ארכיון ל- דצמבר, 2009
מה עושה המממשלה שרואה שהצעת חוק שלה שנועדה להפריט שירות מסויים לא הניבה את התוצאות הדרושות? מחוקקת חוק חדש שסותר את החוק הקודם ומחזירה לידי הממשלה את סמכויות הביצוע והאכיפה. זה מה שעלול לקרות אם תתקבל הצעת החוק לחתימה דיגיטלית, שהונחה על שלחן ועדת המדע על ידי הממשלה. בדרך, עלולה ההצעה למחוק מפעל חיים שלם של חברת קומדע שרואה עחצמה חלוצה ודוחפת את נושא החתימה הדיגיטלית בישראל
אי שם מעבר לים, במדינת חלם, חיפשו חכמים בדחיפות מנעול חכם, שישמור על הנכסים החשובים שלהם. חיפשו וחיפשו, וכאשר לא מצאו, הורה רב החכמים: יש להקים מפעל לייצור מנעולים - ומיד!הסיפור הזה עלה בראשי, כאשר קראתי את ההודעה ה-"דרמטית" שיצאה שלשום (ב') מוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בה נערך הדיון הסוער בנושא חוק החתימה הדיגיטלית. למעשה, מדובר בתיקון להצעת חוק, שתהפוך את מהות החוק על פניו: המדינה החליטה שהיא רוצה להיות "גורם מאשר", הגוף שיזהה את האזרחים שרוצים לעבוד מול הממשלה ומול מוסדות ציבור באמצעות כרטיס חכם או בצורת הזדהות אלקטרונית אחרת. העובדה שיש כבר גורם מאשר, זה שהמדינה הסמיכה אותו לפני שמונה שנים, חברת קומסיין – לא מעניינת את המחוקק. הנימוק: חתימה דיגיטלית היא משאב לאומי, על גבי תשתית לאומית, והמדינה היא זו שיודעת לשמור עליו בצורה המיטבית.
אלא שהתיקון להצעת החוק, בחטא נולד, והמדינה אינה באה בידיים נקיות. התיקון המבוקש נועד לכפר על טעויות העבר, שיצרו מצב בו בסופו של תהליך, המדינה נותרה עם גורם מאשר אחד. מצב זה נוצר לא באשמת אותו "גורם מאשר": הוא אינו שייך לאחד מטייקוני הכלכלה, ואין לחשוד בו שהפעיל לחצים על הממשלה.
חוק החתימה הדיגיטלית נכנס לתוקף ב-2001. באותה העת עמד ח"כ מיקי איתן בראשות ועדת המשנה לאינטרנט, שפעל נמרצות לחקיקתו. אחד מעוגני החוק היה שהמדינה תהא אחראית לזיהוי ולאישור האנשים שיעבדו עימה ומולה בצורה חכמה, אבל תהליך ההזדהות ייעשה על ידי גורמים מקצועיים-טכנולוגיים, שזו מומחיותם. המחוקקים ראו בעיני רוחם כמה חברות שיוסמכו להיות "גורם מאשר", יתחרו ביניהן, וכל עם ישראל יהיה מאושר.
אלא שהמציאות טפחה מעט על פניהם, והייתה שונה מהצפוי. על המציאה הזו, ששמה "גורם מאשר" קפצו רק שני גורמים: חברת סקיורנט וחברת קומסיין, חברה בת של קומדע. רק מעט תחרות הייתה שם: היקף הפרויקטים בתחום החתימה הדיגיטלית היה זעום, הממשלה לא עשתה דבר כדי לקדם את השוק הזה, ובנקים ומוסדות פיננסים לא אימצו אותו כי החוק לא חייב אותם. בקיצור, פרנסה גדולה לא הייתה פה.
בחלוף זמן מה, הודיעה סקיורנט על הפסקת פעילותה. ההיסטריה בקרב פקידי האוצר הייתה גדולה. הם גילו שהם תקועים כעת עם "גורם מאשר" אחד - קומסיין. זו, בניגוד לממשלה, לקחה את ההסמכה שקיבלה ברצינות, השקיעה בציוד, כוח אדם, מבנים, סידורי אבטחה. הכל היה מוכן במשך שנים כדי שהמדינה תחליט מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. בינתיים, עו"ד יורם הכהן, שהיה סמנכ"ל בסקיורנט, עבר לצד השני של המתרס, ומונה לראש הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע. בין שאר תפקידיה, הרשות היא הרגולטור של קומסיין, בהנהלת זאב שטח, שבעבר היה מתחרה שלו
חוק לא סגור
באוצר הבינו כי החוק שנכנס לתוקף בתחילת העשור, לא ממש סגור עד הסוף, וכי העובדה שהמדינה פועלת באמצעות "גורם מאשר" אחד, לא תתקבל בחיוב על ידי גורמים שונים. אז מה עשתה הממשלה כדי לתקן טעות זו? הגישה הצעת תיקון לחוק הקיים. אלא שאם תתקבל הצעת התיקון לחוק, יירדו לטמיון בבת אחת השקעות של מיליונים, השקעות שה"גורם המאשר" השקיע, לאחר שהמדינה הסמיכה אותו לכך.
יש לציין, כי ההסמכה שניתנה ל-"גורם המאשר", כוללת התחייבויות רבות והוראות לאכיפתן. במקרים קיצוניים, אם חלילה "הגורם המאשר" נכשל בתפקידו, הוא עלול לתת את הדין על כך ועלול להישפט למאסר בפועל. לכן, יש להניח, שדמי מהגורמים המאשרים שהחליט ליטול על עצמו את התפקיד - ידע מה הוא עושה ולמה הוא נכנס, והוא יעשה הכל על מנת שלא להיכשל בתפקידו.
אבל לממשלה ולפקידים יש חיים משלהם. לפעמים נדמה כי הם חיים במין בועה, בתוך חדר סגור, בלא לדעת מה קורה שם, בחוץ, בשטח. שיחות שערך בעל הטור עם גורמים שונים, בוועדת המדע והטכנולוגיה ומחוצה לה, העלו הסכמה: העובדה שרק חברה אחת נותרה בודדה כמי שפועלת בתחום "הגורם המאשר" – אינה אשמתו. אז במקום שהממשלה תתעורר, תפתח עוד ועוד שירותים שיעודדו גורמים ורשויות שונות לפעול בצורה מבוססת חתימה אלקטרונית – היא הולכת בדרך הקלה ביותר. מהי? פונה לכנסת ומציעה הצעת חוק, שאם יאושר, יהפוך אותה לגורם מאשר לאומי, זה שיחלק תעודות לאומיות לכל אחד.
הממשלה לא צריכה ללכת רחוק, יש לה דוגמאות חיוביות בבית. כך, למשל, הודיעה רשות המיסים כי החל משנת המס הבאה, 2010 עסקים בעלי מחזור מסוים, יעבירו את הדיווחים שלהם בצורה אלקטרונית. על מנת שיוכלו לעשות זאת, יהיה עליהם לסור לאחד מסניפי קומסיין ולבצע פעולת הזדהות חד פעמית. אלא שנוצר מצב אבסורדי, בוא הממשלה באה לכאורה בטענות כלפי קומסיין על היותה מונופול, ומנסה להפקיע ממנה את פעילותה בתחום, הסמכה כ"גורם מאשר", בו זכתה מול הממשלה. כעת, הממשלה רוצה להיות גם היא "הגורם המאשר" השני, כלומר להתחרות בקומסיין. מעבר להיבט הקפקאי, נראה כי במהלך זה נולדים הדפים הבאים באחד מדו"חות הביקורת העתידיים שיכתוב השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה.
השורה התחתונה: הממשלה זיהתה בעיה, בכך שיש רק "גורם מאשר" אחד. אלא שבמקום לפעול לתיקון המצב ולמנות גורמים מאשרים נוספים, בתוקף היותה הרגולטור – היא החליטה למנות את עצמה ל-"גורם מאשר". הממשלה אינה מנסה לבדוק כיצד באמת אפשר לממש את החוק ולמנות עוד גורמים מאשרים, בתוקף היותה גם רגולטור. במקום זאת, הממשלה תהיה שחקן יחיד בשוק, וכדרכן של ממשלות – היא תהיה שחקן לא יעיל, יקר ובזבזן. כך, במקום למצוא מפתח למנעול, היא הורתה על בניית מפעל למנעולים. ובא לציון הגואל.
כך, למשל, ב-19 ביולי 2009 פסק בית המשפט לתביעות קטנות פסיקה מעניינת נגד גוף שנקרא קלאב 50, ארגון לבני 50 פלוס. התובע, נמרוד דרזנר, תבע את המועדון ודרש 10 אלפים שקלים כפיצוי על כך שבמשך שנתיים המשיך המועדון לשלוח לו דברי דואר במייל, למרות שלא היה מעוניין בכך. בדיון שנערך בפני השופט מרדכי בן חיים, התברר כי אביו של התובע הוא זה שהיה חבר במועדון והוא זה שנתן את כתובת הדואר של בנו לקבלת מידע ומיילים. כאשר הבן, התובע, פנה פעם אחר פעם להפסיק להפגיז אותו בדברי דואר, הוא לא נענה.
בדיון אמר נציג המועדון הנתבע, כי הטעות הייתה בכך שדרזנר הבן אינו רשום כחבר במועדון. על כן, המערכת לא זיהתה אותו ולא יכלה לדעת שהוא בנו של חבר המועדון. למרות שמנכ"ל המועדון טיפל אישית בתלונותיו של התובע, עדיין המשיכו המיילים לזרום לתיבת הדואר שלו. בעקבות כניסת חוק הספאם לתוקף, קבע השופט שאכן הייתה פה שרשרת של אי הבנות, אבל ללא ספק הנתבעים לא פעלו כחוק. השופט בן חיים קנס את קלאב 50 ב-1,000 שקלים בלבד.
עו"ד אסיא אומרת, כי זו דוגמה לסוג התביעות שהיו בשנה החולפת בנושא. אמנם השולחים לא נענשו בקנסות גבוהים, אבל אזרחים רבים מימשו את זכותם, ופנו לבתי המשפט. כך, יותר מאשר אותם אזרחים שתבעו, גרמו נזק כספי לחברות הנתבעות, הם ללא ספק גרמו להן לטרחה מיותרת ולאיבוד זמן. מנגד, נראה כי חלק מהתביעות היו לשוא. כך, באחד המקרים נתבעה חברת "קו מנחה" על ידי אחד מהלקוחות שלה, בטענה כי היא המשיכה לשלוח לו דואר – למרות שלא אישר לה לעשות כך בכתב, על פי החוק. בדיון שנערך בפני השופטת יעל אילני, התברר כי קו מנחה היא זו שפעלה כנדרש, אלא שהתובע לא ממש קרא את כל פרטי ההנחיות השונים.
שורה תחתונה: חוק הספאם העלה את המודעות לסוגיית דואר הזבל, אולם הוא בוודאי שלא מיגר אותה. כך, נראה שבמקרה הטוב החוק הותיר את כמויות משלוח דואר הזבל באותה רמה. חבל רק שבדרך להשגת מטרה מוגבלת זו, נפגעו עסקים ומגזרים שלמים, שהחוק כלל לא כוון נגדם.
אתמול(יום חמישי 10.12.) קיבלה פרופסור עדה יונת את פרס נובל לכימיה.מעבר לחשיבות שיש לפרס ותרומתו למדע וכמובן הגאווה הישראלית, הוא מסמל פן נוסף של מצוינות עדה יונת היא תוצר של דורות שגדלו במערכת חינוך אחרת, לפני 50 שנה, מערכת חינוך שניזונה מפירורי החזון של דוד בן גוריון המנהיג הדגול של המדינה וראש הממשלה הראשון. עד שנות ה60 המאוחרות, ההוראה היתה בראש סדר העדיפות הלאומי של כל ממשלות ישראל. אלו היו ממשלות של רק דיברו על סדרי עדיפויות אלא גם ביצעו אותן, והן קבעו אותם באמת על פי אמות מידה אמיתיות ולא לצרכים פוליטיים. מזדמנים. אבל מאז מלחמת ששת הימים, ששינתה לחלוטין את פני החברה הישראלית, החינוך כבר אינו בראש סדר העדיפות של אף אחת מהממשלות, ולא משנה מה הצבע הפוליטי שלה. היו ראשי ממשלות, כמו יצחק רבין ז"ל שניסו לשבור את תקרת הזכוכית, להקצות כספים למערכת החינוך, בעיקר באה לידי ביטוי במסגרת תוכנית מח"ר 2000 שעיקה היתה להביא את הקידמה לכיתות הלימוד. התוכנית זכתה לשבחים רבים, היא היתה אמורה להיות משותפת לראשי הערים דרך כספי מפעל הפייס. שם היא נתקעה עד שגוועה לחלוטין. רבין רצה מאוד אבל הוא לא הצליח לשכנע את כל הדרגים ואת כל מקבלי ההחלטות שזה מה שמדינת ישראל צריכה.
אתמול, בעיתוי מקרי לחלוטין, חולקו הפרסים בתחרות מצטייני המיחשוב 2009 של אנשים ומחשבים. גם כאן כמו בפרס נובל שם המשחק הוא הצטיינות. צוותי מערכות מידע ומיחשוב בארגונים במשק על מגזריו השונים מגישים פרויקטים שביצעו בארגונם שתכליתם ייעול, שיפור הרווחיות וכמובן מצוינות לשמה שחורגת מהנורמות הרגילות. אורח הכבוד בכנס היה פרופסור אבישי ברוורמן, כיום השר לענייני מיעוטים, אבל לפני שנכנס לפוליטיקה שימש, כנשיא אוניברסיטת בן גוריון, ברוורמן הוא איש העולם הגדול שבילה שנים בחו"ל. ענף ההיי טק מוכר לו. פרויקט חייו בתחום ההצטיינות היתה אוניברסיטת הנגב שהפכה להיות אוניברסיטה מובילה ומבוקשת, פורחת שהפריחה את הנגב והביאה לשם אוכלוסיה ברמה גבוהה ביותר. ברוורמן עדייו חולם להגשים את החלום של בן גוריון להפריח את הנגב והדרום. במשך שנים לחם על תקציבים למען הנגב ולמען האוניברסיטה שלו. הוא גייס תורמים בכל העולם, הביא את הרכבת עד לשערי הקמפוס. התפיסה שלו היתה מקורית: הנגב זה מרכז הארץ ולכן תושבי באר שבע לא צריכים לסע לת"א אלא ת"א תבוא אליהם, עם מפעליה, התעשיה וכמובן גם ההיי טק. בינתיים ברוורמן הלך לפוליטיקה וגילה שהמדבר הפוליטי חי על פי עקרונות אחרים . עכשיו הוא שר בממשלה מטעם מפלגה שאין לה יכולת הובלה. הוא אמור לדאוג לבני המיעוטים. אתמול, בטקס מצטייני המיחשוב של אנשים ומחשבים הוא דיבר על מצוינות ועל חזון. עדה יונת, ידידה אישית שלו ואף קיבלה ממנו פרסים בבן גוריון. הוא סיפר בכנס איך ישראל מאבדת את עצמה מדעת את היתרון היחסי שלה בתחום ההון האנושי.
בחו"ל פועלים כיום 300 מדענים ישראלים שמפארים את המוסדות האקדמיים בארצות הברית ואירופה. הם מאוד רוצים לחזור הביתה.למדינת ישראל אין כסף. כמה מאות מיליוני שקלים מפרידים בינם לבין ספסלי האקדמיה בישראל. ברוורמן אמר שזהו חולי חמור של כל הממשלות שהיו בישראל – שלא ידעו לתת את תשומת הלב הנאותה להשקעה בהיי-טק. הם אינם היחידים.
גם ברוורמן יודע שהסכנה האורבת למדע ולקדמה הישראלית מתחילה במערכת החינוך. ברוורמן אמר כי החולי באופי המשטר הישראלי שלא מסוגל לשנות את סדר היום שלנו שלא השתנה 50 שנה: ביטחון, התיישבות, כלכלה ואחר כך חינוך. כדי שהחינוך יהיה בראש סדרי העדיפויות צריך לתת למורים עוד כסף, אמר ברוורמן ונימק. יש רף מסויים של שכר, שלא חייב להיות בשמים כדי שאנשים טובים יבואו להוראה. זה ענין של סטטוס. למדינת ישראל יש את הכסף אבל אין לה את האומץ לשנות את הפרדיגמה.
במשרד החינוך יושב כעת שר צעיר ונמרץ, גדעון סער עם מנכ"ל ותיק ובעל נסיון רב, שמשון שושני. שניהם ביחד מסוגלים לחולל מהפכה אם רק יתנו להם. אבל לא נותנים להם. הנה, דוגמה: הם יזמו רעיון מקורי, להפנות למערכת החינוך אנשי היי טק, בהווה ובעבר כדי שילמדו את מקצועות המדעיים. והנה בעיתון הארץ כבר יצא לפעול הצעקה של הפקידים, של אלו ששינוי זה אויב חמור. "המשרד מזניח את החלשים לטובת המצויינים". לו אני הייתי שר החינוך, הייתי לוקח את כל המקשקשים האלו, שלא רוצה לומר בורים, לסדנה בת יומיים ומסביר להם שכאשר משקיעים במצויינים, דואגים קודם כל לחלשים שיהיה להם לאן להתקדם. כי המצויינים מטבעם יצטיינו בכל מקרה, אבל אם לא מעודד ונכוון אותם, יש סיכוי שמפירות ההצטיינות שלהם יהנו כל העולם ואשתו, חוץ מאיתנו. אנחנו נישאר עם החלשים והבינוניים שלא יהיה להם לאן להתקדם.
אבל מצוינות היא גם סוג של תקווה. היא אינה מסתיימת לעולם. כמו עדה יונת גם הזוכים והזוכות של מצטיייני המיחשוב חזרו למקומות העבודה ואחרי חגיגות הנצחון והשמפניה הם ימשיכו לקראת ההצטיינות הבאה.
יש לקוות, זכייתה של עדה יונת, תאיץ את המצוינות שקיימת כאן אבל לא באה מסםיק לידי ביטוי.
לפני שבע שנים, במהלך המיתון ששרר אז במשק (מי זוכר את זה היום?), חיפשנו דרך לשיפור מצב הרוח בענף ה-IT. פלי הנמר הגה אז את הרעיון לקיים תחרות שתעודד את המצוינות בענף, שבסופה יוענקו פרסים לצוותי IT ולמנמ"רים שמיישמים או מטמיעים פרויקטים בארגונם – למרות המצב – ותורמים תרומה משמעותית לארגונם.
שבע שנים לאחר שהחלה, תחרות מצטייני המיחשוב ITAwards של אנשים ומחשבים הפכה לאירוע המרכזי בענף. שנה אחרי שנה אנו מתכנסים כדי להכתיר את פרויקטי ה-IT הטובים ביותר, כאשר הצטיינותם מתורגמת לערכים ממשיים, או במילים אחרות: לביזנס של הארגון.
נודה ונתוודה: כאשר אנו מתכנסים מדי שנה כדי להתחיל ולהכין את התחרות הבאה, עולה החשש מהיקף הפרויקטים שיגיעו, טיבם ואיכותם. בכל פעם נדמה לנו שכבר מיצינו את כל המצוינות. במרץ השנה, כאשר התחלנו לתכנן את התחרות, המיתון היה עדיין בשיאו. הערכנו אז שכמות הפרויקטים תהיה קטנה מהרגיל, אבל קיווינו שאיכותם תפצה על כך. טעינו בגדול: לא פחות מ-159 פרויקטים הוגשו השנה, ואיכותם – מצוינת! התחרות שקיימת בכל מגזר בשוק השתקפה היטב במאמצים שעשו הארגונים לשכנע את 50 השופטים שהפרויקט שלהם הוא-הוא הפרויקט המצטיין של השנה.
התחרות כוללת שלושה שלבים. השלב הראשון הוא שיפוט על סמך מצגות שנשלחות על ידי הארגונים. השופטים עוברים על כל מצגת, מנקדים אותה מתבקשים לדרג אותה בקטגוריה אליה שייך הפרויקט. לבסוף, בכל קטגוריה עליהם לדרג את שלושת הפרויקטים הטובים ביותר, ואלו הם הפרויקטים שעולים לשלב השני – במסגרתו נציגי הארגון יושבים מול חבר השופטים ומסבירים את ייחודו של הפרויקט שלהם. יעידו השופטים שמלאכתם לא הייתה קלה השנה: ברוב הקטגוריות היו הציונים צמודים ביותר. שוב ושוב נוכחנו שלמרות המיתון והצורך בקיצוצים – רוח המצוינות עדיין שוררת על הענף.
הפרויקטים שעלו לבמה באבניו אתמול (ה') ייצגו שנה של עשייה טכנולוגית מכל הגוונים. בלטו במיוחד השנה מצטיינים מארגונים שנחשבים ל-SMB, אבל בפועל הם גדולים מאוד. הכוונה היא, למשל, לרשת מלונות פתאל וליבואנית הרכב כלמוביל. מרגשת במיוחד היתה הזכייה של פרויקטים שבוצעו בצה"ל ובמשטרת ישראל, כמו גם הזכיות של משרד המשפטים. בכלל, נראה שהמגזר הציבורי המשיך להשקיע ב-IT ב-2009, למרות המיתון.
בתואר "אלופי האלופים" זכו שני ארגונים השנה: בנק הפועלים ושירותי בריאות כללית. הפרסים הרבים שקטפו שני הארגונים הללו, מעוררים לכל הפחות הערכה רבה. כל המצטיינים השנה מייצגים פסיפס מרתק ורחב של עשייה, יוזמה וחדשנות – שמביאים בסופו של דבר להתייעלות, חיסכון ויכולת להתמודד עם מציאות משתנה.
גרסת pdf
תגובות
שם*
דואר אלקטרוני
כותרת התגובה*
תוכן התגובה
הייה אתה ראשון להגיב על כתבה זו.
בניית אתרים
בסוף חודש אוגוסט 2007, בשלהי קיץ ירושלמי חמים, התכנסו בלשכת ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שרת החינוך – פרופ' יולי תמיר, ראשי הסתדרות המורים וארגוני המורים, ועימם אורי בן ארי – נשיא ויזם קרן אתנה. הסיבה למסיבה: השקת פרויקט מחשב לכל מורה במערכת החינוך בישראל. דברים יפים נאמרו שם, הבטחות פוזרו לכל עבר והשמחה הייתה גדולה.
בין הנוכחים בטקס היה גם ניר ברקת, אז אחד המתמודדים על ראשות עיריית ירושלים וחבר מועצת העיר. ברקת רשם לעצמו, שאם וכאשר ייבחר לראשות העיר, זה יהיה אחד הפרויקטים שהוא יאמץ. בסוף השבוע האחרון, ביום ה' ליתר דיוק, בטקס חגיגי ומיוחד שנערך באולם מועצת העיר של ירושלים, קיים ברקת את הבטחתו, והגשים את חלומם של רבים. 1000 מורים בחינוך היסודי בירושלים יצויידו במחשבים ניידים. הם יעברו קורסי הכשרה, ויתאימו את תוכנית הלימודים לעידן הדיגיטלי. ברקת אמר בטקס כי הוא לא מסתפק בזה. הפרויקט ישולב עם פרויקטים אחרים לתקשוב החינוך כגון מחשב לכל ילד, פרויקט סנונית של האוניברסיטה העברית ועוד.
ירושלים אם כן עלתה על מפת המהפכה השקטה – המתוקשבת, שעוברת על מערכת החינוך. זו מהפכה שברבות הימים, כאשר ייכתבו דברי ימיה, הפרק הפותח יספר כיצד היא החלה מהשטח: מיוזמה פרטית, מחלום של אנשים טובים באמצע הדרך, שנמאס להם לקטר בימי שישי בערב בשיחות סלון, על מערכת החינוך הירודה שלנו, על המורים שאינם רלוונטיים וכו'.
אורי בן ארי, היום נשיא קרן אתנה המריצה את הפרויקטף היה האיש שהגיע למסקנה שמספיק לקטר והגיע הזמן לעשות. לבן ארי, אז בעל תפקיד בכיר בנס טכנולוגיות, היה רעיון פשוט: כדי שמערכת החינוך תעלה על פסים מתוקשבים, צריך, קודם כל, להכניס את המורה לעידן המתוקשב. איך עושים זאת? מעניקים לו כלי עבודה שנקרא מחשב נייד. כל מי ששמע את הרעיון, לא היה צריך הסברים. הרי לכל פקידה מתחילה מצמידים מחשב כיום, כי בלעדיו היא לא יכלה לעבוד. לכל מנהל קונים כלי רכב ומחשב נייד – ורק את המורים ממשיכים לשלוח לחזית הקשה ביותר, לקרב על נפשם של ילדינו, עם תחמושת וכלים מהעבר.
ספק אם כאשר הגה את הרעיון, האמין בן ארי עצמו לאילו עוצמות הוא יגיע ואת דמיונם של כמה אנשים הוא יצית, מה שיפתח את הלב וגם את הכיס (גילוי נאות: כותב שורות אלו היה שותף לחזון הראשוני, שהיה צריך להתממש בעיר אחת בארץ, ורק אם היה מצליח – או אז לשכפלו הלאה). אבל החיים הובילו את בן ארי והצוות שהלך עימו, למחוזות אחרים. הוא הבין שיש כאן פוטנציאל ענק, שיכול לחולל מהפכה של ממש בחייהם של המורים, ובאופן ישיר להשפיע על התלמידים.
הטקס בלשכת ראש הממשלה אולמרט בירושלים, היה אבן הפינה הראשונה להגשמת החלום. קדמו לו שנתיים של תפירה הדוקה ליעד השאפתני: להעניק ל-60 אלף מורים בחינוך היסודי מחשב נייד, לצד הדרכה ותחזוקה. אולם כדי להגיע ליעד, בן ארי הבין שיש להושיב זה לצד זה את נציגי הסתדרות המורים, את משרד החינוך, וגורמים נוספים. כנגד כל הסיכויים המהלך עבר בהצלחה. ועדות ההיגוי התכנסו פעם אחר פעם. המוטיב המרכזי במשחק היה לשים את האגו בצד, לתת לכל אחד את המרחב שלו, על מנת לממש את היעד.
היה חשוב מאוד שיהיה לפרויקט מימד פדגוגי. המחשב שמקבל כל מורה – הוא רק סמל. הוא משדרג את מעמדו האישי, אבל הופך אותו לבן שיח שווה ערך לתלמידיו בכיתה. זהו דבר שאינו מובן מאליו בעשור האחרון: ילדים יוצאים מהבית אחרי שבילו ערב שלם מול המחשב באינטרנט, שם הם נחשפים לעולמות תוכן וידע אותם לא יקבלו לעולם בכיתה. המפגש בבוקר המחרת עם המורה יכול להיות מדכא לעיתים.
מאז טקס ההשקה, הממשלה התחלפה, אבל הפרויקט המשיך לרוץ. בן ארי גיבש סביבו צוות של חולמים ואנשי ביצוע, שהחלו לנדוד ברחבי הארץ, ולהדביק בחלומם ראשי ערים וישובים. הראשון היה אלוף (מיל') עמרם מצנע בירוחם. הוא ראה את החזון, התלהב ומיד הורה לחלק מחשבים למוריו. אחריו באו עוד 13 ראשי ערים, בזה אחר זה. המימון כולו הגיע מתורמים ומקרנות, כמו גם מיהודים בחו"ל. השיטה עובדת: כל ראש עיר או ישוב מתקנא בעמיתיו, ורוצה לכבד גם הוא את מוריו במחשב נייד. לקנאה מתלווה סיוע בגיוס תורמים.
לא להאמין, אבל פרויקט מחשב לכל מורה מתנהל עד כה, כמעט בלא מימון ממשלתי או ציבורי. הממשלה, דרך משרד החינוך, הסתדרות המורים – הם בבחינת תומכים, אבל גם נתמכים. כך, הפך המחשב הנייד לזרז שמאיץ תהליכי תיקשוב אחרים בכיתה.
במסגרת מחקרי המעקב הפדגוגים, נדהמו החוקרים לראות שבכיתות מסוימות, היקף ההפרעות ובעיות המשמעת ירד פלאים. הילדים מרותקים לתכנים שהמורה מציג להם על גבי מקרן. והיה אם במהלך השיעור הם לא הבינו משהו, אין הם צריכים להמתין למחרת. דואר אלקטרוני נשלח למורה ומייד הם, או הוריהם, מקבלים תשובות.
סוף דבר: שנתיים לאחר שעלה לאוויר, מחשב לכל מורה עונה להגדרה של מהפכה. הוא החל מהשטח, ומתבצע על ידי מתנדבים ואזרחים במימון פרטי כמעט לחלוטין. אבל כדרכה של מהפכה, היא צריכה להגיע לשלב של מימוש החזון שהציבה לעצמה. הגיעה העת שהממשלה תתעורר, תפסיק למחוא כפיים בכל פעם שעיר נוספת נכנסת לפרויקט, ושתתחיל "ללכלך את הידיים".
הרעיון שמתגלגל הוא חקיקת חוק, שיחייב לתת לכל מורה מחשב נייד, בדיוק כמו שנותנים לו לוח וגיר. את התקציב צריכה המדינה למצוא. היא אינה יכולה להסתתר מאחורי התשובה "אין כסף". בראש משרד החינוך עומדים היום גדעון סער, שר מבטיח וצעיר, ולצידו ד"ר שמשון שושני, מנכ"ל ותיק ומנוסה. יש להם את הברק בעיניים, אבל הם צריכים לשים את הסכין בין השיניים. מתחת לאפם מתחוללת מהפכה שקטה: מהפכת התיקשוב. זו החלה בכך שנתנו לכל מורה במתנה מחשב נייד בדרך לכיתה. אם הם לא ייטלו כעת את מושכות המהפכה, היא תתחולל בלעדיהם ואף תשאיר אותם מאחור. ויפה שעת אחת קודם.
ברחבי העולם צוין השבוע יום הנכה הבינלאומי, שנועד בכדי להסב את תשומת הלב של כולנו – ולו לרגע אחד – לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. הרי עם קצת תשומת לב, אפשר להפוך את החיים שלהם לקלים ונעימים יותר.
יום הנכה הבינלאומי הוכרז על ידי האו"ם ב-1992. בישראל חיים כ-280 אלף בני אדם שמוגדרים כנכים, ומקבלים קצבת נכות מהביטוח הלאומי. ארגונים שונים ציינו את יום הנכה השבוע באירועים ייעודיים, כולל יום מיוחד שנערך בכנסת ובו חברי הכנסת הרגישו על בשרם איך זה להיות נכה.
בתחום המיחשוב ומערכות המידע, מדברים רבות בשנים האחרונות על שיפור הנגישות לנכים. זאת, בנוסף לנגישות הפיסית, שעומדת בראש מאבק מתמיד שמלווה בלא מעט חוקים ותקנות. אולם התפתחות הטכנולוגיה מציבה אינספור אפשרויות בידי נכים ובעלי מוגבלויות לשפר בצורה ניכרת את איכות חייהם. הטכנולוגיה מאפשרת היום, למשל, לבצע פעולות יומיומיות באמצעות האינטרנט – דרך שחוסכת מאחינו הנכים את הצורך להתנייד באופן פיסי למשרדי ממשלה, מוסדות ציבור וגופים אחרים.
אך הטכנולוגיה לא מספיקה. ישנם עדיין כלים רבים שנועדו לעזור לבני אדם לייעל את פעילותם שחסומים בפני נכים. הסיבה העיקרית היא העדר מודעות מספקת לנושא הנגישות. אין ספק שבנושא הזה חל שיפור רב בעולם, כמו גם בישראל, אך זה קרה רק לאחר שהחברות הגדולות הבינו, כי במאמץ קטן ביותר, אפשר להנגיש כל תוכנה או אתר – גם לנכים.
שני גופים שבולטים מאוד בפעילותם בנושא הם איגוד האינטרנט הישראלי ועמותת נגישות לישראל. באיגוד האינטרנט פועלת קבוצת משימה מיוחדת לנושא, ומרכזת אותה גילה גרטל. בראיון שהעניקה לא מכבר לקול ישראל, הסבירה גרטל, כי הנגשת אתר היא למעשה עבודה לפי סטנדרטים שמקובלים כיום בעולם האינטרנט, ומודעות לכלים שונים שמסייעים לאנשים בעלי מוגבלויות להשתמש בשירות מסוים.
הנגשת אתרי אינטרנט חדרה גם לעולם המסחרי והשיווקי. חברות מסחריות, בנקים ואתרים שמוכרים דרך האינטרנט, שואפים לקבל את תו-תקן הנגישות של איגוד האינטרנט. בתחרות מצטייני האתרים השנתית של אנשים ומחשבים, Webi, ישנה קטגוריה מיוחדת של הנגשה, שנבדקת בשיתוף עם איגוד האינטרנט הישראלי. מדהים לראות עד כמה חברות וארגונים נלחמים כדי לקבל את הפרס בקטגוריה הזו.
מעבר לכך, העולם הטכנולוגי לא מפסיק לפתח מוצרים ופתרונות עבור מוגבלים. רק כדי לסבר את האוזן, נציין כדוגמה מחשב המופעל על ידי מבט. הוא מתאים במיוחד לכאלו שלא יכולים להזיז את הראש או הידיים. מחירו אינו שווה לכל נפש – 65 אלף שקלים, אולם החברה המשווקת אותו בישראל, חברה בשם דגש, הודיעה שהיא עושה מאמצים לבדוק אפשרות של השאלת המחשבים הללו למי שזקוק להם. ויש הרבה מאוד פיתוחים גם בתחומים אחרים, כמו זיהוי קול דיבור, הקראה ממוחשבת ועוד.
גם הממשלה, באמצעות משרד המשפטים, מגלה ערנות באחרונה לנושא החקיקה בתחום הנגישות, לרבות נגישות המיחשוב. אבל זו רק טיפה בים. המודעות לנושא בישראל עוד רחוקה מאוד מלהיות משביעת רצון. גם פה, ההיי-טק המקומי יכול להוביל את התחום ולשמש דוגמה – החל מיצירת מקורות תעסוקה לנכים שיכולים לעבוד מהבית, דרך הנגשת מקומות עבודה לנכים, ועד הפגנת סימפטיה, התחשבות וחיוך.