ארכיון ל- אוקטובר, 2009
פרשת התאבדותו של מוני פנאן העלתה דרישות מכיוונים שונים להקמת ועדת חקירה. אחת הוועדות שצריכה לקום היא תפקודה של התקשורת בנושא זה. שוב, אנו מגלים בור עמוק של פעולות, לכאורה לא ממש כשרות, של אנשים שנחשבים ל"סלבס" והם נכנסים לפנתיאון הוירטואלי של מקדשי התקשורת, שם חל הכלל האחד והיחיד הפועל שם: בהם לא נוגעים.
אבל האמת היא שאין צורך בוועדה אחת, אלא במספר ועדות שיוקמו בכל כלי תקשורת. כל עורך ראשי ומנהל עיתון חייב לקרוא אליו את הקופמנים והרסקינים למינהם ולבקש מהם תשובה בגובה העיניים: ידעתם או לא ידעתם? ידעתם ולא פרסמתם? אם כן למה? לא ידעתם? איך זה יכול להיות?
הקופמנים הרסקינים הפכו להיות הבון טון של עיתונות הספורט, עיתונות העם, האליטיסטית, זאת שלא חייבת שום דבר לשום מדור אחר בעיתון ולא כפופה לשום כלל עיתונאי. הבנק של מוני היה דבר ידוע כנראה לא רק לחבריו במכבי אלא גם לחבריו העיתונאים. רוב העיתונאים שמכים כעת על חיק, מודים כי מוני היה גם חבר שלהם. הם לא רצו לפגוע בו, הוא איש "טוב", מה גם שבמשך שנים סיפק את הסחורה והניב רווחים להרבה מאוד אנשי ספורט, בדרכים ובשיטות שכנראה לא נדע עליהם לעולם,. מוני התנהג כמו בנק מודרני בסגנון המאה ה-21 : ללא נייר, ללא שום התחייבויות, ללא שום מסמכים שיכולים אי פעם לקשור אותו למעשה בלתי חוקי בעליל. לכאורה כאדם פרטי רשאי היה מוני לעסוק בכל דבר,. גם השחקנים רשאים לעשות בכספם ככול העולה על רוחם כולל השקעות מסוכנות שמניבות הפסדים. השוק האפור אינו בלתי חוקי, כל עוד מי שעוסק בו חי לפי הכללים ולא עובר על החוק. אז יכול מאוד להיות שמוני ז"ל באמת היה איש ישר, אבל אלו שהפיקו בזכותו רווחים גדולים, היו צריכים לדווח על רווחיהם לרשויות ולחלוק עימם את הכנסותיהם. כך פועלת מדינה מתוקנת.
העיתונות היום יודעת לחשוף דברים הרבה יותר מורכבים, נסתרים על פעילות של אנשים פחות מפורסמים, והנה דווקא כאן כשמדובר בדמות מוכרת, כמעט " לאומית" הרוב שתקו. נכון, אתמול בערוץ 2 נחשף שבעבר דה מרקר כתב על הנושא וחשף את הבנק הפרטי של מוני, אבל משום מה אף אחד לא עשה פולואפ, אף אחד לא המשיך לבדוק, אפילו לא רשויות המס. מפליא היה לראות את טלי ירון אלדר, לשעבר נציבת מס הכנסה בתוכנית "יציע העיתונות" שם כיכבו רסקין את קופמן שאמרה כי אי אפשר למצוא שום אסמכתא כי מוני לא כתב שום נייר. רשויות המס שיודעות לעשות חקירות מתקושרות הצטרפו לעיתונות, לקבוצת גדולה מאוד של בעלי הון שמחוברים לספורט ולגמרי לא במקרה הם גם מחווברים לשלטון, והמשיכו לאפשר למוני לנהל את הבנק שלו. בדיעבד ההכאה על חטא של התקשורת כמו של כולנו צריכה להיות כפולה: אילו היו הקופמנים והרסקינים מעזים לגעת בפרה הקדושה ששמה מוני פנאנן, ואילו רשויות המס היו עושות את מה שצריך לעשות, יכול להיות שהיום לא היינו צריכים להספיד אותו.
לפני כתשע שנים, ב-25 בדצמבר 2001, אישרה הכנסת את חוק המידע הגנטי, שנחשב לאחד החוקים המרכזיים בתחום המידע הרפואי במדינת ישראל. החוק נדון בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת שעסקה בו רבות, במקביל לדיון הציבורי הרחב. לחוק יש שתי מטרות מרכזיות: האחת היא הסדרת הייעוץ הגנטי שניתן על ידי גורמים שונים ועריכת בדיקות גנטיות, והשנייה היא הגנה על פרטיותו של הנבדק ושמירה על סודיות המידע הגנטי האישי שלו.
בסוף השבוע שעבר נערך בקריה האקדמית קריית אונו כנס שציין "כמעט עשור לחוק המידע הגנטי". אחד המשתתפים המרכזיים בו היה חבר הכנסת מאיר שטרית, שנמנה על יוזמי הצעת החוק, ומשמש כיום כיושב ראש ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. ח"כ שטרית סיפר, כי השימוש הרחב שנעשה בחוק מביא לכך שרופאים ואנשי גנטיקה חשופים יותר מתמיד לתביעות על רשלנות, מאחר והחוק מאפשר לחשוף מידע בכל תהליכי הטיפול.
חברות הביטוח "חוגגות" על חשבון החוק ומעלות את התעריפים. מאחר והמידע הגנטי שניתן לבדיקה הוא זמין יחסית, רופאים רבים שולחים מטופלים לבדיקות יקרות ומיותרות – העיקר להתגונן מפני האח הגדול, שיודע היום הכל, ויכול בעזרת בדיקות פשוטות לגלות דברים שעד כה לא ידענו. אולם ככול שהשימוש בגנטיקה ובמידע גנטי הולך ונעשה נפוץ יותר, עולה השאלה: מי אחראי לכך שהמידע הרגיש הזה יישאר רק בידי הגורמים שצריכים לדעת עליו?
המודעות בקרב הציבור הרחב לגבי חשיבות המידע הגנטי והזכות לפרטיות אינה אחידה. ד"ר פנינה ליפשיץ אבירם, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית, עסקה בנושא זה בעקיפין. לדבריה, בעוד שעל פי החוק חובה לקבל הסכמה לשם ביצוע בדיקה גנטית, מדובר בבדיקה השונה מטיפולים רפואיים אחרים, משום שהיא עוסקת במידה רבה בידע הסתברותי ויש בה אלמנט של חיזוי. לכן, הסבירה, יש לתת הסבר לנבדק, כדי שייקח את זה בחשבון.
האם כל הרשויות שיש להן היתר לעסוק בבדיקות גנטיות ובמידע המופק ממנו אכן עושות הכל כדי להסביר לנבדקים את ההשלכות של הבדיקות הללו? האם כל אזרח יודע היטב מתי הוא חייב לשתף אחרים במידע הגנטי שלו ומתי הוא יכול להתנגד? נכון הוא שהחוק מפעיל מנגנונים שונים שמגדירים במדויק מי רשאי לעשות מה ומתי, אבל בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים – עולם שבו שמירה על מאגרי מידע היא משימה כמעט בלתי אפשרית – זו שאלה שהמחוקק חייב לתת לה תשובה.
לא במקרה חבר הכנסת שטרית, שהיה מיוזמי החוק, הוא גם זה ששמו נקשר בחוק הביומטריה, שמציע בין היתר להקים מאגר מידע עם נתונים ביומטריים על כל אזרחי המדינה. השאלות שנוגעות לאבטחת המידע בהקמת מאגר שכזה, צריכות להישאל – לגבי שני החוקים.
שנת הלימודים האקדמית שנפתחה אתמול (א') ברחבי הארץ, והחזירה 280 אלף סטודנטים לספסלי הלימוד, הביאה עמה גידול של כ-3% בסך הפונים ללימודים אקדמיים. למרות שראשי הפקולטות מביעים שביעות רצון מהעובדה שהמיתון לא פגע קשות במספר הפונים למקצועות המדעיים, הרי שעיון בנתונים על הלימודים במקצועות אלה בחמש השנים האחרונות צריך לעורר דאגה.
תמונת המצב הכללית מציגה קיפאון, במספר הנרשמים ללימודים מדוייקים. היא נובעת מכמה סיבות מרכזיות השלובות זו בזו: התנודתיות שבענף ההיי-טק – שעבר שני מיתונים בפחות מעשור והקיצוצים הנמשכים בתקציבי ההשכלה הגבוהה – תקציבים שאינם מאפשרים לאוניברסיטאות להגדיל את היצע כיתות הלימוד, ואינו מאפשר נדיבות בלימודי המשך ובתקציבי מחקר.
המיתון הנוכחי יצר הטעיה מסוימת לגבי מצב התעסוקה בענף ההיי-טק הישראלי, ומן הראוי להיות מודעים אליה. לכאורה, הענף נמצא במצב של עודף כוח אדם וניתן לגייס מהנדסים בקלות יתר. אבל אסור לשכוח את המצב בו היינו ערב המיתון, שבו לתעשייה חסרו מדי שנה אלפי מהנדסים. נייר עבודה שהוגש ביוני 2008, ערב המיתון, על ידי צוות בראשות פרופסור אילן חת מהאוניברסיטה העברית, והוצג בכנס רעננה למדיניות ההיי-טק הלאומית, מעלה, כי בישראל מסיימים מדי שנה כ-8,000 מהנדסים את לימודיהם האקדמיים. מנגד, הצפי הוא שבשנת 2015 ידרוש שוק העבודה בישראל 12 אלף מהנדסים. הפער הזה של 4,000 המהנדסים, הוא פער קבוע שקיים כבר כמה שנים, וגישור עליו לא נראה באופק.
מנגד יש סקטור של סטודנטים שמורגיש שהוא מחוץ. לתחום. אלו הם תלמידי המכללות. גם השנה נמשכים מאבקי היוקרה בין המוסדות האקדמיים לבין המכללות על הכשרת הסטודנטים במקצועות המדעיים, גורמים לכך שסקטור שלם של בוגרים – כ-7,000 בשנה, שמסיים את המכללות להנדסה ברחבי הארץ, הופך להיות לא רלבנטי. הסיבה העיקרית לכך היא שראשי המוסדות האקדמיים אינם מוכנים להכיר בסטודנטים בוגרי מכללות ומערימים עליהם קשיים בדרך ללימודי המשך תואר שני. עובדה זו עומדת בסתירה מוחלטת לעובדה שחלק גדול מהסטודנטים שלא הגיעו לספסלי הלימודים באוניברסיטאות, עשו את דרכם למכללות, כדי ללמוד את מקצועות המחשב. על פי נתוני המל"ג, 63% מתוך 280 אלף סטודנטים שהחלו ללמוד אתמול בקמפוסים, יעשו זאת במכללות ולא באוניברסיטאות. הודעת הטכניון, כי הוא יערים קשיים על בוגרי מכללות שירצו ללמוד תואר שני אצלו, עוררה כמובן סערה ואילצה את המל"ג לאיים בנקיטת צעדים נגד הטכניון. אבל הטכניון אינו היחיד שעושה זאת – הוא המוסד היחיד שמוכן להודות בכך.
הוויכוח עתיק היומין על רמת הלימודים במכללות הוא צבוע ורווי אמוציות. הוא מבוסס של קנאה בין פרופסורים וראשי אוניברסיטאות – בין כאלו ששפר עליהם מזלם וזכו למשרה נאה במכללה , לבין כאלו שממשיכים לדשדש במוסדות אקדמיים מוכרים פחות, עם שכר נמוך יחסית ותקציבים מקוצצים. זהו אבסורד, שכן במכללות מלמדים פרופסורים ודוקטורים שעד לפני שנה או שנתיים לימדו באוניברסיטאות, ונחשבו למרצים מעולים. האם העובדה שהם "חצו את הכביש" והלכו למכללות פרטיות הופכת אותם למורים פחות טובים?
האווירה האליטיסטית הזו מקרינה גם על התעשייה. ראשי חברות ההיי-טק שרצים לתקשורת ובוכים על מצבם העגום והקושי בגיוס אנשים טובים, מסננים ללא בקרה או הגבלה סטודנטים בוגרי מכללות, מבלי לבדוק בכלל את התאמתם לתפקיד. הם מעדיפים לקבע, מבלי שהתכוונו לכך, את המצב הקיים של המחסור החמור במהנדסים ובמקביל לבכות על כך שהמדינה לא מעודדת מספיק תלמידים לפנות למקצועות מדעיים.
אלו וגם אלו מהווים את הקרקע הפוריה למציאות בריחת המוחות, איתה מנסה להתמודד כעת שר החינוך, גדעון סער. טיפול בהחזרת המוחות שכבר ברחו היא משימה חשובה, אבל הרבה יותר קריטי ודחוף לטפל בסיבות שמביאות צעירים לחפש את דרכם במדינות זרות, ובין אלו נמנים גם צעירים שסיימו מכללות.
השורה התחתונה: העובדה שמספר הסטודנטים במקצועות המדעיים לא קטן השנה בגלל המיתון היא שמחת עניים. אם הממשלה והתעשיינים לא ינקטו במהירות צעדים לתיקון העיוותים במוסדות עצמם, ויפעלו לעידוד צעירים ללמוד מקצועות מדעיים, יתכן ונבואות הזעם המפורסמות של ינקי מרגלית, מנכ"ל אלדין לשעבר – שנוהג לומר שעוד 15 שנה לא תהיה פה תעשיה – תיראנה אופטימיות.
גרסת pdf
.
בניית אתרים
לו אני הייתי שר החינוך, גדעון סער, הייתי אוסף את חתני פרס נובל הישראלים וכמובן את הכלה היחידה בינתיים עדה יונת, ומשבץ אותם לרצאות בבתי הספר בארץ, במסגרת השיעורים על מורשת ישראל. למה דווקא מורשת ישראל? כי פרופסור יונת, כמו גם המדענים שקיבלו עד כה את הפרס היוקרתי, הם אחרוני המוהיקנים, דור הולך ונעלם של מדענים, פרי מערכת חינוך אחרת שהיתה נהוגה פה פעם, בערך לפני 50 שנה כשעדה יונת היתה תלמידה. התלמידים צריכים לפחות לדעת מה עשו אז ואיזה תוצאות היו לכך, כי הסיכוי שזה יקרה שוב בקדנציה שלהם קלוש מאוד.
הפרופסורים יספרו לתלמידים ואולי גם לגדעון סער עצמו, שגם אז , לפני 50 שנה ישראל, אולי יותר מהיום, נשאה כמה דגלים בבת אחת: דגל הביטחון, דגל החברתי ודגל החינוך. יונת וחבריה יספרו לתלמידים שמדינת ישראל ידעה להשקיע בחינוך, ידעה לתת את המשאבים הנכונים למחקר ולמדע, ואיפשרה למדענים כמו יונת לעבוד קשה שנים רבות, כדי לזכות בתהילה.אז המילה אקזיט עוד לא היתה בלקסיקןן. פרס נובל הא הוא כמובן לא המטרה אלא ציון דרך, מעין זרקור ענק שמואר עלינו ממרחקים, משוודיה, שמזכיר לנו שמלבד בעיות ביטחון יש לנו גם הון אנושי שאפשר וחיייבים לשמר אותו.אבל כדרכו של זרקור, הוא גם מאיר את הצד האפל של המדע בישראל, הצד העצוב שבגינו כנראה לא נראה בעוד 20 שנה מדענים כמו יונת ולא בגלל שאין לנו את הכישורים.
מדע מעולם לא היה בראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית, הממשלה, התקשורת, ובכלל בשיח הציבורי. רק פרס נובל יכול לשכנע עורך חדשות להכניס לעמוד הראשון פרופסור אלמונית שמדברת עלמושגים בעולם המחקר הכימי והביולוגי שקומץ לא גדול של אנשים מבין אותו. עד כדי כך ההסבר מסובך, אנטי תקשורתי, שפרופסור יונת היהת צריכה להשתמש בביטוי "פיצי פיצי", כדי להסביר לעיתונאים במה מדובר.רוצה לומר, מעבר לזה לא תצליחו להבין ממילא. פני הדור כפני כתבי המדע שלו.
אהוד קינן, פרופסור לכימיה בטכניון, הסביר בסוף השבוע במאמר מאלף בדה מרקר, למה אין לישראל עוד 20 פרסי נובל. התשובות מאוד ברורות, ידועות ונדונו עשרות פעמים בכל פורום שדן שבמצוקת המחקר והמדע בישראל. "ממשלות ישראל לדורותיהם הכניסו את המערכת האקדמית למגרש משחקים שבו נקבעים סדרי עדיפויות על פי כוחות השוק, והכוונה לשוק הכרמל" כותב פרופסור קינן. ולא צריך ללכת רחוק. לגמרי במקרה, פורסמו בסוף השבוע תוצאות הדירוג של האוניברסיטאות הטובות בעולם. שלוש המוסדות האקדמיים המובילים בישראל, ת"א, ירושלים והטכניון שגרדו בשנים קודמות את המקום ה-100 עפו משם אחר כבוד. הנימוקים גם ידועים: העדר השקעה יחסית מספיקה במחקר, העדר עידוד מדענים והעדר עשייה מספיק חזקה כדי לעודד גלובליות במחקר האקדמי כלומר להביא סטודנטים מחו"ל שילמדו בישראל. המדענים שזכו בשנים האחרונות הם אותם אלו שזכו ללמוד בתקופות שבהם ההתיחסות למדע ומחקר היתה שונה. אבל הם במיעוט. רבים וטובים מחבריה של פרופסור יונת וחתני פרס נובל אחרים נאלצו לעזוב את הארץ ולהשכיר את מוחותיהם לטובת מדינות מערביות אחרות, שיודעות להעריך את המשמעות האמיתית של השקעה במחקר ופיתוח. בריחת המוחות מישראל בעיצומה. רובה נובעת מהעובדה שאותם חוקרים עייפו מלנהל מאבקים מתישים על כל שקל של מחקר, עייפו מלראות איך פרויקטים שהם משקיעים בהם את מיטב שנות חייהם, נמוגים מול עיניהם, ולא בגלל שהם לא ראויים אלא בגלל אטימות לב, חוסר יכולת של ראייה לטוח רחוק מצד מקבלי ההחלטות שלנו בממשלה.
נשיא הטכניון, פרופסור יצחק אפלויג, אמר בראיון ברדיו, בעקבות זכיית פרופסור יונת, שפעם היו שואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. היום שואלים אותו מי אתה רוצה להיות שתהיה גדול, והרמזים ברורים לחלוטין. במדינה שבה משרד המדע נחשב לאחד המשרדים הקטנים ביותר ובכל מו"מ קואליציוני נותנים אותו לאחרון השותפים בממשלה, רק כדי לא לעלוב בו, במדינה שבה תקציב המשרד זהה כמעט לתקציב הקופה הקטנה של משרד הביטחון או חיל האוויר למשל, אין פלא שעומדים בראשו שרים שבכלל לא מבינים מה הם עושים שם. במקרה שלנו יש לנו שר מדע שקצת מבין במדע, אבל הזמן שיש לו לטפל בענייני משרדו הוא קצר מאוד, שכן חלק מזמנו נוא מבלה בקיפוץ בין הגבעות של המתנחלים. שם יש לו סיכוי לקבל קולות בבחירות הקרובות, ולא מהמדענים.
בממשלה ובכנסת לא תמצא לובי שילחם למען תקציבי מדע ומחקר. תמצא הרבה מאוד פטפטנים, פוליטיקאים צעירים וותיקים שמדברים בזכות ובעד הגדלת ההשקעה במדע ובמדענים, אבל בזה נגמרת העשייה שלהם.
גם המעטים שמנסים להיאבק, להתריע, מתחילים להתייעף. תרבות האינסטנט, הסיפוק המיידי, האקזיטים הדימיוניים שדבקו בתעשיית ההיי טק, שסמוכה במידה רבה על שלחן המדע, ורק ראשי תעשיה זו יודעיםן היטב כי אם לא יהיה פה מדע ולא יהיה מחקר גם לא יהיו אקזיטים. יוסי ורדי יהפוך לדמות מוערצת במוזיאון השעווה.
בעוד כמה חודשים נזכור בקושי את פרופסור יונת ומאיפה אנו מכירים אותה. ולכן, טוב יעשה שר החינוך סער אם ימהר ויאסוף את חתני הפרסים, יעבור איתם בין בתי הספר, יצית את דמיונם של הצעירים, ומי יודע אולי מהם תצא המהפיכה לדרך.
אחת השאלות הנצחיות שמעסיקות כל פורום מנמ"רים (מנהלי מיחשוב בכירים) , עוסקת בדיון המתמשך על אופיו ותפקידו של המנמ"ר. מנגד, המנמ"רים אוהבים לדבר על הארגונים שלהם, על הצרכים שלהם ועל האתגרים הנובע ממימוש ה-IT את הצרכים הללו.
מעט מאוד מנמ"רים, כמו גם מנהלי ארגונים, נותנים את דעתם לסוגיות אחרות: האם המנמ"ר מתאים לאופיו של הארגון? האם כישוריו הולמים את התרבות הארגונית של מקום עבודתו? האם הוא מסוגל לעמוד בדרישות של הבעלים או ההנהלה? סוגיה זו מעלה המגזין CIO במהדורתו המקוונת.
במאמר שפרסם קריס קורן, שותף ו-CTO ב-Diamond Management & Technology, חברה לייעוץ וניהול IT בארה"ב, הוא קובע כי "חייו של המנמ"ר אינם קלים". זאת, הוא מסביר, כיוון שעל המנמ"ר לעבוד עם שכבות ניהול רבות בארגון, "ולשרת לקוחות שונים ומגוונים". לכן, הוא מציין, הסוגיה העוסקת באופיו ובתכונותיו של המנמ"ר – אינה פשוטה כלל ועיקר. לדברי קורן, על הארגון לבצע החלטה אסטרטגית, שתקבע איזה הוא המנמ"ר שיוביל אותו טכנולוגית.
במידה רבה, המנמ"ר, אשר נבחר על ידי הנהלת הארגון, הוא תבנית הנוף הארגוני של החברה, ובהתאם לכך הציפיות המופנות כלפיו. אלא שלא כל המנמ"רים קורצו מאותו חומר, ומחבר המאמר קורן מציע לסווג את המנמ"רים לשלושה סוגים. האחד, המנמ"ר האסטרטגי, זה שיודע לתכנן ויכול לראות לטווח הרחוק. השני, המנמ"ר היזם והמאתגר, זה ששואף לשנות ללא הרף ואף נוטל יוזמות וסיכונים במהלך ביצוע תפקידו. השלישי, המנמ"ר הטיפוסי, זה בעל האופי התפעולי. מנמ"ר זה, מסביר המחבר, מצדיק את התדמית שרוב המנמ"רים אינם אוהבים, של הטכנולוג הבכיר בארגון, שיודע גם להזיז דברים.
נשאלת השאלה: האם הפרויקטים בארגון שמוטלים לפתחו של המנמ"ר, מתאימים לאופיו? האם המנמ"ר מסוגל להשתלב בכל פרויקט, ובכל מצב? התשובה שלילית בדרך כלל. יש ארגונים שעיקר פעילותם מוכוון לעתיד הרחוק. לכאלה, מתאימים מנמ"רים בעלי הראייה האסטרטגית, ארוכת הטווח. מנגד, יש ארגונים שמחפשים את החדשנות ללא הרף. כמו היו משחקים בענפי הספורט השונים, הארגונים הללו מבינים שלא לעולם הם יובילו, ולכן עליהם לשנות כל הזמן את דרכי המתקפה והמגננה שלהם. ארגונים שכאלו נדרשים למנמ"ר שיספק מענה לכל אתגר שיוצב בפניו, כמובן בתנאי שהוא חלק מההנהלה מקבלת ההחלטות. ויש ארגונים שכל מה שהם מחפשים זה את האיש שיידע לקחת את הפרויקט, ולהביאו לידי מימוש מוצלח.
אבל החיים, כידוע, מסובכים יותר. לא פעם קורה שהארגון משנה את אופיו ואת היעדים אליהם הוא מכוון. ולעיתים ארגון עובר מדפוס פעולה של התבוננות אסטרטגית ארוכת טווח, לכזה המחפש חדשנות, הרוצה לספק תוצאות במהירות. מה עולה בגורלו של המנמ"ר שנבחר לפי דפוסי התרבות הארגונית הקודמת? כאן, לדעת המחבר, התשובה עוד יותר מורכבת. ישנה האפשרות לפיה הארגון נאלץ להיפרד ממנמ"ר שכזה ולהחליפו באחר. אלא שהמדובר באפשרות שתמומש רק אם באמת אין ברירה. האפשרות השנייה היא לאפשר למנמ"ר להוכיח את עצמו, לתת לו להתאים את עצמו לארגון החדש, לתת לו את היכולת לבטא את עצמו. בעשותו כך, הארגון לוקח על עצמו סיכונים לא מעטים.
כבכל הדיונים והוויכוחים סביב מעמדו וכישוריו של המנמ"ר, גם כאן אין תשובה אחת לכל הדילמות שמועלות לדיון. קורן חותם את מאמרו במשפט "ידע הוא רק חצי הכוס המלאה". המשפט לקוח מתוך סרט שמוצג כעת על האקרנים, "כוח המחץ", המתאר עלילותיה של יחידת עילית בצבא האמריקני, הנלחמת בארגון רשע בינלאומיים. רוצה לומר: לא מספיק שהארגון בוחר את המנמ"ר שלו על פי הידע המוכח שלו, הניסיון והקבלות; עליו לבחור מנמ"ר שבכל רגע נתון יוכל להתאים את עצמו לשינויים שהארגון בוחר לעשות. בחנו את עצמכם והחליטו: איזה מין מנמ"רים אתם?