ארכיון ל- ינואר, 2010
האסון בהאיטי גרם למצוקת מים חמורה ● חברת ווטר-שיר הישראלית היא בעלת פטנט עולמי לייצור מיכלי טיהור מים ניידים, הפועל על כל מקור מים עילי ומכשירו לשתייה ● בעלי החברה, רון שני ויוסי סנדק, יצאו במבצע התרמה כדי לגייס כמה שיותר ערכות טיהור שיסייעו לתושבי האיטי ● כל 1,000 דולרים יספקו מי שתייה ל-15 אלף איש ביום ● משרד החוץ וחברות גדולות במשק כבר נרתמו ● מה איתכם?
ככול שחולפים הימים, מתבררים מימדי אסון הנוראי בהאיטי. כלי התקשורת מעבירים מדי יום את התמונות המזעזעות מזירת ההתרחשות, ואי אפשר להישאר אדישים.
אחת הבעיות הקשות באזורי ההריסות בהאיטי היא מחסור חמור במים – ומי שתייה במיוחד. צ'ארלס וינסנט, בכיר בתוכנית המזון של האו"ם, אמר לכתבים שחלוקת המזון אמנם החלה, אך היא תורחב רק לאחר שהתנאים בשטח יאפשרו זאת. כרגע, הוא הסביר, הסיוע הקיים מהווה טיפה בים.
גם בתחום הזה ישראל עומדת להיות חלוצה: חברה בשם ווטר-שיר (Water Sheer) פיתחה בשנים אחרונות מוצרי טיהור ואיגום מים למקומות מוכי אסון. מוצרי החברה כוללים מערכות טיהור מים אישיות וניידות המאפשרות להפוך כמעט כל מקור מים עילי לראוי לשתייה. מערכת טיהור אישית מאפשרת טיהור של 700 ליטר מים, ומערכות איגום המים הניידות מאפשרות אספקת מים בנפחים של 1,000-7,000 ליטר של מי שתייה טהורים.
ווטר-שיר כבר הספיקה לצבור ניסיון באסונות קודמים שאירעו בעולם, ויחד עם משרד החוץ סיפקה החברה ערכות טיהור פרי פיתוחה לאזורים שונים בעולם. בישראל משמשת ווטר-שיר כספקית חירום של מל"ח למקרי חירום.
השבוע יצאו בעלי החברה – היו"ר רון שני והמנכ"ל יוסי סנדק, ביוזמה חדשה עם משרד החוץ, במטרה לגייס תרומות מענף ההיי-טק, על מנת לשלוח להאיטי ערכות ניידות לטיהור מים. שני וסנדק פונים באמצעות מדור זה אל כל אחד ואחת מכם, ומבקשים מכם לתרום על מנת שניתן יהיה לשנע כמה שיותר ערכות טיהור מים להאיטי בימים הקרובים.
החישוב הוא פשוט: כל 1,000 דולרים מייצרים מכליות טיהור שמכילות 30 אלף ליטר, ומספקות מים לכ-15 אלף איש ביום. ככול שתתקבלנה יותר תרומות, כך ניתן יהיה להעביר לתושבים יותר מתקני טיהור מים ולהציל את חייהם. כל חברה שתתרום 1,000 דולרים, תוכל לשים את הלוגו שלה על המכל שיגיע להאיטי. בווטר-שיר מציינים, שבכל הלוגיסטיקה מטפל משרד החוץ, ואילו הם מספקים את המוצרים במחירי עלות. המיוצרים בערד במפעל פרטי שמיייצר עבור עבורם.
משרד החוץ הישראלי ערכות הטיהור, אגב, מיוצרות בערד.
במקביל, פרסם משרד החוץ מכתב קריאה דחופה לכל החברות במשק להתגייס למאמץ, כדי לספק ערכות לטיהור מים לתושבי האיטי. אנו שמחים לדווח, כי יש כבר מספר גורמים שהתגייסו למאמץ. עכשיו הגיע תורו של ענף ההיי-טק להראות את היכולות שלו.
על מנת לתרום יש ליצור קשר עם יוסי סנדק, מנכ"ל ווטר-שיר בכתובת הדוא"ל הבאה או בטלפון הנייד שלו, 050-5411200. שמות החברות שיתגייסו למאמץ ויתרמו, יפורסמו במדור זה.
למתקפה הסינית על גוגל תהיה השפעה בינלאומית אדירה ● במובנים רבים, היא מסמלת את היריבות שבין המערב למשטר הסיני ולכל מה שהוא מייצג ● האם נשבר קשר השתיקה שהוביל לשנים של אינטרנט סיני מצונזר? ● ימים יגידו
הכפר הגלובלי שלנו, שנוסד לפני כ-40 שנה עם הולדתה של רשת האינטרנט, הרגיל אותנו לחיות על פי העיקרון לפיו לטכנולוגיה אין גבולות. בזכות הנחת יסוד זו, חלו שינויים רבים גם בחיים שמחוץ לעולם הקיברנטי. הפוסט-קולוניאליזם המודרני, למשל, רואה באינטרנט את הביטוי העכשווי לניסיונות ההשתלטות של המערב על המזרח. הניאו-מרכיסיטים החדשים טוענים כבר שנים שהאמריקנים ובני בריתם האירופאים מעולם לא גנזו את רעיון ההשתלטות על אפריקה, אסיה ואזורים נידחים שונים בעולם – הם פשוט החליפו את הכלים. התקשורת במובן הרחב שלה, הם טוענים, היא הדרך שבה המערב מממש את השאיפות האימפריאליסטיות שלו.
זו אחת הדרכים בה ההיסטוריונים בעתיד הלא רחוק יפרשו את מה שמתחולל בשבועות האחרונים בין הסינים לבין ענקית האינטרנט האמריקנית גוגל (Google). אותה גוגל מסמלת עבור משטרים כמו זה הסיני, את כל אותם פחדים וחששות מפני יכולתה של הגלובליות לחסל במחי-יד את השילוב הציני בין משטר רודני ובין פתיחות לכאורה למערב.
גוגל הפכה לסמל הזה בעיקר בזכות הצלחתה לפרוץ כמעט כל גבול, אך היא לא היחידה שמאיימת על סין. על כן, לא היה מפתיע לגלות שגוגל לא היתה היחידה: לפחות 20 חברות אחרות שפועלות בסין נפגעו בצורה זו אחרת מהמתפקה, כולל ענקית התוכנה מיקרוסופט (Microsoft). ההבדל בין אותן 20 חברות לבין גוגל, היא שמפתחת מנוע החיפוש הפופולארי בעולם היתה היחידה שאזרה אומץ לחשוף את דבר המתקפה ברבים. המתחרה שלה יאהו! (!Yahoo), למשל, זיהתה היטב את המתקפה, בה אבל בחרה לשמור על זכות השתיקה.
המערב, וגוגל בראשו, לא יכול היה להיות מופתע לחלוטין ממהלכיה האחרונים של סין. מזה שנים עוסקות החברות הבינלאומיות הפועלות בסין בצנזור תכנים. העובדה הזו ידועה לממשל האמריקני מזה זמן רב, ונציגיו אמרו לא פעם שהם לא מאושרים מכך – מהעובדה שגורמים סינים מאיימים על חופש הפעולה של האינטרנט. חברים בקונגרס האמריקני ערכו חקירות בנושא, אבל דבר לא השתנה. האווירה הכללית היתה שאף אחד לא רוצה להתעסק עם הסינים – כל עוד הם מרוצים והחברות מארה"ב מצליחות לעשות שם עסקים – הפוליטיקה נותרה מחוץ לדלת.
המתקפה האחרונה על גוגל מוכיחה, כי לסינים נמאס להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. עכשיו שאלת מיליון הדולרים היא כיצד יגיב המערב, וגוגל – שוב – בראשו. האם הודעתה המתריסה של גוגל, לפיה בתגובה למתקפה היא תפסיק לצנזר תכנים לגולשי סין, היא אכן התגובה הרצויה? האם מדובר במהלך שנובע מניתוח אמיתי ורציונאלי של המצב, או נקמה שנובעת מפגיעה באגו?
אף אחד לא מזלזל בפוטנציאל הכלכלי שטמון בסין, וגם הסינים יודעים זאת היטב. המיתון האחרון גרם לחלק גדול מהסינים לחשוב שאולי המערב הבין סופסוף שהעתיד נתון בידי משטרים דוגמת זה של סין. טריליוני הדולרים ששפך נשיא ארה"ב, ברק אובמה, על המשק בארצו, התבססו רבות על רכישת אג"ח מסין.
הסינים יודעים שהם יכולים בקלות להפסיק לסייע לכלכלה המערבית – לסגור את השערים ולצפות בחיוך רחב כיצד האמריקנים מבינים מי בעל הבית באמת. הגיוני היה ש-20 החברות שנפגעו מהמתקפות האחרונות ישלבו ידיים, וייצאו למאבק מאוחד נגד תוקפיהן, אך הסיכוי שזה יקרה נראה כרגע קלוש.
השורה התחתונה: לקרב בין גוגל לסין יש השלכות בינלאומיות אדירות. הוא עוד דוגמה למה קורה כאשר פוליטיקה, אידיאולוגיה ופחד מתערבבים זה בזה. ימים מעניינים.
ביותר מדי מוסדות חינוך בישראל שוכבים להם המחשבים בצד ומשמשים כעציצים ● זו בעיה, אפילו חמורה, ויש לעשות את המקסימום על מנת לטפל בה – אך זה עדיין לא נותן לחתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סולומן, את הלגיטימציה לומר שהמחשב לא תרם ללמידה בישראל ● חומר למחשבה
עיתון הארץ פרסם בסוף השבוע ידיעה לפיה חתן פרס ישראל לחינוך, פרופסור גבי סולומון, סבור שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופסור סולומון, כזכור, קיבל את הפרס ב-2001, והוגדר אז כדמות בעלת מוניטין בינלאומי בתחום. פרופסור סולומון מצוטט בכתבה, כאומר שישנה התלהבות מהטכנולוגיה החדשה, אבל שוכחים שקודם כל צריך להשקיע במורים. בהמשך, מביא סולומון לדוגמה את נושא הכיתות החכמות, שלטענתו הן מתוחכמות מדי ולא משרתות את המטרה הברורה שלהן.
הכותרת של המאמר עוררה, כצפוי, גלים רבים. התגובה הראשונית היתה פליאה ואף כעס: כיצד איש חינוך מוערך כל כך יכול לומר בעשור השני של המאה ה-21 שמחשבים במערכת החינוך לא תורמים דבר. נושא המיחשוב במערכת החינוך אמנם ידע עליות וירידות, ואפשר לומר שרק בשנים האחרונות קיבל התחום הכרה רשמית. הפעם האחרונה שבה הממשלה התייחסה באופן רשמי לנושא, היתה בתוכנית מח"ר 98, אותה הגה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. על הביצוע היה אמון ד"ר שמשון שושני, אז מנכ"ל משרד החינוך. אלא שכבר אז נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו לכישלון התוכנית, שמטרתה היתה לחולל שינוי במערכת החינוך. הכנסת המחשבים לכיתות לא לוותה בהכשרות מתאימות, המורים לא מיהרו להשתמש והמחשבים הפכו לעציצים בכיתות.
מאז זרמו מים רבים בנהרות ישראל. התפתחות ההיי-טק וצמיחתה של תעשיית מחשבים, הזרימו אל המערכת הצעות לשיפור את רמת הוראת המחשבים. ראשי המערכת הבינו, כי התכנים הם אלו שיחוללו את השינוי, למד טיפול מתאים במורים. כך, האגף לחינוך טכנולוגי יזם והפעיל שורה ארוכה של פרויקטים בתחום התיקשוב, ובעיקר בתחום התוכן – כדי לתגבר ולעודד את בתי הספר להתאים את עצמם למציאות העכשווית. אבל זו היתה רק טיפה בים. סביר להניח שאילו היו בידי האגף תקציבים נוספים, התמונה היתה נראית אחרת. בבתי הספר בהם מיחשוב הכיתות צלח, ביצעו פעולות משולבות של החדרת הציוד, התאמת תכני הלימוד, טיפול במורים והדרכת תלמידים. אך אותם בתי ספר הם מיעוט.
פרופסור עוזי מלמד, איש חינוך מוערך גם הוא, עוקב אחר ההשפעות של פרויקט "מחשב לכל מורה" של קרן אתנה – במסגרתו מחולקים מחשבים ניידים למורים ברחבי הארץ, בתנאי שיעברו הדרכה בנושא. בסקר האחרון שערך פרופ' מלמד, עלה, כי השימוש במחשב שינה משמעותית את התנהגות התלמידים כמו גם את רמת ההוראה.
פרויקט "מחשב לכל מורה" אינו הפרויקט היחיד הפועל כיום במערכת החינוך. המשותף לו ולשאר הפרויקטים, הוא שכולם נבעו מיוזמה פרטית – ולא הגיעו ממשרד החינוך. הסיבה, היא כמובן תקציבית, אבל תקציב הוא בסך הכל ביטוי לסדרי עדיפויות. כבר דובר בטור זה רבות על כך שהמדע והמיחשוב אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנטרת "הבעיות הביטחוניות" מכסה על הכל, כולל על אי-העשייה של אלו שצריכים לעשות.
אם לא די בכך, אמירות דוגמת זו של פרופסור סלומון, עושות עוול לגורמים רבים – כולל משרד החינוך – שדווקא כן מנסים לשפר את המציאות. כזה הוא למשל האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך.
אך לפני שמתנפלים על הפרופסור וחתן פרס ישראל, כדאי לקחת את דבריו בפרופורציה, שהרי אין שום יסוד לערער על תועלת המיחשוב במערכת החינוך. כך או כך, צריך לעשות את הדברים הנכונים שיובילו לכך שהמיחשוב יעמיק עוד למערכת החינוך, כדי שבוגריה יהיו מוכנים לחיים. גדעון סער, שר צעיר וחדש, מנסה להרים את הכפפה ולבצע את המהפכה. יש לקוות שיצליח.
ארבעת השרים שהשתתפו בכינוס לשיפור החינוך, לא צריכים שדולה כדי להציל את מערכת החינוך הירודה שלנו ● הם צריכים להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה, ובעזרתו האדיבה של שר האוצר שטייניץ – אחד מחברי אותה שדולה, להתחיל להניע דברים ● הגיע הזמן להפסיק לדבר
הכנסת אירחה שלשום (ג') את ראשי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, במסגרת כנס שיזמו חברי הכנסת זאב אלקין (ליכוד) ואברהם מיכאלי (ש"ס). מטרת הכנס היתה הקמת שדולה למען החינוך בישראל. כך, סביב שולחן אחד ישבו כל ראשי האוניברסיטאות והמכללות בארץ – מחזה נדיר לכשעצמו, שכן ברוב ימות השנה הם נאבקים זה בזה על תקציבים, סטודנטים ויוקרה.
הכנס רשם נוכחות שיא חדש, כשאירח לא פחות מארבעה שרי ממשלה: שר החינוך – גדעון סער, שר האוצר – ד"ר יובל שטייניץ, שר המדע – דניאל הרשקוביץ והשר לענייני מיעוטים – פרופ' אבישי ברוורמן. בנוסף, נכחו באירוע שניים מחתני פרס נובל, לרבות הכלה הטריה, פרופ' עדה יונת.
הרבה דברים חשובים וכואבים נאמרו בכנס, רובם כבר נדושים: שמערכת החינוך בישראל צברה הישגים רבים בשנות קיומה של המדינה, אבל בעשורים האחרונים היא נמצאת בצלילה מתמדת; שהתקציבים מצטמקים בכל שנה; שהמוסדות האקדמיים המסורתיים נמצאים על סף קריסה כלכלית וכו'. מה בכל זאת היה החידוש? הרעיון להכין תוכנית חומש לשיפור החינוך הגבוה, שתלווה במשאבים מתאימים. רעיון ראוי לברכה.
כל מי שישב בכנס ידע היטב שהבעיה המרכזית של מערכת החינוך המדעי בישראל היא סדרי העדיפויות. זה כבר שני עשורים שהנושא לא נמצא בסדר העדיפות הלאומי, למרות שהוא צריך ואפילו חייב להיות. פרופסור משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, שנכח בכנס, ציין, כי התנאים בישראל להכשרת מדען כמעט ולא קיימים. בהעדר תקציבי מחקר, אמר, נשלחים הדוקטורנטים ללימודים בארצות הברית, וכולנו יודעים מה קורה לרובם – הם לא חוזרים לישראל. התוצאה, הסביר פרופ' קווה, היא שסגל החוקרים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות הולך ומזדקן.
לדברי נשיא בר אילן, איש המפתח בסיפור הזה הוא פרופסור מנואל טרכטנברג, יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בישראל, שאמור להוביל את המהפכה אותו רוצה הפורום לבצע. לדבריו, מספר אנשי הסגל האקדמי בישראל ירד מ-4,700 ל-4,300 בעוד שבכל מדינות ה-OCED המספרים עולים.
האווירה בכנס תאמה את האווריה בה נמצאת ההשכלה הגבוהה במדינה. גם הפוליטיקאים הפנימו שהבעיה אינה המוסדות או דרך התנהלותם, ושהתייעלותם היא לא בהכרח הפתרון. התייעלות לא תוביל לשום הישג מדעי, אם איכות התלמידים לא תשתפר במהירות.
ארבעת השרים שישבו בכנס לא צריכים שדולה כדי לשפר את מערכת החינוך הירודה שלנו; הם צריכים לממש את סמכויות הביצוע שלהם: להקים לובי פנימי ליד שולחן הממשלה ובעזרתו של אחד מחברי השדולה – שר האוצר שטייניץ, שמקורב מאוד לאקדמיה, להתחיל להניע דברים. למשל: להפשיר תקציבים למחקר, לשפר את שכר המרצים, להגביר את שיתוף הפעולה עם התעשייה ולנצל את הידע שלה. העיקר: להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. ויפה שעה אחת קודם.
תכנית החממות היתה רעיון מעולה שהוכיח את עצמו עד המיתון האחרון ● איך קרה שכולם שיחקו לפי הכללים שקבעה המדינה, אך המדינה היא זו שהפסידה? ● על תמימות, ציונות וקצת טכנולוגיה
אם יש משהו שמאפיין את הקשר ההדוק שבין ציונות להיי-טק, הוא סיפור החממות הטכנולוגיות של המדען הראשי במשרד התמ"ת. הרעיון להקמת מסגרת ארגונית התומכת במיזמים טכנולוגיים חדשניים בעלי רמת סיכון גבוהה, עלה כבר ב-1991. באותה תקופה, ימי ראשית הגיוסים, התברר שיש פה הרבה מאוד אנשים עם רעיונות מצוינים שכדי לממש אותם לכדי מוצר, זקוקים לגב כלכלי חזק – גב שקרנות הון הסיכון הפרטיות לא סיפקו בגלל הסיכון הגבוה הכרוך בכך.
במקביל, באותה השנה קרה עוד משהו שקשור לציונות: גלי העלייה הגדולים מברית המועצות, שהביאו איתם הון אנושי מהמעלה ראשונה. היה ברור שצריך למצוא להם מסגרות תעסוקה שיהלמו את כישוריהם.
כך, החלה תוכנית החממות, שהרעיון הבסיסי שלה הוא מתן מענקים בגובה של עד שני מיליון שקלים לחברות בעלות פוטנציאל, ולהוביל אותן לקראת גיוס ממקורות פרטיים על ידי יצירת ערך בתוך החממה. משגדלו הצרכים, והביקושים היו מעבר ליכולתה הכלכלית של המדינה, הוחלט ב-1993 להפריט את החממות. עם זאת, המילה "הפרטה" אינה מדויקת במקרה הזה, שכן רק הניהול הועבר לידיים פרטיות, מתוך הנחה שכך תגדל המוטיבציה של אותם מנהלים פרטיים להשקיע ולסייע לחברות הצעירות לצאת לאוויר העולם.
כך, קמו להן 26 חממות שפזורות ברחבי הארץ, ומאכלסות בין שבע לשמונה חברות כל אחת. אותן חברות הזנק עוברות את המסננת הקפדנית של מנהלת החממות, ואנשיה מקבלים תשתיות למחקר ופיתוח, שירותי משרד, הנחייה מקצועית, קשר לשותפים אסטרטגיים, עזרה בהלוואות גישור וכמובן סינרגיה עם חברות אחרות בחממה.
באופן כללי, נחשב רעיון החממות להצלחה. המדינה מממנת, החברה מגייסת כספים והופכת לאחר כמה שנים לסיפור הצלחה. אך מה עם המדינה? איפה הרווח שלה? במשך שנים נותרה השקפת העולם ציונית גרידא: המדינה איננה משקיעה כדי להרוויח; במקרה הטוב היא רוצה לקבל את הכסף בחזרה. הערבות היחידה שיש לה, קיימת בדמות מניות של החברה הצעירה, שנשארות משועבדות למדינה, כל עוד החברה לא מחזירה את המענק. נזכיר בנקודה זו, שהתנאי הראשוני לקבלת מענק מהמדען, הוא יכולתה של החברה בעוד לגייס חצי מיליון דולרים ממקורות פרטיים כשנתיים לאחר הצטרפות לחממה.
כל עוד הדברים מתנהלים בנתיב הרגיל, כולם מרוצים. ואכן, כפי שיוסי סמולר, מנהל תכנית החממות, מסר בוועדת המשנה לכלכלה – מתוך כ-1,209 חברות שהשתתפו בתכנית מאז 1993 ועד היום, 61% הצליחו לגייס כספים, 33% ממשיכות לפעול באופן עצמאי ורק 28% אחוזים הפסקו לפעול. אבל החממות מתנהלות בסביבה דינמית, שמושפעת מן העולם החיצון – לטוב ולרע. כך, ברגעי משבר, מתגלים הסדקים, שנובעים מהעובדה שהממשלה ככל הנראה, פועלת בתמימות. יושבים שם אנשים שבאמת מאמינים שלסייע לחממה זו ציונות, ולא מודאגים יתר על המידה מהכסף שיוחזר או לא, כי לממשלה יש מניות בחברות.
והנה, בא המיתון האחרון, והוכיח שגם הממשלה צריכה לגלות פחות תמימות ולפעול ביתר זהירות, כי גם לשמור על קופתה זה סוג של ציונות. כפי שמתפרסם במהדורה זו, 25 חברות מתוך 31 שסיימו את תקופת שהותן בחממות בשנתיים האחרונות, לא הצליחו עדיין להחזיר את המענקים שנתנו להן, כי אף קרן הון סיכון לא הסכימה להשקיע בהן. מדובר בחוב כולל של 81 מיליון שקלים, שמתוכו רק 14 מיליון הוחזרו.
אז מה עכשיו? למדינה יש לכאורה שליטה בהרבה חברות, אבל השליטה הזו לא שווה הרבה. העובדה שאף אחד לא רוצה להשקיע בחברות הללו, לא ממנפת את ערך המניות, או במילים אחרות: המדינה השקיעה הרבה מאוד כסף בחברות שראויות לכך, אבל הסיכוי שהיא תראה את הכסף הזה בחזרה הוא קלוש מאוד. למדינה אין שום דרך לגבות את הכסף, למרות שכולם שיחקו על פי כלליה.
אלא שלסיפור הזה יש גם צלע שלישית והיא זכייני החממות. אלו הגורמים הפרטיים שהשתתפו במכרזים, עמדו בתנאים ואמורים היו גם להשקיע בחברות הללו כדי להראות "רצינות". מהדיון בכנסת, מתברר שלא כולם "רציניים", ושיש זכייני חממות שמשקיעים בקושי את דמי הניהול שהם גובים. אז מי נותר זה שלוקח על עצמו את כל הסיכונים? אתם, הקוראים, משלמי המיסים, שמממנים את הסיוע הזה לחממות, אבל לא רואה את הכסף בחזרה. אז נכון שהסכומים הללו עדיין לא קריטיים, אבל מי ערב לכך שהם לא ייעלו בשנים הבאות?
יש לקוות שקריאתו של חבר הכנסת רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) לשינוי כללי המשחק, יתרום להמשך קיום הרעיון הציוני, אך מבלי לשחק רולטה רוסית עם קופת המדינה.