ארכיון ל- ספטמבר, 2009
במינוח הלקוח מעולמה של זירוקס (Xerox), החברה שהמציאה את מכונת הצילום, הרי שרכישת ACS תמורת 6.4 מיליארד דולרים, היא ניסיון לשכפל את ההצלחות של יבמ (IBM) עם IGS, של HP עם רכישת EDS, וזו של דל (Dell) שרכשה בשבוע שעבר את פרו סיסטמס (Perot Systems).
החלוצה שפתחה צוהר לשילוב בין מכירת חומרה ו-"ברזלים" לבין ניהול עסקי במיקור חוץ היתה יבמ. בסוף שנות ה-90' היא באה עם התפיסה הגורסת "אנחנו מסוגלים לנהל כל דבר בארגון, לקחת אחריות על תהליכים שלמים, כמו ניהול השכר ומשאבי אנוש, ניהול רצפת הייצור, ה-IT והחומרה הם רק מרכיב אחד בסיפור הזה". המהלך שעשתה אז יבמ, נבע מכך שהענק הכחול הבין, כי החומרה כבר אינה ביזנס שאפשר לבנות עליו לטווח ארוך. יבמ הכירה שלצד תוכנה, שהיא סיפור בפני עצמו, הרי שהכניסה לארגון ועיסוק בליבה של התהליכים, יכולים לסייע לה, וכן זה מהלך שלא יזיק לעסקי החומרה. כך, תוך עשור, תרמה זרוע השירותים של יבמ, IGS, תרומה חשובה למיצובו של הענק הכחול כ-One Stop Shop. רכישת EDS על ידי HP בשנה שעברה, הייתה גם היא עוד הוכחה לכך שמחומרה ומדפסות אי אפשר להיוושע.
זירוקס, כאמור, משכפלת את המהלך. ACS אמנם לא מוכרת אומנם בשוק הישראלי, אבל מאזניה מעידים שהיא עושה עסקים לא רעים בתחום השירותים. הכניסה של זירוקס לעולם מיקור-החוץ מעניינת במיוחד, כי היא באה מעולם פתרונות ההדפסה, לא עוד כזה שמוכר רק מדפסות לארגונים. המיתון הגלובלי האיץ תהליכים שהחלו לפני כן, לפיהם תחום המדפסות בארגונים הפך לתחום של פתרונות ניהול מסמכים. ארגונים הבינו, כי ההדפסות הן הוצאה שניתן לשלוט עליה ובעזרת ניהול נכון אפשר לחסוך כספים רבים. זירוקס, כמו מתחרותיה, מצאה עצמה יותר ויותר בשנים האחרונות נדרשת לספק פתרונות ארגוניים בתחום. הרכישה של ACS אמורה להוביל אותה מהר יותר לאגפים אחרים בארגון, ולשחק "במגרש של הגדולים", בעולם השירותים.
הכניסה לתחום השירותים דווקא בעיתוי זה, מעניינת. בתקופת המיתון, ארגונים רבים עצרו תהליכים של הוצאת פרויקטים החוצה. מי שחוותה זאת באופן המשמעותי ביותר, הייתה IGS. על פי תחזיות האנליסטים, IGS אמורה הייתה להשיל משוויה כ-8% בשנה הקרובה בגלל המיתון. אולם השוק הזה, של שירותים, הוא שוק של שחקנים הרצים למרחקים ארוכים, ולכן יש להניח שגם ביבמ לא מודאגים, ומשוכנעים שהמספרים ישתנו בשנים הבאות. גם מתחרותיה של IGS לא רוו נחת מתחום זה, אבל התחזיות האופטימיות של אנליסטים לגבי היציאה מהמיתון, מצביעות על כך שתחום מיקור החוץ עשוי להתאושש במהרה. שוק השירותים מוערך ב-150 מיליארד דולרים בשנה, וזירוקס רוצה להיות שם, כשהמספרים יגדלו.
הנעלם הגדול הוא מי הבאות בתור לרכישה? בעקבות הרכישה של ACS, עלו בוול סטריט ב-5% מניותיהן של שתי חברות גדולות: Computer Science ואקסנצ'ר (Accenture). זו הראשונה מנהלת את מערכי התקשורת של נאס"א ושל חיל הים האמריקני. 35% מהכנסות החברה, שמושבה בווירג'יניה, מגיעות מהמגזר הציבורי, יעד אטרקטיבי לחברות בתחום. אקסנצ'ר, המוכרת יותר בישראל, מעסיקה 180 אלף עובדים, היא חזקה בתחום הייעוץ ורכישתה הפוטנציאלית אינה עניין של מה בכך: שוויה המוערך על פי האנליסטים של UBS, עומד על 27.8 מיליארד דולרים.
ומה לגבי השוק הישראלי? כאן המציאות קצת שונה. חברות השירותים בישראל שולטות בתחומי המיחשוב והטכנולוגיה בארגונים, אולם עוסקות מעט מאוד בניהול תהליכים שלמים בארגונים גדולים. שוק השירותים בישראל נשען על שתי זרועות בולטות: ייעוץ וכוח אדם. האפשרות שזירוקס תפתח כאן סניף מקומי של ACS, כזה שיפעל לצד מטריקס, נס טכנולוגיות, מלם-תים, טלדור ואחרות – נמוכה, לדעת כותב שורות אלו.
המילה הנפוצה ביותר ביום הכיפורים היא המילה "סליחה". המסורת מלמדת שיום הכיפורים הוא היום שבו מבקשים בני אדם מחילה וסליחה על חטאיהם כלפי בורא עולם ובעיקר על חטאים שבין אדם לחברו. הסליחה היא גם חלק מסדרת תפילות הנקראות סליחות, שמתחרשות בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.שיאן בהן בתפילות הנערכות ביום הכיפורים עצמו בבתי הכנסת.
הסליחה, היא ערך חשוב מאוד במערכת היחסים בין אדם לאדם. ביסודה, הסליחה נועדה לכפר על עבירות של פגיעה אישית, גרימת עוול, התנהגות לא נאותה. על פי ההלכה בקשת הסליחה צריכה להיעשות על ידי בעל חטא, שצריך לפנות ישירות אל האיש שהוא חושב שפגע ב ו ויאמר בקול רם חטאתי פשעתי ומבקש מחילה. על פי הדת היהודית חובה על הנפגע למחול למי שפגע בו ,אם באמת באמירתו יש אלמנט של חרטה והבטחה לא לחזור על מעשים אלו בעתיד.
אלמנט הסליחה אינו ייחודי לדת היהודית. אנו מוצאים אותו בנצרות, בטקסי הוידוי בכנסיה וגם באיסלאם על פי תפיסה די דומה לנו.
אבל עם השנים, ובוודאי היום בעידן של הטכנולוגיה המרחיקה אנשים ממגע פיסי ומספקת להם תחליפים וירטואליים ( אינטרנט, סלולר,) אלמנט הסליחה המקורי שאליו התכוונו חז"לנו, הולך ומתמוסס.והוא למעשה הוא לא קיים. אנו מוצאים שאחד היסודות המרכזיים, שבעטיו מציינים את יום הכיפורים, המכונה היום הקדוש ביות של עם ישראל,, יסוד זה למעשה לא קיים בפועל ולא במקרה..
מה שקורה הוא שיום הכיפורים הוא למעשה קולקטיב של בקשות סליחה מהמוני מאמינים ,שבכל חודש תשרי וביום הכיפורים עצמו מתפללים תפילות סליחה ומחילה לבורא עולם ומבקשים מחילה גם על עבירות שבין אדם לחברו יום הכיפורים הופך את בקשת הסליחה והכפרה לקולקטיבית, מעין בקשת חנינה גורפת לכל העם היהודי, בגין מעשים שעשה במזיד או לא. אלמנט הסליחה האישית, האינטראקטיבית, כמעט ואינו קיים וחבל. במיוחד הוא לא קיים בחוג המשפחה הקרוב, הסביבה שבה יש סיכוי הכי גדול שבה נפגע בקרובים וביקרים לנו ביותר ודוווקא התא הזה יוצא מקופח.
כמה מאיתנו באמת ניגשו למישהו שפגעו פה בכוונה או לא וביקשו סליחה? כמה מאיתנו הרימו טלפון לקרוב משפחה חבר, עמית לעבודה שבהתנהגותנו ובמעשינו גרמנו לו עוול וביקשנו, "סליחה חבר". כמה מאיתנו ניצלו את הקידמה וביקשו סליחה אישית אמיתית ממי שהם צריכים לבקש? בקשת הסליחה הפכה למילה פחותת ערך.
אילו המימסד הרבני תורני בישראל לא היה עסוק כל השנה בעסקנות ובתיווך מפולפל ברמת תגרנים בשוק, בינינו לבין היושב במרומים, אילו ראשי הרבנות והרבנים היו באמת נאמנים למה שהם טוענים כל הזמן שהם נאמנים, עם ישראל ונפש ישראל אפשר היה להפוך את מוטיב הסליחה הזה למנוף לתיקון ושיפור קלקולים חברתיים רבים שאנו חווים בשנים האחרונות.
הגל העכור של אלימות, מעשי רצח, אינסוף מקרי הונאות ורמאויות של נבחרי ציבור וגם של אנשים פרטיים, גילויים יום יומיים של התנהגות לא שקופה, יוהרה, זלזול בנכסי ציבור ורצון להתעשר שלא ביושר. אלו תמיד היו קיימים וכעת הרבה יותר. אילו באמת היו רבנים בישראל, זה הפרויקט שהם היו צריכים לקחת על עצמם. הם היו זוכים לשיתוף פעולה ברמה שהם לא מסוגלים לתאר.
אין לזה קשר למצוות אין לזה קשר לעובדה אם אתה שומר שבת או לא, אין לזה שום שייכות לעובדה שאתה צם או לא. המחילה והסליחה היא הערך המרכזי שביסוד הדת, ואת הערך הזה לא הצליח המימסד הרבני לשמר, בין היתר כי זה נוח גם לו. טרם הוכח בשום דרך ששומרי שבת ומצוות חוטאים פחות מאשר חילוניים. בינתיים מאזן האסירים שליד שמם מצויה המלה "הרב" הולך וגדל בשנים האחרונות, לפחות על פי התפוסה בבתי הכלא
אבל החנינה הקולקטיבית שניתנת בחסדם של רועי הצאן הרוחניים שלנו, מאפשרת ל"המוני בית ישראל" לפקוד את בתי הכנסת ביום הכיפורים, להקדיש יום אחד ל"תפילות" (והרבה מאוד נטוורקינג……) ולמחרת לחזור אל העיסוקים הרגילים הכוללים את אותם חטאים שעשו שלשום ויעשו מחר בשנה הבאה, עד ליום הכיפורים הבא. וביום הזה אנו צריכים לבקש סליחה ומחילה מכבוד המילה "סליחה" על הנמיכות והרדידות שהבאנו אותה.
גמר חתימה טובה ושנה של מעשים רק טובים.
כידוע גל השמועות ששטף את הארץ בשעות הראשונות מייד לאחר היוודע האסון, הידיעות שהופיעו באתרים, ברשתות חברתיות, בטוויטר ובשיחות טלפון הצליחו לשבש לראשונה מזה שנים רבות את עבודתם של עורכי חדשות בדסקים השונים. כזכור. צוותי טלוויזיה רדיו וכלי תקשורת מכל העולם התמקמו מול ביתה של רמון, וזאת בשעה שהיא לא ידעה שום דבר או לא קיבלה שום הודעה רשמית. היו לכך סיבות רבות, שמייד נעמוד עליהן אבל הן אינן מוצדקות מכל זווית שהיא. התוצאה היא נוראית מזעזעת. אינני מכיר את הצוותים שהיו שם, אבל אין לי ספק שכאשר נודע להם על התקלה החמורה שקרתה, הם חשו לא בנוח במילים עדינות.
אבל המקרה של רמון צריך להדליק נורה אדומה אצל כולנו. נכון הוא שעם כל הביקורת על העיתונות שבגלל התחרות הקשה היא מגלה יותר ויותר סימנים של חוסר ריסון משווע, יש כמה קווים אדומים שמרבית אמצעי התקשורת הגדולים והמסורתיים שומרים עליהם. לא מצלמים גופות, לא מצלמים בהלוויות כאשר המשפחות לא מוכנות, ולא נכנסים לבתיהם של משפחות שכולות ברגעים הראשונים אחר קבלת הבשורה הנוראית מכל. הכלל הבסיסי שכל עורך חדשות מתחיל יודע אותו שאין מפרסמים את שמו של החלל ואין שולחים לשם צוותים לפני הודעה רשמית של דובר צה"ל או המשטרה במקרה של אירוע אזרחי. עד היום הכלל הזה נשמר בדרך כלל ואם הופר התברר שזו היתה טעות אנוש חמורה ביותר.
ובכל זאת מה קרה כאן? אין ספק שאף אחד מהצוותים שנשלח לשכונת רמת חן, השכונה שבה בה גרה משפחת רמון,(הצוותים לא מגיעים על דעת עצמם, מישהו צריך לתת להם הנחיה להגיע) לא העלה על דעתו שבשעה שהם כיוונו את המצלמות לעבר משפחת רמון רונה לא קיבלה עדיין את הבשורה המרה. היתה כאן דיסאינפורמציה בין דובר צה"ל, לבין מערכות העיתונים. הדיסאינפורמציה הזו נבעה מהעובדה שהשמועות על האסון החלו לרוץ כמה דקות לאחר האסון. בתחילה דובר על תאונת מטוס של חיל האוויר רבת נפגעים, ואחר כך החלו החל השם אסף רמון לרוץ ברשתות החברתיות, בטוויטר, ב-SMS ובשיחות טלפון. כל מערכות העיתונים עמדו בהיכון כדי לקבל את ההודעה הרשמית מדובר צה"ל, אבל גל השמועות התערבב עם המידע הרשמי. אי אפשר היה כבר לעצור את הנחשול הזה. צה"ל עובד במקרים כאלו על פי נהלים מאוד ברורים וסדורים. יש תהליכים של זיהוי הגופה שאורכים זמן. במקרה של אסף רמון זה היה מורכב בגלל נסיבות התאונה. אף אחד במערכת הצבאית לא ידע ולא היה מוכן להתמודד עם גל המידע הלא רשמי שזרם בכל האתרים והרשתות. וזוהי בדיוק הנקודה שבה כולם צריכים להסיק את המסקנות.
מצד שני גם אמצעי התקשורת השונים צריכים לעשות לעצמם חשבון נפש. העידן הנוכחי מוציא לרחובות עשרות אנשים שקוראים לעצמם עיתונאים, בלוגרים, צלמים, אנשי טלוויזיה. חלק גדול מהם לא כבול למערכת עיתון אחת וחלק מלחם חוקם הןא לספק את המידע והתמונה ראשונים לפני כולם. המהומה התקשורתית שנוצרה בלבלה את שיקול הדעת, הצלמים ואנשי התקשורת שמיהרו לבית רמון סברו מן הסתם שהמשפחה כבר יודעת ועתה ממתינים למפקד חיל האוויר וצוותי צה"ל שיבואו לרונה למסור הודעה רשמית יותר. אבל רונה לא היתה צריכה להמתין להם. הרעש בחוץ כבר הסביר לה הכל.
מרונה כבר אי אפשר לבקש סליחה. היא כועסת ובצדק. אבל אפשר לפחות לקבל את בקשתה בסוף הראיון שהופנה אל כל אמצעי התקשורת: תעצרו לרגע, תחשבו, שימו את עצמכם במקום והכי חשוב, אל תרוצו לפני ששמעתם את ההודעה הרשמית.
הצילומים שצולמו בשעות הקשות שבהם מפקדי חיל האוויר הגיע לביתה של רמון, הם מסוג הצילומים שכולנו היינו רוצים לשכוח אותם. לאסף זה כבר לא יעזור, אולי למקרים דומים בעתיד, שהלווואי שלא יבואו. יום הכיפורים שמגיע היום הוא הזמן הנכון לעשות את חשבון הנפש ובעיקר להסיק מסקנות.
כל מי שהיה אי-פעם תלמיד או הורה לילדים, יודע ש-"חינוך חינם" במדינת ישראל הפך כבר מזמן ליקר מאוד. קניית ספרי לימוד בכל תחילת שנת לימודים, למשל, מהווה כיום את אחד הסיוטים הגדולים ביותר של הורים, כמו גם גורם דומיננטי לחור נוסף בתקציב המשפחתי.
בנושא הזה מגלים פרנסי משרד החינוך, כמו גם מנהלי בתי הספר, יצירתיות ללא גבול. ספרים במקצועות שדבר לא השתנה בהם ב-50 השנים האחרונות, נכתבים בכל פעם מחדש, כדי לספק פרנסה למו"ל או למפקח לשעבר שיצא לגמלאות וכעת החליט לחבר ספר לימוד. רשימת ספרי הלימוד שהורי התלמידים נאלצים לקנות מדי קיץ, כוללת ספרים שרק למשרד החינוך והמחברים הפתרונים מדוע נדרשת להם מהדורה חדשה. ההורים והילדים שבויים בידי הרשימות המרוכזות שכל בית ספר מוציא, והמשימה השנתית היא לרוץ ולחפש את הספרים האלו ולשלם כמעט כל מחיר שבעל החנות במקום המגורים יכול להרשות לעצמו לדרוש.
אך יתכן שהטכנולוגיה, והאינטרנט בתוכה, יצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הזו, ולאפשר להורים רבים בישראל לרכוש לילדיהם ספרים מיד שניה, שעונים ברמת התוכן לדרישות מערכת החינוך, אבל זולים קצת יותר. המדובר ברעיון בו מעורב בין היתר איש ההיי-טק הוותיק פיני סביון, כיום יזם עצמאי וחבר מועצת עיריית נס ציונה. זהו פרויקט שנקרא BookMarket, והרעיון מאחוריו מאוד פשוט: אספקת ספרי לימוד משומשים, אך עדכניים ברמת התוכן. אלו ספרים שהיו בשימושם של תלמידים ובדרך כלל אין להם מה לעשות איתם אחרי שנה או שנתיים.
לדברי סביון, כל הספרים עוברים שיפוץ פיסי, נכרכים מחדש ונמכרים בהנחה של עד 60% לתלמידי בתי ספר בכיתות א' עד ט'. כל הספרים מותאמים לתוכנית הלימודים של משרד החינוך על פי הרשימות שבתי הספר מוציאים, בהבדל אחד: הם חוסכים מההורים הרבה כסף.
הפרויקט רץ זו השנה השנייה ועד כה הצטרפו אליו 68 בתי ספר מרשויות שמוכנות ללכת על הרעיון, אם כי הן אינן מעורבות בצד המסחרי שלו, אותו מנהלים אנשי הפרויקט. מאחורי BookMarket ניצבת מערכת אינטרנטית שבפיתוחה הושקעו למעלה ממיליון שקלים. כך, לרשות התלמידים וההורים עומד פורטל אינטרנט והרעיון הוא שכל הורה או תלמיד שנרשם באתר, מתחייב לספק למנהלי המיזם את ספרי הלימוד הישנים שלו. בתמורה, הוא יוכל להיכנס לסבב שבו יקבל ספרי לימוד המתאימים לשנתון הרלוונטי לו.
"המערכת מכילה הרשמה ותשלום באמצעות האינטרנט – כולל היסטוריית תשלומים, החלפת ספרים, רכישת ספרים והחלפתם", מסביר סביון. "בנוסף, המערך הלוגיסטי של החברה עוסק בניהול כמויות ענק של ספרים והעברתם מלקוח ללקוח. לצורך כך הוקמה מערכת ממוחשבת הכוללת קליטה, מיון והנפקת סלי הספרים באמצעות מערכות קליטה וניפוק ניידים המחוברים אונליין למערכת הניהול הלוגיסטית. זאת, לצד מערכת CRM שהותאמה במיוחד לצרכי הפרויקט".
סביון מפרט ומסביר, כי "המערכת מחוברת בממשק ישיר לתוכנת SAP Business One ותנועת האינפורמציה עוברת אונליין בין מערכת הניהול למערכת ה-ERP. תוכנה נוספת שמשתמשים בה בפרויקט היא מנהל-4U".
למותר לציין, כי הרעיון אהוד מאוד על הורים, תלמידים וגם רשויות מקומיות. אבל לא רק. בשבוע שעבר נפגש עומר קריזה, מנכ"ל פרויקט BookMarket, עם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) והציג אותו בפניה. מיכאלי, כידוע, היא גם אמא במשרה מלאה לשמונה ילדים, שבוודאי חוותה בתחילת השנה את חוויית רכישת ספרי הלימוד לילדיה – עובדה שוודאי סייעה להתלהבותה מהרעיון. כך, בתום הפגישה עם מנהלי BookMarket, הודיעה כי תפנה לשר החינוך בדרישה לאמץ את הרעיון ולהפוך את הפרויקט לארצי. לתפיסתה של ח"כ מיכאלי, המדינה היא זו שצריכה לממן את רכישת ספרי הלימוד.
הנה עוד דוגמה מהחיים שמוכיחה כיצד שילוב של מיזם מבוסס רשת יכול להיות כלי צרכני אמיתי שיחסל אחת ולתמיד את התופעה המכוערת הזו שקרויה שוק ספרי הלימוד, ותסייע להפוך את המושג "חינוך חינם" לקצת יותר אמיתי.
( פורסם לראשונה באנשים ומחשבים 24.9
מכירים את האמא הפולניה שבנה נתפס במעשה לא יפה על ידי המורה בכיחה,? מה שלא יהיה, לא חשוב מה יספרו לה על בנה ? לא משנה איזה עובדות יציגו בפניה, הילד שלה הוא "הכי טוב," הכי מחונך והכי מנומס. ואם במקרה מנסים לבלבל אותה עם עובדןת כמו למשל סיפורי התעללות נוראיים שבנה עשה בחברים שלו, על ברוטליות חסרת תקדים, היא מייד תטען" ילד שלי לא עושה דברים כאלו, הוא לא למד את זה בבית…. המורים אשמים, המחנכים, כולם,…".
התסריט הזה שמוכר לכל הורה או מורה, חוזר כעת בפרשת החיילים מחיל השריון שהועמדו לדין בגין התעללות. מיטל ניצן, אחותו של אחד החיילים שחר, לא הצליחה להתגבר על עצמה, לאחר הקראת פסק הדין, בעסקת הטיעון שהיא הסכימה לה "הם לא למדו את הדברים האלו בבית…. אחי ל מעולם לא רב עם איש, את כל אלו הם למדו בצבא"… וכמו במקרים דומים, בהמשך לסערת הרגשות הודיעה הגברת ניצן כי היא לא תשלח את ילדיה לצבא.
נכון, תרבות ה"זובור" אינה חדשה בצה"ל ומעשי ההתעללות בשריון אינם הראשונים. אלא שבכל דור ודור תרבות "הזובור" לובשת צורה חדשה. מתיאורי פרשת ההתעללות שקרו בחיל השריון, שהחייל שחר ניצן נמנה, נראה שהן המפקדים אבל והן שחר וחבריו לקחו את "המסורת" הזו כמה צעדים קדימה, למחוזות שאף אחד לא יכול להסכים איתם, ואף אחד לא רשאי לעשותם גם אם יש מפקד בשטח שמאשר זאת. יש מעט מאוד מקרים בחק הצבאי ובאתיקה הצבאית שמתירים לחיילים לסרב פקודה. אם אכן המעשים של שחר וחבריו היו בפקודה היה עליהם לסרב ומייד.
עסקת הטיעון הקלה עליהם מאוד והיא די מקוממת.ב"אזרחות" שחר וחבריו היו נכלאים לכמה שנים טובות. נראה שגם צה"ל וגם הפרקליטות הבינו כי מתחת לידיהם יש תפוח לוהט שאם יפתחו אותו במשפטים מתוקשרים זה עלול להיגמר בהדחת מפקדים בכירים ביותר.
אז במקום להגיד תודה למערכת הצבאית ולבתי המשפט הצבאיים על שהוציאו את בניהם כמעט ללא עונש, מצאה לנכון מיטל ניצן, יחד עם משפחות אחרות, ללצאת במתקפה כוללת על צה"ל ועל החברה הישראלית. כולם אשמים חוץ מאשר חיימקה שלה, שכידוע ילד טוב ירושלים שלא מרביץ לאף אחד ורק המפקדים "הפושעים" קלקלו אותו. ואל תבלבלו אותה עם העובדות, ואל תגידו לה חלילה שאולי, אולי בכל זאת, משהו לא בסדר בהתנהגות של אחיה, ואולי לא הכל הוא למד בצבא והביא כמה דברים מהבית? אילו הייתי אבא של שחר ניצן, לצד המאמצים לסייע לו ברמה המשפטית, דבר טבעי, הייתי גם לוקח אותו לשיחה לחשבון נפש. ואם כבר נגזר עליו להיות בכלא חמישה חודשים, (כולנו יודעים שבתי הכלא הצבאיים הם "בתי הבראה" לעומת בתי הכלא האזרחיים) הייתי מצפה שיקדיש אותם למחשבה, למה באמת הוא נשפט ועל מה, ואולי יסיק מזה כמה מסקנות חשובות להמשך החיים. כל זה לא קרה וחבל.
כל מי ששירת בצה"ל מכיר את תרבות ה"זובור" שבכל עידן ועידן
פרשת ההתעללות של חיילי השריון זעזעה את כל הציבור הישראלי, כולל אלו ששירותו בצבא ומכירים את ה"מסורת" עליה