ארכיון ל- אפריל, 2009
טקס חלוקת פרס ישראל הנועל את אירועי יום העצמאות ,הוא שמורת טבע בפני עצמה. מדי שנה נחשפים לרגע אנשים משכמם ומעלה, אנשי אקדמיה מתחומי הספרות, התנ"ך, המחקר, האומנות וגם הבידור. את רובם אנו לא מכירים, ובוודאי נשכח אותם מחר בבוקר. אלו הם האנשים שמהווים את יסוד הנשק הרוחני, התרבותי של העם היושב בציון. עבורם זה פרס חיים, אות הוקרה על פעילות רבת שנים שנעשתה מתוך הלב, מתוך הכרה בשליחות שלא על מנת לקבל פרס. הבאתם לטקס מהווה מעין סגירת מעגל, פרעון חוב של החברה הישראלית לאנשים אלו, שעם כל המילים היפות, התיאורים והכבוד שעושים להם, אי אפשר בנקודת זמן זו לכמת את התרומה שלהם לחברה הישראלית ולאנושות בכלל.
פרס ישראל אינו תחרות, זה לא כוכב נולד, זה לא המירוץ למיליון ולא דומה לשם ריאליטי ששודר באותה שעה בערוצים 2 ו-10 במקביל לטקס. את החתנים לא בוחרים ב-SMS ולא בהצבעה. הבחירה היא עבודת קודש, נקבדקת בקפידה רבה, בדחילו ורחימו.
העובדה שרק הערוץ הראשון דבק במסורת שלו לשדר את הטקס, מלמדת יותר מכל על הריחוק הרב שקיים בין מקבלי הפרס לבין "העם" לבין אלו שהם פעלו למענם. הענקים מול הגמדים.
פרס ישראל הוא לא פרס לאנשים, הוא פרס שמקבל עם ישראל מדי שנה מאנשים טובים וגדולים מהחיים.
מעבר לחגיגות הצנועות יחסית שנערכו ברחבי הארץ, במינון ובטוב טעם בדרך כלל, יום העצמאות ה-61 של מדינת ישראל הוא בין היתר, יום של חשבון נפש לאומי. הפעם, הדגל הכלכלי הוא הדגל שהמדינה כולה נושאת את עיניה אליו, כבכל העולם. המיתון החריף, והמשבר הפיננסי הביא לגלי פיטורים המוניים בעולם ובישראל.
אומרים שכיום ענף ההיי-טק הישראלי נמצא במצב החמור ביותר בשני העשורים האחרונים. הקטר שהוביל את המשק, זה שהוציא אותו מהמיתון לפני חמש שנים, תקוע עמוק מחוץ למסילה וממתין לסיוע-חילוץ דחוף. אולם כפי שהדברים נראים כעת, חלק מהקרונות ברכבת זו – ממשיכים לתפקד, כמו למשל זה של ענף ה-ICT.
אחת הסיבות לכך היא בהבדלים בין תקופות המיתון. אז, במיתון הקודם, של שנת 2003, הוא היה כולו מיתון של היי-טק. הפעם, למרבה המזל, ה-ICT מצוי במצב טוב יותר: במרבית הארגונים ה-IT הפך להיות חלק בלתי נפרד מ-DNA העסקי. כך, כל הנהלה שעיניה בראשה, מבינה את חשיבות המיחשוב.
השקעות מגוונות ומורכבות שנעשו בארגונים בתחום ה-IT, מתחילות להניב את פירותיהן. התופעה מתקיימת במרבית הארגונים, לרבות במגזר הפיננסי, שנפגע יותר מהמיתון. בארגונים פיננסיים שונים היטיבו להפנים את העובדה שתהליכים עסקיים קריטיים בארגון יכולים להיות יעילים וחסכוניים יותר – אם יושקעו משאבים בכלי BI, מערכות CRM, חידוש הדטה סנטרים ועוד.
הנעלם הגדול הוא לגבי הפרויקטים החדשים שתוכננו לטווח של השנתיים הקרובות. החודשים הראשונים של 2009 אופיינו בתסמונת "בלימת חירום". מהלכים לא מעטים שנעשים כעת, כגון "שחרור עובדים", מקורם בצעדי מנע ובתחושת הלא נודע לגבי ההמשך. יוצא איפה כי ביום חג העצמאות ה-61, ארגונים רבים, בהיי-טק ומחוצה לו חוגגים בארץ כשמעליהם מרחף ענן גדול של חוסר וודאות.
למרות זאת, לרבים מהארגונים ברור כי אם חפצי חיים הם, עליהם יהיה לקבל החלטות גם לגבי המשך ההשקעות ב-IT. במסגרת זו, נדון הנושא שמעולם לא יורד מהפרק: תפקידו ומעמדו של המנמ"ר בעת משבר. יש הגורסים כי זו שעתו הגדולה של המנמ"ר, להוכיח את חשיבות ה-IT בניהול הארגון וביכולתו לסייע לו לשרוד את המשבר. גרסה אחרת, צנועה יותר, אומרת שזו ההזדמנות של ארגוני ה-IT להוכיח שהם אינם אי בודד בארגון וכי הם מתייעלים ומקצצים כמו שאר חלקי הארגון – מנגד – הם ממשיכים לספק שירותים וכלים שדרושים לעבור את התקופה. לשיטתם שלה, ההשקעה לטווח ארוך היא שתשנה בעתיד לחלוטין את היחס והתדמית של המנמ"ר.
נושא אחר שיש לדון בו בכובד ראש בעת הזו, היא הצורך לסייע לתעשייה המקומית על ידי צריכת מוצרי ICT כחול-לבן. ראשי התעשייה קראו וקוראים לכל מקבלי ההחלטות: בפעם הבאה שהם מחליטים על פתרון תוכנה חשוב, שיזכרו שיש כאן תעשיית היי-טק כחול לבן, היכולה לענות על חלק מדרישותיהם.
מה שטוב לאמריקנים ולאירופים – טוב גם למשק הישראלי. ביום העצמאות ה-61 יכולים הארגונים להרים את דגל הכחול-לבן ולתת העדפה ברורה ולא מתנצלת לחברות מקומיות, המפרנסות את אזרחי המדינה.
יום העצמאות ה-61 תופס את ישראל חשופה יותר מתמיד לטכנולוגיה, כמו גם לגל תכניות ה"מציאות" בטלוויזיה. תפקידן של תכניות אלו הוא להשכיח מהצופים ולו במעט את צרות היום-יום בהן הם מצויים.
אם לתמצת את המצב במשפט, אפשר לומר שיום העצמאות ה-61 תופס את מדינת ישראל בין הישרדות לבין המירוץ למיליון, כאשר אי שם מלמעלה משקיף על כולם האח הגדול. מקובל לסיים בנימה אופטימית מאמר לקראת יום העצמאות. לפיכך, אאמץ את הסלוגן של אחד הבנקים: יהיה בסדר.
שדר הספורט הוותיק, מודי בר-און, הופיע ביום ו' האחרון במלון דבורה בתל אביב, ועשה את מה שהוא יודע לעשות היטב: להקריא טקסט מקדים למשחק כדורגל ו-"להעביר את השידור" לצפייה במשחק. אלא שהמשחק הזה היה משהו אחר: ה-"משחק" אותו שידר בר-און היה משחק הכדורגל האחרון שנערך בגטו טרזין שבצ'כיה, מהגטאות הגדולים שהפעילו הנאצים.
הגטו לכשעצמו היה תפאורה, וכל כולו היה כלי של התעמולה הנאצית הארסית – זו שהצליחה לבלבל את העולם החופשי. מטרתו הייתה להראות, כי היהודים במחנות אינם סובלים כלל ועיקר. הנאצים שלחו לטרזין יהודים ממדינות שונות – צ'כיה, גרמניה, דנמרק וממזרח אירופה, באמתלא לפיה הם יחיו במחנות חיי תרבות, ספורט וקהילה עצמאית. בפועל, שימש הגטו כמחנה מעבר בדרך למחנות ההשמדה של אושוויץ.
פעילות הספורט במקום היוותה את אחד משיאי התעמולה הנאצית. הקהילה היהודית בגטו, אשר בשיאה מנתה יותר מ-50 אלף איש, קיימה ליגת כדורגל. זו כללה 12 קבוצות, שנשאו את השמות "הגיבור", "דרור", "ספרטה", "סלביה" ועוד. כל אחת מהן ייצגה אגודת ספורט. השחקנים היו אסירים לכל דבר בגטו. החיות הנאציות דאגו לתפאורה מושלמת: ה-"שחקנים" שנשלחו למשחקים השתייכו ל-"אגף התובלה", ובני הנוער ששיחקו השתייכו לקבוצת העבודה יוגנדפירסורגה ("הדאגה לילדים") ולעוד כל מיני שמות ותארים ציניים שרק השטן יכול היה להמציא.
גם הקהל במלון שצפה בסרט המזוויע הזה, לא היה הקהל אותו בר-און רגיל לפגוש בחייו המקצועיים. ישבו שם אנשים מבוגרים, כסופי שיער, ניצולי גטו טרזין, חלקם מלווים בבניהם ובנכדיהם. הם היו חלק מאותם האלפים הבודדים ששרדו את התופת שם, וחיים עד היום. בין הנוכחים באולם היו שני ניצולים מליגת הספורט בטרזין. האחד, פטר ארבן, ששיחק כמגן ימני, היה ממארגני הליגה ואף נראה משחק בסרט התעמולה הנאצית. השני – מילן צ'רבינקה, שיחק כבלם.
הסרט שהוקרן היה חלק מתערוכה בשם "Liga Terezin" שנפתחה כמה שעות קודם לכן, בגלריה סמוכה. התערוכה נעשתה בשיתוף אוצר הצילום והצלם גיא רז, ששהה בטרזין לפני ארבע שנים והצליח לשים ידו על צילומים נדירים שתיעדו את מגרש הכדורגל. המגרש קיים עד היום ומשרת את תושבי העיר הקטנה, הנמצאת צפונית לפראג הבירה.
רוברט ראהק, נספח התרבות של צ'כיה בישראל, שפתח את האירוע, נשא נאום מרגש בעברית. הוא סיפר, כי הגיע לאירוע לאחר שסיים בעצמו לשחק כדורגל, דבר שהוא עושה מדי שישי בבוקר. פרופסור משה צימרמן, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר שהעולם כולו היה שבוי בקונספציה, אותה התעמולה הנאצית הצליחה להנחיל. הקונספציה הייתה, כי הטענות על השמדת עם הן שקר וכזב. צימרמן תיאר בדבריו את משקלו של הספורט בחיי התרבות היהודית, כחלק מהנסיון של היהודים להוכיח לעולם שהם אינם רק עוסקים בשירותים, מסחר וניצול אחרים.
את האירוע והתערוכה יזם עודד ברידא, המנהל מזה שלושה חודשים את מוזיאון טרזין, שבקיבוץ לוחמי הגטאות. הקיבוץ שקלט לאחר המלחמה עולים רבים שהיו ניצולי הגטו. התערוכה מהווה עוד חוליה בשרשרת המאבק נגד הזמן: המאמץ המתמשך להגיע אל בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, על מנת להנחיל להם את המורשת והזיכרון ההיסטורי. את חשיבות המשימה היטיב להוכיח נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'אד, בנאומי השטנה שלו בז'אנווה, בוועידת דרבן השניה, שכביכול נועדה להלחם בגזענות.
פאוול ברידא (מימין), דודו של עודד ברידא, עולה למגרש באוגוסט 1944. הוא נשלח לאושוויץ-בירקנאו כחודשיים לאחר מכן
התרופה החשובה ביותר על מנת לסתור את דברי הבלע של הצורר האיראני, היא התיעוד: הצילומים, המסמכים, השמות והזיכרונות הכתובים. ניצולי השואה הולכים ונעלמים, גם בני הדור השני מזדקנים, והנכדים כבר חיים בעולמות וירטואליים או בעולמות הריאליטי.
בראיון עימו, אמר ברידא, כי בני הנוער לא ירוצו למוזיאונים כדי ללמוד על השואה. לכן, הסביר, התיעוד הופך לנושא מהותי וקריטי. ההיסטוריה של השואה צריכה להגיע אליהם, בשפה ובמושגים שהם מכירים. הספורט הוא אחד מהם.
ברידא מתכוון למנף את המוטיב הזה, לא רק למען זכר הקרבנות, אלא כדי להתחבר לצעירים. חלה עליהם חובת הידיעה של מה שהיה, כמו גם הצורך לדעת שעליהם להמשיך ולהלחם בממשיכי תורתו של היטלר. פרויקטי התיעוד וההנצחה הנעשים ביד ושם ובמקומות אחרים בארץ ובעולם, הם ההוכחה הטובה ביותר לתועלת החשובה של ה-IT. רשת האינטרנט היא היא הפלטפורמה להפצת רעיונות, וביניהם – המלחמה במכחישי השואה והנחלת מורשתה לבני הדור הצעיר.
מלאכת התיעוד של בית טרזין, כמו גם זו של מוזיאונים אחרים – היא רק בתחילת דרכה. לשם המשך קיומה נדרשים משאבים כספיים רבים, לצד אלו הטכנולוגיים. הזמן משמש אף הוא כפקטור לרעה: העדויות החיות הולכות ומתמעטות. נחוצה היום, יותר מתמיד מלאכת תיעוד של הזיכרונות הללו – בטרם ייעלמו לעד.
*פורסם לראשונה ב-www.pc.co.il
החולצות של השחקנים בליגת טרזין
הפרלמנט הצרפתי,(הבית העליון, הסנאט) דחה הצעת חוק של הממשלה הצרפתית, המציעה לנתק מרשת האינטנרט גולשים שהורידו מוסיקה, סרטים וכל יצירה אחרת המוגנת בזכויות יוצרים, באופן פיראטי.
הצעת חוק, שנתמכה על ידי הנשיא סרקוסי, נועדה לאפשר לרשויות החוק לנתק מרשת משתמשים שמורידים סרטים לא חוקיים, לאחר שיועברו אליהם מספר התרעות(שלוש). הצעת החוק אושרה על ידי הפרלמנט הצרפתי (האסיפה הלאומית, הבית התחתון) אולם כשהוגשה לסנט, (הבית העליון) היא הייתה בגרסה מחמירה יותר ונפלה בהצבעה. הסיבה: מפלגות האופוזיציה הצליחו להשיג רוב נגד החוק, בין היתר משום שרק מספר קטן מאוד של חברי הפרלמנט תומכים בממשלה נכחו בעת ההצבעה.
סרקוסי לא אהב את המפלה שנחלה מפלגתו, ואמר שהיה מצפה מהפרלמנט לתמוך בהצעת חוק זו. אבל הוא לא מתכוון לוותר ומקורביו אומרים כי, בכוונתו להגיש שוב את הצעת חוק הצודקת לדעתו. החוק מעורר סערה בצרפת מכיוון שמנגד יצרני הסרטים ותעשיית המוסיקה לא מתכוונים לוותר והם מפעילים לחץ כבד על הממשלה לחוקק חוקים דומים שיפתרו את הבעיה.
בעיית הפיראטיות היא בעיה כלל עולמית והיא חלק מתוצר הלוואי של עולם גלובלי, ללא גבולות, שמתקשר באמצעות האינטרנט. על פי דו"ח הארגון העולמי לזכויות יוצרים WIPO, שנוסד בשנת 1969 על ידי האו"ם, הנזקים ליצרני המוסיקה, סרטים ותוכנות מתופעת הפיראטיות מגיעים ל-1.5 מיליארד דולר בשנה. ישראל נמצאת במקום הלא המכובד של צמרת המדינות בעולם המסומנות כמפרות זכויות יוצרים בצורה סיטונית. על פי דו"ח של לשכת המסחר, הנזקים לתעשייה מפיראטיות מגיעים ל-חצי מיליארד דולר בשנה.
יוצרים, מלחינים, במאים, מפיקים, תעשיות הבידור הענקיות, נמצאות בסכנת הכחדה, מאחר וכיום ניתן להוריד כל דבר מהרשת בחינם. תרבות הגלישה ברשת היא תרבות הסיפוק המיידי, קבלת הכל ומהר והעיקר ללא כל תמורה.
בשני העשורים האחרונים נעשו ניסיונות שונים להלחם בתופעה. יש לציין כי לא רק תעשיית המוסיקה הא הנפגעת היחדיהמפיראטיות, אלא גם תעשיית התוכנה כולה. מיקרוסופט היא החברה הדומיננטית בארגון הבינלאומי וולנטרי, BSA שיש לנו נציגות גם בישראל, הנלחם במי שמפר זכוית יוצרים בתוכנה, בעיקר בקרב הארגונים הגדולים. ואכן בשנים האחרונות היו לא מעט הצלחות ואחוז הפיראטיות בישראל קטן, בשנת 2007 בשני אחוזים, ועמד עדיין על היקף גדול יחסית של 100 מיליון דולר בשנה. אבל זה טיפה בים.
המאבק בפיראטיות שאין איש חולק על צדקתו, נתקל בבעיה אחרת: חופש הפרט והזכות של הרגולאטור לחטט לנו במחשב ובדברים הפרטיים שלנו. בישראל מסתובב בכנסת "חוק האח הגדול," שנועד לאפשר למשטרה ולרשויות החוק, לקבל מספקיות האינטרנט את פרטי הגולשים שלדעתם חשודים בכל מיני מעשים שעלולים לפגוע בביטחון הציבור.גם חוק זה נתקל בביקורת ציבורית רחבה, וצפוי כשכאשר המכנסת תשוב מפגרת הפסח שלה, החוק יעלה לדיון בוועדות הכנסת השונות ואולי אף יעבור שינויים.
על לשון המאזניים עומד מצד אחד פרנסתם וזכותם של היוצרים להתפרנס ממקור עבודתם, זכויות יוצרים, שהיא אבן יסוד בחברה דמוקרטית, או במקרה של האח הגדול שלנו, יכולתן של הרשויות הביטחון להגן טוב יותר עלינו, ואילו על כף המאזניים השנייה עומדת חירות הפרט וזכותו לנהל חיים פרטיים גם במחשב שלו ובחיים הדיגיטאליים. בתווך עומדות ספקיות שירותי האינטרנט, חברות התקשורת והסלולר, שמחויבות לשמירת על סודיות לקוחותיהן, ברמת חוזה ובהגדרת התפיסה הכללית של אופי עבודתם. אלו אינן ששות כלל וכלל להיות המלשין התורן, אולם מצד שני הן נתונות לפיקוח והוראת החוק.
הפתרונות שמקובלים בדרך כלל גם על משפטנים הם שיטות ההסדרה העצמית, ההסברה והשכנוע.הגלובליות היא עובדה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אפשר ללמוד גם מהמודל העסקי שהצליחו חברות הסלולר בישראל ובעולם ליישם לשביעות רצון כל הצדדים. מדובר בתעשיית השירים והרינגטונים שקיימת בכל טלפון סלולרי. גולשים רבים מורידים שירים שלמים למכשיר הנייד שלהם, תוך תשלום סמלי לחברות הסלולר. יתרון הכמות כאן משחק תפקיד מרכזי ובשנה שעברה פורסם כי חברות הסלולר בישראל משקיעות כ-15 מיליון דולר רק מהשקעות במוסיקה, בעידוד היצירה והפצת שירים ומוצרי תרבות באמצעןת הגולשים..יש שורה ארוכה של זמרים פופולריים שפרצו לתודעה הלאומית, הרבה אחרי שהיו כוכבי הגולשים בסלולר. היקף התפוצה של השירים שלהם, עולה עשרות מונים על כל זמר שמפיץ את המוסיקה שלו בערוצי ההפצה הקונבנציונלים, חנויות ומכירה ישיררה. המודל הזה ניתן ליישום על ידי עבודה משותפת שיעשו רשי התעשיות עם חברות התקשורת הסלולר והאינטרנט. אולם דומה שקל יותר לראשי תעשיה זו לתמוך בחוקי ענישה שנראים לכאורה מפחידים אבל האפקטיבייות שלהם מוטלת בספק. על כל גולש שממשלת צרפת תנתק מהרשת, ימצאו חמישה לפחות שימצאו דרך אחרת להיות מחוברים שלא דרך ספקים קונבנצינליים.
לדעת כותב שורות אלו אחת הבעיות של תופעת הפיראטיות היא היעדר תשומת לב מספקת מצד רשויות החוק לתופעה. בתי המשפט, בישראל, במשך שנים הקלו ראש בתביעות שהוגשו נגד מפירי זכויות. החקיקה הקיימת בכל המדינות, כולל בישראל, מספקת כדי להעניש עבריינים כאלו או אחרים. ההתייחסות אל פיראטיות כאל גניבה לכל דבר, היא אמת מידה בסיסית ונכונה שמאפשרת לבתי משפט כלים בסיסיים למצות את הדין. העבודה שזה לא נעשה עד היום נובעת בין היתר ממיעוט יחסי של תביעות שהוגשו וקלות בעונשים ששופטים נוקטים.
במישור המסחרי עסקי, שם פועל BSA , למשל, מסתיימות רוב התביעות בפשרה, שטובה לשני הצדדים. הצד הנפגש, מקבל את מלוא התמורה עבור הרישיונות או ההפרות שנעשו על ידי הארגונים, והצד הנתבע מעדיף שלא להגיע לבתי משפט, כדי למנוע את החשיפה ברבים של דיונים כאלו בבתי משפט. מדובר בדרך כלל בארגונים גדולים, חברות היי טק ידועות, משרדי אדריכלים מפורסמים ופירמות ענק שמנוהלות על ידי טייקוני ענק ישראליים, שהתשלום המלא עבור זכויות יוצרים, לא היה משנה במאומה את המאזנים שלהם.
ב שורה התחתונה: אכיפה של החוקים הקיימים, הסדרה והסברה תוך מתן כלים בידי הגולשים להמשיך להנות מיצירות ברשת מבלי לפגוע באחרים, הם הדרך הנכונה לצמצם את נזקי הפיראטיות, ולא חוקים דרקוניים נוסח האח הגדול.
סרקוזי
ב-DNA של ארגוני היי-טק טבוע אלמנט החיפוש אחר החדשנות. זו אמורה להביא לפיתוח המוצר שיהיה עבור הארגון ה-"שוס" הבא. החיפוש אחר החדשנות בא לידי ביטוי בארגונים בצורות שונות. בשנים האחרונות נולד בארגונים תפקיד חדש, סמנכ"ל חדשנות. זהו מנהל בכיר, אשר תפקידו להסתכל על הארגון מלמעלה, ולמצוא – כמו גם להתוות – את הכיוון אליו החברה הולכת בשנים באות. התופעה מתחדדת יותר דווקא כעת, בתקופה של קיצוצים ופיטורים
התפקיד מעט דומה לתפקיד ה-CTO שאנו מכירים, אבל אין הם זהים. בעוד שסמנכ"ל הטכנולוגיות אחראי על בחירת הטכנולוגיות והמלצה לארגון במה עליו להשקיע, הרי שסמנכ"ל החדשנות צריך למצוא את הטכנולוגיות בארגון עצמו פנימה. כמה הנחות יסוד עומדות בבסיס תפיסה זו של התפקיד החדש. הראשונה היא שבארגוני היי-טק, ובעיקר במרכזי הפיתוח שלהם – איכות ההון האנושי היא מהגבוהות ביותר. כהמשך להנחת יסוד זו, הנחה נוספת גורסת שאותו הון אנושי מסוגל לתרום להתפתחות של הארגון הרבה מעבר למה שהוא נדרש במסגרת תפקידו בפיתוח. הנחת היסוד השלישית גורסת, כי ישנם בארגונים לא מעט עובדים, אשר אילו הייתה להם אפשרות הם היו פורשים ממנו, פותחים סטארט-אפ למוצר גאוני. סביר להניח שהחברה שבה הם עבדו, אפילו הייתה קונה אותם.
על מנת לחבור לאותם כישרונות חבויים, וכדי למנוע מהם את התסכול התמידי בשל המחשבה מה הם מפסידים בגלל שהם "כבולים" לארגון, מאפשרים היום ארגוני היי-טק מסגרות שונות לפעילות. במסגרות אלו העובדים מקבלים היתר רשמי לחשוב קדימה, ולהציע רעיונות ופטנטים בתחומים שונים, אשר הולמים את כיווני החברה. לעיתים הם גם מקבלים את המנדט לממש רעיונות אלו.
על המגמה הזו "רוכבת" גם חברת התוכנה אמדוקס.שמה שךל החברה נקשר בארחונה בגלי פיטורים גדולים שהיא נאלצה לבצע בגלל המיתון העולמי. אבל דוקא בגלל זה, היה חשוב לאנשי אמדוקס לחשוף את טל גבעולי. שתוארו הרשמי הוא "המדען הראשי של החברה".חשיפה כידוע אינ הצד החזק של חברה זו, אבל בתום שיחה מרתקת עם גבעולי במשרדו ברעננה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה, כי התואר ממש אינו הולם את פעילותו האמיתית. "המטרה שלי היא לעזור לאמדוקס למצוא את החדשנות, אי שם בעתיד", אומר גבעולי, אבל מסביר, כי בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא אינו עושה זאת לבד, אלא בעזרת עובדי החברה. "פעם חשבו שגאוניות נמצאת אצל בעלי תואר ד"ר ומעלה", הוא ממשיך, "ואם מושיבים אותם בחדר אחד, סביר להניח שייצא משם רעיון כלשהו. היום בעידן הפתיחות, התפיסה היא שאפשר למצוא את החדשנות אצל כל עובד ועובד – וזה מה שאני עושה".
לגבעולי יש פני ילד. הוא רק בן 40, אולם למרות גילו הצעיר, הוא הספיק הרבה. את הקריירה שלו בעולם המיחשוב החל בגיל 13. בשעה שכל חבריו שיחקו כדורגל או הלכו לים, הוא שקד על פיתוח תוכנה, ששימשה חנויות ומוקדי מכירות בענף הקוסמטיקה. לאחר מכן שירת בצבא ביחידת טכנולוגיה עילית. בטרם עבר לאמדוקס, היה גבעולי המדען הראשי של חברת אקזקט, שפיתחה מערכות לניהול ציי רכב. זו נרכשה על ידי אמדוקס, מה שהוביל אותו היישר לתפקיד בו הוא מכהן כיום.
אז איך באמת עובד? מציאת החדשנות יכולה לבוא מכיוונים שונים, החל משיפור קל במודול של פעילות, ועד לכיוון חדשני לחלוטין. "אנחנו מייצרים אווירה שמעודדת את כולם, אל להם לחשוש, עליהם להעז ולהציע את כל אשר עולה 
על רוחם", מסביר גבעולי, "מדי כמה חודשים, מתכנסת באמדוקס קבוצת 'שופטים' במשרדי החברה ברעננה, לצד עובדים החפצים בכך, ובאמצעות וובקאסט מציגים העובדים הרוצים בכך, את רעיונותיהם. לאחר מכן מתקיים דיון פתוח, בו משתתפים הצופים בשידור, הקהל וכן השופטים. לדעת הקהל שבאולם יש משקל רב ואנו מייחסים לה חשיבות רבה בשיקולי ההחלטות שלנו – באיזה מהפרויקטים לבחור".
לדבריו, העובדים נדרשים להראות לא רק יכולות טכנולוגיות, אלא גם כושר שכנוע. בהופעה בפני המנהלים של החברה, יש להם חמש דקות, בהן עליהם למכור את הרעיון. אם הצליחו בכך, אזי הם מקבלים מימון שיכול להגיע עד ל-100 אלף דולרים. אז גם מותר להם, במקביל לעבודתם, גם לפתח את הפרויקט שלהם.
גבעולי מסרב לחשוף פרטים על רעיונות חדשים שאמדוקס מאמצת או בוחנת – מסיבות מובנות. הוא כן מנדב נתונים כללים: במשך השנה הפורום שהוא אחראי עליו בודק כ-45 רעיונות, 20 מהם מקבלים "אור ירוק" ועוברים לשלב הפיתוח. כמה פרויקטים ממומשים בסוף התהליך? את זה גבעולי מסרב לומר.
לעובדה שאמדוקס משמשת כחממה פנימית לעובדיה, יש יתרון מובנה. התקציב שניתן לפרויקט ממומש בהתאם להתקדמות. כמובן שיש מקרים לא מעטים שמגלים כי הפרויקט אינו כדאי. או אז מפסיקים אותו, ודבר לא קרה. העובדים לא נדרשים לעונש או לקנס. זהו מרכיב ההון סיכון בתקציב שאמדוקס מקצה לעובדיה החדשניים. לצד פעילותו של גבעולי בארבעה מסלולים פנימיים בחברה, שנועדו להניע חדשנות, הוא אחראי על שתי תוכניות העוסקות בשיתופי פעולה עם חברות הזנק. אלו עולות לרגל השכם והערב לאמדוקס ומתקבלות על ידו בסבר פנים יפות.
האם המיתון משפיע על תוכניות החברה לעידוד החדשנות? לפי גבעולי, התשובה שלילית. אמנם המשבר הביא לקיצוצים בהוצאות החברה, ולמרבה הצער גם לפיטורי עובדים, אולם לדבריו, באמדוקס רואים בחדשנות מנוף להמשך מימוש האסטרטגיה של החברה, מנוע צמיחה טכנולוגי.
פורםס לראשונה :www.pc.co.il dailymaily