ארכיון ל- ינואר, 2009
הספין השנוי במחלוקת שעשה ח"כ גלעד ארדן, שבמסגרתו הוציא תעודת פטירה לערוץ 10 , עוד ייספר במניין הננדטים שביבי הפסיד או אולי הרוויח. אסור להתבלבל. ארדן אינו טיפש ואינו טירון פוליטי. הוא נמנה על קבוצת הח"כים הצעירה יחסית בליכוד שיש לה עתיד. הוא פרלמנטר די מנוסה ועוד יותר מבין לא קטן בתקשורת. כאשר העלה לדיון את פרשת ערוץ 10 בעיתוי הזה, ידע היטב למה זה עלול להוביל. עכשיו הוא מצטדק ומסביר שבכלל לא התכוון.
אלא שהמהלך שלו נופל על קרקע בשלה מאוד, על אוזניים של ציבר גדול של צופים, ששונא את התקשורת, שונא את העיתונאים, ושונא את כל מי שמספר לו מה ' קורה באמת. זה אותו ציבור שמחא כפיים לדובר צה"ל שבלם את העיתונות הישראלית במבצע עופרת יצוקה וסתם את הפיות לכל כלי התקשורת בעולם. זהו אותו ציבור שממש לא מעניין אותו למה צריך להיות פלורליזם בתקשורת, למה התחרות בכלל חשובה.
כל עוד הערוץ המרכזי מספק לו, בחסות כספי חסויות ופרסומות את מנת הריאליטי שלו, שמתקדמת בסדר לינארי יורד מבחינת רמת האינטליגנציה שלה ובסדר ליניארי עולה ברמת האינפטליות שלה. לדידו של אותו ציבור, יש כבר יותר מדי ריאליטי בטלוויזיה, ומספיק ערוץ אחד שיספק לו את מנת הסם היומית שלו. שלא תטעו. הציבור הזה לא שייך רק לליכוד. הוא קיים בכל המפלגות ולכן המאבק שמנהלים כעת עובדי ערוץ 10 ועמיתיהם מערוצים אחרים אינו רק מאבק שלהם, על מקום העבודה שלהם, מאבק לגיטימי בפני עצמו, ולא צריך להסתיר אותו, אבל הוא מאבק על עתידה הדמוקרטי של ישראל. מאבק על אופייה של החברה שבה אנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו, בשש אחרי המלחמה, דקה אחרי שהשלום יבוא או השקט לטווח ארוך.
האיומים על מדינת ישראל אינם רק ביטחוניים, יש עליה איומים כלכליים, חברתיים, פערים עצומים בתוך החברה הישראלית, והמסוכן מכל: סתימת פיות, החשכת מסכים ואמצעי שידור.
שלא תהיה טעות לרגע. לממשלה, שהפקידה בידי הזכיינים משאב יקר מאוד כמו היכולת לשדר בערוץ 10 יש בהחלט סיבות לבוא חשבון הם הזכיינים הנוכחיים. הם קיבלו על עצמם התחייבויות ולא עמדו בהן. התירוץ של מבנה רגולטורי לא מתאים,שהתנאים לא מבשילים, וכי המציאות לא מאפשרות להם לעמוד בתנאים אינה קבילה. את כל זה הם ידעו לפני. שום דבר לא השתנה בחברה הישראלית מבחינת פוטנציאל הצופים, הרכב האוכלוסיה וכדומה. חוסר היכולת שלהם לעמוד בתנאי הזיכיון מצד אחד ומצד שנים להחזיר לעצמם את ההשקעה, צריכה להוביל להכנסת זכיינים חדשים לערוץ או למצוא מסגרת חלופית שבמסגרתה הערוץ ימשיך להתחרות.
פרשת ערוץ 10 מיקדה את הסוגיה בתחרות מול ערוץ 2. אבל כולם שוכחים שעל שלחן המנתחים עומד גם הערות הראשון שמקרטע מזה שנים. החשש להדממת הערוץ הציבורי לא פחות מסוכן מהחשכת ערוץ 10 . דווקא כעת, צריכים ראשי רשות השידור ומשרדי הממשלה השונים להסיק מסקנות וללמוד מה היה קורה אילו הערוץ הציבורי היה מתחסל ולא משוקם. מדינת ישראל היתה נשארת עם ערוץ1 מסחרי, שבבעלות טייקוני כלכלה שהשפעתם ומעורבותם בחיי המשק והכלכלה בישראל ידועה ומקוממת. סגירת ערוץ 10 תחזיר את מדינת ישראל 20 שנה אחורה, עם שוק תקשורת ללא תחרות, שלא מקיים חיים דמוקרטיים תקינים.
ההחלטה שעברה בוועדת הכלכלה של הכנסת, בחסות גלעד ארדן עשתה הרבה כותרות, אבל היו לא מעט שאמרו כי שום דבר ממשי לא ייצא מזה. הבחירות יעברו, הכנסת תיבחר מחדש, ויימצא הרוב עם חברי הכנסת הנכונים שיבטל את רוע הגזירה.
אנו מצויים בעיצומו של משבר כלכלי עולמי, שכמוהו לא ידענו כבר עשרות שנים, עם כל המאפיינים שלו וההשלכות שלו בשוק הישראלי. אחד הענפים שנפגעו בצורה קשה מהמשבר' הוא ענף ההיי טק. מספר שיא של מהנדסים כבר הצטרף למעגל המובטלים וראשי התעשיה מזהירים' שהסוף עדיין רחוק. בהתחשב בעובדה שעל פי הסטיסטיקה כל עובד בהיי טק מפרנס עוד ארבעה אחרים, הרי שמספר המובטלים שיגיעו ללשכת העבודה בקרוב רק ממגזר זה, עלול להגיע לכמה אלפים.
תעשיית ההיי טק הישראלית מייצאת בכל שנה ביותר מ-8 מיליארד דולר, כמעט רבע מכלל הייצוא של כלל המדינה. המשבר הנוכחי מקטין את חלקה של התעשיה הזו מכלל הייצוא התעשייתי, בגלל הקושי של חברות טכנולוגיות ישראליות למכור בחו"ל, הן בגלל המיתון הכבד השורר שם, והן בגלל חוסר היכולת שלהם להתחרות עקב אוזלת ידה של הממשלה בטיפול במשבר.
נכון הוא שמרבית החברות הטכנולוגיות פועלות בחו"ל, אבל יש להן שוק לא קטן גם בישראל. בארץ, התלות במיחשוב ובמערכות מידע בארגונים הולך ונעשה קריטי ויותר, ויש יותר ויותר מגזרים שללא המיחשוב אינם מסוגלים לתפקד, כמו למשל המגזר הפיננסי.המגזר העסקי תעשייתי הוא צרכן לא קטן של פתרונות מיחשוב, שחלקם מפותח על ידי חברות היי טק ישראליות ואחרים של צרני תוכנה גדולים מחו:"ל.הפתרונות הישראלים עושים חייל מבכל העולם, מתחרים בתוכנות ובמערכות מיחשוב של יצרניות בינלאומיות בכבוד רב,. אבל כאשר אותן חברות ישראליות מבקשות למכור בשוק הישראלי, כאן הן נתקלות בתופעה מוזרה. הצרכן הישראלי, שלא מסתיר את גאותו הלאומית בהיי טק הישראלי ששמו הולך לפניו, לא כל כך ממהר להכניס את המערכות האלו אצלו בבית. בולט הדבר בשוק המערכות של ניהול משאבי הארגון (ERP ).
ישראל נחשבת לאחת הצרכניות הגדולות ביותר בעולם של מערכותERP (ביחס לגודל האוכלוסיה כמובן) כאשר השוק מתחלק בין שני ענקיות זרות: סאפ הגרמנית ואורקל האמריקנית. אבל בשוק הישראלי יש שורה ארוכה של יצרני תוכנות כאלו, כחול לבן, שבמשך שנים, לא מצליחות לפרוץ את המחסום של השוק הארגוני הגדול, ההולך כמו עדר אחר המערכות של היצרניות הזרות. לא תמיד הסיבות מוצדקות, ולא תמיד ההשקעות שנדרשות במערכות של סאפ ואורקל, שבאופן טבעי הן מורכבות ויקרות, מתאימות לכל אחד.
דומה הדבר בשורה ארוכה של פתרונות מיחשוב לעסקים ולארגונים שמתמודדים מול יצרנים בינלאומיים. מנהל המיחשוב הישראלי אוהב כחול לבן, תמיד בעד עידוד התעשייה הישראלית, אבל כאשר מבקשים ממנו לבחור בין חלופה א', יצרן זר, לבין חלופה ב', כחול לבן הוא יעדיף חלופה א'.
למוצרי כחול לבו יש יתרונות ברורים בכל מה שקשור לגמישות התפעולית של המערכות, ביצוע שינויים בהתאם לצרכי הלקוח, דבר שלא יעלה על הדעת במערכות שמיוצרות בחו"ל והן מוגדרות כ"סגורות". שלא לדבר על קרבה למרכז השירות והתמיכה שהיא לפעמים קריטית ביותר. את כל זה מבין הצרכן הישראלי, ולמרות הכל ועל אף הכל, כשזה מגיע ל"תכלס" הוא רוצה את התוכנה הישראלית, כחלופה לזרה, בחצי מחיר, ועוד מעמיד דרישות סף גבוהות ביותר, אותם הוא לא יקבל בחייים בתוכנות זרות.
לפני כחודשיים, נערך בבית " אנשים ומחשבים" פאנל בהשתתפות יצרני ומשווקי תוכנה כחול לבו שדנו בסוגיה זו. אף אחד מהם לא רוצה טובות מהמגזר העסקי, הם לא רוצים שיבחרו בהם בגלל שהם ישראלים, אלא רק בגלל שהם יותר טובים, ובגלל היתרונות הטבעיים שלהם.
מהדהדת בראשי עדיין אמירתו המרגשת כל כך של אלון כרמלי, מנכ"ל בבילון, תוכנת התרגום והמילון הישראלית, שעושה חייל כמעט בכל מקום בעולם. כרמלי שאמר בין היתר במפגש זה:"כואב לי, שקל לי יותר לחזר אחרי המגזר הציבורי בארצות הברית ובאירופה, במיוחד בגרמניה, מאשר לשכנע לקוחות בממשלת ישראל". וזו נקודה כואבת ואף מקוממת ביותר בסיפור הזה. הממשלה, שמתפקידה לעודד את הצריכה של כחול לבן, גם בהיי טק, היא עצמה המיישמת הגדולה ביותר של מערכות ERP שלא מתוצרת הארץ,ולא רק ב-ERP אלא בתוכנות אחרות. הממשלה מתנהגת כאחד הצרכנים הרגילים בבאזר מזרח תיכוני, מנצלת יפה מאוד את כוחה כדי להשיג מחירים טובים מאותם יצרנים בינלאומיים, וממשיכה לפרנס בכבוד את מהנדסי התוכנה בגרמניה או בארצות הברית.
אלון כרמלי
נכון. גם חברות אלו מעסיקות ישראלים במרכזי הפיתוח שלהם, אבל כולנו יודעים שהשוק הישראלי מהווה במקרה הטוב אחוז אחד מהמכירות של חברות רב לאומיות. אם בגלל מיתון יירדו כאן המכירות בחצי אחוז, אותו יצרן לא יפשוט את הרגל ולא יסגור את הסניף, מה שלא נכון יהיה לומר לגבי יצרנים כחול לבן. כיום כל משרד רשאי כמובן לקנות כחול לבן, אבל לא מחויב..הממשלה לא מעמידה שום מנגנונים שמאפשרים למשרדי הממשלה לבצע העדפה מתקנת, למוצרי כחול לבן.
יהודה זיסאפל
את הדבר המינימאלי הזה מצפה יהודה זיסאפל, יו"ר התאחדות האלקטרוניקה והתוכנה בהתאחדות התעשיינים, שהממשלה תעשה. " כל מיני עמיתים וחברים פונים אלי כדי שאסייע להם למצוא עבודה לבנם או קרוב משפחתם" מספר זיסאפל " בין אותם אלו יש כאלו שכאשר הם מתבקשים לבחור בין תוכנה כחול לבן למערכת מקבילה מחו"ל, הם לא מעדיפים את הכחול לבן. הם לא מבינים שאם הם לא יעידפו פתרונות כחול לבן, כשזה אפשרי, ולא מתוך פשרה, בעוד כמה שנים לנכדים שלהם לא יהיה היכן לעבוד.
שורה תחתונה:במציאות הכלכלית שבה אנו חיים, עם אלפי מפווטרים בהיי טק, הבעיה כבר איננה של מגזר אחד אלא של כל המשק הישראלי, שהקטר הראשי בו, ההיי טק לא יוכל לחלצו מהבוץ.
ב-29.3.1955 דנה הממשלה בראשות בו גוריון בפיתרון לבעיית הפדאין שהיו בגבול רצועת עזה, אז בשליטת המצרים בן גוריון. אמר שיש לגרש את המצרים מהרצועה ובתגובה שר החוץ משה שרת אמר באותה ישיבה כי האומות המאוחדות לא יסכימו למהלך כזה.
בתגובה פלט בן גוריון את המשפט האלמותי: "אום שמום", שנכנס לפנתיאון של הביטויים שלעולם אקטואליים. הביטוי אום שמום, הפך שגור בפי פוליטיקאים ואנשי ציבור שמבקשים לומר כי אין לפחד מהאום שממילא אין לו כוח. (מקור:: ויקיפידה)
הבוקר, יום שישי, קיבלה מועצת הביטחון של האום החלטה על הפסקת אש בעזה. ההחלטה נכנסה תוך כדי ישיבת הקבינט, שדנה בסוגיה האם להמשיך במבצע הצבאי בעזה או לא. בתום הישיבה החליט הקבינט שלא להחליט.
ממה שקורה בימים האחרונים נראה, שהדרג המדיני שוב נכנס למלחמה הזו מבלי להגדיר לעצמו יעדים ברורים. ושוב אנחנו נמצאים במצב שבו האו"ם, על המדינות האוהדות אותנו והמדינות שלא אוהדות אותנו, מתערב ומחליט על הפסקת אש. ושוב אנחנו צריכים לשחק במשחקי חתול ועכבר, להורות לכוחות בשטח להספיק להגיע להישגים כמה שיותר מהר בטרם יכפול עליונו בכוח. פרשנים מדיניים ותיקים אף העריכו כי ההחלטה היתה מחדל מבחינתה של ישראל, שכן כל הגורמים במשרד החוץ העריכו כי האום לא יקבל החלטה חדה כל כך בזכות הוטו של ארה"ב, שלא הוטל. ארה"ב הסתפקה בהצנעות בלבד. ישראל הגיבה מייד כי אינה מקבלת את הפסקת האש.
המלחמות האחרונות שבהם הייתה ישראל מעורבת בעשורים האחרונים, לימדו אותנו שבסופו של דבר מה שמכריע הוא הפתרון המדיני, לפעמים לטובתנו ולרוב לא לטובתנו. מלחמת לבנון השנייה נעצרה על בלמים, לאחר שהתקבלה החלטת האום 1701 , החלטה שיש עליה עד היום מחלוקות, אבל היא הייתה מחויבת המציאות לאור המחיר הכבר ששילמנו בשדה הקרב. גם הפעם, אנחנו מתקרבים לצומת דומה. הכוחות ימשכו להתקדם, אבל בעצם כולם יודעים שללא מטרה ריאלית. שכן, כיבוש עזה אינו בין מטרות המבצע הרשמיות. מה שהופך את חיילי צה"ל בשטח למטרות נעות, שמחייב אותם לעסוק בהגנה עצמית, מהלך שאי אפשר להמשיך אותו לאורך זמן.
לכולם ברור, גם לאלו שדוחפים להיכנס לשלב השלישי, כי אי אפשר לחסך לחלוטין את החמאס, משום שמדובר בתנועה פוליטית שיש לה תמיכה נרחבת בציבור העזתי. וגם מפני שישראל לא חיסלה מעולם תנועה פוליטית. סיום המלחמה, בתנאים אלו ואחרים וצמצום הירי לתקופה ארוכה של שנה ויותר, כל אלו יחשבו להצלחה סבירה בתנאים שבהם נכנסו למלחמה ולמטרות שהגדרנו. כל זה כאמור כפוף ליכולת של הדרג המדיני לקבל החלטות ברורות ונכונות, מבלי למשוך את חבל התמיכה השקטה שהעולם העניק לנו בתחילת המבצע. התפיסה של אום שמום, עברה מהעולם וישראל מחויבת להישמע לקהילה הבינלאומית, שכן יש לה הרבה מה להפסיד, לא רק בזירה הצבאית
פרשת האונס הקבוצתי של הנער בן ה-13 שוב מכה גלים. במחזוריות כמעט קבועה, אחת לכמה חודשים אנו עדים לגל של פרסומים וכתבות על ילדים צעירים, נערים ונערות שנופלים קורבן לאונס, רק בגלל שגלשו להנאתם באינטרנט. זה מתחיל בידיעות עמומות, עובר לכותרות פותחות במהדורות החדשות, אח"כ כפולות בעיתונות המודפסת כפולו אפ. במקרה האחרן עוסקת העיתונות יותר בסלבס, שמעורבים בפרשה, מאשר הפרשה עצמה. מבחן בוזגלו שוב יצא מהארון וושואלים מי ששואלים אם בין הנאשמים בפרשה לא היו עיתונאים, עורכי דין וידוענים אחרים, האם גם אז בית המשפט היה מוציא צו חיסיון על שמם.?
אבל שאלת החיסיון או לא היא משנית.הנקודה הבסיסית היא ששוב אנו עדים לתוצאות מזעזעןת כתוצאה מכך שילד בן 13, חסר גבולות כנראה, משוטט באינטרנט ללא פיקוח כלשהוא, מתקשר עם אנשים זרים, בתמימות או שלא בתמימות נופל קורבן. החמור מכל היא התשובה לשאלה, אותה שאלו החוקרים בפרשה: איך יכול להיות שילד בן 13 , יוצא מהבית בלילות, עובר אירועים מזעעים ואף אחד לא יודע כלום.
שום דבר כמובן לא מצדיק את מה שקרה לו, שכן גם ילד שבורח מהבית מסיבה זו או אחרת, זכאי לחיות בשלום ולא להיפגע. אבל הגיע הזמן הגיע הזמן להעמיד במבחן את האחריות למעשיהם של הילדים גם מול המחשב להורים יש אחריות שילוחית כלפי ילדיהם, לפחות עד גיל 18 .רובם מממשים אותה בדרך כל בכל מה שקשור לפעילות של הילד בכל תחום. מלמדים אותו לעבור כביש, דואגים לו אם הוא מאחר מבילוי בלילה, מכירים בדרך כל את החברים איתם הוא מתרועע ואפילו את הוריהם. רק בדלת אמותיהם, בבית, בין ארבע קירות, הם מפקירים את בנם. כן, המילה הפקרות אינה מקרית. לדידם, היייצור הקטן שיש שיש לו עכבר ביד, הוא ילד טוב שלא הולך עם "פושעים" וגולש באינטרנו. רבים מהורים לא מבינים שהקלקה בעכבר מסוכנת לפעמים מכל פעילות אחרת שהילד יכול להיחשף אליה מחוץ לבית. אבל למי יש כוח? אחרי יום עבודה ארוך, מכבים את האורות, מסתגרים בחדר, ומשאירים את בן התשחורת לבד, מול העולם האכזר.לא צריך לקרות הרבה כדי שהגלישה מתוך הנאה או אפילו לצורך לימוד, תהפוך לפרשה מזעזעת. במקרה האחרון היא הסתיינה במעצר החשודים ובמקרים אחרים במוות (הנער רחימי שהתרועע עם מחבלת מרמאללה, שלכדה אותו ברשת האינטרנט).
לצד הפעילות של זרועות החוק בפרשת אונס הקטין בן ה-13 , צריך להעמיד במסגרות מחייבות את האחריות של ההורים. מישהו צריך לגיש להם את השטר, ולפרוע אותו. הפרעון לא חייב להיות במסגרת חקיקה דווקא. זו גם אפשרות שאין לפסול אותה, אבל לפני כן יש עוד כמה מהלכים שאפשר לעשותם מבלי להצמיד לידם את זרוע החוק. המהלך הזה הוא הסברה. קמפיין רחב ומאורגן שיגיע לכל בית בישראל. דרך ועדי הורים בבתי ספר, דרך מקומות עבודה, דרך ועדי שכונות או כל מקום שיש בו הורים וילדים. הדבר הבסיסי הוא קודם כל לחשוף בפני ההורים את הסכנות. הרוב המוחלט בכלל אינו מודע לזה, עד שהז מגיע לפתח ביתו, לרוב מאוחר מדי.
כותב שורות אלו הינו חבר הנהלת עמותת אשנ"ב.עמותה המורכבת מקבוצה של אנשים טובים באמצע הדרך, שמשקיעה במשך כל השנה מאמצים בהתנדבות להעביר את המסר הזה בדיוק בכל דרך. באחרונה יצאה העמותה במיזם רחב, יחד עם איגוד האינטרנט, שב פוקדים מתנדבי העמותה מקומות עבודה ומעבירים הדרכות קצרות להורים על הסכנות שברשת. לפני חודשיים השתתפתי בהדרכה זו באחת מחברות ההיי טק הגדולות ברמת גן. היה מדהים להיווכח עד כמה קומץ ההורים שבאו להרצאה שלי, שהסבירה את כל הנושא, בכלל לא מודעים לסכנה, ומדובר רבותי בעובדי חברת היי טק שגולשים כל היום במחשב. אבל כשהם מגיעים הביתה, שוכחים לגמרי את העולם הקיברנטי, ומפקירים את ילדיהם לסכנות.
הפעילות של אשנ"ב לבדה לא יכולה להספיק.ברור שנדרשת כאן פעולה הרבה יותר נרחבה, בעזרת המתנדבים האלו ואחרים. מקומות עבודה צריכים לחייב הורים להשתתף לפחות פעם בשנה בסדנת גלישה זהירה ברשת, בדיוק כמו שהם עוברים סדנאות דומות לנהיגה נכונה בכביש, להרזייה, לחיי בריאות ועוד.מקומות העבודה צריכים לעודד את זה על ידי שילוב ההרצאות בשעות ובזמנים שנוחים לעובדים, ולא כלאחר יד לאחר שעות העבודה.
משרד החינוך צריך לעודד בתי ספר לארגן את ועד ההורים כדי שישמעו לפחות פעם בשנה הרצאות יחד עם ילדיהם על סכנה ברשת. ויש עוד כל מיני דרכים, ואם זה לא יספיק, אין מנוס גם מהטלת אחריות על ההורים לכל נזק שיגרם לנער או ילד כתוצאה מגלישה ברשת. היא אינה סותרת את הענישה לעבריינים שפוגעים בו, אלא היא בנוסף.
הסכנות שהולכות וגדלות בעולם הוירטואלי כבר אינן מזמן משחק ילדים. האחריות על גידול הילד היא של ההורים. בראש וראשונה. ואם ההסברה לא תסייע, ידעו ההורים שאםן בנם מסתבך בפרשיה זו או אחרת, גם אם הוא הקורבן, הם יצטרכו לתת את הדין. ויפה שעה קודם.
ויפה שעה אחת קודם.
ב-29.3.1955 דנה הממשלה בראשות בו גוריון בפיתרון לבעיית הפדאין שהיו בגבול רצועת עזה, אז בשליטת המצרים בן גוריון. אמר שיש לגרש את המצרים מהרצועה ובתגובה שר החוץ משה שרת אמר באותה ישיבה כי האומות המאוחדות לא יסכימו למהלך כזה.
בתגובה פלט בן גוריון את המשפט האלמותי: "אום שמום", שנכנס לפנתיאון של הביטויים שלעולם אקטואליים. הביטוי אום שמום, הפך שגור בפי פוליטיקאים ואנשי ציבור שמבקשים לומר כי אין לפחד מהאום שממילא אין לו כוח. (מקור:: ויקיפידה)
הבוקר, יום שישי, קיבלה מועצת הביטחון של האום החלטה על הפסקת אש בעזה. ההחלטה נכנסה תוך כדי ישיבת הקבינט, שדנה בסוגיה האם להמשיך במבצע הצבאי בעזה או לא. בתום הישיבה החליט הקבינט שלא להחליט
ממה שקורה בימים האחרונים נראה, שהדרג המדיני שוב נכנס למלחמה הזו מבלי להגדיר לעצמו יעדים ברורים. ושוב אנחנו נמצאים במצב שבו האו"ם, על המדינות האוהדות אותנו והמדינות שלא אוהדות אותנו, מתערב ומחליט על הפסקת אש. ושוב אנחנו צריכים לשחק במשחקי חתול ועכבר, להורות לכוחות בשטח להספיק להגיע להישגים כמה שיותר מהר בטרם יכפול עליונו בכוח. פרשנים מדיניים ותיקים אף העריכו כי ההחלטה היתה מחדל מבחינתה של ישראל, שכן כל הגורמים במשרד החוץ העריכו כי האום לא יקבל החלטה חדה כל כך בזכות הוטו של ארה"ב, שלא הוטל. ארה"ב הסתפקה בהצנעות בלבד. ישראל הגיבה מייד כי אינה מקבלת את הפסקת האש.
המלחמות האחרונות שבהם הייתה ישראל מעורבת בעשורים האחרונים, לימדו אותנו שבסופו של דבר מה שמכריע הוא הפתרון המדיני, לפעמים לטובתנו ולרוב לא לטובתנו. מלחמת לבנון השנייה נעצרה על בלמים, לאחר שהתקבלה החלטת האום 1701 , החלטה שיש עליה עד היום מחלוקות, אבל היא הייתה מחויבת המציאות לאור המחיר הכבר ששילמנו בשדה הקרב. גם הפעם, אנחנו מתקרבים לצומת דומה. הכוחות ימשכו להתקדם, אבל בעצם כולם יודעים שללא מטרה ריאלית. שכן, כיבוש עזה אינו בין מטרות המבצע הרשמיות. מה שהופך את חיילי צה"ל בשטח למטרות נעות, שמחייב אותם לעסוק בהגנה עצמית, מהלך שאי אפשר להמשיך אותו לאורך זמן.
לכולם ברור, גם לאלו שדוחפים להיכנס לשלב השלישי, כי אי אפשר לחסך לחלוטין את החמאס, משום שמדובר בתנועה פוליטית שיש לה תמיכה נרחבת בציבור העזתי. וגם מפני שישראל לא חיסלה מעולם תנועה פוליטית. סיום המלחמה, בתנאים אלו ואחרים וצמצום הירי לתקופה ארוכה של שנה ויותר, כל אלו יחשבו להצלחה סבירה בתנאים שבהם נכנסו למלחמה ולמטרות שהגדרנו. כל זה כאמור כפוף ליכולת של הדרג המדיני לקבל החלטות ברורות ונכונות, מבלי למשוך את חבל התמיכה השקטה שהעולם העניק לנו בתחילת המבצע. התפיסה של אום שמום, עברה מהעולם וישראל מחויבת להישמע לקהילה הבינלאומית, שכן יש לה הרבה מה להפסיד, לא רק בזירה הצבאית.
אום שמום?
ב-29.3.1955 דנה הממשלה בראשות בו גוריון בפיתרון לבעיית הפדאין שהיו בגבול רצועת עזה, אז בשליטת המצרים בן גוריון. אמר שיש לגרש את המצרים מהרצועה ובתגובה שר החוץ משה שרת אמר באותה ישיבה כי האומות המאוחדות לא יסכימו למהלך כזה.
בתגובה פלט בן גוריון את המשפט האלמותי: "אום שמום", שנכנס לפנתיאון של הביטויים שלעולם אקטואליים. הביטוי אום שמום, הפך שגור בפי פוליטיקאים ואנשי ציבור שמבקשים לומר כי אין לפחד מהאום שממילא אין לו כוח. (מקור:: ויקיפידה)
הבוקר, יום שישי, קיבלה מועצת הביטחון של האום החלטה על הפסקת אש בעזה. ההחלטה נכנסה תוך כדי ישיבת הקבינט, שדנה בסוגיה האם להמשיך במבצע הצבאי בעזה או לא. בתום הישיבה החליט הקבינט שלא להחליט.
ממה שקורה בימים האחרונים נראה, שהדרג המדיני שוב נכנס למלחמה הזו מבלי להגדיר לעצמו יעדים ברורים. ושוב אנחנו נמצאים במצב שבו האו"ם, על המדינות האוהדות אותנו והמדינות שלא אוהדות אותנו, מתערב ומחליט על הפסקת אש. ושוב אנחנו צריכים לשחק במשחקי חתול ועכבר, להורות לכוחות בשטח להספיק להגיע להישגים כמה שיותר מהר בטרם יכפול עליונו בכוח. פרשנים מדיניים ותיקים אף העריכו כי ההחלטה היתה מחדל מבחינתה של ישראל, שכן כל הגורמים במשרד החוץ העריכו כי האום לא יקבל החלטה חדה כל כך בזכות הוטו של ארה"ב, שלא הוטל. ארה"ב הסתפקה בהצנעות בלבד. ישראל הגיבה מייד כי אינה מקבלת את הפסקת האש.
המלחמות האחרונות שבהם הייתה ישראל מעורבת בעשורים האחרונים, לימדו אותנו שבסופו של דבר מה שמכריע הוא הפתרון המדיני, לפעמים לטובתנו ולרוב לא לטובתנו. מלחמת לבנון השנייה נעצרה על בלמים, לאחר שהתקבלה החלטת האום 1701 , החלטה שיש עליה עד היום מחלוקות, אבל היא הייתה מחויבת המציאות לאור המחיר הכבר ששילמנו בשדה הקרב. גם הפעם, אנחנו מתקרבים לצומת דומה. הכוחות ימשכו להתקדם, אבל בעצם כולם יודעים שללא מטרה ריאלית. שכן, כיבוש עזה אינו בין מטרות המבצע הרשמיות. מה שהופך את חיילי צה"ל בשטח למטרות נעות, שמחייב אותם לעסוק בהגנה עצמית, מהלך שאי אפשר להמשיך אותו לאורך זמן.
לכולם ברור, גם לאלו שדוחפים להיכנס לשלב השלישי, כי אי אפשר לחסך לחלוטין את החמאס, משום שמדובר בתנועה פוליטית שיש לה תמיכה נרחבת בציבור העזתי. וגם מפני שישראל לא חיסלה מעולם תנועה פוליטית. סיום המלחמה, בתנאים אלו ואחרים וצמצום הירי לתקופה ארוכה של שנה ויותר, כל אלו יחשבו להצלחה סבירה בתנאים שבהם נכנסו למלחמה ולמטרות שהגדרנו. כל זה כאמור כפוף ליכולת של הדרג המדיני לקבל החלטות ברורות ונכונות, מבלי למשוך את חבל התמיכה השקטה שהעולם העניק לנו בתחילת המבצע. התפיסה של אום שמום, עברה מהעולם וישראל מחויבת להישמע לקהילה הבינלאומית, שכן יש לה הרבה מה להפסיד, לא רק בזירה הצבאית.