למה אני לא מצליח לפל מהכסא אחרי שקראתי את כל החומר בפרשת שריד, יו"ר ועדת השופטים של פרס ספיר?
פרשת דודו טופז, האירה בין היתר בזרקורי ענק את הנעשה מאחורי הקלעים של תעשיית השוואו
ביזנס. הכל ידעו כי פרגון וחברות אמיתית אין שם אבל בא מר טופז ובכמה אגרופים אלימים ודוחים הציף את הכל החוצה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות ועוד אלף סייגים, גם תעשיית ההוצאה לאור, הספרים והסופרים סובלת ממכת חוסר פרגון, תככים, שנאה, ובעיקר קנאה. הפתגם הידוע קנאת סופרים תרבה חוכמה ממש לא עובדת כאן ואם אתם רוצים הוכחה קראו, אם יש לכם כוח ,את כל העמודים שמרחו הארץ ומעריב בסוף שבוע סביב פרשה שנקראה "פרשת יוסי שריד". בהקשר של פרס ספיר שבוטל על ידי המממן שלו מפעל הפיס.
לא סוד הוא שהח"כ לשעבר שהוא גם איש ספר, וגם כותב ספרים והפלא ופלא יש מו"לים שמוכנים להוציא עבורו את הספרים, בין היתר מפני שהם "עושים עליו קופה" לא רעה בכלל, וגם הוא לא ממש מסכן ורעב ללחם, אם לא מספריו אז לפחות מהפנסיה שלו כחבר כנסת.
גילוי נאות: אינני קרוב משפחה של שריד, אינני נמנה על מקורביו ואפילו לא על החוג הפוליטי שלו. לצערי גם לא כתבתי ספרים ואין סיכוי שבקרוב הוא יקרא כתב יד שלי. אבל ככול שאני קורא שוב ושוב בפרטים אני לא מצליח ליפול מהכסא, מה שלא קורה לי כשאני בולע כל סיפור על שחיתות חוסר יושר והונאה.
למי שלא בעניינים: מפעל הפיס מקצה פעם שנה פרס על שם פנחס ספיר המנוח לסופרים חדשים שכתבו ספרים טובים, ובמסגרת המטרות החברתיות של מפעל הפיס, יש בהחלט סיבה לעודד ספרות מקור. בעידן שבו הריאליטי משחית כל פינה וכל אבן אין ספק שזה מפעל חשוב. פרס ספיר כבר קיים שנים רבות ואני לא זוכר ששמעתי עליו יותר מדי בשנים קודמות, מלבד אולי במסגרת הצצה מקרית במוספי הספרות המשמימים של העיתונים.( אני נמנה על אלו שמעדיפים קןדם לקרוא את הספרים ואח"כ לקרוא את הביקורת עליהם). השנה זכה מפעל זה ליחסי ציבור בלתי רגילים, הגדולים ביותר שידע אי פעם. ולמה? כי יושב ראש ועדת השופטים, יוסי שריד, שעושה את עבודתו בהתנדבות,כידוע, עמד בראש ועדה שבחרה בסופר איקס ולא בסופר וואי. ובעקבות הבחירה מעריב, העיתון שאני קורא כל בוקר מזה 20 שנה (לא קורא ידיעות) עשה "תחקיר" וגילה כי שיש קשר בין היושב ראש להוצאה לאור שהוציאה את הספר ולאחת העורכות שם, שהיא למרבה חוסר המזל שלה, הבת של גיסו וגיסתו של שריד. התחקיר גם גילה שבמשך תקופת הפרס שריד לא מנע מעצמו לקרוא ספרים, להתרועע עם סופרים ואפילו לשתות איתם קפה בקוקטיילים. המסקנה של מעריב היתה ברורה לחלוטין: ההחלטה על הפרס לא נבעה משיקולים מקצועייים. הסופר אלון חילו, והוא למרבה הבושה צריך להחזיר את הפרס.
מיותר לשאול את השאלה הבנלית האם בן דרור ימיני, עורך בכיר במעריב היה משחרר תחקיר ומשתלח בשריד אילו ההוצאה לאור היתה במקרה מעריב? תנחשו אתם את התשובה.
אז לא רק סופרים מתוסכלים יש לנו כאן ,שלא זכו ולכן חיפשו סיבות לאי הצלחתם והצליחו לפחות בדבר אחד: לפסול את זה שזכה, אלא עוד זירת קרב בין טייקוני התקשורת. חבל רק שבקרב הזה משלמים את המחיר האנשים הלא נכונים, הסופר שזכה וצריך להחזיר את הכסף, יתר המועמדים שעכשיו צריכים להוכיח שידיהם לא היתה בבחישת הסיפור הזה
אנחנו מדינה קטנה, חברה שבה כולם מכירים את כולם ולכן מידת החיכוך בנסיבות רבות היא יותר מסבירה. לפי ההגיון של תחקיר מעריב, שופטי כוכב נולד צריכים להתפטר מייד, חברי ועדת פרס ישראל שמוענק ביום העצמאות צריכים להיסגר בביתם,כי בוודאי ראו או דיברו עם מישהו מהמועמדים לפרס, השופטים בפרס תחרות רובינשטיין צריכים להפסיק ללכת לקונצרטים, מנהל תחרות הפרסום היוקרתית אפי, חייבים להתייצב מייד בלשכת העבודה כדי לחפש עיסוק אחר, והשרשרת לא תיגמר לעולם. בסופו של דבר נהיה מדינה עם הרבה מאוד תחרויות אבל בלי שופטים, בוודאי כאלו שעושים זאת על חשבון זמנם הפרטי ולא למחייתם.
בפרס שבו מקבלים סופרים צריכים לשפוט אנשים שכתבו או היו קשורים לכתיבה בימי חייהם. מאחר וועדת השופטים לעולם אינה מורכבת מאדם אחד, הטיעון שקרבה משפחתית של יו"ר הוועדה או שופט אחר למועמד זה אחר הוא טיעון מוזר וטעון הוכחה. הטוענים צריכים להוכיח לא רק חוסר היושר של אותו יו"ר, במקרה זה יוסי שריד, לכאורה אלא את יכולתו המופלאה להשפיע על כל חבר השופטים, אנשי מפעל הפיס וכל מי שהיה קשור לסיפור. מה הוא הבטיח להם בתמורה? מה הוא כבר יכול לתת להם? את הכסף שהוא לא מקבל? פרסום באחד מטוריו השבועיים? ולמה שהם בכלל ישמעו להמלצותיו ? וכי אין להם דעה עצמאית? הם לא יודעים לקרוא עברית? ואיפה היתה הנהלת מפעל הפיס? מה היא קיבלה בתמורה לכאורה מידיעות אחרונות שהספר שהודפס אצלו זכה בפרס?
פנחס ספיר ז"ל, האיש שעל שמו בחרו לקרוא את הפרס הזה ,בוודאי מחייך בקברו. הוא זה שהמציא את שיטת "הפתקים" הקומבינות והעסקנות, אבל כמו שופטי פרס ספיר, גם הוא לא לקח שום דבר לכיסו הפרטי ולא נהנה באופן פרטי משום פרס. הוא היה עסקן ציבור למען הציבור, וכל השאר ממש לא חשוב כל כך.
יוסי שריד לא זקוק להגנה של אף אחד אבל גם הוא, כמו בפרשת טופז להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאפשר להאיר על עוד פן מכוער בחברה הישראלית, חברה שלא מפרגנת, מלאת שנאה ויצרים וחברה שהקנאה בה ממש לא מביאה חוכמה בין סופרים
.לתגובות : yehudak@pc.co.il
כמו כן גלשו לטור היומי שלי ב-www.pc.co.il