שרוצים לייצא את התוצרת שלהם לא יסתמכו על שוק אחד, הפלסטיני במקרה זה, וגם יעשו מאמצים לשכנע את לקוחותיהם שכדאי להם בכל זאת לקנות כחול לבן טרי. לשכנע אמרנו לא לכפות ולא לחוקק חוקים ובוודאי לא בכוח. גם לאמא הפלסטינית הערביה מותר לבחור איזה חלב ישתה הבן שלה.
כולנו בעד כחול לבן, נקי מכל רקע כתום.
אחד הסימנים למשבר האמון החמור שהתקשורת והעיתונאים מצויים בה בימים אלו היא, שתי הצעות חוק שהונחו על שלחן הכנסת, שעניינם התערבות חוקתית במקצוע העיתונות. זאת לצד סימנים וגוברים והולכים של סדקים באחד המוסדות הקדושים ביותר בדמוקרטיה: חופש הביטוי וחופש הציבור לדעת. בכנסת יש הצעת חוק שמבקשת להכניס לחקיקה את כל נושא התגובות שכל כלי תקשורת שמכבד את עצמו מחויב להם על פי כללי האתיקה, והצעת חוק אחרת המטפלת בנושא כאוב, הדיווח על אסונות למשפחות שכולות שיקיריהן נהרגו בפעולות איבה או במלחמה, הצעת חוק שזכתה גם לכינוי "חוק רונה רמון".
הצעת חוק הראשונה לתיקון פקודת העיתונות, מתן זכות התגובה הוגשה על ידי ארבעה ח"כים, כולם שייכים, כמה מפתיע לצד הימין של המפה הפוליטית: ישראל חסון, (קדימה), מבכירי השב"כ לשעבר, שכיהן בתפקידים בכירים בתקופת מלחמת לבנון, מטפל בסיוע למשפחות החטופים והנעדרים. ח"כ אריה אלדד, מהקיצונים שבימין הסהרורי, בעל תואר פרופסור לרפואה, קצין רפואה ראשי לשעבר, יריב לוין, חבר כנסת טרי שנכנס זה עתה לכנסת, מטעם הליכוד. משפטן בהשכלתו, איש חיל המודיעין לשעבר, שזכה לפרסים על פעילותו, וחבר הכנסת ציון, פיניאן, עוד רכש חדש של הליכוד בבחירות האחרונות.
מתוך הצעת החוק:"עורך עיתון העומד לפרסם ידיעה או כתבה אשר יש בה לכאורה משום פגיעה באדם, ינקוט צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של אותו אדם בזמן סביר ויקצה מקום סביר". התיקון מציע גם שאם עורך העיתון עבר על הוראות סעיף זה, דינו קנס בהתאם לחוק העונשין.
בנספח להצעת החוק מסבירים יוזמיו את הרקע להצעת החוק: מזה שנים מצתנהל במדינות רבות שיח אקדמי ופוליטי ער על היבטים שונים של התערבות חקיקתית בתחום התקשורת, כאשר ברקע עומדת השאלה המהותית: המו בעתם חופש הביטוי ויותר מכל למי הוא שייך?" כותבים מציעי החוק. לדבריהם אחד ההבטים שלחופש הביטוי הוא נגישות לתקשורת בכלל וזכות התובה בפרט. יוזמי החוק סבורים כי יש לעגן זכות זו בחקיקה בדומה לחקיקה שיש ברשות השידור וברדיו.הם מביאים דוגמאות לחקיקה דומה במדינות כמו צרפת, שם החקיקה הראשונה בנושא הייתה ב-1822 , כמו גם בגרמניה, דנמרק. בהונגריה מתנהל ויכוח ציבורי בנושא, אך בית משפט קבע כי יש איזון בין חופש העיתונות לבין זכות ההגנה העצמית של האזרח"
לגבי ישראל, כותבים יוזמי הצעת החוק, הציבור במקרים מסיימים זכאי לסיוע ממשלתי או פרלמנטרי כדי להבטיח שהתקשורת תמלא את תפקידה הציבורי, במיוחד לגבי האזרח הקטן יוזמי ההצעה ערים לעובדה כי סביר להניח שכלי התקשורת יתנגדו להצעת החוק, מפני שהתקשורת לא מוכנה לאפשר חקיקה בתחום חופש הביטוי, " אך יחד עם זאת ישנו צורך, לעיתים, להבטיח כי השימוש בזכויות היתר לעיתונות, לא ינוצלו לרעה".
קל מאוד להתעמת עם הצעת החוק הזו שיש בו יותר חורים מאשר סעיפים רציניים באמת. נסתפק בשתי הערות: 1. בסעיף ב, נאמר "ינקוט(העורך) צעדים סבירים כדי לברר ולקבל את תגובתו של אותו אדם". מהם צעדים סבירים? איך מודדים אותם? 2. ברמה העקרונית. התקשורת מפרסמת בדרך כלל דברים שליליים או דברים שדורשים תגובה בהקשר לפעילות של אנשים שיש בה עניין רב לציבור. או שאותם גורמים מותקפים הם פקידי ציבור, חברי כנסת ופוליטיקאים או שהם חשודים חלילה בעבירות על החוק, או שהעיתונות עצמה חקרה וגילתה מעשים לא נאותים. מעטים, יחסית, שבהם כלי התקשורת מפרסמים פרסומים שליליים על ":אזרח מהשורה" סתם אזרח פרטי, ובמידה ונעשים דברים כאלו, מן הראוי כמובן להקפיד הקפדה יתרה על כך, אבל כאמור אלו הם המקרים הנדירים יותר. שכיח יותר שכלי התקשורת מפרסמים פרסומים שונים על חברי כנסת שרים ופוליטיקאים, ומכאן החשש החמור המסכנות של הצעת חוק זו: זה יהיה עוד כלי בידי אותם גורמים, שיש להם אמצעים וגישה אל מערכת המשפט, להטריד עיתונאים ועורכים, לעכב פרסומים ולדרוש את ביטולם תחת האיום של תביעה תחת הסעיף של אי מתן תגובה "בזמן סביר".
מוסדות העיתונות, ובכלל מועצת העיתונות חייבים להתנגד להצעת החוק הזו. אבל אסור להם להסתפק בכך. כפי שנאמר בתחילה, אנו נמצאים בתקופה לא טובה מבחינת רמת האמון של הציבור בכלי התקשורת. מחקרים בעולם מראים כי ערעור האמון במוסד התקשורת קשור בדרך ישירה להתערערות האמון במוסדות השלטון במדינה, תהליך שהוא אינו בריא לדמוקרטיה.
למרבה הצער היו מספר מקרים בתקופה האחרונה שבהם כלי התקשורת לא הקפידו על זכות התגובה, כאשר הבולט שבהם הוא פרשת העוזרת ושרה נתניהו. בעניין הזה מועצת העיתונות אמרה את דברה והרשיעה את ידיעות אחרונות בגין התנהגות בלתי הולמת בכיסוי סיפור זה, במיוחד לאור העובדה שלא נעשה כל נסיון לתת לגברת נתניהו את זכות התגובה. המניעים כמובן היו פוליטיים, המטרה היתה לאו דווקא שרה אלא בעלה, ראש הממשלה, אבל הדרך למימוש מטרה זו נכשלה במתן זכות התגובה. ויש מקרים דומים, אבל כולם במישור של אנשי ציבור או דמויות שמוכרות לציבור, חלקם נגיש מאוד לכלי התקשורת,במצבים שזה נוח להם ובעיקר במדורי הרכילות והצבע.
מעבר לזאת, קיים בלבול בקרב הציבור, כולל גם בקרב דוברים ונציגי ארגונים במשמעות המושג תגובה. אצל רבים בקשת תגובה פירושה אישור לפרסם את הדברים, והם רואים עצמם חופשיים לעשות הכול כדי לטרפד את הפרסום. הדרך הכי קלה ולא חכמה היא להשהות את התגובה, ובכך לגרום לאותו כלי תקשורת לשכוח או לעבור לסיפור אחר. ויש גם דרכים אחרות. הצעת החוק לא מטילה שום אחריות או מגבלות על הצד הנדרש לתגובה, כלומר כלי התקשורת שרוצה לחשוף משהו, צריך להמתין עד שהמגיב יואיל להגיב.
מעבר לזה בעידן הסלולר, מחשבים ניידים, רשתות חברתיות כשכל מסר עובר מייד לכל מקום, לבוא ולומר שלאזרח מן השורה אין נגישות לכלי התקשורת, זוהי אמירה מאוד סתמית, כוללנית, וחסרת בסיס.
הצעת החוק בנושא דיווח על נפגעים בפעולות איבה ומלחמה, היא טעונה ביותר, בעיקר על רקע התקלה החמורה שאירעה בפרשת רונה רמון כאשר איבדה את בנה אסף הטייס. השמועות שרצו באינטרנט וברשתות החברתיות הריצו את כלי התקשורת אל מול ביתה של רמון, מתוך הנחה שהיא כבר יודעת. גם כאן כלי התקשורת צריכים לעשות בדק בית רציני. הרגישות רבה מאוד, הצד של המשפחות השכולות מובן לחלוטין ואי אפשר להתעלם ממנו.גם כאן הדרך לפתור את הבעיה היא הידברות בין נציגי התקשורת לאנשי החוק, הבנה פנימית בין כל העוסקים וקביעת כללי אתיקה ברורים. גם כאן אם העיתונות לא תעשה זאת, יעשו זאת במקומה "מתנדבים" שבאים ממקומות לא נקיים לחלוטין.
שורה תחתונה: הצעות החוק שמונחות כעת על שלחן הכנסת ומשמעותם הטלת פיקוח רגולטורי על אמצעי התקשורת נובעות בין היתר מהמאבקים שנערכים כעת בין אמצעי התקשורת על רקע תחרות מסחרית ופוליטית. אם התקשורת לא תתעשת ומוסדותיה לא יעשו סדר בתוך ביתם, ימצאו האצבעות שיעבירו את החוקים האלו כמקדמה לשורה של חוקים אחרים שיחזירו את ישראל 60 שנה אחורה.
